חכם ניכר בכוסו, כיסו, כעסו וכיסויו (לבושו), מסכת דרך ארץ זוטא (ה, ג).
הלבוש מייצג את הלובש, ופעמים רבות אף קובע את הרושם שהאדם יוצר. הפתגם אומר: הבגדים עושים את האדם, כבסיפור על העני שגורש מסעודה בשל בגדיו, וכשחזר בלבוש מכובד וכובד, האכיל את בגדיו שהביאו לו כבוד.
מונחי לבוש חיוביים בתנ"ך: ציצית, כיפה וטלית = בגדים העוזרים בעבודת ה', עוזרים להימנע מן החטא, מונעים את החטא ובושה מהחוטא.
ציצית: תיקון ללבוש כדי למנוע בושה. טלית = כיסוי לקידוש וכיבוד התפילה. כיפה = כיסוי דתי לראש.
לבוש = הלבושה – אינה בושה.
לבוש, שם כולל לסוגי לבוש שונים. הלבוש מייצג מצב כלכלי, דתי וחברתי, כמו בלויי סחבות, בגדים מפוארים, לבוש של נזירה, לבוש של אישה מוסלמית.
כותנת = בגד מכובד המכבד את הלובש, ומצין את סמכויות הלובש וזכויותיו.
הכתונת מציינת מעמד מיוחד, כגון: הכוהנים לבשו כותנות. "הלבשתיו כתנתך ישעיהו כב 21.
שמלה = מונח ניטרלי לכסוי הגוף. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ דב' כד 13. שמלות לבשו מפשוטי העם, ועד אנשי צבא.
השמלה מייצגת גם מעמד או דרגה = שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ יש' ג 6;
כסות = כיסוי מטעמי צניעות, קור או הערמה.
מונחי לבוש שליליים בתנ"ך: בגד = ב. ג. ד. בגד עלול להעיד שבעליו קשור לבגידה. הבגד – יכול לעזור לבעליו לנהוג בבגידה, במרמה ובערמה.
הבגד מאפשר לאדם להסוות את האני האמיתי שלו, (כמו בספר: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד) למעול בו, להחליף אותו או להחלץ ממנו.
מדים = מדים מאירים את הלובש באור מסוים, ומייצגים: מעמד, מקצוע וסמכות. בעלי תפקידים ככהן, איש צבא, שוטר, רופא וכו' לובשים מדים ודרגות המסמנים את תפקידם ומעניקים ללובש המדים סמכות.
גלימה = שנעשים בן כגולם (שבת ע"ז ע"ב). מסתירה את חלקי הגוף.
בדים = סיפורי בדים (סיפורי שקרים).
צעיף = עוזר ללובש להסתיר את הבעת פניו. מצין התנהגות כפולת פנים של הלובש.
רעלה = ר.ע.ל. עוזרת להסתיר הבעות פנים ותווי פנים.
מעיל = מעילה (כאתי אלון, שמעלה בבנק בו עבדה).
חולצה = ח. ל. ץ. היחלצות, חליצה. מי שמסרב לביים, נקרא "חלוץ הנעל", החליצה מביישת אותו.
חליפה = ח.ל. ף = התחלפות.
תחפושת = ח.פ.ש. התחפשות. להעמיד פנים שאתה מישהו אחר.
שק = לבוש אבל.
בגדי כהן גדול ביום כיפור, לבנים כדי לכפר על עם ישראל. האבנט החושן והאפוד של הכהן, נועדו:
א. לכפר על רצח הבל בידי קין אחיו.
ב. לכפר על חטא אחי יוסף שטבלו את כותנתו בדם.
ובעבודת הכהן כתוב: ונכפר להם הדם. שעטנז נאסר. (דברים כ"א י"א)
"בגדים, בוגדים וחטאים בספר בראשית.
הצו הראשון בספר בראשית: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ.
ערום תמים: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ…
לעומת זה: חכם להרע – וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה… בראשית..
החטא הראשון: וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל, "מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו ממנה", (בראשית רבה יט יא). זה גם ערום נפשי, לא רק גופני.
ערום הטעון כיסוי: וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; מכיוון שחטאו, חשו מבוכה והתבישו בערומם. המצפון מייסר את החוטא, לעיתים יותר מהעונש.
חמלה: ה' הענישם, אבל גם חמל עליהם. וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, (בראשית ג 21). הכָּתְנוֹת הנזכרות פה הן הלבוש שהקב"ה הכין לאדם וחווה.
לבוש מכובד מעשה אלוקים המכבד את מי שלובש אותם.
כָּתְנוֹת: הקב"ה הלביש לאדם וחווה שסרחו כָּתְנוֹת, בגד של חמלה:
ר' מאיר אל תקרא כָּתְנוֹת עוֹר, אלא כָּתְנוֹת אוֹר. לבוש מאיר את האדם. חיות אינן מתלבשות, הלבוש מדגיש את מותר האדם מהבהמה.
עוד נחזור ונפגוש בכותנות מאוחר יותר.
בְגָדִים ורבקה: הראשונה שקיבלה בספר בראשית בְגָדִים, היא רִבְקָה! וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּיתֵּן, לְרִבְקָה .."(כ"ד, נג).
עבד אברהם שבא לקחת אישה ליצחק, קיבל את רשות לבן ובתואל לקחת את רִבְקָה לכנען אל יצחק, ונתן לה במתנה בְגָדִים.
