פרק יד א לאחר רצח אמנון, ברח אבשלום לגשור ממלכה קטנה בגולן. מלך גשור היה סבו, אבי אמו, והיה שם 3 שנים.
כך איבד דוד 2 בנים ביום אחד.
דוד אהב את כל בניו, אבל את אבשלום אהב במיוחד, אולי בשל יופיו, ולא דן אותו על רצח אמנון. השם שנתן דוד לבנו: אַבְשָׁלוֹם מעיד כי דוד ראה בבן זה אַבְ להמשך מלכותו בדרך שָׁלוֹם.
אַבְ-שָׁלוֹם: הזכיר מאוד את דוד בתוארו ובמעשיו.
וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם, למרות שאבשלום רצח את אמנון, יורש העצר ובנו בכורו של דוד, הוא התגעגע מאד לאבשלום.
תרגום: יואב בן צרויה ידע שליבו של דוד יצא אל אבשלום. ראינו בפרק הקודם, שלאחר שדוד התנחם על מות אמנון, נפשו יצאה אל אבשלום, והנביא מספר לנו שיואב קלט את רצון דוד.
אבשלום הסיר את המתחרים על הכתר מדרכו, אך דוד לא מיהר להחזירו לירושלים.
מלבי"ם: יואב ידע שלמרות שדוד כבר הפסיק לרדוף אחרי אבשלום, הוא עדיין כועס עליו, ולכן היה זקוק לתחבולה חכמה כדי שדוד יסכים להחזיר את אבשלום.
לאחר 3 שנות גלות יזם יואב בן צרויה מהלך להחזרת אבשלום. שלח לדוד, אישה מהעיר תקוע ל"משפט", המבקשת פסק דין שיאפשר לבנה שרצח את אחיו לחזור לביתו ללא נקמת דם.
ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, עפ"י חז"ל, בגלל שהיה שמן זית מצוי בתקוע, החכמה הייתה מצויה שם. מהר"י קרא: יואב לא לקח אישה מירושלים כי דוד היה מכיר אותה, אם הייתה מירושלים.
מצודות: יואב שלח שליחים למקום שנקרא תְּקוֹעָה. וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, תרגום: השליחים שיואב שלח הביאו לפי הזמנת יואב אישה חכמה משם.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: לאישה החכמה: הִתְאַבְּלִי נָא,
מלבי"ם: המילה נָא מורה על דחיפות. יואב אמר לאשיה התקועית שתתחיל תיכף ומיד באבלות כדי שכאשר תגיע אל דוד הוא יראה שהיא באמצע האבל.
תרגום: תעשי את עצמך עכשיו כאילו שאת מתאבלת, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל, תרגום:וכן תלבשי עכשיו בגדים מיוחדים אותם היו לובשים אבלים,
וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, מצודות: ואל תמרחי על עצמך שמן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת, מצודות: תייללי ותאמרי בקול רם שאת מאוד מצטערת על המת, ותעשי את עצמך כאילו שאת מתאבלת זמן רב על אדם קרוב שמת.
ג וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ ותבואי אל דוד המלך. וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה, מצודות: ותאמרי למלך כך. וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ, מצודות: יואב שם בפי האישה את הדברים ואת המשל שהיא צריכה לומר לדוד המלך.
רד"ק: יואב היה זקוק לאישה חכמה כי אם המלך ישאל אותה על המשל, היא תדע האישה מה לענות לו.
ב. האישה המציאה את המשל עפ"י תיאור המציאות שיואב תיאר בפניה.
מלבי"ם: יואב אמר לאישה מה לענות לדוד כי שיער מה תהיה תגובת דוד לספורה.
ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ, רד"ק: בשם אביו, האישה אמרה לשומרים בכניסה שהיא רוצה להיכנס אל המלך, אך השומרים מנעו את כניסתה ולכן היא צעקה לדוד שיושיע אותה, והוא שמע את צעקתה.
מצודות: האישה התקועית אמרה לדוד: יחי המלך,
תרגום: האישה התקועית באה לפני המלך. וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה, מצודות:האישה נפלה כשפניה על הקרקע.
וַתִּשְׁתָּחוּ, תרגום: האישה מתקוע השתחוותה לדוד, וַתֹּאמֶר, תרגום: האישה מתקוע אמרה לדוד: הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ, תרגום: אדוני המלך! הושיעני.
