"נַעֲרָה קְטַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב' פרק ה')

"נַעֲרָה קְטַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב פרק ה). ברוב השנים קוראים בבי"כ את פרשיות "תזריע" ו"מצורע" יחד, אך בשנים מעוברות, קוראים את הפרק הזה כהפטרה לפרשת תזריע.

 וְנַעֲמָן הָיָה, 1. שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם 2. אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹונָיו, מצודת דוד חשוב. 3. וּנְשֻׂא פָנִים, 4. כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; רש"י: משך בקשת לתומו, והרג את אחאב (ילקוט שמעוני רמז רכב). במלחמה האחרונה שניהל אחאב נגד ארם, ובשל כך עלה בדרגה. 5. וְהָאִישׁ, הָיָה גִּיבּוֹר חַיִל,

מְצֹורָע. מצודת דוד: מפני צרעתו נמנע ממנו להלחם, והיה מיצר בעבור זה. שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם: מתואר כ- גִּיבּוֹר חַיִל וגָּדוֹל, והניגוד בין גבורתו, לבין היותו מְצֹורָע, חריף ביותר.

מחלה, כצרעת, מרחיקה את האדם מהחברה, מבודדת, משפילה ומדכאת את הסובל ממנה, ונראה שנעמן היה מוכן למכור את כל חמשת תארי הגדולה שלו, תמורת תרופה למחלץ הצרעת, ממנה סבל.

צֹרָעת – היא לא רק מחלה. בתנ"ך, יש קשר גלוי בין הצרעת להתנהגות.   1. על 11 דברים הצרעת באה.. ועל גסות הרוח.. זה נעמן, שנאמר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל, מהו גָּדוֹל? שהייתה רוחו גסה, (גאווה) מפני שהיה גִּיבּוֹר חַיִל, ועל כך נצטרע. (במדבר רבה ז, ה).

2. המחלה היא עונש על לשון הרע, גאווה, או על חציית גבולות.

מצורע = 3. מוציא שם רע לחברו.

4. בשביל מה נצטרע? בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה! תנחומא תזריע יא. לא על הריגת מלך ישראל, אלא על ששבה נערה מא"י והפכה לשיפחה בביתו.

וַאֲרָם, (סוריה היום) הייתה האויבת הצפונית של עם ישראל באותה תקופה. נעמן, שר צבא ארם עמד בראש הצבא הארמי החזק, שנלחם בישראל, ניצח אותה בקרב בו נהרג אחאב מהחץ שהוא ירה, וסיכן את בטחונה של ישראל.

וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, כמו בתקופת הפדאיון, היו פשיטות ליליות, מציקות ומטרידות, של שוד, גניבה, הרג ולקיחת שבויים. רש"י: יצאו מעצמן לשלול שלל.

וַיִּשְׁבּוּ נַעֲרָה, רש"י: 1. קטנה, 2. מעיר נערון (חולין ה א), מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; באחת מפשיטות אלו שבו הארמים נערה ישראלית קטנה והפכוה לשפחה. ברור שמלבד הנערה נשבו עוד נשים, גברים וילדים רבים במשך השנים.

נשים היו, והן עדין, טרף קל במלחמה, גם פרעה לקח את שרה לארמונו.

ניגודים בולטים: הנַעֲרָה הקְטַנָּה, תעזור במתן אינפורמציה חשובה ל- נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם, שהָיָה אִישׁ גָּדוֹל. וכשיחלים, ישוב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן.

הנערה, "ותהי לפני אשת נעמן", שבויה, שפחה, מעמדה נמוך, זרה, אך היא לא הייתה כל כך קטנה, היה לה ידע, על מה שקורה בשומרון, זיכרונות חיוביים וחזקים על היכולות של הנביא, ואמונה עמוקה בנביא ה'.

לא כתוב איפה ואיך נפלה בשבי, איך קראו לה, ומאיזה שבט הייתה הנערה הקטנה, אך היא הייתה בעלת הידע האמונה והזיכרונות שהתניעה את העלילה.

וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן, כפופה, לאֵשֶׁת נַעֲמָן, בדיוק כפי ש – נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל, אך כפוף לִפְנֵי אֲדֹונָיו המלך. שניהם כפופים לאדוניהם.

לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. למזלה לא הגיעה למקום גרוע יותר מבית אֵשֶׁת נַעֲמָן.העובדה שהעזה לדבר עם גבירתה ולייעץ לה, מעיד על היחס לו זכתה.

וַתֹּאמֶר, אֶל גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁומְרוֹן = אם נעמן יסכים לחלות פני הנביא, או להתחנן, מצודת ציון יבקש מהנביא, כמו (שמות לב יא) "ויחל משה", התפלל. אַחֲלֵי, נהוג לחפש מתווך להתפלל עבור חולה:

 1. משה התפלל שתסור הצרעת ממרים אחותו.

 2. אברהם התפלל שתסור העקרות מבית אבימלך.

3. יצחק התפלל לנוכח רבקה אשתו וכו'.

אָז יֶאֱסֹוף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹֹ. יֶאֱסֹוף, רד"ק: הריפוי מאפשר לאסוף את המצורע שמחוץ לקהילה, שוב לחיק הקהילה. וכן נאמר (במדבר יב טו) "עד האסף מרים".

