סרח בת אשר – נכדת יעקב. נזכרה לראשונה ברשימת שמות 70 ב"י שירדו מצרימה: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו …וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה … וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה..
פעם שניה נזכרה שרח בת אשר בפרשת "פינחס", בספר במדברפרק כו 46,ברשימת הנכנסים לארץ, 220 שנה לאחר מכן: אז נמנו כל הגברים בכל שבט לפי המשפחות (נכדי יעקב). בכל משפחה עשרות אלפי גברים. ואז: בְּנֵי אָשֵׁר, לְמִשְׁפְּחֹתָם וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר, שָׂרַח.
ופעם שלישית בדברי הימים (ז' ל): "בני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם".
סרח בת אשר היא נכדת יעקב היחידה המוזכרת בשמה, עובדה זו הפכה את דמותה למסקרנת, ורמזה על כך שהיה בה משהו מיוחד, ומדרשים רבים הוקדשו לה.
לא כתוב עליה דבר נוסף בתנ"ך. אך מה שהתנ"ך הסתיר, גילו המדרשים, בהם ניסו חז"ל להסביר מדוע רק השם של סרח מופיע במגילות היוחסין בין כל הגברים המוזכרים?
מי זאת סרח בת אשר? בתנ"ך חסרה ההיסטוריה שלה, ומוזכר רק שמה. אך מדרשי חז"ל המוקדשים לה, מחמיאים לה. במדרשים אלו הפכה סרח לאישה ייחודית, מעניינת ומרתקת.
בספרות הבתר מקראית תכונתיה העל טבעיות של שרח הן: נצחיותה, זיכרונה הנדיר ואריכות ימיה. תכונות אלו העניקו לשרח יכולת להזכיר מדי פעם מה היה בעבר הרחוק.
סרח הוצגה כאישה חכמה, מיוחדת, בעלת השפעה ומעמד, ובעלת אישיות יוצאת דופן, בעלת תכונות נפלאות: יודעת לנגן בכנור,
בעלת כושר השפעה ושכנוע, בעלת תושיה, מוסרית, טובה, יפה ודואגת לכל.
מתי נולדה? כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה…כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה 70",
ר' יוחנן: כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים, (בראשית מו 26). שִׁבְעִים איש וחסר אחד . ויש אומרים (הנפש החסרה) זו סרח בת שהשלימה מנינן של ישראל, לשִׁבְעִים.
ע"פ: אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; (שמואל ב כ 19), (אני שהשְׁלמתי מנין יִשְׂרָאֵל לשִׁבְעִים). ויש אומרים זו יוכבד שנולדה על פילים בדרך למצרים.
למה נקרא שמה "שרח" = "מה שנשאר"? שם זה בא לציין את ייחודה. "שרח" – מי שנשארה ולא מה שנשאר = מי שנותרה, לשון ייתור.
"סרח בת אשר הייתה מבאי מצרים (ומבאי הארץ) ומיוצאה". (סדר עולם רבא פרק ט') מאת יוסף בן חלפתא. המסורת לפיה סרח האריכה לחיות, קשורה בעובדה שהיא היחידה מיורדי מצרים שנזכרה גם במניין יורדי מצרים, וגם במפקד הנכנסים לארץ כנען.
כנראה נשארה בחיים מאז הירידה למצרים, כדי לראות את יציאת מצרים.
חז"ל ראו בהופעתה של סרח ב- 2 הרשימות, עדות לכך שחיה שנים ארוכות, וזכתה לאריכות ימים (סדר עולם רבה, פרק ט).
סרח הגיעה לגיל מופלג וחריג. על פי מסורת ממעיטה – (על פי שושלת קהת עד משה) חלפו 210 שנים + כמה שנים במדבר= הייתה בערך בת 250.
לפי המרבה = 650. לפי מדרש זה חייתה כ- 500 שנים לאחר יציאת מצרים, ויש מדרש האומר גם יותר. נגיע אליו בהמשך.
אריכות ימים: כשכר לעושי מצווה. מאידך גיסא, קיצור ימים נזכר כעונש כמו: אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נ"ה כד). ונתקיימה בה ברכת ה' "למען יאריכון ימיך" (אגדות בראשית כב, ראו להלן).
במה זכתה ל"אריכות ימים"?
1. המדרש: (בראשית רבתי פרשת חיי שרה) לאחר מכירת יוסף, שקע יעקב בדיכאון. 22 שנה לאחר שאיבד את בנו, עדין התאבל עליו, (כי גזרה על המת שיישכח, אך לא החי, והרי יוסף עדין חי) ואז חזרו אביה ודודיה של סרח ממצרים, עם הבשורה שיוסף חי במצרים.
