שמות ג 1. וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, חמיו, אביה של ציפורה.
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן, לרועה צאן ולמנהיג דרושות תכונות דומות: יכולת להנהיג, לקבל החלטות נכונות ומהר, להגן על החלש, לחמול על הנזקקים.
מדרש שמות רבא (פרשה ב, ב): למרגלות הר חורב, היו מים שאליהם הגיע גדי שברח מהעדר של משה: "אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו (משה) עד שהגיע לחסית, (לפי השולחן ערוך: מין ירק הגדל על המים), ועמד הגדי לשתות.
כיוון שהגיע משה אצלו אמר: לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה! הרכיבו על כתפו והיה מהלך עמו. אמר הקדוש ברוך הוא: "יש לך רחמים לנהוג צאן של בשר ודם כך, כך חייך, אתה תרעה צאני ישראל".
אַחַר הַמִּדְבָּר, אחר המדבר לכיוון מערב, שם גם בזמן בצורת יש מרעה לצאן.
טעם הליכתו של משה אל הר חורב: 1. ספורנו: כדי להתבודד בעבודת ה'.
2. רש"י: להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים. 3. ה' התגלה אל משה בַמִּדְבָּר, מקום שומם, שאין בו עדים, רק משה וה' היו במעמד זה.
וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹוקִים, רש"י: על שם העתיד, שעליו יתגלה כבוד ה'. חֹרֵבָה, חורב = הר סיני, שם בני ישראל יקבלו את התורה בעתיד. נקרא חורב משום המרחק הגדול ממנו עד למקור מים.
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, רמב"ן: המַלְאַךְ הזה הוא המַלְאַךְ הגואל. ספורנו: משה ראה זאת במראה הנבואה.
בְּלַבַּת אֵשׁ, בלב אֵשׁ, רש"י: בשלהבת אֵשׁ לבו של אֵשׁ. מסמלת את המצרים המענים את בני ישראל. רמב"ן: שנתגליתי על ההר הזה באֵשׁ. כטעם וירד ה' על הר סיני (להלן יט כ), מפני אשר ירד עליו ה' באֵשׁ (שם יח).
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; רש"י: הסיבה שהגילוי היה דווקא בסְּנֶה הוא משום "עימו אנכי בצרה". וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל, רש"י: נאכל.
רמב"ן: והנה הַסְּנֶה בוער באש שהיה בתוך אש בוער. ומדוע לא יבער הַסְּנֶה, לא יישרף ויאכל?
תשובת הכלי יקר: הַסְּנֶה הוא שמבעיר את האש, ע"י שכל אחד מישראל מתייחס לחברו כקוץ מכאיב, ומשמיע עליו קולות וגידופים, לכן בער בהם אש ה'.
תשובת המדרש: כמו שהַסְּנֶה בוער באֵשׁ ואיננו אֻכָּל, כך גם אף אחד לא יוכל לכלות את עם ישראל.
הדרגתיות: 1. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה;
2. וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ,
3. וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה? מדוע הסנה איננו אֻכָּל? משה אינו אדיש למה שהוא רואה, ומחליט לבדוק את הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל..
ד וַיַּרְא ה', כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹוקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, מי דיבר עם משה? 1. רשב"ם: מדובר במלאך. 2. אונקלוס: ה' דיבר עמו.
וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, 1. הכפלת השם מדגישה כי הוא עומד לשמוע משהו חשוב! 2. זו גם לשון חיבה, 3. גם פתיחה לקבלת תפקיד, כמו: אברהם, אברהם.
וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי, נכונות מלאה להתגייס ולעמוד לרשות הקב"ה ולקבלת התפקיד, כאברהם בעקדה. ה וַיֹּאמֶר, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, עמוד במקומך! ואל תתקרב לסנה!
רמב"ן: למרות שמשה היה רחוק מהסנה, כיוון שכל הר סיני התקדש בזמן מתן תורה, אמר ה' למשה שלא יתקרב אל הסנה בנעילת הסנדל.
אונקלוס: המקום התקדש רק לאחר שמשה התקרב לשם.
2 נקודות מבט על רמת הנבואה של משה: 1. רמב"ן: משה לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלוקים (כ כא).
לכן, גם וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, מורה על כך שעדיין לא הגיע אל מדרגת הנבואה שהגיע אליה לאחר מכן (כשמשה זכה לדבר עם ה' פנים אל פנים).
2. ספורנו: מדרגת נבואת משה הייתה נמוכה יותר כאן מאשר הייתה לאחר מתן תורה, ובגלל שעם ישראל לא רצה להתנבא בעצמו, זכה משה רבינו למדרגת נבואה גבוהה יותר.
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כבש את פניו. וכן הסתרת פנים, שעדיין לא עלה למה שנאמר בו: ותמונת ה' יביט (במדבר יב ח).
שַׁל נְעָלֶיךָ, רש"י: צו: שלוף והוצא מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, רש"י: המקום הזה, ה' ציווה על משה לחלוץ את נעליו כי: 1. הוא עומד במקום קדוש, כי השכינה שורה על ההר, 2. או כי המקום חלק מא"י.
ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹוקֵי אָבִיךָ, רמב"ן: על דרך הפשט כמו "אלוקי אבותיך", אבל יזכיר יחיד במקום רבים, אלוקי כל אב מאבותיך, כי כלם יקראו לאיש אב,
2. או בן עמרם.
אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹוקֵי יִצְחָק, וֵאֱלֹוקֵי יַעֲקֹב; ה' עומד להושיע את עם ישראל בזכות שלושת האבות הקדושים. וַיּיַסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹוקִים. יש דורשים את הסתרת הפנים לזכותו, ויש דורשים לגנותו.
ז וַיֹּאמֶר ה', רמב"ן: ה' זו מידת הרחמים, יזכירנו במידת רחמים, בעניין החמלה על העם, ואע"פ שכל הפרשה בשם אֱלֹוקִים.
רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; ספורנו: רָאֹה רָאִיתִי, טעם הכפילות היא מפני שה' ראה 2 דברים: 1. ה' ראה שעוד לא הגיע הזמן לגאול את ישראל.
2. ומאידך ראה שאם עם ישראל יתעכב בגלות, הרי הוא יגיע לשערי טומאה שלא ניתן לעלות משם. ה' הוא המקיים את המציאות, וממילא שונא כל דבר שמשחית את המציאות, כמו במקרה שהמצרים שעבדו את ישראל.
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹוגְשָׂיו שמעתי את צעקות בני ישראל שצעקו כאשר המצרים היכו אותם. כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. רש"י: כמו וידע אלוקים. שמתי לב להתבונן ולדעת את מַכְאֹבָיו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצַעֲקָתָם.
רמב"ן: לכן ראוי שאעניש את הלוחצים.
ח וָאֵרֵד, ירידה היא כביכול מכבודו של ה'. אין זה מכבודו של ה' להתנקם בפרעה, אך לשם הצלת ישראל, ה' כביכול ממעט מכבודו, ומושיעם.
וָאֵרֵד, אני ולא מלאך, אני ולא שרף! לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם.
למה עברו 12 חודשים עד שישראל נגאלו? מכיוון שעדיין לא הגיע הזמן שעם ישראל ייגאל.
רשב"ם: התגליתי כאן בסנה כדי להציל את בנ"י ממצרים.
רמב"ן: הפשט, כי הקב"ה אמר למשה 2 דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה? ..אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני (לעיל פסוק ח').
וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, שבה הבקר נותן הרבה חלב, והפירות בה כל כך מתוקים, עד שדבש זב מהם.
שיבח תחילה את הארץ, היא: 1. טובה, 2. האוויר בה טוב ויפה לבני אדם 3. וכל טוב ימצא בה, 4. שהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב.
יז וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
רמב"ן: יזכיר כאן 6 עממים ויניח השביעי, הגרגשי. למה? א. אולי לא הייתה ארצו אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. ב. מכיוון שיהושע כבש בהתחלה 6 עמים אלו. ג. לפי חז"ל הגרגשי הקטן שבעמים, הלך לו.
ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; רמב"ן: אע"פ שאמר (בפסוק ז) ואת צעקתם שמעתי, חזר ואמר כי באה אלי, והנה הגיע צעקתם אל כיסא כבודי, ולא אוסיף עוד לעבוד לפרעה, כי מצרים לוחצים אותם יותר מדי.
אונקלוס: ה' שנא את מה שעשו המצרים לבני ישראל מפני החמס שלהם. החזרה בתשובה של בני ישראל באה אליי לפני צעקת בני ישראל .
צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היא צעקת כנסת ישראל.
ה' אמר למשה שבעוד הם מדברים, שוב הגיעה אליו צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וכתב שעכשיו הצעקה הגיעה אל ה' ללא אמצעי.
וְגַם רָאִיתִי, אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. 3 פעמים מופיע הפועל ר.א.ה. ה' ראה את עוני וסבל העם. ולכן הקב"ה החליט שהגיע הזמן לגאול אותם.
הקב"ה בחר במשה להוציא את עמו מבית העבדים! וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה; רש"י: וא"ת מה תועיל והוצא את עמי? יועילו דבריך ותוציאם משם, וְ(אתה) הוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
יא שאלה ראשונה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל הָאֱלוקִים: צנוע, אבל מפגין גם חוסר בטחון – מִי אָנֹכִי? איני ראוי לעמוד לפני פרעה ולדבר אתו. רש"י: מה אני חשוב לדבר עם המלכים? כלי יקר: כיצד אדם שפל כמוני ראוי להוציא את בני ישראל ממצרים? הרי בני ישראל הם עם חשוב, וראויים למנהיג גדול יותר.
בני ישראל יפחדו מהכנענים. מִי אָנֹכִי, כִּי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (בני ישראל), ולא יחשבוני ללכת אחרי אל (יפחדו ללכת לכנען כי) ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני.
רמב"ן: בני ישראל לא יסכימו לבא אחריי אל ארץ ישראל, שהרי יש שם עמים חזקים מהם.
יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ; רמב"ן: בני ישראל יסכימו לעלות לארץ ישראל לאחר שיקבלו את התורה בסיני.
ספורנו: נכון שעכשיו עם ישראל אינו מוכן לעבוד את ה', אך לאחר שעם ישראל ייצא ממצרים, יתגלה שהוא מכוון לעבודת ה' על הר סיני.
כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם? גם אם הייתי ראוי לבוא אל פרעה, למה שפרעה ירצה לשמוע בקולי ולשלוח את בני ישראל ממצרים?
משה: מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה? הוא (פרעה) מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו, יהרגני!
לכן ה' ציווה למשה לדבר תחילה רק על 3 ימים במדבר!