ידיעותיה ואמונתה של נַעֲרָה קְטַנָּה, – היו המפתח לרפואתו מן הצרעת שלקה בה. קְטַנָּה זאת יעצה טוב לשַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם, הגדול ונשוא הפנים, גִּיבּוֹר חַיִל המנצח, שנושע בזכות הידע של נערה קטנה מארץ ישראל, שפחת אשתו, ובזכות זה שהסכים להשמע לעצת הנערה הקטנה השבויה בביתו.

נעמן הגָּדוֹל נאלץ להשפיל עצמו כי נַעֲרָה קְטַנָּה, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; סיפקה לו את הפתרון למחלתו, לזכותו יאמר שהוא האמין לנערה הקטנה.

וַיָּבֹא, וַיַּגֵּד לַאדֹונָיו, התייצב בפני מלכו, כי נראה, שלא היה רשאי לנסוע בלא רשותו. (ב-ג).

לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ולא אמר: הקְטַנָּה, כי חשש שאם יקרא לה קְטַנָּה, זה יפחית מאמינותה, והמלך לא ירשה לו לנסוע ולמצוא לעצמו מרפא בא"י.

מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מבדיל אותה משאר המשרתות, ומאפשר לה לדעת על כוחו של הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁומְרוֹן, ומדגיש שלא האמין שרִמֹּון אלוהי ארם יושיעו.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם: לֶךְ בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; יהורם בן אחאב.

מצודת דוד: שהוא יצוה את הנביא על זאת (ריפוי נעמן). לא היה מכבודו של המלך לפנות לנביא, כי גם את מלך ישראל ראה כנחות ממנו.

המלבי"ם: מלך ארם הגאוותן חשב שהנביא מופעל ע"פ צו המלך.

מלך ארם בכלל שלח את נעמן למלך ולא לנָּבִיא.במקום לפנות לאלישע הַנָּבִיא, המלך הפנה את נעמן אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. והוא גם לא ביקש עזרה ממלך ישראל, אלא שלח פקודה אל מלך ישראל לרפא את נעמן.

תחנה נוספת בדרך לריפוי: החלטה זו השהתה את ריפוי נעמן, כי היה צריך לעבור עוד תחנה עד שיגיע אל אלישע = ה' יושיע.

מתנות: וַיֵּלֶךְ וַייִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף,  וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. חֲלִיפוֹת = מצודת ציון: בגדים, כי בהסיר האחת, יחליף אחרת תחתיה.

לקח את המתנות ביוזמתו. מלכו לא חשב שיש לכבד את מלך ישראל, הנתון למרותו, אבל נעמן לא התכוון לשלם למלך, אלא לנביא, בו תלה תקוות לריפוי.

וַיָּבֵא הַסֵּפֶר (המכתב) אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹור: וְעַתָּה, מלך ארם לא פתח בברכה נימוסית ואדיבה, וכך הדגיש את עליונותו, על מלך ישראל.

כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. רש"י: אסיפה במצורע היא לשון רפואתו, כי בהתרפאותו הוא נאסף אל תוך בני אדם, ובחליו הכל בדלין הימנו. מצודת דוד: לא שהיה דעת מלך ארם שמלך ישראל יאספו מצרעתו, רק דבריו היו, שהמלך יצוה את הנביא לאספו מצרעתו.

מלך ארם ציווה על יהורם, לרפא את האיש שהרג את אביו בשדה הקרב.

אין אזכור לנָּבִיא, במכתב: אברבנאל: מלך ארם סבר שמה שידוע לנַּעֲרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ידוע גם למלך ישראל, שחי בשומרון, עירו של אלישע. אך מלך ישראל הגדול, בניגוד לנערה הקטנה, לא היה מודע לגדולת הנָּבִיא, שחי בעירו.

מלך ישראל גילה ייאוש וחוסר אונים מול בקשת מלך ארם, ולא זכר כלל את אלישע, לא הכיר בכוחו של הנביא, ולא חשב לפנות אליו ולבקש את עזרתו.

וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו מחמת חרדה. כִּקְרֹא – וַיִּקְרַע,

עוד לא פרצה מלחמה והמלך מרוב חרדה, בטוח בתבוסתו.  

אירוניה: נעמן לקח עמו שי למרפא: 10 חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. והמלך קרע בְּגָדָיו. גם יעקב קרע בגדו, כשראה את כותנת יוסף הקרועה. מלך ישראל קרע בְּגָדָיו מחמת חוסר האונים, הצער והייאוש שחש בגלל המכתב של מלך ארם.

וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹוקִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?  

כי אין מי יוכל לרפאות המצורע, אלא מי שבידו להמית ולהחיות, ומגודל רשעו לא האמין בנביא, וחשב אשר שלח שהוא בעצמו ירפאו.

גם יעקב אמר לרחל: התחת אלוקים אנוכי?

כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי. תואנה (תירוץ) למלחמה, לשון עלילות דברים (דברים כב יד). פרש את מכתבו של מלך ארם כתואנה למלחמה. מצודת דוד: אבל הכוונה למצוא עלילה להלחם בי.

רש"י: מבקש תואנה להתגרות בי. מצודת ציון: עלילה.

רלב"ג: כך גם אצל שמשון: (שופטים יד ד) תואנה הוא מבקש מפלישתים.