איך יספרו לאביהם דבר כזה אחרי 22 שנות אבל? איך יוכל לעמוד בזעזוע נוסף? ואם ימות פתאום לפני שיספיקו לרדת למצרים? גם כך היו להם רגשי האשמה כלפי יוסף ויעקב..
זריזה לבשר טוב: סרח יצאה לקראת אחייה, ושמעה שדיברו על יוסף, וכי הוא חי, רצה קדימה, והגידה ליעקב, ואמר לה: "כן תחיי", ומברכתו של אותו צדיק היא חיה, (הדר זקנים,
אמי נולדה בפולין, ואמה ילדה 8 ילדים, אך 5 מהם נפטרו ממחלות ילדות, פעם החפץ חיים בירך אותה באריכות חיים והיא חיה קרוב ל 100 שנים).
2. ידעה לנגן בכנור: (תרגום יונתן, תרגום עוזיאל, ולפי הספר "קצת יוסף" סיפורו של יוסף בערבית יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימן) כאשר האחים חזרו ממצרים עם הבשורה הנפלאה "עוד יוסף חי" אמרו: "אם נבוא אל אבינו פתאום ונגיד לו כי יוסף חי ויבהל מדברינו… ובחרו בסרח בגלל חכמתה, (במדבר כ"ו, מ"ו; עיין גם בראשית רבתי פ' חיי שרה). וידעה לנגן בכנור, (ספר הישר, ויגש, פרק יד). "ויקראו אליה, ותבוא אליהם…ויתנו לה כנור, ותקח הכנור, ותשב אצל יעקב, ותנגן ותשיר: יוסף דודי חי, ולא מת והוא מושל בכל מצרים".
וישמע יעקב דבריה, ויערב לו, וישמע עוד בדברה פעמים ושלוש, ותבוא השמחה בלבו, ותהי עליו רוח אלוקים, וידע כי דבריה נכונים.
לראשונה אחרי 22 שנה, חזרה בזכותה הנבואה אליו: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מה, כז),
ויברך יעקב את סרח ויאמר אליה: בתי, החיית את נפשי, אך דברי עוד לפני כאשר דברת, כי שמחתני בכל דבריך, ותוסף ותנגן עוד. ויעקב שומע ויערב לו וישמח.
3. מה עשתה? המתינה לו עד שהוא עומד בתפילה ואמרה בלשון תימה: יוסף במצרים, יולדו לו על ברכים, מנשה ואפרים? וַיָּפָג לִבּוֹ, פג לבו כשהוא עומד בתפילה, כיוון שסיים ראה את העגלות מיד: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אברכך: – כך חיי לאורך ימים".
עגלות, לפי הפשט, רק בית מלכות יכל לספק עגלות כאלו. המדרש: יוסף רצה להזכיר לאביו, כי הם למדו הלכות עגלה ערופה לפני פרידתם.
כיוון שהלכו בני יעקב למצרים, ומצאו ליוסף, שאמרו ליעקב בתחילה: טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף, מיד באו לארץ כנען, והיו מתביישים לספר לאביהם כי יוסף חי..יצאו ומצאו לסרח בת אשר, וביקשו: "לכי אצל אבא, ואמרי לו: כי עוֹד יוֹסֵף חַי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים". אמרה ליעקב: "אבא, עוֹד יוֹסֵף חַי" (בראשית מה, כו), יעקב שמח מאוד וענה: "בתי, כך את לעולם".
4. אמר לה: זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי, לא יטעום טעם מוות. ונתקיימה בה אותה ברכה. ולפיכך בחייה היא בגן עדן, (בן סירא נוב, וכן מדרש הגדול לבראשית מו 26, אוצר המדרשים עמוד לה). הוכנסה לגן עדן, מלווה ע"י שישים ריבוא מלאכים, כנגד מספר יוצאי מצרים, (ע"פ תרגום יונתן). וחיה שם עד היום.
תשעה נכנסו לגן עדן בחייהם: מקורות שונים, מנו רשימת גברים שונות שעלו בחייהם לגן עדן, כגון: ב: (כלה רבתי ג כג, חופת אליהו, מדרש 10 גלויות, פרקי רבנו הקדוש, ילקוט שמעוני ליחזקאל שסז, בראשית רבתי 96, דרך ארץ זוטא).
רק 2 נשים נמצאו בכולן: 1. בתיה בת פרעה, 2. סרח בת אשר.
שבעה … שהאריכו שנים וכל אחד נולד טרם מות קודמו, ויחד ראו את העולם מבריאתו ועד כתיבת הדברים ואלו הן: 1. אדם ראה את מתושלח. 2. מתושלח ראה את שם. 3. שם ראה את יעקב. 4. יעקב ראה את סרח. 5. סרח ראתה את אחיה (השילוני) 6. אחיה ראה את אליהו. 7. אליהו חי וקיים עד שיבוא משיח. (אבות דרבי נתן נו"א לח).