רש"י: השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
יב תשובה ראשונה: וַיֹּאמֶר, כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אני ה' אהיה איתך, אני אתן לך חן בעיני פרעה. תצליח בשליחותך
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת = סימן. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: הסנה שאיננו אוכל, הוא האות, שאני ה' שלחתי אותך לגאול את בני ישראל. כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק.
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת על הבטחה אחרת שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו.
1. שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה? לא שלך היא כי אם משלי, כי אהיה עמך! וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ!
תצליח בשליחותי.
כלי יקר: ה' הראה למשה שהוא שוכן דווקא על מי שמנמיך עצמו (כהר סיני) ולכן ה' שלח דווקא את משה לדבר בפני פרעה.
הקב"ה אמר למשה: בחרתי בך כי אתה ענו וצנוע, וכבד פה, וכך ידעו הכול, שה' גאל את ישראל ממצרים, שכוחו של ה' עמד לימינך.
רש"י: הדברים שיאמר משה הם שיוציאו את בנ"י ממצרים.
ספורנו: ע"י שכל דבר שתגזור יתקיים, כולם יידעו שאני הוא זה ששלחתי אותך לגאול את ישראל. ההתראה היא שתוציא את בנ"י ממצרים.
רש"י: ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים?
2. ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים? דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים.
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקים עַל הָהָר הַזֶּה.ן = 50 יום לאחר יציאת מצרים, תקבלו תורה.
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. והיא (קבלת התורה) הזכות העומדת לישראל.
רמב"ן: זאת יראתו של משה רבינו מפרעה ופחדתו מהם. ועל שתיהן ענהו ה',
תשובת ה' לפי רמב"ן: כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם, אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם, או יגרשם מארצו על כרחם.
אמר לו: אל תירא מפרעה כי אני אהיה עמך להצילך. וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצוותו, וגם בך יאמינו לעולם.
והנה למשה אות במה שלא יפחד מפרעה כיון שהבטיחו להצילו, ולישראל יהיה להם אות שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני.
רש"י: כאן התשובה היא שיש לעם ישראל זכות שבזכותו ייגאל, והוא עבודת ה' על הר סיני. .. קבלת התורה היא הזכות של בני ישראל ליציאתם ממצרים.
יג שאלה שנייה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹוקים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹוקי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם;
וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ?
רמב"ן: שאל משה: מה שם יאמר לישראל משמותיו,… אמר: ישאלוני על שליחותי אם היא במידת קל שדי היא שעמדה לאבות? או במידת רחמים? ..
שתעשה בה אותות ומופתים..
מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם?
תשובה ראשונה: רש"י: ה' לימד את משה כיצד נקרא שם ה' המפורש.
יד תשובה שנייה: וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֶל מֹשֶׁה: השם הראשון של הקב"ה –
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה שמי המיוחד הוא: אֶהְיֶה! שהרי אני ה' אֶהְיֶה קיים לעולם, ולכן יכול לקיים את מה שאני מבטיח.
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; רש"י: אני אהיה איתם גם בצרה זו וגם בצרות הבאות, (ברכות ט) אמר לפניו: רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת? דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת! ה' הסכים עם משה, ולכן כתב אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
רמב"ן: ענהו האלוקים: אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות.. אהיה עמהם בכל צרתם. יקראוני, ואענם!
וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. אך מכיוון שאין זה ראוי לקרא לה' בשם אֶהְיֶה, ולכן יש לקרוא לה' בשם ה' אלוקי האבות.
טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹוקִים אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, השם השני של הקב"ה: ה' אֱלֹוקֵי אֲבֹותֵיכֶם אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם אֱלֹוקֵי יִצְחָק וֵאלֹוקֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם;
ספורנו: הזכירה היא מצד היות בנ"י מזרע האבות.
'זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם' אך בכל דור יש לקרוא לי בשם: אֱלֹוקֵי יִצְחָק וֵאלֹוקֵי יַעֲקֹב. רמב"ן: הכוונה היא לברית שכרת ה' עם האבות לדורות שיבואו אחריהם.
זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, רש"י: עֹלָם, חסר וי"ו לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו. רשב"ם: עֹלָם חסר ו' כדי לומר לנו להעלים את שם המפרש של ה'.
וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. רש"י: למדו היאך נקרא, וכן דוד אומר: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור.
רמב"ן: יחזור אל אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, כי לעולם לא ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו "אלוקי אברהם יצחק ויעקב" ישמע קל ויענם (תהלים נ"ה כ').
טז הצו הראשון למשה: 1 לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, רש"י: מיוחדים לישיבה, וא"ת זקנים סתם היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ס' ריבוא?
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: ה' אֱלֹוקֵי אֲבֹותֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹור: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.
2 פקידות: 1. גאולה 2. פדיית בנ"י ממצרים.
פָּקֹד פָּקַדְתִּי, רמב"ן: מסורת גאולה היא בידם שכל גואל שיבא, ויאמר להם פקידה כפולה, הוא גואל של אמת.
פָּקֹד פָּקַדְתִּי, רש"י: תאמר להם לשון זה וישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים.
יעקב אמר: ואלוקים פקוד יפקוד אתכם.
יוסף אמר להם: (בראשית נ) פקוד יפקוד אלוקים אתכם. והסיבה היא שלשון פָּקֹד פָּקַדְתִּי הוא לשון שמועבר מדור לדור שבלשון זה ה' יגאל את בני ישראל.
רמב"ן: זוהי הסיבה שמשה גדל בבית פרעה, כך שלא היה למשה אפשרות לשמוע את הלשון פקד יפקוד, וכך בנ"י האמינו שמשה היה חייב לשמוע לשון זו בנבואה.