מלך ישראל פחד כשקרא כי מלך ארם מבקש ממנו לרפא את שר צבאו מצרעת, הוא היה בטוח שהבקשה היא פרובוקציה, ולא מדובר בבקשת עזרה תמימה, היה בטוח כי המלך מחפש תואנה לפתוח אתו במלחמה.

פאניקה: יהורם נבהל מאד מהמכתב שקיבל ממלך שהיה חזק ממנו.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע, כי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע, כנגד וַיְהִי כִּקְרֹא המלך. המלך לא חשב להעזר בנביאי הבעל, כי בעומק ליבו, ידע שהם אינם מסוגלים לעזור, וכשנאלץ להעזר באלישע, הודה בעליונות הקב"ה.

וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹור. לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. אלישע שמע שהמלך מיואש, וביקש ממנו לשלוח את החולה אליו.

אֱלִישָׁע היה בטוח שיצליח במה שנבצר מהמלך. הוא כבר חולל ניסים, רובם קשורים סביב חיים ומוות, כמו הבטחת בן לשונמית, והחייאתו.

מצודת דוד: לא למענך ארפאו כי אם למען קדושת השם.

דברי אלישע: יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל, כוונו אל המלך שקרע את בגדיו מרוב פחד, ויאמר (המלך): הַאֱלֹוקִים אָנִי? המלך אינו מסוגל לחולל ניסים. ומה שהמלך אינו יכול לעשות, כן יכול לעשות, אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים.

המלך לא הבין שה' האציל מכוחו על איש האלוקים.

אִישׁ הָאֱלֹוקִים: לא כל נביא זכה בתואר הנכבד: אִישׁ הָאֱלֹוקִים, כמשה רבנו: וזאת הברכה אשר ברך משה אִישׁ הָאֱלֹוקִים את ב"י לפני מותו.

אלישע, כמשה רבנו שידע להביא צרעת על פרעה, וגם ידע להתפלל לה' ולבקש ממנו להסיר את הצרעת מאחותו, ששמרה עליו בתבה.

פה לראשונה נקרא הנביא בשמו: אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים. אלישע חרד לכבודו: וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל, אך הכתוב קרא לו: אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולא נביא, והוא נקרא כך, כדי להבהיר כי כוחו בא משמים.

כך אמר בסוף גם נעמן: יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל.

הנַעֲרָה הקְטַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הכירה בגדולת הַנָּבִיא, יותר משני המלכים.

3 גאוותנים: א. המלך: זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ.

ב. אֱלִישָׁע, בגאוותו הכריז: יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל! ולא כִּי יֵשׁ אִישׁ אֱלֹוקִים בְּיִשְׂרָאֵל. ואִישׁ אֱלֹוקִים, כוחו בא משמים.

יָבֹא אֵלַי. ואני אוכיח את כוחי, הוא לא הלך אל המלך, אלא שלח אנשים אליו.

 ג. וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; בא במלוא תפארתו, הציג את עוצמת כוחו. גאוותן: צורת הופעתו לא הייתה כשל חולה הזקוק לישועה, אלא כמצביא חזק.

וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. נעמן לא בא אל אלישע, אלא עמד פֶּתַח הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע, וציפה כי אֱֱלִישָׁע יֵצֵא אליו. נַעֲמָן אמר אח"כ: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, (אגו) ויראה תפארת סוּסָו וּרִכְבּוֹ. אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא – שהנביא יבוא אליו.

אגו פגש באגו, ויצר מתח בין נעמן לאלישע. נעמן בא כשר המתהדר ברכבו ובפרשיו אל בית אלישע, וציפה שאלישע יצא לקראתו בהכנעה.

נעמן רצה להרשים את אלישע סוּסָו וּרִכְבּוֹ, אבל אלישע לא יצא, לא ראה אותם ולא התרשם.

המלך איבד את עשתונותיו, כשקרא את המכתב, אך אלישע לא נבהל.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא.התמרמרות נעמן נבעה קודם כל מהפגיעה בכבודו: מצודת דוד: חשבתי כי לכבודי יצא אלי, ויעמוד לפני על רגליו, כדרך הכבוד שעושים בני אדם לשרים הגדולים.

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ, אלישע הנביאלא טרח לבוא גם אל המלך, וודאי שלא חשב לצאת אל שר הצבא הארמי, החולה בצרעת. הוא לא טרח לצאת אל נעמן, שר צבא ארם, אלא שלח אֵלָיו מַלְאָךְ. (המדרש: גיחזי).

נעמן ואלישע שניהם גאוותנים. גאווה זו מנעה מהם מלפגוש האחד את השני, (כיפתח ופנחס) ומַלְאָךְ תיווך ביניהם,

המלאך העביר את המסר של אלישע לנעמן: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ 7 פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן. וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. 

ויקרא: "וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ.. וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר.. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי .. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר", (יד 5-7). 

המגלה עמוקות שאל: מאיפה ידע אלישע שדווקא טבילה בירדן תרפא את נעמן? "נעמן" מתחיל ונגמר ב – נ. 3 פסוקים בתורה מתחילים ומסתימים ב – נ.

הראשון, המחלה: ויקרא, פרק יג' פסוק ט': נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.