מאז חטא אדם וחווה נגזר עלינו למות, כשמגיע יומנו, וחיינו משתרעים מחיי אבותינו, עד בנינו, וצאצאינו, אך סרח זכתה לחיים בהם זכתה לגעת בחיי צאצאים שחיו בדורות שונים.
סוכנת זיכרון: אם אנו מחברים את הסיפורים המשפחתיים שאנחנו שומעים מאבותינו וסבינו ומעבירים אותם לילדינו, אנחנו הופכים לאוצרי זיכרון, כסרח בת אשר.
4. סרח הייתה סוכנת הזיכרון של יוצאי מצרים: החזיקה כוח עצמתי גדול שיכול להיות לבני האדם: אוצרת הזיכרון ההיסטורי. היא זכרה.
הזיכרון שלה היה גשר בין דור העבר ובין בני דור העתיד. זהו הכוח הסודי שקיבלה. ובשל אריכות ימיה, הייתה היחידה שידעה סודות העבר, ובידיה היו מפתחות הגאולה.
מנהיגי הדור נעזרו בה, וזה הקנה לה על פי חז"ל עמדה של כוח והשפעה, וכך יכלה להניע מהלכים היסטוריים כבדי משקל, משום שניתן בידה יכולת לזכור מה שאחרים שכחו.
בזמן יציאת מצרים, הייתה סרח בת אשר היחידה שנשתיירה מדור נכדי יעקב. הקב"ה דאג לכך שאישה (סרח) תלווה את תהליך השעבוד והגאולה (הרבנית קאפח).
היחידה שהחזיקה בסוד הגאולה של יציאת מצריים שעבר מפה לפה, היא סרח בת אשר ששימשה כמקור לזיהוי שעת הגאולה. היא הכירה את ה"קוד הסודי" שהיה אמור למנוע ממחפשי כוח ותהילה לעורר ציפיות לגאולה טרם זמנה (כשבתאי צבי, או יעקב פרנק).
ה"קוד סודי" ("פקוד פקדתי") נקבע כדי שלא יתפתו ללכת אחרי נביאי ומשיחי שקר למיניהם. (פרקי דרבי אליעזר פרק מח).
איך ידעו ישראל כי משה נביא אמת? אותות הגאולה נמסרו לאברהם, שמסר ליצחק, שמסר ליעקב: "פקוד יפקוד", (פרקי דרבי אליעזר, "חורב" פרק מז-מח) "ואלוהים "פקוד יפקוד אתכם" ויוסף מסר לאחיו. ואמ' להם: "פקוד יפקוד ה' אתכם", ואשר בן יעקב מסר לסרח בתו.
ושרח שמרה את הסוד". על מנת שתוכל להזכיר בהזדמנות נאותה שעצמות יוסף נמצאות במצרים, שהוא חלק מתהליך הגאולה ושללא עצמותיו לא תיתכן יציאת מצרים (הרבנית קאפח).
מדוע מסר יעקב את סוד הגאולה דווקא לסרח ולא לאחד מנכדיו, או ניניו? והלא מכיר ויאיר בן מנשה מבני יוסף, נולדו בימי יעקב, והיו מבאי הארץ ולא שאלם משה.
מכיוון שיעקב חשש שאחד מהם יכריז על עצמו כמשיח, וסמך על סרח שהיא תדע לזהות את הגואל האמיתי ולא תדרוש כבוד לעצמה.
מעמד על של אם האומה: כשבא משה, הלכו זקני ישראל אצלה, ונמלכו בה, לפי שכבר נכשלו ע"י בני אפרים שיצאו 30 שנה לפני הקץ. הקוד יהיה באחת מ- 5 אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה: כ"ף-כ"ף, מ"ם-מ"ם, נו"ן-נו"ן, פ"א-פ"א וצד"י-צד"י, והוא נמסר מדור לדור עד ליעקב, ויעקב ליוסף.
כשבאו משה ואהרון אצל זקני בני ישראל, ועשו האותות לפניהם, הלכו אצל סרח בת אשר ואמרו: בא אדם אחד אצלנו, ועשה האותות האלו לעיניינו, (מטה-נחש, צרעת),
אמרה להם: אין באותות ממש. (הרי גם החרטומים עשו זאת).
אמרו: והרי אמר: פָּקֹד יִפְקֹד אלוקים אתכם", אמרה: "הוא האיש העתיד לגאול ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא, פָּקֹד יִפְקֹד, מיד האמינו במשה ובשולחו, (שמות ד' לא) "פ"א-פ"א".
וַיַּאֲמֵן, הָעָם..כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סרח בת אשר נתנה אור ירוק לקבלת מנהיגותם.
5. עצמות יוסף נלקחו ממצרים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: למה?