ה וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ? תרגום: מהי הצרה שבה את נמצאת, ממה צריך להושיע אותך? מלבי"ם: דוד שאל את האישה התקועית מה מפריע לה כי אין זה דרך נשים לבוא למשפט.
וַתֹּאמֶר, מצודות: האישה התקועית ענתה לדוד: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי, מצודות: ובעלי מת, כפילות בדרך של מקוננות.
האישה אמרה לדוד שהיא כואבת את מות בעלה ומצטערת על כך כל הזמן.
מלבי"ם: האישה אמרה שמתו לה 2 בעלים, ולכן אין לה אפשרות להתחתן פעם נוספת כי היא אישה קטלנית.
ו וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, רד"ק: האישה התקועית אמרה לדוד שאם יהרוג אחד מבניה את אחיו, יהיה הדבר כאילו בעלה מת באותו יום מחדש.
וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, מזכיר את קין והבל! מצודות: 2 הבנים שלי רבו בשדה. רבינו ישעיה: הבנים הכו זה את זה.
וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם, מצודות: לא היה מי שיפריד וימנע את המריבה ביניהם, וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד, תרגום: אחד הבנים שלי הכה את האח השני. וַיָּמֶת אֹתוֹ, תרגום: הרג את אחיו.
ז וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ, דעת מקרא: כל משפחתי קמה על שפחתך, וַיֹּאמְרוּ: תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, מצודות: תני לנו את האח שהרג, ונהרוג אותו כעונש על שהרג את אחיו.
וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ, מצודות: המשפחה רצתה להרוג את האח הרוצח כדי שלא תישאר שום שארית לבעלה, וכך הם יוכלו לרשת אותו.
רד"ק: נהרוג, את הרוצח שאמור לרשת את אחיו. נוצר מצב שהרוצח היה גם אמור לרשת את אחיו, והמשפחה דרשה מהאם להרוג אותו.
רלב"ג: הדין של גואל הדם נאמר לאחר שהרוצח עמד בפני בית דין, וכאן לא היה חיוב בבית דין.
מלבי"ם: התורה התחשבה בכעסו של גואל הדם ולא חייבה אותו בהריגת רוצח בשגגה. אולם, התורה לא חייבה את אם הרוצח לומר היכן מסתתר בנה ולכן במקרה זה יש עוול.
וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, מצודות: אם יהרגו את ההורג יגרמו לכיבוי האור המועט שמאיר לי לאחר מות בעלי ובני, יפסיקו את הנחמה המועטת שיש לי לאחר שבעלי ובן אחד כבר מתו.
רד"ק: דין גואל הדם נאמר רק על מי שרצח בשוגג, אך מי שרצח במזיד, אין שם דין של גואל דם. ב. המשפחה התכוונה רק לרשת את נכסי הרוצח והתורה התירה לגואל הדם לרצוח רק משום שלבבו חם.
לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מצודות: לא ישאר זכר לבעלי. הבן הרוצח אינו חייב מיתה כי לא היו עדים בשעת מעשה, ולכן הוא חייב מיתה בידי שמיים.
רלב"ג: גם אם הבן חייב מיתה, המלך יכול להצילו לפי הוראת שעה מדיני מלכות.
מלבי"ם: לאישה היו 3 טענות בגללם לא מגיע לבן למות, וממילא גם לאבשלום לא מגיע למות: א. המריבה הייתה בשדה, ולא היו עדים והתראה להרג.
ב. לא היה מי שיפריד ביניהם, אם היה מישהו כזה, לא היה אחד מהם הורג את אחיו, וכך, אם דוד היה שופט את אמנון, לא היה אבשלום הורג את אחיו.
ג. במריבה כל אחד הכה את השני, ולכן כל אח נחשב רודף את אחיו, וכך גם כאן אמנון עינה את תמר, שזהו כאילו שהוא עינה את אבשלום עצמו.
ח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה: לְכִי לְבֵיתֵךְ, וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ, מצודות: ואני אצווה שמישהו יחקור ויברר האם את באמת צודקת.
רד"ק: אני אצווה את בני משפחתך שלא ייגעו באח הרוצח.
ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ, מצודות: האישה התקועית אמרה: עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי, רד"ק: האישה דיברה בלשון סגינהור וכוונתה הייתה שאם יהרגו את האח הרוצח, החטא יהיה מוטל על המלך.