השני, המרפא:  דברים יח' פסוק טו: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

השלישי, מה התרופה? במדבר, פרק לב' פסוק לב, נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

נעמן נסע לארץ ישראל, מתוך אמונה שהַנָּבִיא מהשֹׁומְרוֹן, ירפא אותו בדרך נס, ממחלה שנחשבה לחסרת מרפא. נעמן שציפה לתפילה ולמעשים דרמטיים, התאכזב, ודרך הרפוי שהציע אלישע, ערערה את אמונתו בנביא. נעמן ניסה להכתיב את דרך ריפויו, והיה בטוח שבזכות סוּסָו וּרִכְבּוֹ הוא נעלה על הנביא.

וַיִּקְצֹוף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; נעמן ציפה לפעולות ריפוי של אלישע, רש"י: סבור הייתי, אֵלַי יֵצֵא הנביא .. ויראה את החולי, יביט על הצרעת ויאבחן אותה.

וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹוקָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם, מצודת דוד: חשבתי שיקרא בשם ה', וינופף ידו אל מקום הצרעת, להשפיע שם הרפואה על פי נס.

חיכה לפעולה מאגית. וְאָסַף הַמְּצֹורָע. נעמן ציפה כי תתגשם הבטחתה המילולית של הנערה: יֶאֱסֹוף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ ועוד תנועות שעושים אנשי מאגיה.

נעמן ציפה שאלישע יעשה את הנס בעזרת אלוקיו: וְקָרָא בְּשֵׁם ה' .. כאליהו בהר הכרמל: וַייִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹוקִים בְּיִשְׂרָאֵל. ואלישע אכן לא התפלל לאלוקי ישראל.

הנביא נמנע מלציין את כפיפותו לה', ונעמן לא האמין בכוחו של אלישע.

אלישע ניסה כמה פעמים לחולל ניסים בעצמו, כי צדיק גוזר וה' מקיים. אצל השונמית, רק כשמת בנה, אמר: ה' העלים ממני.. וגם פה נעמן אח"כ יזכיר לו כי את הנס חולל ה'.

לאחר שעשה את הדרך הארוכה מארם, לא האמין להבטחת הנביא ונמנע מלעשות את הפעולה הפשוטה שהציע אלישע: וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן.

נעמן לא רק פקפק, אלא גם כעס: וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה… וַיִּקְצֹוף נַעֲמָן, כמו: וַיִּקְצוֹף הַמֶּלֶךְ (אחשוורוש) מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.

הפקפוק מזכיר 1. את פקפוקה של השונמית בבשורת הבן.

2. פקפוק שליש המלך: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר ה':  כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִים שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל.. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ .. לאִישׁ הָאֱלֹוקִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻובּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?

וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל..

וַיְהִי סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַייִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'.. וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת.  

אלישע יצר את הרושם שבכוח מי היַּרְדֵּן לרפא צרעת. נעמן זילזל בעצה לטבול בירדן: נהר קטן ונהר גדול: הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר (אולי הפרת והחידקל) נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל. מצודת דוד: נהרות דמשק טובים המה מכל מימי ישראל, והלא בתמידות אני רוחץ עצמי בהם, וכי טהור אני? בתמיה,

נעמן: אם כן, כמו שלא הועילו לי נהרות דמשק, כן לא יועילו מי הירדן.

 גם אלקנה חשב בטעות: "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

נעמן: הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; אם דרושות שֶׁבַע טבילות בַּיַּרְדֵּן תספיק לדעתו טבילה אחת בנַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק.

בשל כעסו נעמן דיבר בקול, ועֲבָדָיו שמעו את מה שהוא אמר: וַיּיִגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי = פנית כבוד.

רד"ק: השוואה בין גָּדוֹל לבין קָּטֹן: דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ? הרי אם אמר לך לעשות דָּבָר גָּדוֹל, היית עושה, ולא תעשה דבר קָּטֹן, כרחצה בַּיַּרְדֵּן?

דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ? הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; מצודת דוד: אם הנביא היה אומר לך דבר טורח גדול בכדי שתטהר, (תעלה על האורסט) הלא מהראוי היה שתעשה, ומכל שכן שאמר לך דבר קל, רחץ ובזה תטהר, ומדוע אם כן תמנע לעשות, וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ: רְחַץ וּטְהָר. רשי: קל וחומר שאמר לך דבר קל.

נעמן האיש הַגָּדֹול היה מוכן לעשות מאמץ גָּדֹול כדי להחלים, עבדיו, האנשים הקטנים, שכנעו אותו כי וודאי כדאי לעשות לפחות מאמץ קָּטֹן. יתרו: וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם;

אלישע אמר לו: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ, נעמן אמר: אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי, ועבדיו אמרו: רְחַץ וּטְהָר, בלי להזכיר את הירדן, שאותו פסל נעמן, ובלי להזכיר את 7 הטבילות שהציע אלישע, כדי שהמעשה יראה לו קל.

נעמן אמנם ציפה כי אלישע יקָרָא בְּשֵׁם ה'. אך גם הוא היה גאוותן, דווקא הנערה והעבדים, שאין להם יומרות, הצליחו לתווך בין 2 בעלי הגאווה.