הצו השני למשה: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹוקֵי הָעִבְרִיִּים, רש"י: י יתירה רמז ל- י מכות. נִקְרָה עָלֵינוּ, רש"י: לשון מקרה.
עִבְרִיִּם, רשב"ם: הסיבה שקראו לישראל עבריים היא מפני שבאו מעבר הנהר.
נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹוקֵינוּ, למה אמר: 3 ימים?
רד"ק: "עשה אלוקים…כן כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקשי ערפו…מפני זה ציווה למשה…שתהיה בראשונה…בקשתו דבר מועט דרך שלושה ימים, להבחין בו עורפו ומצחו הקשה.
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא ייִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: רש"י: אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר: כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא ייתן אתכם להלוך.
רס"ג: לא יספיק לפרעה פעם אחת שה' יראה את ידו החזקה, אלא יזדקקו לעוד מספר פעמים (9) שה' יראה למצרים את ידו החזקה.
רמב"ן: גם לאחר שה' יראה למצרים את ידו החזקה, לא יסכים פרעה לשלח את ישראל, עד שה' יכה במצרים בכל נפלאותיו.
ספורנו: ה' יחזק את לב פרעה כך שגם כאשר ה' יראה לפרעה את ידו החזקה, פרעה לא ייתן לבני ישראל לצאת ממצרים.
וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה. רש"י: ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח את ידי והכיתי את מצרים. רמב"ן: לא ייתן אתכם להלוך בדבור, וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה, עד שאשלח ידי בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך.
כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם, בְּכֹל נפלאותיי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי כֵן, רק לאחר שאכה את המצרים במכות גדולות, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם פרעה, יסכים לשלח אתכם למדבר.
כא וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.
כב וְשָׁאֲלָה אִישָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, רש"י: מאותה שהיא גרה אתה בבית. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִיצַּלְתֶּם, אֶת מִצְרָיִם.
אברבנאל: איך ציווה ה' יתברך למשה רבנו שיאמר בשמו כזב ושקר?
התשובות 1: רשב"ם: מטרת ישראל מלכתחילה לא הייתה השאלה, אלא בקשה לנתינה גמורה. כלי הכסף וכלי הזהב הם תכשיטים לכבוד החג.
2. בשעה שהרגו את התינוקות של ב"י, היו הנשים נותנות את תכשיטיהן ואת כל הכלים היקרים שלהן, בניסיון להציל את בניהן, ועכשיו לקחו את רכושן בחזרה.
3. ספורנו: אמנם בהתחלה ישראל קיבלו את הכלים בהשאלה, אך לאחר שהמצרים רדפו אחרי בנ"י, וטבעו בים, היה הרכוש להם כשלל רגיל ממלחמה, ולכן היה מותר להם לקחת את הרכוש. המצרים ירדו למצולות הים.
4. אונקלוס: כאן רמז ה' את מצוות הענקה לעבד עברי. זה היה שכר ישראל שעבדו במצרים, והסיבה שהתשלום נעשה בערמה הוא כדי שהמצרים ירדפו אחרי בנ"י. הסיבה שכתוב בלשון "וניצלתם" היא מכיוון שהתורה רמזה כאן שמותר להציל ממונו מאונס.
כלי יקר: הסיבה שכאן כתוב שמלות ובשעת המעשה לא כתובים היא מכיוון שבנ"י לקחו את הדברים בשעת מגפת מכת בכורות, וממילא היה חשש שמא הבגדים של המצרים מזוהמים, ולכן המצרים נתנו מעצמם את בגדיהם, וה' אמר עכשיו לעם ישראל שאין שום חשש ללבוש את הבגדים, כיוון שאין המגיפה קשורה כלל אל הבגדים.
שמות ד 1. פרק ד הוא המשכו של פרק ג. את התנ"ך חילק לפרקים כומר בשם לנגטון. החלוקה שלו התקבלה ע"י כל העולם, אך במקומות שונים, כמו פה, הוא שגה.
נדרשו לקב"ה 2 פרקים (לפי החלוקה הנוצרית) כדי להתגבר על התנגדותו הנפשית של משה, מלקבל עליו את השליחות לגאול את ישראל.
בסוף פרק ג, נראה כאילו משה נכנע. אבל בפרק ד' עדין משה לא הסכים לקבל את השליחות, וחזר להשמיע ספקות בקשר לשליחותו.
שאלה ראשונה: מי אני?
שאלה שניה: ב"י ישאלו – מַה שְּׁמוֹ (של הקב"ה)?
טענה שלישית: וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
משה פקפק בכוחו להושיע את ישראל: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי? אך בשירת הים כתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: אונקלוס: בנ"י לא יאמינו לי אחרי שיראו שפרעה לא נותן להם ללכת.
אבן עזרא: ה' אמר למשה שהזקנים יאמינו לו, אך לא הבטיח שהעם יאמין לו.
רמב"ן: א. באמת משה דיבר כאן שלא כהוגן.
ב. (אך אולי) "ושמעו לקולך" אינה הבטחה למשה, אלא ציווי לבנ"י.
ספורנו: הזקנים יסכימו ללכת עם משה אל פרעה, אך כאשר פרעה יסרב לשלח את בנ"י, הזקנים יאמרו שלו הייתה שליחותו של משה רבינו אמיתית, לא היה מעז פרעה למנוע מישראל לצאת ממצרים.