למה רִבְקָה קיבלה בְגָדִים ולא שמלות? נתרשם מהמפגש בין רבקה ויצחק ונבין איך זה קרה שמילאה תפקיד מרכזי בתכנון וביצוע של העברת ברכת יצחק מעשו ליעקב.
רבים מתקשים לכתוב ולקרוא על שגיאות, טעויות ואפילו חטאים של אבותינו, הקדושים והצדיקים. אבל בכל מקום שכתוב על חטאם, נמצא גם חזרה בתשובה, ונלמד מהם איך לתקן ולשפר את התנהגותנו.
המפגש הראשון בין יצחק ורבקה בדרך מחרן לכנען: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; יצחק חזר מבאר לחי רואי, שם גרה הגר.
מה ראה יצחק? וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. יצחק ורבקה, שניהם היו במרחק שווה זה מזה, אך ראו דברים שונים. הוא ראה גְמַלִּים.
מה ראתה רבקה? סד וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק; רבקה השקיפה עליו מעל הגמל, ומשהו בדמות שראתה הרשים אותה מאד, אולי נראה בעיניה כמלאך. סה
וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי!
מה עשתה? 1. הנמיכה קומתה: נפלה מֵעַל הַגָּמָל הגבוה. הורידה עצמה, אל מתחת לגובה של יצחק.
2. וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס… מאז רבקה חצצה בצָּעִיף בינה ליצחק.
בשל מראה יצחק נתקפה פחד או בושה ואיבדה את בטחונה העצמי. אולי פיתחה רגשי נחיתות שמנעו ממנה תקשורת פתוחה בינה ובין יצחק.
וכל זה למרות שכתוב: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ.
יצחק, היחיד משלושת האבות שלא לקח אישה נוספת על רבקה.
עוד נחזור גם לצָּעִיף.
רבקה לא סיפרה ליצחק, שהלכה לשאול בה' בעת הריונה, ולא את התשובה שקיבלה: ורב יעבוד צעיר… ולא דיברה עמו לפני העברת הברכות מעשו ליעקב, (כשם ששרה פנתה לאברהם ובקשה: "גרש את האמה הזאת ואת בנה").
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת, (כז 1-4).
למה בחר יצחק לברך רק את עשו לפני מותו? ולא את שני בניו?
1. אברבנאל: לא רק עיניו כהו, גם שכלו. יתכן שעיוורונו מנע ממנו להבין מי מבין בניו ראוי לברכה.
2. התשובה השנייה מוכיחה כי יצחק גם ברך את 2 בניו, וגם ידע היטב מה הוא עושה: אם נבחן את הברכות נראה שיצחק ברך פעמים את עשו בשתי ברכות, בפעם הראשונה ברך את יעקב כשחשב שעשו עומד לפניו:
1. בעושר: הברכה שקיבל יעקב בעת התחפשו לעשו: וְייִתֶּן לְךָ, הָאֱלֹוקִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ
2. כט בעוצמה – יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
כשעשו התחנן: "ברכני גם אני, אבי". יצחק ברך שוב את עשו וברכו בעושר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל.
ובעוצמה: מ וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
אבל כשברך בסוף ובמודע את יעקב לפני בריחתו לחרן , הוא העביר אליו את 2 ברכות אברהם: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ,
1. זרע: וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.
2. הארץ: לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.
מכאן נראה שיצחק לא כעס על שיעקב בא אליו בבגדי אחיו.
אם כן יצחק ידע יפה מה הוא עושה, ומלכתחילה התכוון להעביר ליעקב את ברכות אברהם: (נ ליבוביץ: עיונים בבראשית 195). מעשו ביקש אוכל, כדי לברך גם את הבן שאינו ראוי לברכות אברהם, הוא רק לא שיתף את רבקה בתוכניותיו, אולי מכיוון שלא דיברו מספיק ביניהם.
לו רבקה הייתה מדברת עם יצחק, היא הייתה מגלה מה כוונתו.
לו הייתה מגלה לבעלה את כוונותיה, הייתה נמנעת התחפשות יעקב והתוצאות העגומות של שנאת עזה בין זרע עשו, לזרעו של יעקב.
לו הייתה מדברת עם יצחק, עשו לא היה צועק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; שבעטיה יזעקו בני יעקב בעתיד בשושן זעקה גדולה ומרה.
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ,למה צותתה לשיחה? אולי עמדה מאחורי יריעות האהל כדי להגן על האינטרס של יעקב. לא נותר .. אלא …להקשיב בפתח האהל … כפי ששרה שמעה באהל את בשורת המלאך שתלד בן (פרנקל א, מדרש מרים, 70).
יצחק אהב את עשו אהבה בתנאי, כִּי צַיִד בְּפִיו ורבקה אהבה את יעקב ללא תנאי.
כששמעה רבקה שיצחק רוצה לברך את עשו, שכנעה את יעקב לקבל את ברכות עשו מאביו, ועזרה לו לעשות זאת.
למה רבקה עשתה זאת?
1. רבקה ידעה שברכת אברהם אמורה לעבור לבן המתאים. יצחק קיבל את הברכה למרות שלא היה בכור, וישמעאל הורחק מבית אביו.