שבועה מחייבת: (ראו בת יפתח): "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם, (שמות י"ג 19).
1. כי יוסף השביע את אחיו, להעלות את עצמותיו ולקבור אותם בארץ. ", (בראשית נ', כ"ה). והם לא רצו לצאת ממצרים בלא ארון יוסף.
ב"י שמכרו את יוסף למצרים, עליהם החובה להחזיר את עצמותיו לא"י, (ב"ר פרשה פ"ה), למקום שבו מכרו אותו לעבד.
2. לעצמו: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ, לא "עמם", (זוהר בראשית כ"א ב) לא עם בני ישראל, אלא עימו, לעצמו.
למה היה משה זקוק לעצמות יוסף? משה לא האמין ביכולת ההנהגה שלו.
משה התווכח מממושכות עם ה' לפני שהסכים לקבל עליו את ההנהגה, נזקק למופתים, (צרעת, מטה וכו') וכן להבטחה שאחיו אהרון ילוה אותו וידבר בשמו.
משה לקח את עצמות יוסף עִמּוֹ, כדי לחזק את מנהיגותו.
"ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף?
איפה הארון עם עצמות יוסף? כבר עברו למעלה מ- 200 שנה ממות יוסף, ואף אחד לא זכר מקום קבורת יוסף. כאשר הגיעה השעה לצאת ממצרים, זכרו את השבועה ליוסף, אך לא מצאו את גופתו..
משה היה קרוע בין 2 שבועות: מצד אחד שבועת ה' לאברהם כי זמן השעבוד מוגבל. ובסוף יצאו לחירות בחיפזון, בראשית מו, יג-יד ומאידך שבועת ב"י ליוסף כי ייקחו את עצמותיו עמהם כשיצאו ממצרים בראשית נ, כה
משה התלבט מה לעשות, 1. להישאר במצרים עד שיימצא ארון יוסף? 2. לצאת ממצרים בלעדיו? היעלמות הארון עיכבה את היציאה והעמידה בסכנה את הגאולה עצמה (קדרי תמר).
משה סבב בעיר 3 ימים ו 3 לילות למצוא ארון יוסף ולא מְצַאוֹ, אחר שנתייגע הרבה, עמדו עמוד הענן והאש לפניהם שלא יצאו מגבול סוכות,
ביקשו לצאת ממצרים, (מסוכות), ולא יכלו. משה ואהרון רואים ויראים, וכל הקהל נבהלים..
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הייתה סרח זקנה מאד, אמרו: היא היחידה "שנשתיירה מאותו דור". היחידה שזכרה היכן טמונים עצמות יוסף. (תנחומא בשלח סימן ב).
אמר משה: נקרא לזקנים.. באו זקנים אל משה ואהרון וליבם מלא פחד.. ושאלו בכל שבט.. מה הסוד הזה?
נתנו קול בתוך שבט אשר, יצאה שרח בת אשר אליהם ממהרת, הקיפו אותה מיד, ובאו אל הנביא הגדול משה, ועמדה לפניו, והוא (משה) כמו הירח במילואו,
אמרה סרח: ישר כוחם של אלו שזכרו את דודי, ואתם שכחתוהו,
אמרה: אילולי עמד עמוד הענן ועמוד האש, הייתם יוצאים והוא (יוסף) נעזב במצרים.
אמרה לו: "רבנו משה, למה אתה עיף כל כך?" אמר לה 3 ימים ו- 3 לילות אני מסתובב בעיר לבקש את ארון יוסף ואיני מוצא אותו. אמר לה הנביא הגדול משה: "כלום יודעת את היכן יוסף קבור"?
אמרה: שלום עליך הנביא הגדול, יקירם של האנשים, שמע ממני את הדבר הזה שאתה מבקש, הלכה סרח וכל שבט אפרים הולכים אחריה, ומשה ואהרון הולכים אחריהם, עד שבאה אל המקום שבו טמון ארון יוסף..
הוליכתו אל הנילוס… יאה לך שרח החכמה בנשים…
אמרה לו: "ארון של מתכת עשו לו מצרים, וקבעוהו בנילוס הנהר והראתה למשה ארון יוסף. אני מגלה לכם מה הסוד הזה: (ע"פ ספר המופתים מימר מרקה 52, שמות רבה פרשה ה ד"ה ה, יג ויאמן, פרקי דרבי אליעזר מח, בבלי סוטה יג א וכן תוספתא סוטה ד ז). הסוד:
1. כדי שיתברכו מימיו". אמרה סרח: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושיקיעוהו בתוך הנילוס, (מכילתא בשלח).
2. אמרו החרטומים לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, עצמות יוסף, אם לא ימצאו אותן, עד עולם לא יכולים לצאת, (מכילתא בשלח).