מהר"י קרא: האישה התקועית אמרה לדוד שאם יהרגו את בנה בעוד היא חוזרת לביתה, היא תהיה חסרה, בעוד שלמלך לא יהיה חסר דבר.
מצודות: אם איני צודקת בדבריי, אשא באחריות לחטא. וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי, מצודות: ואתה ומלכותך תהיו נקיים.
האישה התקועית אמרה לדוד, שאין צורך לברר את הדברים, כי ברור שהיא צודקת, ואם יתגלה שהסיפור שונה ממה שאמרה לדוד, החטא יהיה מוטל עליה.
י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מצודות: לאחר שהשתכנע באמיתות דבריה, דוד המלך אמר לה: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ, מצודות:מי שמדבר אלייך ודורש ממך למסור לו את בנך הרוצח, וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, מצודות: תביאי אותו אליי.
רד"ק: כתוב: וַהֲבֵאתוֹ בזכר למרות שדיבר אל האישה כי הוא ציווה גם את אחד מעבדיו לעזור לה ולהביא את בן המשפחה הדורש שהיא תמסור לו את בנה.
וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ, מצודות: ואני אזהיר אותו שלא ימשיך לגעת בך. שלא ידרוש ממך למסור לו את בנך.
יא וַתֹּאמֶר לדוד: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹוקֶיךָ, תרגום:תזכור עכשיו את ה' אלוקיך, מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, מצודות: גם כאשר גואל הדם המכובד יעמוד לפניך וישטח את טענותיו ויאמר שהוא רוצה להרוג את בני, תזכור את ה' אלוקיך, וכמו שה' רחמן, גם אתה תרחם על בני.
האישה התקועית אמרה, שהיא חוששת שהמלך ישנה את דעתו כאשר יראה שגואל הדם הוא אדם מכובד, ולכן ביקשה ממנו שהוא יזכור את ה', וכמו שה' מרחם על הבריות, כך גם הוא ירחם על בנה – גם כנגד גואל הדם.
רד"ק: האישה אמרה לדוד שיש גואלי דם רבים הרוצים להרוג את בנה, ואם יצווה רק על אחד מהם, האחרים ינסו גם הם לרצוח אותו, ולכן ביקשה שדוד יישבע שהבן לא יומת, והשבועה תחייב את כולם.
רש"י: האישה אמרה לדוד שהתורה מנעה מגואל הדם לרצוח רוצח בשגגה ע"י ערי מקלט, אך בינתיים דוד דחה אותה.
וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי, תרגום: ואל תיתן לגואלי הדם להשמיד ולהרוג את בני.
רש"י: האישה אמרה לדוד שלא יאמר שהיה זה בשוגג מה שפסק לרוצח.
מלבי"ם: לאישה היו 2 טענות:
א. המשפחה מציקה כדי שתגיד היכן הבן, ודוד הבטיח שיפסיק את ההצקות.
ב. שדוד יוודא שלא יהרגו את הבן, דוד תחילה לא הסכים, ולכן האישה אמרה: א. שהרצח כאן לא היה בין נתיני דוד, אלא הרצח כאן הוא בתוך המשפחה, ויש לתת למשפחה לסגור את הדברים בתוך המשפחה. ב. התורה התירה לגואל הדם להרוג רוצח כי הרוצח הוא אדם זר שהרג קרוב משפחה, אך במקרה זה היו 2 אחים וראוי למנוע לגמרי את גאולת הדם.
לאחר שדוד הסכים לכך, ידעה האישה התקועית שהיא תוכל לעבור לנמשל.
דוד פסק כי מאחר שלרצח לא היו עדים: וַיֹּאמֶר לאישה התקועית: חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה, כך קבע דוד הלכה לא רק עבור המקרה הבדיוני של האישה החכמה מתקוע, אלא גם עבור מקרה רצח אמנון.
מצודות: אני נשבע בשם ה' שאפילו שערה אחת משערות בנך לא תיפול לארץ. דוד נשבע לאישה שלא ייתן שגואלי הדם יפגעו בבנה אפילו פגיעה קלה.
רד"ק: עיקר חששה של האישה התקועית היא שהשומעים לא יאמינו שדוד פסק שלא להרוג את הבן הרוצח, בעוד שהוא לא מחזיר אליו את אבשלום.
יב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה לדוד: תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר, מצודות: אני, שפחתך רוצה לומר לך עתה דבר שאינו קשור אליי, וַיֹּאמֶר דוד ענה לאישה: דַּבֵּרִי אני נותן לך רשות לומר את דברך.