כשהכירה את תכונות יעקב, התחזקה בה ההכרה שיעקב הוא היורש האמיתי של אברהם ויצחק, ואמונה זו הדריכה אותה. עכשיו החליטה כאם שיעקב הוא זה שראוי לקבל את ברכת אברהם. ראתה ביעקב הנחוש והמופנם, את הבן הראוי להמשך בית אברהם, כלי יקר.
2. רבקה שנאה את נשותיו הכנעניות של עשו,
רבקה חששה שיצחק אינו קורא נכונה את המציאות, ומעדיף את הבן הבכור, הלא ראוי, ומוותר על הבן הראוי בעיניה.
3. אולי היה לרבקה צורך עמוק להשפיע ולקבוע את עתיד בנה האהוב. לכן החליטה לדאוג שהבן הראוי בעיניה יקבל את ברכת אביו.
4. רבקה עזרה ליעקב לקבל את הברכות, כדי שיצחק יווכח שיעקב יהיה מסוגל לעמוד מול גוים (הרב קוק בראשית כז ה).
5. רבקה רצתה שיעקב ייקח חסות על אחיו, וידאג לו בהמשך חייו, כדי שעשו יחזור בתשובה, (הרב שניאור אשכנזי).
וודאי שכוונות רבקה היו טובות. היא רצתה שברכות אברהם יעברו מיצחק לבן שהיה ראוי בעיניה לברכות אלו, אך במקום לדבר עם יצחק, החליטה לפעול לטובת יעקב.
בשעה שהלך יעקב לקבל את ברכת יצחק, הלבשתו אימו בבגדים: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב, (בראשית כז 15
היה צורך להערים על כל החושים של יצחק.
לראות יצחק לא ראה, כי היה עיוור,
למשש – עטפו את ידי יעקב בשער עיזים,
ריח– הלבישה ליעקב את בגדי עשו החמודות, ויצחק אמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. ). המלה "בגידה" קרובה למלה בּגד. הלבשת יעקב בבִּגְדֵי עֵשָׂו, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת, אפשרה לבלבל את יצחק העיוור.
רק את קולו של יעקב לא יכלו להחליף, ולכן מיד שיצחק שמע את יעקב מדבר, שאל בחשדנות מִי אַתָּה בְּנִי? ולמרות זאת האמין לתשובת יעקב.
בִּגְדֵי הַחֲמֻדֹת הם הכתונת שתפר ה' לאדם הראשון, (במדבר רבה ד) ולכן בבוא יעקב אל אביו כתוב: וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' (כ"ז, כז).
וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹוקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר = בגדי שבח היו .. כיון שמת אדם מסרן לשת. שת מסרן למתושלח… לנח… לשם… לאברהם… ליצחק… עמד יצחק ומסרן ליעקב…" (במדבר רבה פרשה ד סימן ח).
מדוע הם לא נקראים פה: כָּתְונת, כשם המופיע אצל אדם הראשון? כי אם בְגָדִים? כי רבקה ויעקב השתמשו בבִּגְדֵי הַחֲמֻדֹת לבלבול, להסתתרות, ולחפוי. בעזרת הבגד שייכנעו את יצחק שהעומד לפניו הוא עשיו.
לכן כשיעקב לבש את הכָּתְונת – היא נקראה בגד.
קשר בין בגד לבגידה: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, אל תקרי בְּגָדָיו אלא בוגדָיו (סנהדרין ל"ז, ע"א).
טו וַתִּיקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, (לא הבכור) הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.
חסות יתר? בְּנָהּ הַקָּטָן? (לא הצעיר) היא –
1. בישלה את הארוחה,
2. הלבישה לו את בגדי אחיו,
3. עטפה ידיו בעור עיזים.
יַעֲקֹב נקרא בְּנָהּ הַקָּטָן והיא ניהלה אותו כאילו היה עדין קטן. אבל הוא לא היה קטן, הוא היה בן 40, ולאחר מכן יעקב הצליח מאד בכל מעשיו:
1. יעקב קנה את הבכורה מאחיו,
2. הצליח לעמוד בחקירה צולבת של אביו,
3. כשעזב את ביתה הוכיח כי הוא בוגר ומסוגל להתמודד גם עם לבן.
ועדין אימו שכנעה אותו לקבל את דעתה. ויעקב אכן קיבל את דעתה כבן ממושמע, ועשה את כל מה שביקשה. ציית כילד קטן.
רבקה תכננה את בריחת יעקב מידו הנוקמת של עשו, ובפעם היחידה שכתוב כי דיברה עם יצחק הסתירה ממנו את הסיבה האמיתית המניעה אותה לשלוח את יעקב למשפחתה.
כוונות טובות ומעשים בעייתיים: נראה שהתכוונה לחסוך מיצחק מידע שללי על בנו האהוב, אך גרמה ליצחק לשלוח את יעקב לארם, לבית לבן, אחיה, בדרך של חיפוי, הסתרה, כיסוי והעלמת האמת: "… אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִישָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי, חַיִּים? (כ"ז, מו).
כשרבקה נדדה מחרן לארץ, היא הייתה פעילה: וַתֵּרֶד.. וַתְּמַלֵּא.. וַתָּעַל .. וַתֹּאמֶר .. וַתְּמַהֵר.. וַתֹּרֶד .. וַתַּשְׁקֵהוּ.. וַתָּרָץ .. וַתִּשְׁאַב, אחרי הפגישה עם יצחק, הפכה לפסיבית: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִימּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, (הנצי"ב).