רפואת נפשו, קדמה לרפואת הגוף. קיבל את דברי עבדיו והסכים לנסות, הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי;

וַיֵּרֶד, 1. הסכים להתחיל לרדת מגאוותו, וַיִּטְבֹּול בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים,

2. נאלץ לפני הטבילה לפשוט את בגדי השרד המכובדים ואותות הגבורה שהיו לו, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹוקִים;

3. כאשר הסכים לשמוע בקול הנביא, אז – וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן.

הריפוי הפך את בשרו כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, מעשה קָטֹן – כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן.

המשך הסיפור מלמד שהריפוי חולל גם שינוי באמונותיו.

נעמן שמע בראשונה בקול הנַּעֲרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ושמע גם בקול עבדיו, בעוד שלדברי אלישע הנביא הגדול לא רצה לשמוע.

נעמן הגדול כמעט פספס את ההזדמנות. הוא בז לירדן הקטן, מול נהרות דמשק הגדולים. למזלו הייתה בסיפור גם נערה קטנה, ועוד כמה עבדים קטנים שעזרו לו לוותר על האגו. אולי כבר הבין שהוא אינו אדם גדול, אלא קטן.

וַיִּטְהָר בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, בזכות הנַעֲרָה קְטַנָּה, שיעצה לו עצה טובה. הבטחת הנערה: יֶאֱסֹוף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. התגשמה.

הביצוע מוצלח מההבטחה. אלישע הבטיח לנעמן: וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. והכתוב מרחיב את תיאור הישועה: וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.

ענו ומאמין: נעמן התרפא, ואף הפך למאמין באלוקי ישראל.

עכשיו כניעה וקבלת מרות: וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.
                                                   וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים … (יד-טו).

נעמן למד כי יש אֱלֹוקִים בְּיִשְׂרָאֵל. ולא כי יֵש נָבִיא.

כיוון ששָׁב בְּשָׂרוֹ: וַיָּשָׁב זה לא מובן, יש שהיו חוזרים הביתה בשמחה, אבל נעמו חזר כדי להביע תודה לנביא ולהכריז על הכרה באלוקי ישראל.

אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים. לא שב אל הנביא, אלא אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים. ציפיות אלישע לא התגשמו, נעמן  שב אל אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולא אל הנָבִיא.אלישע רצה להיחשב לנָבִיא. ולא הזכיר את מי שנתן לו כוח לחולל נס.

אלישע קרא לעצמו נביא ולא הזכיר את שם ה'. אך הפסוק קובע כי הנס קרא כדבר אִישׁ הָאֱלֹוקִים; זו פעם שניה שהכתוב קרא לאלישע אִישׁ הָאֱלֹוקִים;

הנס קרה כי ה' אלוקי ישראל, עזר לאלישע ונתן לו כוחות אלוקיים, ואחרי שנעמן התרפא, הבין גם אלישע שהנס הצליח רק בעזרת ה'.

המהפך של נעמן: בפעם הראשונה נעמן בא, ובהפגנת כוח גאוותנית עמד בתחילה רק בפתח הבית. זה שהפגין בתחילה את מעמדו בסוּסָיו וּרִכְבּוֹ, עמד עתה בהכנעה לפני אלישע, לא כאדון ומושל אלא, מצודת דוד: כעבד לפני אדוניו, ולא הביט עוד אל אלישע בגאווה ובזלזול,

בעקבות ריפויו הכיר נעמן כי עליו להנמיך קומתו בפני אִישׁ הָאֱלֹוקִים.

עתה אנשי מַחֲנֵהוּ, כבר לא נקראו עֲבָדָיו. לא מוזכרים הסוסים והמרכבות, אלא הוא ואנשי מַחֲנֵהוּ שהכפיפו עצמם אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים.

וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, ביטוי כניעה וקבלת מרות. רק כשנעמן הביע כניעה לאלישע אִישׁ הָאֱלֹוקִים התאפשרה פגישתם.

עכשיו הסכים אלישע לפגוש את נעמן, שר צבא ארם החזקה.

מלך ישראל שאל: הַאֱלֹוקִים אָנִי? ולא פנה אל אֱלֹוקִי יִשְׂרָאֵל או אל נביא האלוקים. אלישע שלח מסר למלך: יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.

הכרה בגדולת אלוקי ישראל: נעמן הארמי אחרי החלמתו שינה את אמונתו והצהיר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל;

הבין  את ההבדל בין אֱלֹוקִי יִשְׂרָאֵל ובין האלים האחרים שקודם האמין בהם. עוד גויים שהתחילו להאמין בה': יתרו ורחב מיריחו.

וְעַתָּה מלך ארם פתח את מכתבו בחוסר נימוס, ואילו נעמן השתמש במלה וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה כדי לבטא את הערכתו לאלישע במתן שי. את המתנות הביא למרפא, אך כשעזב בתחילה נעלב וכועס לא נתן מאומה לאלישע.

וְעַתָּה בעבור הרפואה, קח ממני מנחה. קַח נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. מצודת ציון:  ברכה – מנחה, כ (בראשית לג יא) קַח נָא בְרָכָה, אמר יעקב לעשו.

עַבְדֶּךָ. 5 פעמים השתמש נעמן במלה עַבְדֶּךָ. כדי לבטא את הכנעתו לאלישע. זה שעֲבָדָיו, שיכנעו אותו לטבול בירדן, קרא לעצמו עתה עבד אלישע.