3. בני ישראל טמנו את ארון יוסף בנילוס, כדי שמקום קבורתו לא יהפוך למקום פולחן לעבודה זרה.
סרח הזוכרת, האחראית על הזיכרון ההיסטורי, הממונה על הסוד העובר מדור לדור. בלעדיה, לא הייתה גאולה.אם לא סרח, לא היו יכלים בני ישראל לצאת מעבדות מצרים. "בשכר נשים צדקניות ..נגאלו ישראל", דמותה שופכת אור נוסף על קביעת חז"ל זו: סרח הייתה היחידה שזכרה איפה טמונים עצמות יוסף, (סוטה י"א ע"ב).
6. הלך משה ועמד על שפת הנילוס, ואמר: יוסף, יוסף הגיע עת שנשבע הקב"ה: אני גואל אתכם (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יג פסוק יט וייקח) והגיע עת השבועה שהשבעת את ישראל, תן כבוד לאלוקים, אם אתה מראה את עצמך, טוב, אם לאו, הרי אנו מנוקים משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף. (בבלי סוטה יג א וכן תוספתא סוטה ד ז).
גילו את הארון ונשאוהו מהר. "יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, (סוטה ח עב) .. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בקבורתו אלא משה,
ת"ר: בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, "חכם לב ייקח מצוות", (משלי י). כל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות, (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א).
קריעת ים סוף: הופעה נוספת של שרח היא אצל רבי יוחנן. (פסיקתא דרב כהנא א (13: ר' יוחנן היה יושב ודורש כיצד היו המים לישראל כחומה.. בחציית ים סוף. הסביר שהיו כקירות חסומים, פתאום הופיעה שרח בת אשר ואמרה בכעס: מה אתה מדבר שטויות?
שם הייתי, ולא היו אלא כעולמות, (שקופים), כעששית.
גם כאן לשרח אינפורמציה על העבר הרחוק. תכונתה זו להעיד כל העבר, היא פלאית. תופעת דמותה של סרח עם הכושר הפלאי להיות עדה, אפשרה לה להעיד על העבר הרחוק.
הפלא ששרח קיימת בתקופת ר' יוחנן, ויכולתה להעיד על יציאת מצרים נובעת מכך שנֵחָנָה בכוח פלאי לדעת דברים, ומכך שהיא נכחה ביציאת מצרים, והאריכה ימים עד כאן.
7. סרח זו האישה החכמה שהצילה עיר בחכמתה: חלפו עוד כ-400 שנים, סרח כבר בת 650 שנה, ובשנים אלו היא חצתה את הירדן עם יהושע, שרדה את השופטים: את שמשון, שמואל, שאול, נתן הנביא, בועז ורות המואבייה, רואה ואינה נראית, נוכחת ואינה מוכיחה, עד שבימי דוד חזרה שוב אל היסטורית ישראל בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה הנצורה כאישה החכמה המונעת בדברי הגיון הנשענים על סמכותה המוסרית מיואב לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
בסוף ימי דוד אחרי מרד אבשלום, ואחרי שאבשלום נהרג בידי יואב, שר צבא דוד, חזר דוד לירושלים.
מרד בדוד גם שבע בן בכרי: וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי; וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל. וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי; וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם. כל השבטים הלכו אחרי המורד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ורק שבט יהודה נשאר נאמן לדוד.
אַלְמְנוּת חַיּוּת: וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ, יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת 10 נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם,
וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא; וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא, הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה 3 יָמִים; וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד. וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא, לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה; וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. ו
ַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, מִן אַבְשָׁלוֹם;
אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ,
וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים;
וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. הֵם, עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא, בָּא לִפְנֵיהֶם; וְיוֹאָב חָגוּר .. וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ, וְהוּא יָצָא, וַתִּפֹּל.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא, הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי; וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב, בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ. וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת;
וְיוֹאָב, וַאֲבִישַׁי אָחִיו, רָדַף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. וְאִישׁ עָמַד עָלָיו, מִנַּעֲרֵי יוֹאָב; וַיֹּאמֶר, מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב.
וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם, בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה; וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם, וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד, כַּאֲשֶׁר רָאָה, כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד.
כַּאֲשֶׁר הֹגָה, מִן הַמְסִלָּה, עָבַר כָּל אִישׁ, אַחֲרֵי יוֹאָב, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, .. וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו. וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו, בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה,
יואב רדף אחרי שבע בן בכרי, אך זה ברח והצליח להתבצר בעיר צפונית ששכנה על תל, אָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה (כיום צפון מערב לקריית שמונה, בנחלת נפתלי, ליד כפר גלעדי).
וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר.. וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה. יואב כיתר את העיר, ניסה לפרוץ את חומת העיר, להחריבה ולהרוג את כל תושבי העיר. שמואל ב', פ' כ: יד
ואז הופיעה כמו משום מקום אִשָּׁה חֲכָמָה: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן הָעִיר; קראה ליואב לשיחה: "שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. (שמ"ב כ 16):
וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, : מוזר שיואב הסכים להתקרב אל החומה – הרי הוא עצמו ידע להגיד: (שמ"ב יא 21) "מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת, הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ", הסיקו מזה שהאישה הזאת לא הייתה אלמונית – אלא אישה מפורסמת וידועה בצדקותה ובמתינותה, ולכן יואב לא חשש ממנה. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי;
וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר:.. אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל = הכרזת נאמנות למלך ושבועה להגן על שלומו רש"י.
פיה פתחה בחכמה: (מדרש משלי לא 26: מדרש זוטא – קהלת פרשה ט ד"א טובה חכמה. תוספות מסכת סוטה דף יג עמוד א): זו הייתה סרח בת אשר. איך קבעו זאת? ע"פ: אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמואל ב כ 16-19), כך מכונה האישה בפרק. וזה לשון המדרש: "אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, ואני היא שהשלמתי (קשרתי בין) נאמן לנאמן, יוסף למשה" (בראשית רבה, פרשה צ"ד, סימן ה', השלימה מנין ב"י לשבעים).
החיילים סבבו אותו… ולכן יואב לא יכול היה שלא להיענות לקריאתה: וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי.
אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב. אמרה: שמך יוֹ – אָב, לומר שאתה אב לישראל …לא כתיב "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם? (דברים כ י).
אמרה ליה (שמואל ב יז- כ) אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת ה'?
על מה אתה הולך להחריב עיר ואם בישראל? (מדרש משלי לא 26) וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי: חלילה שתי פעמים, חלילה לדוד, חלילה ליואב, חלילה למלכות בית דוד, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית.
כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. יואב סר למרותה.
כאשר הבין יואב במי המדובר, הוא השתכנע מהר לוותר על המלחמה – והרי הוא היה עקשן ואהב להילחם. גם מזה ניתן להסיק שהאישה הזו הייתה אישה ידועה ובעלת סמכות.
וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, אמרה להם: מבקש 1000 איש, ולא יחריב את העיר, אמרו כן. אמרה אנסה להוריד את המחיר, חזרה אמרה הוא רוצה רק 500 איש, אמרו כן. בפעם השלישית אמרה: הוא רוצה רק את ראש בן בכרי.
וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו. וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ (שם שם /שמואל ב' כ'/ כ"א).
כך הצילה האישה החכמה את בני עירה (מדרש) כוחה של סרח בת אשר, בת ה- 650 – עדיין במותניה שמואל ב כ 16-19 חז"ל מתארים את סרח: כחכמה, ובעלת כוח השפעה.
על סרח דרש שלמה בחכמתו (קהלת ט' יח) "טובה חכמה מכלי קרב". טובה הייתה חכמתה של סרח מכל כלי קרב שהיה ביד יואב" (ילקוט שמעוני שמואל ב' רמז ק"נב).
לשרח היה תפקיד חשוב: לחסוך מעם ישראל מלחמת אזרחים. הצילה נפשות. מנעה מלחמת אזרחים, בחכמתה ובמנהיגותה, שכנעה את יואב לא להחריב עיר.
שרח בת אשר כנראה לא התחתנה (אחרת הכתוב היה מזכיר את שם בעלה). ע"פ חז"ל לכל אישה יש איש שמיועד לה 40 יום לפני שהיא נוצרת. אבל יש יותר נשים מגברים בעולם, ולכן יש (כנראה) מספר מצומצם של נשים שלא מיועדות לאף אחד, והן לא אמורות להתחתן אלא למלא תפקידים אחרים בעולם.
יכול להיות ששרח הייתה אחת מאותן נשים. "סרח העודף" מסמל את הנשים העודפות במספרן על הגברים – הנשים שלא מתחתנות, ואולי שרח בת אשר מייצגת את הנשים האלו.
ה' צווה על משה למנות את בני ישראל, לאחר המגיפה שהייתה בעם לאחר חטא בעל פעור. שם כתוב: (במדבר פרשת פנחס כו 46]: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו …וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה … וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה.וב",(בראשית מו : 8-27 כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה…כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים בְּנֵי אָשֵׁר, לְמִשְׁפְּחֹתָם וְשֵׁם – בַּת אָשֵׁר: שָׂרַח.
שאלו [רבי יצחק גויטע זצ"ל בספרו "שדה יצחק", רבי יוסף חיים זצ"ל], למה לא נאמר וְשֶׂרַח אֲחֹתָם כמו שנאמר בפרשת ויגש? למה נאמר וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר, שָׂרַח, מהו וְשֵׁם?