א. משה אמר שאינו ראוי שתחול עליו נבואה, שהרי אינו גדול בחכמה, ואם כן מובן מדוע בני ישראל לא יאמינו לו שה' התגלה אליו.
בנ"י לא ישמעו לקולו הוא מפני שהוא כבד פה, ואין נביא יכול להיות כבד פה.
ב. כאשר משה ביקש מה' שיגיד לו את שמו, וה' סירב, אמר משה שבנ"י לא ישמעו לקולו, ללא ידיעת שמו של ה'.
ג. (כרמב"ן) בגלל שפרעה לא ייתן לבנ"י לצאת, אין סיכוי שבנ"י יאמינו לו.
ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר, מַטֶּה!
כלי יקר: ה' רמז כאן שבהתחלה היו האבות עומדים זקופים ורמים כמו המַטֶּה, אך לאחר מכן עם ישראל חטא, ולכן הפך להיות כמו נחש.
רש"י: ה' שאל את משה: האם אתה מודה שמה שאתה מחזיק בידך הוא מטה?
מַזֶּה בְיָדֶךָ? התורה כתבה שתי מילים במילה אחת כדי לרמוז לנו שה' אמר למשה שמזה שבידו היה לשון הרע על ישראל, היה ראוי לו ללקות.
גם הפיכת המטה לנָחָשׁ באה לרמז למשה רבינו שדיבר לשון הרע על ישראל, ולאחר שמשה עדיין לא חזר בו, הפך ה' את ידו של משה למצורעת.
ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; נָחָשׁ מסמל את היצר הרע, רוע והסתה.
אונקלוס: נָחָשׁ זה היה נָחָשׁ אמיתי לכל דבר, בניגוד לנָחָשׁ של החרטומים שלא היה אמיתי.
וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו, כלי יקר: משה בברחו מפני הנָחָשׁ הראה שהוא רוצה לברוח מהשליחות, כי חשש שלעם ישראל אין תקנה, כמו שלנָחָשׁ אין תקנה.
רמב"ן: למרות שהיה ברור למשה שאם ה' לא ירצה, לא יוכל להינצל גם אם יברח מהנָחָשׁ, ברח משה מהנָחָשׁ כדרך האדם לברוח מהמזיק לו למרות שלא בטוח שהוא יינצל.
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. אוה"ח: הנחש אינו נשלט, עד שמשה היה צריך לברוח מהנחש, אך משה היה מסוגל להתגבר על כוח הנחש.
רש"י: ה' התכוון בדבריו לרמוז למשה שכמו שהזנב הוא השפלות של הנחש, כך יתדרדר מצבם של בנ"י, כאשר פרעה יאמר להם: תכבד העבודה על האנשים.
ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹוקֵי אֲבֹותָם: אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם אֱלֹוקֵי יִצְחָק, וֵאֱלֹוקֵי יַעֲקֹב.
אונקלוס: הדגיש שה' הוא אֱלֹוקֵי אֲבֹותָם, מפני שרק מי שאלוקי האבות התגלה אליו יכול להתגבר על הקליפות, ובכך שמשה מתגבר על הקליפות, יש הוכחה שה' הוא שהתגלה אליו.
ספורנו: ה' אמר למשה: במַטֶּה אין חיים, ואני אתן בו חיים, ע"י שייהפך לנחש, ומאידך, את היד החיה (הבריאה) אני יכול להרוג ע"י נתינת צרעת ביד.
ו וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ הכנס את ידך מתחת לידך השנייה, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, משה הכניס ידו מתחת לידו השנייה סמוך לחזהו, וַיּוֹצִאָהּ, משה הוציא את ידו מחיקו, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
רבי ישועה: הכוונה בצרעת היא כדי לרמז על ישראל שבהתחלה היו בני חורין, עד שה' שעבד אותם במצרים.
ז וַיֹּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ, אֶל חֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, ידו של משה נרפאה, והצרעת שהייתה עליה נעלמה, וידו נראתה בריאה כרגיל.
רש"י: התורה כתב,ה שברגע שמשה הוציא את ידו מחיקו, הצרעת התרפאה, רואים שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, שהרי הצרעת לא הופיעה מיד.
כלי יקר: הצרעת של משה מורה שהתבטל הטעם שבנ"י היו שפלים, שהרי התבטלו מהם בעלי לשון הרע.
ח וְהָיָה, אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. אונקלוס: האות השני נקרא הָאֹת הָאַחֲרוֹן, כיוון שעדיין לא היה אות נוסף.
ספורנו: האות השני חזק יותר מכיוון שריפוי הצרעת היא מאוד קשה.
רש"י: הסיבה שהאות השני חזק יותר היא מפני שמשה יאמר לבנ"י שלקה בגללם בצרעת.
"קול האות": אחרי כל אות, חלק נוסף מעם ישראל האמין למשה רבינו. ט וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹותוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹולֶךָ,
אונקלוס: אם עדיין לא תרגיש בטוח שבנ"י מאמינים לך. אם בנ"י עדיין לא יאמינו בלב, ואדם אינו יכול לדעת מה אדם אחר מרגיש בלב.
הסיבה שלא ציווה ה' לעשות כעת גם את האות עם הפיכת המים לדם, שלא היו מים בפני משה, ולכן לא ציווה אותו ה' לעשות אות זה אלא בפני בנ"י.
וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹור, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; רש"י: לקיחת המים מהיאור היא פריעה מאלוהי המצרים. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּיקַּח מִן הַיְאֹור, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.