יג וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, התקועית אמרה לדוד, בדבריך יש 2 דברים תמוהים: וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹוקִים, מצודות: האישה שאלה: וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת? פחדה שדוד יאמר שטעה כשנשבע לה, ולכן מיד צרפה את המשל והנמשל יחד.
מצודות: איך יכולת לחשוב על אדם מישראל שיהרוג את אחיו ללא עדים והתראה?
וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם, מצודות: ואיך אתה, המלך, יכולת לומר, דבר שגגה – להשאיר את הבן הרוצח בחיים? הרי אתה לא מחזיר אליך את אבשלום שהוא כמו הבן שרצח את אחיו ללא עדים והתראה. ואם פסקת שהבן הרוצח במשל לא יינזק אפילו בנזק קל, גם לאבשלום לא אמור לקרות דבר.
לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ, מצודות: תמיהה על פסק הדין שלך כי אתה לא מחזיר את בנך אבשלום מהמקום הרחוק אליו ברח, מארץ גשור.
יד3 סיבות להסביר מדוע אין להרוג את אבשלום: כִּי מוֹת נָמוּת, מצודות: הרי בכל מקרה כולנו נמות, וחבל להעניש אדם שרצח אך מצד הדין אינו חייב מיתה.
גם אבשלום רצח את אמנון ללא עדים והתראה, אמנון היה מת בכל מקרה בסופו של דבר. אבשלום רק קירב את מותו, הרצח היה ללא עדים והתראה, ואין זה ראוי להורגו.
רש"י: מספיק לנו העונש שבסופו של דבר כולנו נמות ולכן אין צורך גם להרוג את אבשלום.
וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ, מצודות:הדם שיישפך בהריגת אבשלום, ייזלו כמים נוזלים שאי אפשר לאסוף אותם. לא ניתן לתקן את הריגת אבשלום אחר כך.
רש"י: בכל מקרה אדם ימות ולכן על המלך לחשוב איך להביא חזרה את אבשלום לפני שאחד מהם (אבשלום או דוד) ימות ואז יהיה מאוחר מידי.
וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹוקִים נֶפֶשׁ, מצודות: וה' אינו מוחל לאף אדם על מעשה רע שעשה. תרגום: כך הדיין אינו יכול לקבל ממון כדי לדון דין שקר.
וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, מצודות: ממילא ה' חושב איך שהחוטא לא יודח לגמרי מלפני ה'. האישה אמרה שה' גרם לאבשלום להרוג את אמנון, כדי שאמנון יקבל בעולם הזה עונש על מעשהו עם תמר, ויתכפר לו והוא לא ייענש בעולם הבא.
מהר"י קרא: ה' לא נושא פנים לאף אחד, והוא עתיד להרוג גם את המלך, ולכן צריך להשלים לפני שמישהו ימות.
רד"ק: אדם צריך למעט בשפיכות דמים כמה שיוכל, וה' לא ציווה להרוג אדם שרצח ללא עדים והתראה, ולכן אין זה ראוי להרוג את אבשלום.
ב. האישה התקועית אמרה שעל המלך לחשוב כיצד לקרב את אבשלום, חבל ששני בנים ימותו.
מלבי"ם: האישה אמרה שה' בכל מקרה יעניש את אבשלום, גם אם דוד לא יהרוג אותו.
ב. למרות שה' מעניש חוטאים, הוא עדיין לא מציב אותם במצב שבו לא יוכלו לחזור בתשובה ולא שם אותם בין גויים, שם יוכלו ללמוד מהם, ולכן גם דוד צריך להחזיר את אבשלום.
טו וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, מצודות: תחילה אמרתי משל, ולא אמרתי לך מיד את כוונתי שתחזיר את אבשלום.
כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם, מצודות: כי כולם הפחידו אותי, ואמרו לי שאם אדבר איתך על אבשלום, אתה תגער בי שאין זה ענייני.
מלבי"ם: למרות שהפחידו אותי מלבוא אל המלך, עדיין הגעתי, והדבר מראה שהיה זה משמים, שבאתי לפני המלך ושדברי צודקים. גם המשל שה' שם בפיה מראה הדבר מאת ה'.
וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ, מצודות: אני, שפחתך, אמרתי שאעשה אחרת. אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ, אפתח את דבריי אל המלך במשל.
אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ, מצודות: אולי, על ידי פתיחה במשל, אתה תקבל את דבריי ותחזיר את אבשלום.
טז כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, מצודות: כאשר אתה אדוני המלך תשמע את דבריי להציל אותי מיד גואל הדם שדרש שאמסור לו את בני.
לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד, מצודות: להציל אותי מיד מי שדורש את דם בני, ובזה הוא ישמיד גם אותי וגם את בני. ע"י הריגת בני, אהיה שכולה וכאילו שגם אני הושמדתי.
מִנַּחֲלַת אֱלֹוקִים, מצודות: אם גואל הדם ישמיד אותי ואת בני, אנחנו לא נקבל את הנחלה שהורישו לנו משמים, והנחלה תעבור ליד גואל הדם היורש היחידי.
יז וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ, מצודות: לכן שפחתך, אני, אמרתי: יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה, רד"ק: לִמְנוּחָה = יניח לה מדאגתה לאבשלום.
ב. רד"ק פירש באופן דומה לרלב"ג, שהכוונה לדברים שאמר דוד לנחם את האישה תחילה, כשלא נתן לגואל הדם להרוג את בנה.
מצודות: הדין שאתה תפסוק על בני, יגרום לאבשלום למנוחה. בכך שתפסוק שבני הרוצח אינו חייב מיתה, אבשלום יינצל.
מלבי"ם: רק אתה אשם בכך שאתה מסרב לקבל חזרה את אבשלום.
כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹוקִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, מהר"י קרא: האישה התקועית אמרה לדוד שדבריה שהעם מפחידים אותה ורוצים חזרה את בנה אינם נכונים, אלא שהיא אמרה את הדברים רק על דרך משל כדי שהמלך יקשיב לה.
לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, מצודות: אדוני המלך אתה דומה למלאך ה' היודע להבחין בין טוב לרע, ולא נותן לכעס להשפיע עליך, ואין שום חשש שתשנה את דעתך, ובוודאי תרשה לאבשלום לחזור לכאן.
וַה' אֱלֹוקֶיךָ יְהִי עִמָּךְ, מלבי"ם: האישה אמרה שבגלל שה' אתו, דוד שופט דין צדק כפי ששפט את הדין במשל.
מצודות: ולפני שאני נפרדת ממך, אני מאחלת לך שה' יהיה בעזרתך.
יח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה דוד המלך ענה ואמר לאישה התקועית: אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ, תרגום: אל תעלימי ממני עכשיו את התשובה על השאלה שאני אשאל אותך. תֹּאמֶר הָאִשָּׁה, תרגום: האישה ענתה לדוד: יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אדוני המלך! תשאל עכשיו את שאלתך.
יט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד שאל את האישה התקועית:הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת, מצודות:האם חכמתו של יואב היא שגרמה לך לומר לי את הדברים? וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לדוד: חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, תרגום: אדוני המלך! נשבעת בחייך,
אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, מצודות: האישה אמרה לדוד, שמהשאלה: האם יואב היה זה ששלח אותה אליו, ניכר שהוא מאוד חכם ושלא ניתן להוליך אותו שלל ולא ניתן לפנות ימינה או שמאלה מדברי חוכמתו.
רד"ק: לא היה אדם אחר שציווה לה לבוא לפניו, אלא היה זה יואב.
מלבי"ם: האישה אמרה שיואב הכיר את המלך כל כך טוב, עד שאמר לה איך לענות על כל דבר שיאמר, אם לימין ואם לשמאל.
כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, תרגום: עבדך יואב הוא זה ששלח אותי אליך. וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
מצודות: יואב אמר לי לומר לך את המשל.
כ לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר, רלב"ג: פְּנֵי הַדָּבָר = התכלית. יואב עשה כל זאת כדי שתגיע התכלית האמיתית, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, מצודות: יואב שלחני אליך, כדי שאוכל לסובב את הדברים ולומר לך אותם במשל ולא ישירות. אם יואב היה בא לדבר איתך, הוא לא היה יכול לומר לך את הדברים במשל, כי אתה מכיר אותו, והוא לא היה יכול לספר לך את הסיפור הזה.
וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹוקִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מצודות: ואתה אדוני המלך, חכם מאוד כמו מלאך ה', ויודע את כל מה שקורה בארץ, וכך הבנת שיואב הוא ששלח אותי לדבר איתך.