1. שָׂרַח בַּת אָשֵׁר, לא הייתה כלל בת אשר, הייתה בת של אשתו של אשר מאיש אחר ונקראה בתו כי גדלה בביתו (תרגום אונקלוס). = שכן כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב, כאילו ילדו, (הרמב"ן ).
וְשֵׁם שרח אחותם", "כי הייתה אחות בניו לא בתו".
ולמה נזכר שמה? כי היא הייתה יורשת של אביה הביאולוגי, שנפטר בלי להשאיר בנים יורשים. (כבנות צלופחד), לכן נקראה אחות בניו בבראשית.
2. וְשֵׁם – כי היה לה שם טוב.
3. וְסֶרַח, וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח ולא סֶרַח. מילה דומה לשֹרח כתובה בשמות כו 2.
4. אולי לשאר השבטים לא הייתה בת רק בנים, ולאשר הייתה בת; ומכיוון שאשר הוא היחיד שהייתה לו בת – קראוה "בת אשר", והיה ידוע למי הכוונה. ועל כן אמר הכתוב, וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר, שָׂרַח, כלומר ושמה של אותה שקורין אותה בת אשר הוא שרח.
נקראה גם סגולה: 1. סגולה לאריכות ימים. 2. סגולה, היה לה סוד גאולת ישראל ממצרים. 3. סגולה, סוד אורך חייה, אמרו חייה עד ימי שלמה המלך, אבל היא גם התערבה בלימוד חכמים בתקופת התלמוד, אחרי 2000 שנה.
באמירת ההבדלה שבמוצאי שבת, יש מעדות המזרח הנוהגים להוסיף "ושם בת אשר שרח", והוא לסימן טוב ולאריכות ימים, לפני ברכת "בורא פרי הגפן".
סרח במסורת יהודי פרס: המאה ה-17 היתה תקופה של רדיפות ליהודי איספהאן, כמו בתקופת המן הרשע. יהודי המקום חיפשו דמות גואלת כמו אסתר המלכה.
הם נטלו דמות מוכרת מהמסורת הכתובה, דמות נצחית וידועה כדואגת לכלל: שרח בת אשר הנצחית והפכו אותה לאסתר השניה.
לפי האגדה: שאח עבאס הגדול, אחד המלכים הגדולים בפרס, יצא לצוד ציד, הגיע לאזור שהוא עתה אזור המקום הקדוש על שם שרח.
והנה נזדמנה לו אילה יפה. רדף אחריה והיא נמלטה למערה. נכנס אחריה למערה והמערה נסגרה אחריו. האילה נהפכה לאשה צעירה יפת תואר.
שאל אותה המלך לשמה ולמה עשתה לו זאת, ותען: שרח בת אשר בן יעקב אנכי, ובאתי לדרוש ממך במפגיע שתשנה את דרכיך. תיטיב את התנהגותך האכזרית כלפי היהודים.
אם תבטיחני להתנהג ביושר עם היהודים ולהתקין דרך למקום הזה, אפתח לך פתח לצאת. ואם רצונך שאלוקים יגן עליך חדל מיד מרדוף את היהודים ומהציק להם.
המלך הבטיח ויצא, והיא נעלמה דרך באר עד הגיעה לירושלים.
עבאס הגדול שאל מהו מקום זה? ויהודי ענה לו שזה המקום שבו עברה שרח בת אשר לפני אלפיים שנה.
שאח עבאס האמין לכך, והעניק מאות קילומטרים של אדמה על שמה של שר בת אשר. המסמך עדין קיים. המקום קדוש עד היום ליהודי איספהאן" ע"פ ברוור וכו'.
ליד בית כנסת ובית קברות, הקיימים שם מזה 1000 שנה באיספהאן, נמצא המקום שקודש, מערה הנקראת קוקולו הנמצאת בראש ההר.
היהודים הקדישו מקום זה לכבודה של שרח.
בית הכנסת על שם שרח בת אשר מצוי במורד גבעה. לצד בית הכנסת קיימת כניסה למספר חדרים קטנים, המוקדשים גם הם לשרח.
יהודי המקום מספרים שסרח עברה בו פעם לפני 2000 שנה בעת גלות בבל. יהודי איספהאן מאמינים שסרח הופיעה ונעלמה במקום זה בעת גלות בית שני.
כאן, לפי המסורת, נעלמה שרח ועלת לגן עדן בחייה. היא לא קבורה שם אלא נעלמה שם.
איש לא חושב ששרח קבורה במקום, שכן לפי המסורת עלתה בחייה לגן עדן, ולכן אין זה קבר קדוש רגיל.