רש"י: הסיבה שכתוב פעמיים וְהָיוּ, היא כדי להדגיש שהמים יהפכו לדם רק כאשר הם נוגעים בקרקע ולא כאשר הם עדיין נמצאים ביד משה. לעומתו הרמב"ן: אין צורך לדרוש את הכפילות, שהרי דרך התורה לכתוב כפילות לחיזוק הדברים.
לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת, פרעה מילא את היאור בדם תינוקים יהודיים, ועכשיו כל מי השתיה של היאור, יהפכו לדם.
רמב"ן: ברור שמשה האמין לה', לכן לא היה טעם בעשיית האותות לעיני משה. אבן עזרא: אות זה הוא גם המכה הראשונה מעשרת המכות, ומשמע שמשה עשה כן רק פעם אחת, וכלל בכך גם את האות לבנ"י וגם את המכה למצרים.
ספורנו: היתרון באות זה על האותות שלפני כן היא בכך שמציאות שפשוט, נהפך להיות מורכב, הוא שינוי גדול יותר מאשר ריפוי הצרעת.
האותות שקיבל משה, נועדו לשכנע את העם שמשה אכן נשלח ע"י ה', אבל הם גם נועדו להזהיר את משה, כי ספקותיו גובלים בלשון הרע על העם ובהוצאת דיבתם רעה.
הנחש מסמל את היצר הרע המסית והמדיח, וצרעת היא מחלה שתוקפת במקרא את מי שדיבר לשון הרע.
הטיעון הרביעי של משה, מדוע אין לשלוח אותו להושיע את ישראל?
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ:
רש"י: גַּם, בא כדי לרבות, וממילא החשבון יוצא שמשה דיבר עם ה' במשך שבעה ימים. גַּם אתמול היינו בעבר, כאשר משה היה גר בארץ נוכרייה, וגַּם שלשום היינו עבר רחוק יותר, כאשר הכוונה היא לזמן שמשה היה בבית פרעה.
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.
תרגום: משה אמר אל ה' שיכול לעשות בו כל מה שרוצה, רק שלא ישלח אותו אל פרעה. אוה"ח: משה אמר שהסיבה שבנ"י לא יאמינו לו היא "בו", כי הוא כְבַד פֶּה, ובנ"י יאמרו שלו ה' היה שולח אותו, הוא היה מרפא אותו.
רמב"ן: א. משה מרוב ענוותנותו, לא ביקש מה' שיסיר ממנו את כובד פיו.
ב. ה' אמר למשה שילך ללא הרפואה, ויצליח בשליחותו כיוון שה' יהיה אתו.
ג. ה' לא רצה לרפא את משה, לאחר שה' כעס עליו על שניסה להתחמק מללכת לפרעה.
ד. משה הבין שלא יוסר כבדות לשונו (וכך הסביר גם ה' לפני כן).
משה היה תמיד איש של מעשים: יצא לראות בשלום אחיו. 2. הרג את המצרי שהתעלל באיש עברי. 3. התערב בריב בין שני עבריים. 4. יצא לעזרת בנות יתרו. 5. שאב מים לצאנן. ולעומתו, אחיו אהרון, היה רגיל לדבר עם בני עמו.
השילוב בין שניהם: דיבור ומעשה.
א וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ? אונקלוס: פיקח הוא גם על החרש וגם על העיוור. אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי.
רש"י: 1. מי לימד אותך לדבר בפני פרעה כאשר דן אותך על הריגת המצרי?
2. מי שם את פרעה כאלם שלא התאמץ להרוג אותך?
3. מי שם את פקידיו כחרשים שלא שמעו את הציווי שלו להרוג אותך?
4. למוציאי להורג, מי שם אותם כעיוורים שלא הצליחו למצוא אותך ולהרוג אותך?
ב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. אונקלוס: כאשר משה יעמוד לפני פרעה, לא יהיה כבד פה.
נגמרו למשה התירוצים, אבל עדיין הרגיש שאין הוא ראוי להיות מושיע ב"י, ולכן אמר: יג וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח נָא, בְּיַד תִּשְׁלָח.
1. רש"י: תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כאשר הכוונה היא לאהרון.
2. ספורנו: תשלח אדם שמעוניין בשליחות זו.
3. רמב"ן: תשלח ביד כל אדם אחר חוץ ממני.
בקשה זו הכעיסה את הקב"ה עד שכתוב: יד וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה,
רש"י: נחלקו תנאים אם חרון אף שכאן יש בו רושם או לא: ר' יהושע בן קרחה: זהו המקום היחיד בתורה שכתוב בו חרון אף שאין בו רושם. מה עונשו של משה?
1. ר' יוסי: כאן ה' לקח ממשה את הכהונה והעביר אותו לאהרון.
2. רשב"ם: הרושם פה הוא שה' ביקש (כעונש) להמית את משה במלון.
ה' ממנה את אהרון, אחיו הבכור של משה, לסגנו: וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, אונקלוס: הַלֵּוִי הוא השם בו ניכר אהרון לבנ"י.
יָדַעְתִּי, כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; רשב"ם: אהרון גדל במצרים ולכן חיתוך הלשון שלו הוא טוב.
רמב"ן: האם אהרון יצא מעצמו לקראת משה, וה' רק כיוון אותו לדרך שבו עליו ללכת? או שמא ה' אמר לאהרון מלכתחילה שייצא לקראת משה?
וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. הקב"ה הבטיח לו שאהרון אחיו יהיה צמוד אליו, ויעזור לו בשליחותו.
