וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים, אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם, מצודת דוד: בית מדרשנו, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ, צַר מִמֶּנּוּ, צַר להחזיק את כולנו. רש"י: רבותינו אמרו (סוטה מז א), מכאן שהיה גיחזי דוחה התלמידים מלפניו, וכשנטרד (בשל הצרעת) באו תלמידים רבים, ונדחק המקום מהם.
חז"ל ביקרו את אלישע ואמרו: "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיים (סנהדרין קז ב). ואולי לכן כתוב:
"וילך אלישע דמשק", למה הלך? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזירו לגיחזי בתשובה, ולא חזר. אלישע ניסה להחזיר את תלמידו, אמר לו: כך מקובלני ממך: כל מי שחטא והחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
הגמרא שאלה: במה החטיא גיחזי את הרבים? אחת מהתשובות הייתה שגיחזי מנע מתלמידים להצטרף ל'בית מדרשו' של אלישע וברר אותם לפי בחירתו, כדי שלא יתחרו בו על מעמדו כנערו של אלישע.
ב נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן, וְנִקְחָה מִשָּׁם, מהיער שסמוך לירדן, אִישׁ קוֹרָה אֶחָת, (נבנה בעצמנו ובשיתוף פעולה) וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם, לָשֶׁבֶת שָׁם; וַיֹּאמֶר: לֵכוּ!
ג וַיֹּאמֶר הָאֶחָד, הוֹאֶל נָא, התרצה? וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ; לבוא אתנו? וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ. ד וַיֵּלֶךְ, אִתָּם; וַיָּבֹאוּ, הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ, (חטבו) הָעֵצִים.
ה וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, מצודת דוד: אל הירדן, להשיטה אל מקום הרצוי, וְאֶת הַבַּרְזֶל, מצודת דוד: הקורה נפלה אל המים, עם הברזל, הוא הגרזן, (ברזל היה חומר יקר, ובתקופת שאול הייתה חרב רק בידיו ובידי בנו) נָפַל אֶל הַמָּיִם; וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל! בני הנביאים היו עניים והכלי לא שלהם.
רש"י: שאלתיו, ואין לי ממה לשלם תמורתו.
ו וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹוקִים, אָנָה נָפָל? מצודת דוד: איה המקום שנפל? וַיַּרְאֵהוּ, אֶת הַמָּקוֹם. וַיִּקְצָב עֵץ, מצודת דוד: חתך חתיכת עץ. הרי רק הברזל נפל וידית העץ נשארה. למה ביקש אלישע שיחטבו עץ? כי לרוב היו עושים נס במשהו חדש, כמו הצלוחית החדשה שבה השתמש להמתיק את מי יריחו ע"פ הרד"ק.
וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל, מצודת ציון: שט למעלה, כמו (דברים יא ד) אשר הציף.
ז וַיֹּאמֶר, הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ. זהו אחד מ 16 הניסים שעשה אלישע. אליהו עשה 8 ניסים, ואלישע ביקש: "פי שנים" וזכה לחולל 16 ניסים.
סַּנְוֵרִים: ח וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר, אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי, מצודת דוד: נהיה חונים במקום מכוסה ונסתר, ולא רצה לגלות בפני כולם, וזהו בכדי לארוב על מלך ישראל. רש"י: שלא היה רוצה להתגלות. שם אחנה, ואארוב למלך ישראל או לגדודיו העוברים שם.
ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה:
כִּי שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים = חונים. י וַיִּשְׁלַח, מצודת דוד: שלח אל המקום שאמר לו הנביא, שבני ארם נסתרים שם, והזהירו מלעבור בה. מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹוקִים, רש"י: היה שולח ורואה אם אמת הוא (מה שהנביא אמר). נראה שלא האמין לנביא ובדק אם נבואותיו נכונות.
וְהִזְהִירֹו, רש"י: שהזהיר איש האלוקים מלעבור שם, מפני המארב של ארם. וְנִשְׁמַר שָׁם. לֹא אַחַת, וְלֹא שְׁתָּיִם, רש"י: עשה לו כך, כי אם פעמים רבות.