עכשיו רבקה שוב הייתה פעילה:
1. יזמה את לקיחת הברכות מעשו בידי יעקב.
2. טו וַתִּיקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת.
3. את עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל יָדָיו,
4. בסוף שלחה אותו ממנה: שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי, חָרָנָה. רבקה תכננה, בצעה, והובילה את יעקב למימוש רצונה.
אלו הסיפורים היחידים בתורה על רבקה כאשת יצחק. לכן רבקה, קיבלה מאליעזר במתנה דווקא בְגָדִים.
בגד ויעקב: יעקב יצא ללכת חרנה, ובדרך חלם חלום הסולם. ובהתעוררו נדר נדר והתפלל: אִם יִהְיֶה אֱלֹוקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ…." (בראשית כח 20).
למה יעקב ביקש פה בֶגֶד? כי היה בדרך לבית לבן הרמאי, שם יצטרך לעמוד מול רמאי שהחליף את אשתו בליל כלולותיו, והחליף את משכורתו 10 פעמים, לכן היה זקוק לבֶגֶד כדי להילחם ברמאי בנשקו.
ואמנם רק בערמה הצליח:
1. להגדיל את משכורתו,
2. להרבות את צאנו, בעזרת המקלות המפוצלות.
כל עוד היה שמו 'יעקב', הוא לבש 'בגדים'. השורש יעקב, נגזר מן עקב – וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; (כ"ה, כ"ו). "..ונאמר על התרמית".
בדרך חזרה לכנען וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; פרוש חסידי: עָלָה הַשָּׁחַר, עזבו אותי: שקר, וחנופה. עכשיו אוכל להיקרא יִשְׂרָאֵל – ישר דרך בעזרת ה'.
מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹוקִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. (ל"ב, כ"ח) (בראשית כה 37).
"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואימו, אחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה לו לעצמו, טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו." (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל, סימן א').
יַעֲקֹב קראו לו אביו ואימו, את השם יִשְׂרָאֵל השיג לעצמו. אז ישראל החליף את בגדיו לשמלות: פעמים יעקב לבש שמלות:
1. לאחר פרשת שכם, יעקב רצה לטהר את בני ביתו וכל אשר עמו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת אֱלֹוקֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם (בראשית לה 2).
2. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, (ל"ז, לד). גם יהושע לאחר מפלת עי קרע שמלתו.
3. בספור יוסף ואחיו, יש שימוש מכוון ולא מקרי במונחים השונים ללבוש: פעם לבש יוסף "כָּתְונת", פעם שניה: בֶגֶד, פעם אחרת: שִׂמְלה, ושוב בֶגֶד וגם חֲלִפוֹת נתן לאחיו;
וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו. למה? 1. כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; 2. יעקב זכה לקבל את יוסף לאחר קשיים נוראים, החליפו לו את אימו בליל הכלולות, 3. רחל הייתה עקרה שנים רבות, 4. רחל נפטרה בהיותה צעירה בלידת הבן השני, 5. יוסף יפה התואר הזכיר אותה במראהו.
כְּתֹנֶת פַּסִּים מוזכרת לראשונה בבראשית, כשיעקב עשה לבנו האהוב: וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹונֶת פַּסִּים.
כותנת הפַּסִּים: שעשה יעקב לבנו האהוב סימלה את כל הצרות שבאו על יוסף: "פ' – פוטייפר, ס' – סוחרים, י' – ישמעאלים, מ' – מדינים, (המדרש).
כְּתֹונֶת הפַּסִּים מופיעה במקרא שוב פעם אחת בלבד, אצל תמר בת דוד המלך: וְעָלֶיהָ כְּתֹונֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹות מְעִילִים; (שמואל ב' י"ג, י"ח).
| יוסף. | תמר. |
| ליוסף בעל הכתונת נגרמה רעה ע"י אחיו, | לתמר בעלת הכתונת נגרמה רעה ע"י אחיה. |
| יוסף פותה ע"י אישה, | תמר פותתה ע"י גבר. |
| יוסף עמד בפיתויובגדו נקרע, | תמר התנגדה, נפגעה,ובאבלה קרעה את הכתונת. |
יוסף ותמר הם שני האנשים היחידים במקרא אצלם מופיע הצרוף: כְּתֹונֶת פַּסִּים. בנתינת כְּתֹונֶת פַּסִּים ליוסף, יעקב העיד כי בחר ביוסף לבן בעל זכויות הבכורה.
כְּתֹונֶת פַּסִּים: מלבוש מיוחד המקנה ללובש זכויות מיוחדות.
כְּתֹונֶת פַּסִּים: לבוש המכבד את בעליו.
כְּתֹונֶת פַּסִּים: לבוש בני מלכים, נסיכים.
סיפור הלבשת יוסף בכְּתֹונֶת פַּסִּים עם פתיחת סיפורי יוסף, הוא מעין טכס המלכת הבן בידי אביו. הכתונת הוכיחה כי בעיני אביו הוא: יורש העצר של ביתו.
וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹונֶת פַּסִּים, ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף "וישנאו אותו, אחיו".
אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים שבת י עמוד ב.
כלומר, שבגלל מעשה זה בא העונש הנורא של שעבוד מצרים..