כא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב דוד אמר ליואב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, רד"ק: יש גירסה נוספת שכתוב לא עָשִׂיתִי, אלא עשית. הכוונה: עשית את הדבר הזה, אתה גרמת לכך שאחזיר את אבשלום ולכן לך אתה ותחזיר אותו.
תרגום: אני עכשיו אחזיר את אבשלום, וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר. הבן הרוצח נקרא בפיו: הַנַּעַר, ילד. אֶת אַבְשָׁלוֹם, תרגום: לך תחזיר את הנער אבשלום.
כב וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה, רד"ק: יואב נפל כשפניו לארץ. וַיִּשְׁתַּחוּ, תרגום: יואב השתחווה אל דוד, וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, תרגום: בירך את דוד המלך.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, תרגום: אדוני המלך! היום, עבדך, יודע שמצאתי חן בעיניך, אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ, תרגום: כי עשית את רצוני להחזיר את אבשלום,
כג וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, תרגום: יואב קם והלך לגשור שם היה אבשלום, וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, תרגום: והביא את אבשלום לירושלים.
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד ציווה: יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ, דוד סרב לראות את אבשלום.
תרגום: אבשלום יסוב וילך אל ביתו, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה , תרגום: לא יראה את פניי, וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה, תרגום: אבשלום הסתובב וחזר אל ביתו ולא ראה את פני דוד.
גם קין גורש מביתו.
כה וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, מצודות: לא היה אדם בכל ישראל שהיה יפה תואר כמו אבשלום,
רד"ק: יופיו של אבשלום כתוב, כדי לומר מה גרם לאבשלום להתגאות ולמרוד במלך.
שְׂעַר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. רד"ק: שהיה יפה ונתגאה ביופיו ובשערו, וחשב שאין ראוי באחיו כמוהו.
וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ.
אבשלום יפה תואר, טיפח את שערו, ידע שכך הוא מושך את לב העם, והאמין כי יופיו יובילו למלוכה. יופיו רומז על סוד קסמו על אביו ולמה ב"י תמכו במורדו.
אבשלום ידע שהמלך לא יפגע אף בשערה מראשו. כי העם עוקב אחריו.
רד"ק: דברי חז"ל, הסיבה שאבשלום היה מסתפר פעם בשנה היא כי היה נזיר, ומכאן למדו חז"ל שנזיר עולם מספר את שערו פעם בשנה
ב. ייתכן שהיה מסתפר פעם בשנה כי רצה לגדל את שערו משום יופי.
רלב"ג: מה ראה אבשלום לשקול את שערות ראשו? משום שהיה מקדיש כסף או זהב במשקל שערות ראשו לבית ה' או לעניים,
ב. רק כדי להדגיש את יופיו.
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם, תרגום: לא היה מום אחד מכף רגלו של אבשלום ועד קודקוד ראשו, בכל גופו של אבשלום לא היה מום, מצודות: והיה ניתן להלל ולשבח את יופיו. אבשלום היה האדם הכי יפה בישראל.
כו וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, תרגום: כאשר אבשלום היה גוזר את שערות ראשו,
וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו, מצודות: אבשלום היה מסתפר פעם בשנה. יָמִים = שנה. בגלל שהשער היה כבד לו. רק כאשר השער היה כבד מידי, היה אבשלום מסתפר.
וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ, תרגום: כאשר אבשלום היה מגלח את ראשו ושוקל את משקל השערות שהוא הוריד מראשו, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ, מצודות: כאשר אבשלום היה מסתפר ושוקל את משקל השערות, משקלן היה מאתיים שקלים במשקל אבני המלך. בימים ההם היו מידות קבועות של משקל ששימשו לשקילה במאזניים, והנביא אומר שמשקל השערות של אבשלום היה כמשקל האבנים שהניחו על המאזניים במשקל של מאתיים שקלים.
כז וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים מלבי"ם: בנים אלו מתו כפי שנראה לאחר מכן, ולכן אבשלום רצה למלוך: א. כדי שיהיה לו זכר בעם ישראל. ב. דוד לא בא לנחם אותו על מות הבנים, ומזה הבין אבשלום שדוד לא הולך להמליך אותו.
וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר, תרגום: לאבשלום נולדו שלשה בנים ובת אחת שנקראה תמר. הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה, תרגום: הייתה אישה יפה.