מצודת דוד: לא פעם אחת, כי אם פעמים רבות הזהירו הנביא, ומצאם אמתיים, ונשמר (מלעבור) שמה, במקום שחיילי ארם ארבו לו.
חפרפרת יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם, עַל הַדָּבָר הַזֶּה; רש"י: מי מגלה סודו? וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?
מצודת דוד: מי מאנשינו הולך אל מלך ישראל ומגלה מסתרינו? היש אצלינו מרגל לטובת האויב?
יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו, לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: מצודת דוד: אין מי מאנשינו מגלה המסתור, כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל, יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ, מצודת דוד: כי יודע הוא (הכול) בנבואה.
ממתי הכירו עבדי מלך ארם את כוחו של אלישע הנביא? מאז ריפא את הצרעת של שר צבא ארם, נעמן, וכל המשלחת שליוותה אותו, חוותה את הנס.
יג וַיֹּאמֶר, לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, איפה הוא, וְאֶשְׁלַח, וְאֶקָּחֵהוּ; וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר, מודיעין: הִנֵּה בְדֹתָן יד וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב, וְחַיִל כָּבֵד; חיילים רבים לתופסו.
אלישע, כשמואל הנביא, היה עובר ממקום למקום ומחנך את העם, לכן שהה פעם בשונם, בכרמל, בדותן, על גדות הירדן וכו'.
וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר טו וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם, וַיֵּצֵא, וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב; וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה? איך נימלט מהעיר? טז וַיֹּאמֶר, אַל תִּירָא: כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
מצודת דוד: כלי הרכב אשר בעזרתנו, מרובים מאשר אלו שעמם.
יז וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר: ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה; מצודת דוד: לראות דבר רוחני.
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע: מצודת דוד: הועיל בזה להשתיק הנער מצעקתו, כי הצעקה היה סיבה שירגישו הארמים אשר אלישע ישנו פה, הצעקה הייתה עלולה להסגיר אותם.
לראות ולא לראות. חיל ארם צר על דותן כדי לתפוס את אלישע, ואלישע התפלל 3 פעמיים. בתחילה התפלל שעיני נערו ייפקחו לראות את מגיניהם, (יז), בשניה ביקש שהארמים יוכו בסנוורים. ובשלישית ביקש שהארמים יראו.
הקב"ה נענה לו. אך רק פעמים מוזכר שם ה'. 1. וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר, 2. וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם. כאשר לא יכלו לראות כתוב: וַיַּכֵּם (מי?) בַּסַּנְוֵרִים.
כתבו חז"ל ששם ה' מוזכר רק בדברים חיוביים. כמו בבריאה, שם כתוב: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; באור מוזכר שם ה'. אך בחושך, שמו אינו נזכר. כאשר צריך לראות, מוזכר שם ה'. כאשר אין רואים, שמו לא נזכר.
יח וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, מצודת דוד: הארמים ירדו אל אלישע, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה' וַיֹּאמַר, הַךְ נָא, אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, רש"י: סנורים: רואה, ואינו יודע מה הוא רואה. מצודת דוד: סנורים: הוא העדר הראיה, וכן נאמר בסדום (בראשית יט יא) הכו בסנורים וגו' וילאו למצוא הפתח.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע, לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ, וְלֹא זֹה הָעִיר, מצודת דוד: תעיתם בדרך, בעת הלכתם אל דותן, ולא זו העיר דותן, לְכוּ אַחֲרַי, וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן; מצודת דוד: אל הנביא (שאתם מחפשים).
וַיֹּלֶךְ אוֹתָם, שֹׁמְרוֹנָה. כ וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ; (בלי הַּסנְוֵרִים). וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע, כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם: הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי? להרוג אותם? כב וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?
רש"י: וכי דרכך להרוג, אותם שאתה מביא שבייה (ומשבית אותם), גם את אלה שאתה שובה אינך הורג, אלא משעבד, (והופך לעבדים).