המהר"ם מפרש, שלולא מעשה כתונת הפסים, יכולה היתה הגזירה להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כמו שנתקיימה מהזמן שנולד יצחק, שממנו מתחיל המניין של 400 שנה, ושעבוד מצרים היה נדחה לדור אחרון. ובגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף, נתגלגל הדבר וירדו מיד למצרים והתחילו שנות השעבוד.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ …" (ל"ז,ג-ד).
נראה שגם 3 נשותיו קנאו ברחל על שיעקב אהב אותה יותר משאהב אותן, אבל רק לאחים היה כוח ורצון לעולל רע.
אחי יוסף ואח תמר.
| אחי יוסף. (בראשית לז 4). | אח תמר. (שמואל ב יג 22). |
| "וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", | וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד טוֹב: כִּי שָׂנֵאו. |
| האחים לא הסתירו את אשר חשו. פיהם וליבם היו שווים. | אבשלום הסתיר בלבו את השנאה ויצר תנאים לרצח אמנון, |
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ …" (ל"ז,ג-ד).
איך ידעו האחים כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו? ראו את כְּתֹנֶת הפַּסִּים שנתן לו. כְּתֹנֶת הפַּסִּים שתפר יעקב ליוסף הייתה אות האהבה לבן.
"אהבה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה ח). לא פלא שאחיו שנאוהו.
בהמשך שימשה הכְּתֹנֶת לכסוי והעלמת פשע מכירת יוסף.
עוד בטרם הגיע יוסף אל אחיו, בראותם אותו מרחוק, תיכננו: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. …" (ל"ז, כ).
ראובן, הבכור, רצה למנוע את מות יוסף, וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם;
וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. למה כתוב שוב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן? כי לא קיבלו את הצעתו הראשונה ולכן הציע הצעה שניה: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל אָבִיו. (ל"ז, כב).
לכן יכול היה ראובן להג יד במצרים: הלא אמרתי לכם. מי לא אוהב להגיד: אמרתי לכם?
נשמעת כאן דאגה כנה לשלומו של האח הצעיר. אולם בהמשך, כאשר ראובן חזר לבור ויוסף לא נמצא בו, כתוב: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ,
וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?!" (ל"ז, כט-ל). לא 'ויזעק', לא 'ויצעק', רק 2 מלים: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ.
לא דיבר מכאב אלא מתדהמה ופחד.
לא ניסה לחפש את הילד, או לברר עם אחיו מה קרה לו.
דאגתו העיקרית התמקדה בעצמו, ולא התמקד במה שקרה ליוסף, מאחר שאם הילד איננו: אֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?!" פעמיים מודגש: אֲנִי. ראובן היה מיצר על עצמו. בכה על עצמו ולא על אחיו.
הוא ידע שהוא הבכור, הוא האחראי, ממנו ידרוש אבא לדעת מה אירע לילד, אותו יאשים בהיעלמות יוסף מתוך קנאו בו על שנטל ממנו את הבכורה.
זו הייתה הסיבה שבגללה רצה למנוע מלכתחילה את הריגת יוסף. ועכשיו דאג רק למה שיקרה לו, איך אפשר לפתור את בעיית עצמו.
הבוגד, וַיִּקְרַע, אֶת בְּגָדָיו. הוא היה שותף מלא לבגידה שנעשתה ביוסף ואח"כ גם למעשה הרמייה שנעשה ביעקב. מובן מדוע קרע הוא את בְּגָדָיו. יותר משקרע את בְּגָדָיו על גורל יוסף, קרע את בְּגָדָיו מחשש לגורלו שלו.
מכירת יוסף: כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. סמל האדנות הופשט מעליו, ונידמה שבכך בא קץ לחלומותיו.
האחים שהפשיטו את יוסף מכותנתו והשליכוהו אל הבור (בראשית לז 23-28) המחישו כך את הורדת יוסף ממעמדו. גם אליהו מינה את אלישע לנערו, והשליך את אדרתו על אלישע (מל"ב ב 11-15), וסימל כך את העברת התפקיד והשליחות הנבואית מאליהו לאלישע.
האחים זרקו את יוסף לבור בהמתנה לסוחרים, וישבו לאכול. דנו אותו לרעב, אך הם שנאו אותו כל כך עד שהיו מסוגלים לאכול, בעוד יוסף בוכה.
וַיִּקְחוּ, אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.
בשעה שהאחים בצעו את מזימת הרמייה: טבילת כתנת יוסף בדם ושליחתה ליעקב, כדי שיסיק שיוסף נטרף, לא נשמע כל צער וכל ביקורת על המעשה שנעשה ביוסף. גם לא נשמעה התנגדות למעשה נורא זה.
הכתנת מוזכרת 7 פעמים בפרק: וַיִּקְחוּ, אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. יוסף נותר חסר זהות ומושפל. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.
שמו של יוסף מוזכר בקטע זה 8 פעמים. אולי כדי לרמוז שיוסף הוא יותר מאשר כותנתו. הכתונת, אמנם, קרועה וטבולה בדם, וכל ערכה אבד, אך יוסף חי וקיים.
יעקב ראה את הכתונת: זו שנתן באהבה לבנו, ושגרמה לו לחשוב כי טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, עבר רק יום או יומיים, מאז קרע ראובן את בגדו, ועד שקרע יעקב את שִׂמְלֹתָיו.