רמב"ן: ה' אמר למשה שגלוי לפניו שאהרון היה מדבר בשבילו גם ללא ציווי מה'.
אַהֲרֹן אָחִיךָ: אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום.
לא קל לאדם לגור במגורי ב"י הדלים, ולדעת שאחיו גר בתנאי הנוחות של ארמון פרעה, ומקבל שם את כל מה שהוא צריך, כלכלית ותרבותית.
לא קל לאח בכור להפוך לסגן של אחיו הצעיר. אהרון לא רק שעשה את כל אלו, אלא כתוב: וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, אהרון שמח לפגוש את אחיו ולהיות סגנו לאורך כל הדרך, עד יום מותו.
משה הבין זאת ואולי לכן הסתייג כל כך מלקבל עליו את התפקיד, דבר העלול לפגוע בכבודו של אהרון אחיו הבכור.
טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו אתה תגיד לאהרון מה לומר לפרעה.
וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן
טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ, אֶל הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, אהרון רגיל לנבא לישראל, גם בגלות מצרים, וב"י היו רגילים לשמוע בקולו. וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹוקִים, למרות שתאמרו לפרעה דברים שהוא לא ישמח לשמוע, לא תפגעו.
יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּיקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ, אֶת הָאֹתֹת.
ספורנו: מַּטֶּה זה מסמל את שלטונו של משה. רש"י: אתה תגרום לאהרון שיעשה נפלאות עפ"י ציווי שלך.
יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; יכול להיות שמשה קיווה שיתרו לא ייתן לו לצאת למצרים, ואז יהיה פטור מקבלת השליחות לגאול את העם, אך מה ענה לו יתרו? וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.
רש"י: הסיבה שמשה היה צריך לבקש רשות היא מפני שמשה נשבע ליתרו שלא יזוז ממדין ללא רשותו.
ספורנו: הסיבה שמשה היה צריך לבקש רשות היא מכיוון שמשה רצה להשאיר את ציפורה ואת בניו אצל יתרו בשעה שחוזר אל מדין.
יט וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם: כִּי מֵתוּ, כָּל הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת נַפְשֶׁךָ.
אונקלוס: מכאן רואים שמשה לא חשש לעצמו כלל, שהרי משה כלל לא טען שמסוכן לו לחזור למצרים, ורק אחרי שמשה כבר הסכים לחזור למצרים, ה' אמר לו: מֵתוּ, כָּל הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת נַפְשֶׁךָ. מי הם אלו המבקשים את נפשו?
רשב"ם: הכוונה היא שמת אותו מלך שנקרא פרעה שרוצה להרוג אותו.
רש"י: מדובר בדתן ואבירם שנהיו עניים, ועני חשוב כמת.
רמב"ן: דברי ה' אל משה, היו כאשר משה היה בהר סיני, וזהו הדיבור היחיד שה' דיבר אל משה במדין. מכאן הבין רמב"ן שבהתחלה, משה רצה לחזור אל מצרים רק לשעה, ואז לחזור שוב אל מדין, ואז התגלה ה' אל משה ואמר לו שהוא יכול לחזור למצרים לגמרי, ושלא יפחד, כיוון שמי שרוצה להרוג אותו כבר מת.
כ וַיּיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו,
רמב"ן: משה לקח אתו את ציפורה ובניה, כדי שכך יבטחו בו ישראל יותר.
ב. רצונו של משה לא היה נכון מכיוון שמשה רצה להוציא את ישראל ועכשיו הוא מחזיר לשם את אשתו ואת בניו?
וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, רש"י: מדובר על חמור מיוחד שחבש אברהם בשעת עקידת יצחק וזהו החמור שעתיד מלך המשיח לרכב עליו.
וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיָּשָׁב, אונקלוס: רק משה חזר למצרים אחרי ששלח את ציפורה ובניו חזרה אל יתרו.
רמב"ן: ספק האם משה שלח חזרה את ציפורה ואת בניו ליתרו א. לאחר המילה, או ב. היה זה לאחר שכבר חזרו למצרים, וציפורה התגעגעה הביתה.
וַיִּיקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹוקִים, בְּיָדוֹ.
רמב"ן מדובר בשלשת האותות שעשה משה לבני ישראל. לפי"ז, הפיכת המַטֵּה לנחש היא אות שונה מהפיכת המַטֵּה לתנין, שם האות היה שמַטֵּה אהרון בלע את מטותם.
כא וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם
רמב"ן: ה' כבר אמר למשה את כל האותות שהוא עתיד לעשות בדבריו אל משה. יש כאן ציווי אל משה שלא ישכח לעשות דבר אחד מכל מה שה' ציווה אותו לעשות. ה' גם אמר למשה שבסוף יזדקק לומר לפרעה שהבכורים ימותו.
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם.
ספורנו: ברור שפרעה היה משלח את בנ"י, שהרי אינו יכול לסבול את המכות, אלא ה' גרם שפרעה יסבול את המכות ולא ישלח את בנ"י.
רש"י: ה' הודיע למשה שפרעה לא ישלח את בנ"י עד שמשה יעשה את כל האותות עליהם צווה.
כב וְאָמַרְתָּ, אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. רש"י: על דרך הדרש כתב שכאן הודה ה' על מכירת הבכורה ליעקב.
ספורנו: למרות שבסופו של דבר כל העמים יעבדו את ה', עם ישראל הוא העם הראשון שעבד את ה'.
כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ, רש"י: אני כבר אמרתי לך כמה פעמים לשלח את בנ"י (ולא הסכמת). בכל נפלאותי אשר אעשה בקרב.
הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. רש"י: הסיבה שמשה התרה עכשיו במכת בכורות היא מכיוון שזוהי המכה הקשה ביותר.
ספורנו: מכת בכורות היא העונש האמיתי על שעבוד בנ"י במצרים, ושאר המכות נעשו כדי שהמצרים יחזרו בתשובה.
אוה"ח: יש שלש סיבות לכך שה' אמר למשה עכשיו שבסוף יהיה מכת בכורות: א. כדי שמשה לא יתייאש כשיראה שפרעה אינו משלח את העם, עכשיו אמר לו ה' שללא מכת בכורות, עדיין לא הגיע הזמן שעם ישראל אמור לצאת ממצרים.
ב. כדי שמשה יידע מתי הוא אמור לומר לפרעה את מכת בכורות, ולפי דבר זה מובן מהיכן ידע משה לומר לפרעה את דבר מכת בכורות לאחר שפרעה הזהיר אותו שלא יראה עוד את פניו.
ג. ה' היה מכה את פרעה במכת בכורות מיד וחוסך מפרעה את כל הסבל, לולי שפרעה היה מזלזל בה'.
כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה', וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. את מי? את משה? בניו?
רב שמואל בן חפני: המלאך רצה להרוג את אליעזר ולא את משה.
רשב"ם: הסיבה ה' רצה להרוג את משה היא מפני שמשה היה הולך לאט (ובחוסר רצון) למצרים והיה מוליך לשם את אשתו ואת בניו. אבן עזרא: משה לא היה צריך לקחת אל אליעזר בדרך, (מה שעיכב את קצב הליכתו) אלא היה צריך ללכת לבדו למצרים, ולכן ה' רצה להורגו, עד שאליעזר נימול וחזר חזרה מהדרך.
רש"י: הסיבה שהמלאך רצה להרוג את משה היא מכיוון שלא מל את אליעזר, ר' יוסי: הסיבה שמשה לא מל את אליעזר היא מפני שהיה בדרך, ויש בכך משום סכנה, והעונש הגיע לו על שהתעסק במלון תחילה לפני שמל את אליעזר.
רמב"ן: א. מדובר רק על גרשם, שהרי עד עתה נולד רק גרשם, וכוונת הכתוב בכותבו את בניו של משה בלשון רבים היא דרך הכתוב, כמו שהתורה אומרת "ובני פלוא אליאב" כאשר רק אליאב הוא בנו של פלוא.
לאחר שמשה התחיל לרדת למצרים, התעברה ציפורה מאליעזר.
אפשרות ב. בשעת ההתגלות של ה' אל משה, הייתה ציפורה מעוברת מאליעזר, וכאשר משה חזר אל יתרו, הולידה ציפורה את אליעזר, וכיוון שמשה היה צריך להזדרז לחזור אל מצרים, לא מלה ציפורה את אליעזר, וגם בדרך, כאשר מלה אותו, לא קראה לו בשמו, מכיוון שהמלאך רצה להרוג את משה. לאחר שמשה חזר למצרים וניצל מכל הקמים עליו, קרא משה לבנו: אליעזר.
כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו. לרגלי מי? רש"י בשם רב שמואל בן חפני: לפני רגליו של אליעזר. יש גם דעות אחרות.
וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. רש"י: המלאך לא עזב לגמרי את משה, ואז אמרה ציפורה שמשה התנה איתה שימולו את בניהם. אוה"ח: כתוב כאן שהמלאך רצה להרוג את משה אך לא היה יכול מכיוון שמשה היה שליח מצווה.
כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ;
אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.
רש"י: לאחר שהמלאך התרפה ממשה, הבינה ציפורה שהמלאך בא על עסקי המילה. (ואמרה:) חתני היה נרצח על דם המילה.
בגלל שלא מלנו אותך, אתה היית גורם לבעלי שימות. א"ע: דברי ציפורה הם שאין אליעזר חתן דמים שהורג את משה, אלא שהוא מתבוסס בדם המילה, ויש כאן מעין משחק מילים עם המילה דם.
רשב"ם: בזכות דם המילה יישאר לי חתני והחטא של ההתעצלות בהליכה למצרים יימחל.
ספורנו: ציפורה אמרה למשה, שהיא מלה את אליעזר מכיוון שכאשר היא ומשה התחתנו, משה התנה עימה שימולו את כל בניהם.
כז וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן, אוה"ח: דיבור זה היה בדיוק באותו זמן שה' אמר למשה שאהרון יוצא אל המדבר כדי לקבל את פניו רמב"ן, ומשה לא נשק לאהרון מרוב ענווה.
לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹוקִים וַיִּשַּׁק לוֹ.ספורנו: כתלמיד המקבל את פניו של הרב.
כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת, אֲשֶׁר צִוָּהוּ.
רמב"ן: משה אמר לאהרון את כל דו השיח שלו עם ה' ואת סירובו ללכת בשליחותו של מקום. ב. מדרש, משה לימד את אהרון את שם ה' המפורש.
אבן עזרא: לאורך כל ארבעים השנים, היה מדבר אהרון אל בנ"י עפ"י דברי משה, ולאחר מות אהרון, היה אליעזר מחליף את אהרון בתור המתורגמן.
כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם.
משה לא האמין שהעם יאמין לדבריו, וטען: הן לא יאמינו לי? אבל הפסוק קובע: לא וַיַּאֲמֵן, הָעָם;
וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.
