שמואל ב 3 גרסאות למות שאול: 1. גרסת המספר הניטרלי: שמואל א פרק לא, א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּועַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים. ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹושֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַייִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב, וַייִּפֹּול עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַייִּפֹּול גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן. ח וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים; וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּועַ. ט וַיִּכְרְתוּ, אֶת רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ, אֶת כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. י וַיָּשִׂימוּ, אֶת כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּרוֹת; וְאֶת גְּווִייָּתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן. יא וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל. יב וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת גְּווִייַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּווִייֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. יג וַיּיִקְחוּ, אֶת עַצְמֹותֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ … וַיָּצֻומוּ, שִׁבְעַת יָמִים.
2. גרסת הנער העמלקי, על מות שאול: שמואל ב פרק א: א וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל, וְדָוִד שָׁב, מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק; וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג, יָמִים שְׁנָיִם. ב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ; וַיְהִי בְּבֹואוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּול אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. ג וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד, אֵי מִזֶּה תָּבוֹא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי. ד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר, הַגֶּד נָא לִי; וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, מֵתוּ. ה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: אֵיךְ יָדַעְתָּ, כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּועַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ; וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים, הִדְבִּיקֻוהוּ. ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵנִי; וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר הִנֵּנִי. ח וַיֹּאמֶר לִי, מִי אָתָּה; וָאֹמַר אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי, בִּי. י וָאֶעֱמֹד עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ;
סמלי המלכות: וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי, הֵנָּה. יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ. יב וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻומוּ, עַד הָעָרֶב: עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב. יג וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי מִזֶּה, אָתָּה; וַיֹּאמֶר, בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.
נראה שהנער הגזים בתיאור חלקו, כדי לקבל פרס. יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד: אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'. טו וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ: כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹור, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת מְשִׁיחַ ה'.
לא פוגעים במי שנמשח בידי ה'. וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל שָׁאוּל, וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.
3. גרסת דברי הימים: א פרק י: א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל; וַיָּנָס אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּועַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת יוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל, מִן הַיּוֹרִים. ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּיקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב, וַייִּפֹּול עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּיפֹּול גַּם הוּא עַל הַחֶרֶב, וַיָּמֹת. ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, וְכָל בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ. ז וַיִּרְאוּ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּעֵמֶק, כִּי נָסוּ, וְכִי מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ עָרֵיהֶם, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם. ח וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים; וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר גִּלְבֹּועַ. ט וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיּיִשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וְאֶת כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. י וַיָּשִׂימוּ, אֶת כֵּלָיו, בֵּית, אֱלֹוקֵיהֶם; וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ תָקְעוּ, בֵּית דָּגוֹן. יא וַיִּשְׁמְעוּ, כֹּל יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל. יב וַיָּקוּמוּ, כָּל אִישׁ חַיִל, וַיּיִשְׂאוּ אֶת גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו, וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה; וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה, בְּיָבֵשׁ, וַיָּצוּמוּ, שִׁבְעַת יָמִים. יג וַיָּמָת שָׁאוּל, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר; וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב, לִדְרוֹשׁ. יד וְלֹא דָרַשׁ בַּה', וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן יִשָׁי.
שאול ראה את שלושת בניו נהרגים מול עיניו, את בני עמו נהרגים או נסים מפני פלישתים, וכנראה גם נפצע, ובכל זאת לא ברח.
פלביוס קישר בין שני הסיפורים וטען שכשנושא כליו של שאול סרב להורגו, שאול נפל על חרבו, נפצע, נושא כליו חשב שמת והתאבד, ואז הגיע הנער העמלקי שמו"א לא שמ"ב א.
פרק א א. מות שאול והליכת דוד אל כס המלוכה. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק תרגום: ספר שמואל ב' פותח בסיפור חזרתו של דוד מהכאת עמלק, בעוד שהפלשתים ניצחו את ב"י. בזמן שהפלשתים נלחמו נגד בני ישראל, דוד נלחם נגד עמלק. וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם יומיים.
ב וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי תרגום: ביום השלישי לשבת דוד בצקלג,
וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה, רש"י: בפסיקתא כתוב שזהו דואג אך הדבר לא התקבל על ליבו של רש"י.
מֵעִם שָׁאוּל תרגום: הגיע אדם מהמחנה של שאול לצקלג. האדם מתואר בשני תיאורים כאדם שבא ממחנה שנחל תבוסה בקרב.