תגובת ראובן, וַיִּקְרַע, אֶת בְּגָדָיו,
לעומת יַעֲקֹב וַיִּקְרַע שִׂמְלֹתָיו.
יעקב קרע את שִׂמְלֹתו ואילו ראובן שדאג לעצמו ולא לאחיו קרע את בגדו.
ניתן לשער, את כאבו, של יעקב בראותו שסמל אהבתו לבנו הפך לעדות על מותו, כביכול. וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם,
וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; לא רק קרע שִׂמְלֹתָיו, גם לבש שַׂק, (ל"ז, לד-לה).
שַׂק: לבוש של אבל, וכך מודגש עומק אבלו, כמו רצפה בת איה שלבשה שק כאות אבל על מות בניה.
4. הטרם: כְּתֹנֶת אדה"ר קשורה בצניעות, בכיסוי העירום. יוסף, שעתיד לעמוד בפני פיתוי, קיבל מאביו כְּתֹנֶת שעזרה לו להתגבר אח"כ על פיתוי אשת פוטיפר.
יוסף במצרים, הופקד על בית פוטיפר והצליח ביותר. למרות מעמדו הרם, יוסף לא יצר קשר עם בית הוריו, ולא הזכיר את מוצאו העברי.
למה לא יצר קשר עם אביו? "הנני", יוסף זכר שאביו שלח אותו לראות את שלום אחיו, למרות שידע שאחיו שונאים אותו, וחשש שהיה קשר בין אביו ואחיו נגדו, כי יוסף לא הבין למה אביו לא חיפש אחרי שלא חזר?
ולא ידע שאחיו טבלו את הכתונת בדם ואביו חשב שנטרף.
יוסף ניסה להתערות במצרים. "כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי! אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך?! הריני מביא עליך את הדב… הרי אדוניתך מזדווגת לך ומצירה לך" (מדרש תנחומא וישב סימן ח, ועוד. ומובא גם ברש"י).
"קסמו לו החיים הקלים.. קסמה לו מצרים המתורבתת רבת התפארת, רבת הפאר … קסם לו ה"חסד" שהם נטו אליו. ברק אותו שלטון מדומה סנוור את עיניו, ושכח כי גר ונוכרי הוא ביניהם, ואת ההבדל התהומי של בן חורין אל בית עבדים. והתחיל מתקרב אליהם" נחמה ליבוביץ:
ניסה להשתלב בתרבות העשירה שהקיפה אותו, להשתלב בעולם שאליו נקלע, ולותר על הזהות הייחודית לו. לבש בגד מצרי. כשביקש להשתלב אמר "ברוך המקום שאיני בבית אבא" מדרש רבא. כי בבית אביו, אחיו הציקו לו.
הסתרת מוצאו העברי בולטת בתחילת פרק ל"ט, בשני הפסוקים הראשונים, כאשר התורה הציגה את פוטיפר במילים: פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי,
ואילו יוסף הוצג: כאִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.
יש קרבה צלילית בין אִישׁ מִצְרִי, לאִישׁ מַצְלִיחַ, בעיקר לנוכח הדמיון בפתח הכינויים: איש מִצְ(רִי) איש מַצְ(לִיחַ).
לעומת אִישׁ מִצְרִי, מתבקש הכינוי 'איש עברי', אולם זה לא בא.
הדגשת מצריות האדון, עם הדגשת הצלחת יוסף ללא כל אזכור של מוצאו העברי, מעידים על מאמצי ההתערות של יוסף במצרים.
יוסף לא לבש עתה כתנת, שהיא לבוש אלוקי מעולה.
מעתה, בהתערותו בעולם הנוכרי, בגד בעבריותו (וכמעט גם באדוניו), הוא לבוש בבִגְדוֹ.
יוסף וּבִגְדוֹ: לבושו מראה שרצה להשתלב. רצה לשכוח, את בית אבא.
הבגד, המופיע בצורה בִגְדוֹ. 2 המקומות היחידים במקרא בהם מופיעה המילה בְּבִגְדוֹ, פעם במשמעות של בגד ופעם במשמעות של בגידה:
1. לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ בָהּ. (שמות כ"א,ח).
2. בְּבִגְדוֹ – וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; (בראשית ל"ט,יב).
פיתוי: הפריט המרכזי בתיאור ניסיונות הפיתוי הוא הבגד. הבגד עוטף, מכסה, ומסתיר את הגוף, כשם שהבוגד מכסה ומסתיר את מעשיו.
אשת פוטיפר: מכיוון שניסה להתערות במצרים ולהתנהג כמצרי, מיד בִגְדוֹ – בגד בו: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ .. לעומתו בקשת רות "ופרשת כנפך", (רות רבה ו 3).
אולי לא רק בבגדו, תפשה אותו אשת פוטיפר, כי אם גם ברגע של מוכנות נפשית לבגידה. 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' – רב ושמואל, חד אמר לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו נכנס" (מסכת סוטה דף ל"ו,ע"ב).
עלתה לפניו דמות אביו, ועזרה לו לעמוד בפיתוי. (תנחומא וישב סימן ט. סוטה לו,ע"ב ועוד: מצפונו הציק לו.
ראה דמות דיוקן אביו והפיל עצמו בקרקע, ואמר: וְחָטָאתִי, לֵאלֹוקִים.