כח וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים, תרגום: אבשלום ישב בביתו בירושלים במשך שנתיים. וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה, רבינו ישעיה: דוד לא הסכים שאבשלום יבוא אליו ולא קיבל את טענות יואב.
תרגום: במשך שנתיים אלו הוא לא ראה את פני דוד המלך.
כט וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב, תרגום: אבשלום שלח שליחים ליואב. לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ, כדי לשלוח אותו אל דוד. אבשלום רצה שיואב ילך ויפייס בינו לבין דוד.
וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו, תרגום: יואב לא רצה לבוא אל אבשלום כי ידע למה אבשלום קרא לו, ויואב לא רצה ללכת ולהשלים בין דוד לאבשלום.
וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, תרגום: אבשלום שלח שוב שליחים אל יואב וקרא לו לבוא אליו. וְלֹא אָבָה לָבוֹא, תרגום: גם בפעם השנייה, יואב סירב לבוא אל אבשלום.
ל וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי, מצודות: מצאו את אחוזת השדה של יואב הצמודה לאחוזתי.
וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים, תרגום: ליואב יש שעורים שגדלים בחלקת השדה שלו. לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ, מצודות: תלכו ותבעירו באש את חלקת השדה,
וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ, יואב לא שכח ולא סלח לאבשלום על שריפת השדה, ובסוף המרד, כששערו נתפס בענפי העץ, ולא יכל לברוח, יואב רצח אותו. מלבי"ם: אבשלום הכעיס את יואב, שהרגו אח"כ.
תרגום: עבדי אבשלום הבעירו באש את חלקת השדה של יואב,
לא וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה, תרגום: יואב בא לבית אבשלום, וַיֹּאמֶר אֵלָיו יואב שאל את אבשלום:לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ, תרגום: מדוע עבדיך הבעירו באש את חלקת השדה שלי?
לב וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ, תרגום: אני הרי שלחתי אליך שליחים, לֵאמֹר: בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ, תרגום: תבוא אליי, ואשלח אותך אל המלך, לֵאמֹר, תרגום: כך תאמר למלך בשמי: לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר?
מצודות: מה יוצא לי מזה שחזרתי מגשור, הרי אם איני זוכה לראות את פני המלך, היה עדיף לי להישאר בגשור.
טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם, מצודות: עדיף היה לו הייתי נשאר בגשור, כי שם הייתי רואה את פני מלך גשור, שהוא אבי אמי.
וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מצודות: ועכשיו, אני אבוא לפני המלך ואראה אותו, ואסביר לו מדוע הרגתי את אמנון.
וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי, מצודות: ואם גם לאחר שאסביר מדוע הרגתי את אמנון, המלך עדיין יחשוב שזה לא היה מוצדק ושיש בי חטא, אני מקבל על עצמי דין מיתה כדין הרוצחים.
מהר"י קרא: אבשלום אמר שבעודו בגשור, כולם פחדו להזיק לו, כי כולם ראו את קרבתו למלך. אך כאן, כולם ידעו שדוד כועס עליו וחשבו שהוא חייב מיתה, ולכן היו עלולים להזיק לו.
לג וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ, תרגום: יואב בא לפני דוד המלך, וַיַּגֶּד לוֹ, תרגום: יואב אמר לדוד את דבריו של אבשלום,
וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם, תרגום: דוד קרא אל אבשלום. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, תרגום: אבשלום בא אל המלך דוד והשתחווה כשפניו על הארץ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם, תרגום: דוד המלך נשק לאבשלום.
מלבי"ם: גם ע"י הנשיקה דוד הראה לאבשלום שהוא לא הולך להמליך אותו, כי אם היה הולך להמליך אותו, הוא היה מנשק אותו בפיו.\
אַבְשָׁלוֹם הבין, מגישת אביו הצוננת שדוד לא מתכונן להמליכו אע"פ שהוא הבכור אחרי אמנון.
7 שנים כעס אבשלום על אביו בשל תמר. 3 שנים חי בגשור, 2 שנים לא ראה את אביו בירושלים. אבשלום לא סלח לאביו, על שלא העניש את אמנון, וגם על שלא הירשה לו להיראות בחצר המלך לאחר שחזר מבית סבו.
7 שנים לאחר אונס תמר, ולאחר 4 שנות הכנה, אבשלום החליט לפעול.