וַיֹּאמֶר, חַי ה', אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, נעמן עֲמד לְפָנָיו, ואלישע הכריז: ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו. מצודת דוד: שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה, אם אקח – רצה לומר, עונש שבועה יהיה עלי, אִם אֶקָּח;  וַייִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת,

וַיְמָאֵן. למה? 1. אלישע למד עתה מנעמן כי לא הוא חולל נס אלא ה'. אלישע שהיה גאוותן בעבר, הבין עתה את גבולות כוחו, מול ה', ולכן לא מגיע לו שכר.

סירוב אלישע לקבל את מתנת נעמן היא מסר שלא הוא עשה את הנס, אלא ה'.

 2. שלא יגידו שהנביא הוא קוסם למען בצע כסף. לכן נשבע: חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, לראשונה קרא בשם השם.

3. קידוש ה'. אלישע זיהה הזדמנות להאדיר את שם ה'.

המלבים: בעת הזאת אין לקחת כסף. זו הזדמנות לקידוש ה'.

4. כך נעמן יישאר חייב טובה לישראל ולנביא ישראל.

גם אברהם אמר למלכי צדק: אם אקח מחוט ועד שרוך נעל.

וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן. מצודת ציון: רבוי דברים ופתוי ולא רצה לקחת. בניגוד ליעקב שהפציר בעשו: ועשו: וַיִּפְצַר בּוֹ, וַייִּקָּח. 

עשו לקח מיעקב את הברכה, ואלישע התעקש לא לקחת.

וַיֹּאמֶר, נַעֲמָן, וָלֹא, – במקום זאת, יֻותַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים, מצודת ציון: זוג, פרדים הנולדים מן הסוס והחמור, אֲדָמָה, רש"י: מאדמה זו, מארץ ישראל שהיא קדושה, ואשאנה לעירי ואעשה עם אדמה זו מזבח.

מצודת דוד: אדמה מא"י בשיעור משא 2 פרדים, לשאתם לארצו למלאות מהם מזבח לזבוח עליו לה'.

לפני שהתרפא השווה נעמן את נהרות ארם לנהרות ישראל וזלזל בהם.

זה שזלזל במי הירדן, ביקש עתה מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים, מאֲדָמָת ישראל, כדי לעבוד את ה' על אדמת ארם. זה שזלזל במֵימֵי יִשְׂרָאֵל, ביקש מאלישע רשות לקחת איתו לארם, מעט מאדמת ישראל. (אולי רצה להקים מזבח אדמה).

עכשיו לא חשב יותר שנהרות ארם טובים מנהרות ארץ ישראל.

נעמן ביקש לקחת מאדמת ישראל כדי לעבוד את אלוקי ישראל, כי אלישע קידש את שם ה' ברבים בעיני נציג מלך ארם, (ע"פ אברבנאל).

לא רצה לקחת מאֲדָמָת ישראל, ללא רשות מאלישע.

לַדָּבָר הַזֶּה,יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ,בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוו‍ֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִיוְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּון,

בַּדָּבָר הַזֶּהיִסְלַח נא ה' לְעַבְדְּךָ, בְּהִשְׁתַּחֲווָיָתִי בֵּית רִמֹּון,

לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן, רש"י: שם עבודה זרה שלהם, לְהִשְׁתַּחֲוו‍ֹת שָׁמָּה, על כרחי כששוחה אדוני, הנִשְׁעָן עַל יָדִי, וְהִשְׁתַּחֲווֵיתִי מצודת דוד: בעת בואו להשתחות, ובעל כרחי אשתחוה גם אני עמו.  

בתחילה זלזל בנביא, ועבדיו התחננו שיעשה את הדבר הקטן שהנביא ביקש ממנו: לטבול בירדן.

עכשיו סגד לנביא, ביקש ממנו לסלוח  לַדָּבָר הַזֶּה, (הקטן) יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ.

וַיֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ לְשָׁלוֹם; וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, כִּבְרַת אָרֶץ. אלישע לא ענה ישירות לנעמן, אך ברך אותו לשלום וליווה אותו, וכך הפגין את רצונו הטוב.

אלישע סרב לקחת בְרָכָה מנעמן, אך העניק לו את בירכת הדרך.

מלך ארם שלח את נעמן להתרפא במילים: לֶךְ בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; ואילו אלישע שלח אותו חזרה לארם במילים: לֵךְ לְשָׁלוֹם;

אחרי ריפוי נעמן, אפילו עבדי מלך ארם כבר ידעו, ש"אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (ו, יב)

ונעמן, שר הצבא המנצח נאלץ להודות שבעם זה, שהוא נלחם נגדו, זה שנים, יש נביא בעל יכולות מופלאות.

בגידת גיחזי: וַיֹּאמֶר, מצודת דוד: בלבו גֵּיחֲזִי, נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלוֹהִים, אל עצמו, אך אולי גייס שותפי פשע, ואולי היו אלו בניו.

הִנֵּה חָשַׂךְ, אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה, (כינוי מזלזל) מִקַּחַת מִיָּדוֹ מצודת דוד: מנע את נעמן מליתן לנו, אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא;

אלישע סרב לקחת דבר ממתנת נעמן שר צבא ארם, ואמר: חַי ה', אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח; ואילו גֵּיחֲזִי רדף אַחֲרֵי נַעֲמָן; לבקש מתנות מנעמן.