מצודת דוד: האם אתה שבית? לשתכה בהם, הלא בנס הובאו.
אינך רשאי להרוג את מי שלא אתה שבית! שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ, אֶל אֲדֹנֵיהֶם כג וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה.
מצודת דוד: עשה להם סעודה גדולה. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם; מה הרוויח אלישע מכך? קידוש ה' גדול. הגדוד חזר לארם וסיפר את מה שקרה להם. גיחזי הרס את עוצמת קידוש ה', בנס ריפוי גיחזי, והפעם הם סיפרו, שלא רק שלא הרגו אותם, אלא גם האכילו אותם. משלי: כה' 1 אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ
הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כי גחלים אתה חתה על ראשו.
וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם, לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מצודת דוד: לא באו עוד באופן זה לארוב עליהם, בראותם כי הנביא מגלה מסתורם.
"רעב בשומרון: כד וַיְהִי, אַחֲרֵי כֵן, וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם, אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ;
עד עכשיו, התנפלו על בני ישראל מהמארב, ועכשיו, מצודת דוד: באו בגלוי ובפומבי. או שעבר זמן רב מאז שוחררו ע"י אלישע, ושכחו את מה שקרה להם.
וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹ כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן. וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ:
מצודת דוד: מלבד הרעב מסיבת הבצורת, נתוסף עוד הרעב בעבור שהיו צָרִים עליה, ולא הניחו להביא מאכל אל העיר. בשל הבצורת והמצור הארמי על שומרון, הרעב בעיר היה בלתי נסבל. הרעב הנורא גרם שאפילו מזון שאינו ראוי לאכילה, היה יקר מאד. בעיר מכרו דברים כמעט לא אכילים במחירים מופקעים.
"עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, מצודת דוד: כל כך נתחזק הרעב, עד שהיה נמכר ראש חמור, בשמונים שקלי כסף.
וְרֹבַע הַקַּב דִּב יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" (כה). מצודת ציון: צואת יונים, ובהם היו מדליקין האש, לחסרון העצים בעבור המצור, או למאכל לבעל"ח.
כו וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה; וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר, הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, למלך הייתה סמכות שיפוטית עליונה, והיו שבקשו ממנו סעד משפטי ולפעמים המלך הקשיב לטיעונים ופסק לטובת אחד הצדדים.
המלך חשב שהאישה מבקשת ממנו אוכל,ְ כז וַיֹּאמֶר: אַל יוֹשִׁעֵךְ ה': מצודת דוד: אם ה' אינו מושיעך, ועם שבידו להושיעך, ואני, מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ; הֲמִן הַגֹּרֶן, אוֹ מִן הַיָּקֶב ? אני וודאי לא אוכל לספק לך אוכל, הלא אין עמדי.
אל תדברי כך, רק ה' יוכל להושיע (יהודה קיל דעת מקרא), והמלך חסר אונים להושיע.
כח וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ? מצודת דוד: חזר המלך לשאלה, מהו מבוקשך, כי חשב שמא שאלתה בדבר אחר.
וַתֹּאמֶר, אל המלך כשהוא עמד על החומה, וסביבו אנשים רבים, ששמעו את דבריה ונראה שלא הסתירה את מה שעשתה, ויתכן שעוד אנשים עשו זאת.
וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי, נֹאכַל מָחָר. גם הגר, יוכבד וחנה נאלצו להיפרד מילדן, ותמיד הבן נקרא ילד או נער, אך אם זו הייתה כה רעבה, שלמרות שבנה מת והיא אכלה את בשרו, ורצתה גם את בשר הבן של השניה, היא המשיכה לכנות את 2 הילדים: בְּנִי, בְּנָהּ.
כט וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי, וַנֹּאכְלֵהוּ; ככתוב: ויקרא, כו' כח: וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי… וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.
וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. וכן – דברים, כח' נג, וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ.. וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ..כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר
איכה ב', כ רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים
כ"ט וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר, תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא, אֶת בְּנָהּ, האישה הרעבה, ביקשה נתח גם מבשר הבן של השניה, וכשהשניה סרבה, הראשונה הרגישה שזו עשקה אותה, ומנעה ממנה לאכול בשר מבושל, או שהיא רצתה שגם השניה תאכל את בנה, כדי שלא תרגיש שרק היא עשתה מעשה נורא.
השוואה בין משפט שלמה לרעב בשומרון:
| משפט שלמה מל"א ג. | רעב בשומרון מלב ו 28. |
| מלך בירושלים,2 נשים מסוכסכות חסרות שם,הנשים גרו יחד,לכל אחת מהנשים היה בן,בן אחד מת,אישה אחת רימתה את השניה,מאבק בין הנשים על הילד החי,הילד החי עומד בפני סכנת החרב,המרומה באה למשפט בפני המלך,האישה קוראת לחברתה: האשה הזאת,המרמה ביקשה לגדל את הילד החי, | מלך בשומרון2 נשים רעבות חסרות שם,הנשים הסכימו לאכול את בשר ילדיהן.לכל אחת מהנשים היה בן,בן אחד נאכל ע"י הנשים,אישה אחת רימתה את השניה,מאבק בין הנשים על הילד החי,הילד החי עומד בפני סכנה מהאשה,המרומה באה למשפט בפני המלך,האישה קוראת לחברתה: האשה הזאת,המרמה ביקשה לגדל את הילד החי, |
ע"פ שמש יעל אבלות במקרא 215.
למה השניה החביאה את בנה? רש"י: רצתה לאכול את הבן המת לבדה (ילקוט שמעוני רמז רלא). או קוותה שינצל ברגע האחרון.
הרעב הביא לייאוש, וגזל מהנשים צלם אדם. תחילה הגיב המלך בפליאה לקריאתה של האישה: "הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ", אבל כשהוא שמע את סיפורה הנורא, חוסר האונים שלו התחלף בצער ואבל כבד (פסוקים כו-כז.
כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, כשְהוּא, עֹבֵר עַל הַחֹמָה, בסיפור המחריד של נשים שאוכלות את ילדיהן מרב רעב, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.
ל וַיַּרְא הָעָם, וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת. אז ראה כל העם כי המלך לובש שק על בשרו. רש"י: דרך הקרע, ראו את השק שלבש על עורו מתחת לבגדיו.
לבישת שק (בסתר) חייבת להתפרש כמעשה דתי: זהו אקט של סיגוף עצמי שנועד לעורר רחמי שמיים. אך המלך לא פירסם שביקש את רחמי ה'.
יורם, רשע היה, אלא שהתענה על רעב שהיה בימיו ונענה, דכתיב (ז', 17) "ויהי סאה סלת בשקל וסאתים שערים שקל. נראה שזו התחלת חזרה בתשובה.
לא וַיֹּאמֶר, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹוקִים וְכֹה יוֹסִף: אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, עָלָיו הַיּוֹם. למה המלך חשב שאלישע אשם במצב? יהורם בן אחאב הכיר ביכולתו הנבואית הפלאית של אלישע הנביא, ודווקא בגלל זה הוא היה מתוסכל וכעס על שאלישע לא התפלל וביקש מה' להפסיק את הרעב.
למה רצה להרוג את אלישע? המלך ראה באלישע אחראי לרעב הנורא. רש"י: 1. שהיכולת בידו לבקש רחמים על ישראל הנמקים ברעב.
מצודת דוד: 2. על כי בידו לעתור לה' להסיר הרעב ולא התפלל.
3. אלישע הכין כרה לנציגי ארם ושלח אותם הביתה, ואנחנו ברעב, בשל מצור שמטילים עלינו כעת אותם חיילים שאכלו את האוכל שלנו!
מה לעשות? המלך ביקש לתפוש את אלישע, חי או מת.
המלך גזר גזר דין מוות על אלישע המהווה את מקור התקווה היחיד של העם להפסקת הרעב, הוראה זו יכלה ליטול את התקווה והסיכוי להצלת העם.
וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו, בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו, רש"י: המלך שלח שליח אל אלישע לפני בואו שמה, להורגו, או לשמרו לבל יברח עד שיבוא הוא, להרגו.
המלך היה מיואש ומתוסכל לכן תחילה שלח מלאך להרוג את אלישע, אך כשהתעשת, הוא התחרט, "אין אדם נתפס בשעת צערו", ויצא בעצמו בעקבות השליח אל אלישע, אולי כדי למנוע מהשליח להורגו.
אליהו ואלישע: אלישע עוד לפני בוא השליח ידע אלישע ש"שָלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי" (פסוק לב).
היחסים בין יהורם ואלישע, מזכירים את היחסים בין אחאב ואליהו.
אחאב ראה באליהו אשם בכך שהכריז על הבצורת, ואליהו ראה באחאב את האשם בשל חטאיו והחטאת העם על ידו א יח.
לב וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ; וַיִּשְׁלַח (המלך) אִישׁ (להרוג את אלישע) מִלְּפָנָיו (לפניו), וְהוּא (אלישע) אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם?
האם שמתם לב לדבר הזה, כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה, לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי,
בֶּן הַמְרַצֵּחַ, מצודת דוד: אלישע קרא לאחאב מרצח, לפי שזה שהרגה איזבל את כל נביאי ה', היה בהסכמת דעת אחאב, ואולי גם בגלל רצח נבות.
רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ (שליח המלך) סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת,
מצודת דוד: הסתכלו עת ביאת המלאך (השליח) לפה, וסגרו אז את הדלת, ודחקוהו עם הדלת אל מחוץ לדלת, עד שהמלך יגיע. המלך הוא יורם או יהואש.
הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו, מצודת דוד: הלא עתה נשמע לי בנבואה, קול רגלי אדוניו, המלך, אשר הולך אחרי המלאך אשר שלח. לכן ציווה לסגור את הדלת. לג עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ (שליח המלך) יֹרֵד אֵלָיו;
מצודת דוד: המלך יצא לבית אלישע, אחרי השליח. ובשומעם שגם המלך יבוא, חדלו מלסגור הדלת מפני כבוד המלכות.
וַיֹּאמֶר, מי אמר? 1. מצודת דוד: השליח. כאשר בא המלך, אמר המלאך אל המלך: הנה רעת הרעב באה מה', גמול הפשעים, ואם אוסיף לפשוע לשלוח יד בנביאו, מה היא התקוה אשר אוחיל עוד לה'? הלא לא יוסיף לרחם עוד בעבור עון זה. ומפני כבוד המלכות תלה הדבר בעצמו.
2. . וַיֹּאמֶר המלך, שהיה אחרי השליח: מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד? מָה אוֹחִיל לַה' = מצודת ציון: אוחיל – מָה אקוה, כמו (איכה ג כא) על כן אוחיל לו.
רש"י: אוֹחִיל, להושיע. ויאוש, אמנם התחנן בשם ה', אך פקפק בישועה.
רש"י: המלך אמר: הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה'. זאת אחת מן הקללות שקלל על ידי משה: (דברים כח נג), ואכלת פרי בטנך במצור ובמצוק וגו'.
המלך הבין שהרעה באה מה' ולא מאלישע. ולכן מיהר לצאת אחרי השליח כדי למנוע ממנו להרוג את אלישע.
כשהודה המלך שהרעה באה מה', זו הייתה אמנם רק התחלה של חזרה בתשובה. אך, "פתח לי כחודו של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם", ולכן אלישע הכריז על ישועה גדולה שאמורה לבא תווך יממה.
בפרק הבא נראה, שה' קיבל חזרה בתשובה קלה זו, ושלח תשועה.
כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל, מֹרֶה מְאֹד, וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וַיּוֹשִׁיעֵם… מלכים ב' יד 26.
החלוקה הנוצרית, סיימה פה את הפרק, אבל פרק ז', הוא המשכו הישיר של החלק הזה בפרק, והוא מספר על הישועה שבאה על ישראל, אחרי הרעב.