סרח היא נצחית ונכנסה בעינים פקוחות לגן העדן.
עליה לרגל למתחם שרח. המקום מקובל כמעט כמו קבר אסתר ומרדכי. מקובל לעלות למקום זה בין ראש השנה ליום כפור.
אדם הנתון בצרה מגיע למקום ומבקש משרח שתעזור לו ומבטיח שאם תעבור הצרה, או אם יצליח במה שביקש יבוא לביקור תודה לאתר שליד איספהאן (נדר).
ואכן בעקבות הצלחה בבחינות, החלמה ממחלה וכו', האנשים שנדרו באים להודות, לבקש שוב, ולנדור שוב שאם ייענו יבואו לבקר בפעם הבאה.
הן בפתח המערה והן בכניסה לחדרי שרח נהוג להדביק אבנים קטנות על הקיר במערה או על לוח אבן שחור בבנין ומביעים בקשה. האבנים נדבקות ואינן נופלות.
אם הן נופלות סימן שהבקשה אינה מתקבלת אך האבנים תמיד נדבקות, (אולי הם מכילות מתכת, המשמשת כמגנט).
באיספהן הרבו לקרוא לבנות בשם שרח.
שירת נשים מגרבה על סרח בת אשר בתרגום חזן א:
אני סרח בת אשר, נכנסתי לגן עדן, ואני חיה, אבי יעקב הבטחני, מלאך המוות לא יגיעני, מי שמבקר מקומי ויתפלל, כל חייו לא יראה כל רע,
קיים אדוננו יוסף במצרים, יש לו מנשה ואפרים, אני שרה באמת ובתמים, על אדוננו, יוסף חי וקים,
לא אכלתהו חיה, ולא תולעת, אוי בת חן, רפאת לי את מאור עיני, תכנסי לגן עדן חיה.
שיר המעיד כי יש נשים הרואות בסרח דגם לחיקוי.
2. יוֹצֵאת מִמְּקוֹמָהּ בְּגַן עֵדֶן / אוּלַי מִקִּבְרָה בְּפָרַס / נִכְנֶסֶת לְאוּלַם הַכֶּנֶס / יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט / בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה / כְּמֹשֶׁה / שֶׁשּׁוֹמֶע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא / וְלֹא מֵבִין אֶת תּוֹרָתוֹ / הִיא מַמָּשׁ לֹא מְבִינָה / אֶת דִּבְרֵיהֶן / נִכְנֶסֶת לִמְבוּכָה / עַל סַף הַהֶלֶם / אֲבָל אֱלֹוקִים לוֹחֵשׁ בְּאָזְנָהּ / מַה שֶּׁקּוֹרֶה פֹּה / קָשׁוּר אֵלַיִךְ / קְשׁוּרָה תּוֹרָתָן / לְתוֹרָתֵךּ, שֶׂרַח בַּת אָשֵׁר / פָּקֹד פָּקַדְתִּי אוֹתָן / עוֹד רוּחָן חַיָּה / הֶעֱלֵיתִי עַצְמָאוּתָן / מִמְּצוּלוֹת הַדְּחִיָּה / מַה שֶּׁקּוֹרֶה פֹּה / זוֹ בְּשֹוֹרַת גְּאֻלָּה / אֲבָל הַגִּידִי לָהֶן / שֶֹרַח בַּת אָשֵׁר / שֶׁלֹא יְאַבְּדוּ אֶת / נָשִׁיּוֹתָן.
סרח במשכן: הָעֹדֵף, בִּירִיעֹת, הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה, הָעֹדֶפֶת, תִּסְרַח, עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן.
במשכן היו 10 יריעות,
ובאוהל היו 11 יריעות: חצי מהיריעה העודפת נכפל מעל הכניסה למשכן, והחצי השני 'סרח' על אחורי המשכן.
אולי המשכן מסמל את הגברים,
והאוהל מסמל את הנשים. הנה עוד כמה "הוכחות" (מוזרות למדי) לרעיון הזה:
בפסוק "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם" פירשו חז"ל "לנשותיכם".
הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", מזכיר את "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל", חז"ל פירשו ש'בית יעקב' אלו הנשים
ו'בני ישראל' אלו הגברים.
האוהל היה עשוי מיְרִיעֹת עִזִּים (כו7), והכתוב מדגיש (לה 26) שדווקא כָל הַנָּשִׁים .. בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת הָעִזִּים. מזה חז"ל הסיקו ששרח בת אשר הייתה אישה חכמה במיוחד (אבל זה די דחוק, כי הנשים החכמות טוו את כל האוהל ולא רק את "סרח העודף"…). הכוונה רק לחצי-העודף האחורי, כי החצי העודף הקדמי נמשל לכיסוי שבו מכסה הכלה את פניה – רש"י שמות כו9 ).