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ. וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ.. הבינה שהחינוך שלו לא יאפשר לה להשיג אותו; (אלון מ תכלת מרדכי, ויחי27 ).
בשעה שהתנער מְבִגְדו ומבגידתו, עזב את בִגְדו בידי אשת פוטיפר. יוסף שהופשט בידי אחיו מכותנת הפסים שנתן לו אביו, הבין שבגדו יכול להמית עליו אסון אם ייאחז בו.
וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: בזכותו, ביציאת מצרים הים נס לאחור, (אלון מ תכלת מרדכי, ויחי 27).
יוסף זכה אחר כך להגיע כך עד למלכות מצרים בזכות בריחתו מאשת פוטיפר שניסתה לפתותו, והוא הותיר את בגדו בידיה.
בכלא: יוסף נזרק שנית לבור, הישיבה בבית הסוהר, על לא עוול בידו, לא הייתה קלה עבורו. ושם עשה את חשבון נפשו. נראה שיוסף למד לקח, והתחיל להתגעגע למולדתו ולבית אביו, לכן פנה ואמר לשר המשקים: כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן הַבַּיִת הַזֶּה,
כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר (בראשית מ 14-15). לא רק הקושי בישיבה בכלא בא כאן לידי ביטוי, כי גם הגעגועים לארץ הָעִבְרִים ארץ מולדתו, מקום משכן משפחתו.
זו הפעם הראשונה שיוסף הזכיר את מקורו: אֶרֶץ הָעִבְרִים. עכשיו זיהה עצמו לראשונה כאִישׁ עִבְרִי, לא כאִישׁ מַצְלִיחַ. וגברו געגועיו למשפחתו.
שוב אין זה יוסף המסלסל בשערו, גא ובוטח בעצמו, כי אם איש היודע מקומו.
זה שראה עצמו גבוה מעל צבא השמים, נפל לבור הראשון ולבור השני, שני בורות שעיצבו את אישיותו, וכשהכיר בקטנותו, התעלה והתקרב באמת לכיסא המלכות ע"פ נחמה ליבוביץ.
הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים: אולי עתה קלט והבין שגם אם ינסה לשכוח את מקורו, את עמו, את אלוקיו ואת בית אביו, עובדת היותו עברי לא תשתנה, וסביבתו לא תשכח זאת. אין טעם לנסות ולהתבולל בסביבה הזרה.
פרעה שלח להביאו מן הבור, והוא התכונן להופיע לפניו נאמר: וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר.
וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, (מ"א,יד). בניגוד לבגד המציין בגידה, השמלה היא ביטוי ניטרלי ללבוש, לכסות. בשלב זה של חייו, לא לבש "בגד" המסמל בגידה, אלא "שמלה".
יוסף פתר לפרעה את חלומו ואף הציע לו עצות טובות למניעת הרעב. התפעלות פרעה מיוסף הביאה אותו להחלטה: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (שם,מ"א,מ-מב). ושוב, בפעם השנייה בחייו, חזר יוסף ועלה מהבור, ממעמד של עבד בבור הכלא – למשנה למלך במצרים.
מינוי יוסף כמשנה למלך במצרים, תפקיד שהלם את כְּתֹנֶת פַּסִּים אשר עשה לו אביו בנערותו.
פרעה דאג לכך שיוסף, המשנה למלך שלו, יהיה בשר מבשרו של העם המצרי:
1. העניק לו שם מצרי,
2. נתן לו אישה מצריה מבית כהן דת מצרי.
3. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף; וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ, (בראשית מא 42).
| יוסף. | מרדכי. |
| וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ ..וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו: אַבְרֵךְ; | אחשוורוש נתן לו את טבעת המלך.המן הלביש לו בגדי המלכות של המלך.הרכיב אותו על סוס.קרא לפניו: ככה יעשה לאיש שהמלך.. |
כל אלו עיוורו את עיניו. ואז שוב קיבל יוסף בגדים: בִּגְדֵי מלכות:
וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ: הבגידה בעמו ובמשפחתו, שהחלה בבית פוטיפר, ושממנה היה נדמה שהצליח להיחלץ בשנות מאסרו, חזרה שוב, כשעלה לגדולה.
ההתפכחות הזמנית שהייתה לו בכלא, ההתקשרות הנפשית לבית אבא, לארץ העברים, נמוגה והייתה כלא הייתה. עלייתו בבית פרעה, ומינויו למשנה לפרעה קיבלה את ביטויה בבִּגְדֵי שֵׁשׁ שהלביש פרעה ליוסף. זו פעם שביעית בה מוזכר הבגד כלבושו של יוסף.
טבעת פארה את ידו. צפנת פענח, הפך לשמו המצרי של יוסף, נישא לאסנת בת פוטיפרע כהן און, ורחק בליבו מבית אבא, והוא אף שמח על כך.
ביטוי חזק לשמחתו, גילה בשמות שנתן לבניו: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: נַשַּׁנִי = השכיחני. כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹוקִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. (מ"א,נא) הוא הצליח לשכוח את בית אביו ואת כל הרעות שמצאוהו עד כה, ואלו שעוללו לו אחיו.
הולדת בנו השני מציינת את ההשתרשות העמוקה בעם החדש ובמקום החדש. ליוסף הייתה עכשיו משפחה חדשה, משפחה משלו, והוא שמח, על מה שסימל את העובדה שהתגבר על קשייו.