גיחזי פעל בניגוד לדעת אִישׁ הָאֱלֹוקִים, אך אמר לעצמו: חַי ה', (מלכים ב ה כ).

מצודת דוד: הריני נשבע שלא יהיה כן, הואיל ומנע עצמו מקחת מידו, כי אם ארוץ אחריו ואקח ממנו דבר מה.

כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו, וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה".

גיחזי, המוגבל בהבנתו והמזלזל בהחלטת הנביא מעבידו, לא הצליח להבין מדוע וויתר אלישע על מתנות נעמן, והחליט להרוויח מהנס שחולל רבו, ולהתעשר. רצה להפוך את הנס שחולל אלישע לאירוע שישתלם לגחזי.

לא הבין שכך:

1. אלישע הדגיש את הנס שחולל ה', התשלום מוריד מערך הנס.

2. כך אולי ימתן את התנהגותו הנוראה כלפי ישראל,

3. כך נשאר נעמן חייב לישראל, שבה הוא מצא מרפא, ואלישע או מלך ישראל יוכלו בעתיד לבקש ממנו טובה למען העם.

לקיחת תשלום עבור הריפוי מחסלת את הסיכוי הזה.

המעצמות התיחסו נורא לגרמניה אחרי מלחמת העולם ה- 1, ובנדיבות לאחר השניה, וכך הפכו אותה למכירת תודה למעצמות אלה.

וַיִּרְאֶה נַעֲמָן, רָץ אַחֲרָיו. נעמן הגיב בצורה נמרצת למראה גיחזי, נער אלישע, הרץ אחריו: וַיִּפֹּול מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ,

מהפך בנעמן: נעמן הגיע מלא גאווה אל אלישע, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; ועכשיו: וַיִּפֹּול מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, לקראת שליחו הבזוי של הנביא. וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם?

סיפורו של רמאי: וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹור, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי 2 נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם, מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים; תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. המלך: כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן .. וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. 

3 שקרים: גיחזי אמר: 1. אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹור, 2. התירוץ ל"שינוי דעת הנביא": מלות קסם: הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי, שְׁנֵי נְעָרִים ורק בשבילם אני מבקש.

תְּנָה נָּא לָהֶם 3. לא בשבילי, ולא הרבה רק: כִּכַּר כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.

גיחזי אמנם ביקש רק כִּכַּר כֶּסֶף, אבל קיווה שנעמן יבקש ממנו לעשות לו "טובה", ולקחת 2 כִּכַּר כֶּסֶף, וגיחזי "ברוב טובו", יסכים לקחת.

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, הוֹאֵל =אלה = שבועה. רש"י: הישבע שאלישע שלחך. נעמן חשד בגיחזי, וביקש ממנו להישבע, כי אלישע שלח אותו, ואם ישבע יקבל כפלים.  וַיִּיפְרָץ בּוֹ, וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, רש"י: מיני בגדים וסודרין, כמו (שם ג כב), המטפחות והחריטים, ויש אומרין, בשני כיסין ארוכים.

וּשְׁתֵּי חֲלִיפוֹת בְּגָדִים, וַייִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו. וַייִּשְׂאוּ לְפָנָיו,  לפני גחזי,

שְׁנֵי נְעָרָיו: 1. הם היו בני גחזי שהיו בסוד התרמית, לכן חלו בצרעת גם הם.

2. נערים שגיחזי שכר, ובסוף שלח אותם בידים ריקות ורימה גם אותם.

3. נערים שנעמן העניק כעבדים במתנה לגיחזי.

4. רש"י:  נערי נעמן, שנשלחו כדי לבדוק אם גיחזי מרמה את אלישע.

וַיִּיפְרָץ בּוֹ, מצודת דוד: נעמן הפציר בגחזי לקחת ככרים, ובתחילה מיאן גחזי, לבל ירגיש נעמן שבא מדעת עצמו. למרות שגיחזי לא התכוון לסרב, ושמח לקבל את מה שנעמן נתן לו.

נעמן הפציר בו לקבל, כי זכר את סירובו המוחלט של אלישע לקבל משהו ממנו.

וַייִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו, מי נתן לנערים, נעמן או גיחזי? יש סברה שמכיוון שנעמן חשד בגיחזי, הוא נתן את מתנתו ישירות לנערים, בתקווה שכך זה יגיע לאלישע.

נְעָרָיו, היו או בניו, או שותפים לפשע, או סרים למרות גיחזי או למרות נעמן.

אם הם היו שותפיו לפשע, הרי שגם אותם רימה בסוף. גיחזי שרצה להעביר את הרכוש במהירות לידיו, נחפז לעזוב את נעמן, ללא מילות פרידה.

כך הפחית את אפקט הנס שביקש אלישע להנחיל לשר צבא ארם.

וַיָּבֹא, אֶל הָעֹפֶל אל המצודה, (רלב"ג). עֹפֶל, מקום גבוה שיש להעפיל אליו.

מצודת דוד: המגדל, וכן (ישעיהו לב יד) עופל, שעמד מחוץ לעיר, וַייִּקַּח מִיָּדָם, שם לקח גיחזי את שללו מידי הנערים, בלי לתת דבר לנערים, בהם השתמש כדי לרמות את נעמן.

וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת, מצודת דוד: בבית שמור. הפקיד את כספו במקום סתר, או בידי בניו שהיו בסוד הרמאות, או שרימה את נערי נעמן שזה בית הנביא.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, רש"י: שלא יראה אותם אלישע. שילח או גרש את הנערים. וַיֵּלֵכוּ.

 5 פעלים במשפט קצר, המעידים על פעולה מהירה ונמרצת של גיחזי.

גיחזי הוציא במרמה רכוש רב מיד נעמן, רימה את נעריו, לא התחלק עמם ברכוש, סילק אותם לבל יעידו נגדו, והטמין את הרכוש, כדי לא להתחלק בו עם אף אחד, או שנעזר בבניו כדי להחביא את האוצר שקיבל מנעמן.

וְהוּא בָא, וַיַּעֲמֹד (אֶל =לפני) אֲדֹנָי, ולא לפני אֲדֹנָיו. כי מרד בסמכות הנביא. עכשיו כשהרכוש מוטמן לבטח במקום מסתור, התייצב אֶל אֲדֹונָיו.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע, מֵאַיִן גֵּחֲזִי? מזכיר את השאלות "איכה"? ו"אי הבל אחיך"? השואל יודע את התשובה, ומאפשר למשיב להסביר את מעשהו.

וַיֹּאמֶר, לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה = תשובה מתחמקת. הייתי בסביבה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ? מאז שאלישע הכיר בכך שהוא שליח ה', גבר כוחו הנבואי. כאשר מלך ארם שלח את נעמן למלך ישראל, אלישע נזקק לשמועה על בואו, עכשיו גילה בעצמו בנבואה.

גיחזי אמר: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה.

אלישע: לֹא לִבִּי הָלַךְ? המלבי"ם: חושי לא עזבוני, ונודע לי מה עשית.מצודת דוד: עם שאני ישבתי פה, וכי לא הלך לבי עמך, כאשר הפך איש…

כאשר נעמן ראה את גיחזי הרודף אחריו: וַיִּיפֹּול מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ,

אלישע תאר את אשר ראה בחזיונו: הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ;

אִישׁ: כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ;

מלך ישראל: וַיֹּאמֶר הַאֱלֹוקִים אָנִי .. כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?

הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת בְּגָדִים, רש"י: להתעשר, ולקחת ממנו בגדים וזיתים וגו'. או שניתן היה לקנות בכִּכְּרַיִם רכוש רב.

וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? מצודת דוד: ואפילו אם היה נותן לך בגדים וזיתים וגו', לא היה לך לקחת, עם שהוא עושר רב.

מצודת דוד: וכי בעת ההיא ראוי לקבל ממנו את הכסף, הלא באה היא בדבר הנס, וכי ראוי להנות מן הנס במקום שאין דחק?

אלישע נפרד מגיחזי במילים: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; גיחזי, תלמיד אלישע, ניסה לרמות את אלישע, הוא סרב להישמע להחלטת אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולכן קיבל צרעת.

נער קטן קבל עונש גדול: צָרַעַת: גיחזי, נער צעיר, בעל תאוות בצע גדולה. רדף אחרי נעמן וביקש ממנו את ככרות הכסף שהנביא לא לקח.

ביקש לחמוס מנעמן את כספו, וקיבל ממנו גם את צָרַעַתו.

אחת הסיבות למחלת הצרעת, היא הגאווה. כשנעמן כפף את ראשו בפני הנביא, הוא זכה לנס הריפוי, והסתלקה הצָרַעַת ממנו.

כשגחזי התמלא בגאווה וחשב שהוא מבין יותר טוב מהנביא מתי כדאי לבקש כסף, הוא חלה בצָרַעַת.

נעמן נשאר כפוף למלכו, וכאשר כפף עצמו גם לפני איש האלוקים, החלים.

גיחזי שזייף את כפיפותו לנביא, קיבל את צָרַעַת נעמן. לכן וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹורָע כַּשָּׁלֶג. אלישע לא טרח לקחת מגיחזי את הרכוש שלקח במרמה מנעמן, כי זה כבר לא יועיל לו במחלתו.

רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו ליש"ו הנוצרי בשתי ידים. בבלי סנהדרין, קז, ב.

בהמשך אלישע הלך לדמשק כדי להחזיר בתשובה את גיחזי: "אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר גחזי בתשובה, ולא חזר..

ויש אומרים תלמידים שבאו ללמוד אצל אלישע היה (גיחזי) דוחה (לא מאפשר להם להתקרב), שנאמר (לאחר סילוק גיחזי) 'וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ'; ומכאן שעד אז לא היו תלמידים רבים והמקום לא היה צר.

ספור שהחל בשפחה קטנה מארץ ישראל שגרמה לשר צבא המדינה ששבתה אותה, ללכת ולהתרפא אצל נביא ישראל, והסתיים ב- עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, שגחזי חמד.

הייתה עוד אישה שידעה להכיר את היכולת של אלישע: וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִישָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק בּוֹ, לֶאֱכָל לָחֶם; (מלכים ב ד 8).

גם ה"קְטַנָּה" וגם הגְדוֹלָה הכירו ביכולתו. מרים, שחשבה כי מעמדה שווה למעמד אחיה, ולכן זכותה לבקר אותו, נענשה כגיחזי בצָרַעַת.