הולדת הבנים יסדה בית אב חדש ואת שמחתו ביטא יוסף בשם שנתן לבנו השני: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. (מ"א,נא).
אֶפְרָיִם מלשון פרי. יוסף, נטע עצמו בקרקע מצרים, הצמיח פרי חדש וחש עצמו מעורה ומושרש היטב בארץ שהייתה לו בתחילה ארץ עניו. ועכשיו אימצה אותו, ואפשרה לו להצמיח בה פרי והוא שמח בעשיית הפרי.
מְנַשֶּׁה ואֶפְרָיִם סגרו את תהליך שכיחת בית האב, וההשתרשות, במצרים, נראה שעתה זו אכן התנערות שלימה ומוחלטת מבית האב, בכך שרכש: אישה, ילדים, בית, ומעמד.
בִּגְדֵי שֵׁשׁ: בגד בבית אבא, בגד במקורות ובשורשים, בעזרת בִּגְדֵי שֵׁשׁ.
5. מתי אחי יוסף פשטו את בגדיהם? האחים ירדו לשבור שבר במצרים, הואשמו בריגול, הוכנסו לבית הסוהר ל- 3 ימים, אח"כ נאסר שמעון, כערבון לכך שבשובם שנית יביאו עמהם את אחיהם הקטן, כל זה גרם לאחים לחוש חרטה אמיתית וחשבון נפש, על כל אשר עשו ליוסף אחיהם: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (מ"ב, כא).
חרטה: לאחר שחזרו בתשובה, והבינו את גודל חטאם כלפי יוסף, כאשר רגש האחווה שלהם, תחושת הערבות ההדדית, חוזקו, שוב אינם בוגדים הלובשים בגדים. הם לבשו שׂמלֹת. על כן: וַיִּקְרְעוּ, שִׂמְלֹתָם.
יוסף התוודע לאחיו וסלח להם, הוא חזר וקשר את עצמו לבית אביו, למקורו, לשורשיו גילה להם את זהותו ושילחם לכנען, כדי להביא למצרים את אביו ומשפחתו.
עכשיו לא חילק לאחיו "בגדים", אלא לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, חֲלִפוֹת; פרשנים: חֲלִפוֹת = מסמנות החלפה. מי שנמכר לעבד נעשה משנה למלך, והאחים שמכרו אותו לעבד, השתחוו לו וקראו לעצמם אנחנו: "עבדיך".
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת;. וּלְבִנְיָמִן נָתַן .. חָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת. בראשית מה 22). לפי שקרעו שמלותם, לא היה להם נאה ללכת קרועי בגדים, (גינצבורג ל,. אגדות היהודים 57).
מה שהחל בקנאת האחים בכתונת הפסים של יוסף, הסתיים בפיוס בין האחים והענקת שמלות.
שְׂמָלֹת: יוסף שיכן את אחיו בארץ גושן כדי למנוע מהם להתבולל בין המצרים, ולעזור להם בתקופה הקשה עד יעבור זעם: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ.. .. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב: פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (מ"ה, ז,י,יא).
וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹוקִים, ביטא את אמונתו באלוקי אבותיו, חזר לדבוק בבית אביו, לא הסתיר את מוצאו העברי.
שְׂמָלֹת: יוסף חזר להיות בן לאביו ואח לאחיו, לא ניסה להסתיר את זהותו, ובנותנו להם מתנת לבוש, לא נתן להם עוד בגדים, אלא נתן להם שְׂמָלֹת.\
מחוץ לסיפורי יוסף מופיעה השִּׂמְלָה עוד פעם אחת בקשר לנח, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.." (ט',כג). פה ברור שמדובר בלבוש לכיסוי מערומים.
פרשת יהודה ותמר. תמר האלמנה, שישבה וציפתה לשווא ליבום, תכננה כיצד לפתור את בעיית עקרותה המתמשכת, נזקקה למעשה רמיה והשתמשה בבּגדֵיה לרמייה: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ (ל"ח, יד), כדי שיהודה חמיה לא יכירה ככלתו.
העמידה פנים לפני יהודה, לקחה ממנו ערבון ונעלמה. וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ", (בראשית לח 14-19).
מובן מדוע גם תמר לבשה בּגדים כשהתחפשה לקדשה.
צָּעִיף: פריט לבוש נוסף מופיע פעמים בספר בראשית: הצָּעִיף. לפי הלשונות השמיות הקרובות, הוראתו היא קיפלה וכפילה. משמעות קרובה להוראת ה'בגד'. צָּעִיף: התנהגות כפולת פנים. לא חד משמעית.
צָּעִיף: גם רבקה וגם תמר שרצו להסתיר עצמן נעזרו ב"צָּעִיף" לצורך הסתרה ומיסתור.
רבקה בראותה אותו הולך לקראתה: וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. ל"ח, יד.
ותמר שהערימה על יהודה, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף",
כפילות נוספת המשותפת לשתיהן: "שתיים הן שנתכסו בצָּעִיף וילדו תאומים, רבקה ותמר. (בראשית רבה, פרשה פה. תנחומא ישן, וישב יז).
אך לאחר מעשה הרמייה, תמר: "… וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; (ל"ח, יט). השראה מספרה של שטיינפלד שרה, שיטות ודרכים להוראת תנ"ך183-191