1 וּבְגָדָיו קְרֻעִים תרגום: בגדי האיש שבא ממחנה שאול היו קרועים.
2 וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ מצודות: לאיש היה עפר על ראשו.
וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, תרגום: כאשר האיש ממחנה שאול בא אל דוד, הוא נפל על הארץ והשתחווה לדוד.
תיאור זה, וגם מה שכתוב בהמשך הפרק, מזכיר את בוא מבשר מפלת ישראל, לעלי (במדרש: זה היה שאול).
ג וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד תרגום: שאל: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא תרגום: מאיפה באת? וַיֹּאמֶר אֵלָיו האיש שבא ממחנה שאול ענה לדוד: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.
מצודות: האיש אמר: אני ניצלתי ממחנה ישראל ומשם הגעתי.
ד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד שאל את האיש: מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי: תרגום: ספר לי מה קרה במלחמה? וַיֹּאמֶר:
רלב"ג: האיש בא ממחנה שאול ותאר לדוד תיאור הדרגתי של תוצאות המלחמה 1 אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה תרגום: החיילים ברחו מהמלחמה.
2 וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ תרגום: גם הרבה מחיילי ישראל מתו במלחמה. 3 וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ. האיש בישר מהקל אל הכי נורא.
מלבי"ם: הסדר הוא סדר קורות המלחמה. וְגַם כָּל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב תרגום: שאול, יהונתן וחייליו נפלו בחרב במלחמה זו.
ה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ תרגום: דוד שאל את הנער
אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ?
מצודות: איך אתה יודע בוודאות ששאול ויהונתן בנו מתו במלחמה, האם אתה ראית את מותם או שמא אתה יודע על מותם על פי השמועה?
ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ מצודות: במקרה הגעתי להר הגלבוע, (נשמע כשקר) איך הגיע עמלקי לשדה הקרב? בעקבות הלוחמים הלכו בוזזים ורודפי בצע כמו ציפורי טרף המבקשים לבזוז את ההרוגים והפצועים, ונראה שהוא היה אחד מהבוזזים.
וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ מצודות: ושם ראיתי ששאול נשען על החנית שלו. הנער ראה את שאול לאחר שנפל על חניתו,
וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ מצודות: ראיתי שמרכבות וחיילי פלשתים המאומנים ברכיבה על סוסים, השיגו את שאול וכמעט הגיעו אליו.
ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי תרגום: שאול הסתכל אחורה, וראה אותי. וַיִּקְרָא אֵלָי שאול קרא לי. וָאֹמַר הִנֵּנִי תרגום: אמרתי לשאול "הנני", אני נמצא לידך.
ח וַיֹּאמֶר לִי שאל אותי: מִי אָתָּה? מצודות: מאיזה עם אתה, וָאֹמַר אֵלָיו עניתי לו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי מהר"י קרא: אני עמלקי ואיני מהפלשתים הנלחמים נגדך.
מי שבא ובישר לדוד על מות שאול, היה נער עמלקי אולי דואג האדומי.
2 המילים האחרונות ששמע שאול לפני מותו היו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.
יתכן שכששאול הבין שזה שיביא עליו את מותו יהיה עמלקי, נזכר שהוא הפר בזמנו את צו ה' להרוג את כל העמלקים, והנה הגיע עונשו, למות ביד עמלקי.
מדה כנגד מדה: שמואל הודיע לשאול, שה' קרע את מלכותו והמלכות תינתן לרעהו הטוב ממנו, כי לא הרג את כל העמלקים. שאול שנחל תבוסה בקרב ונפצע ביקש למות, אך נכשל גם בכך. ומי הנער שהורג אותו? עמלקי! שמודיע לו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.
רעה תחת רעה: שאול חמל על אגג המלך העמלקי, ולכן נקרעה מלכותו, הוא נהרג ע"י נער עמלקי, שדוד ניסה לחסלם.
חנית שאול: שאול נשען על חניתו, החנית בה רצה להכות את בנו יהונתן ואת דוד, החנית שדוד לקח ממנו במערה והחזיר לו אח"כ.
שאול ניסה להרוג את דוד בחנית, לא נהרג ע"י דוד בחניתו שדוד מצא במערה, אלא ביקש מהעמלקי להורגו בחנית.
שאול ראה נער, שאל לזהותו, ושמע עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. שאול ביקש ממנו לעזור לו לסיים את חייו. שאול חמל על אגג מלך עמלק, ונהרג ע"י נער עמלקי. הנער היה הבן שילד עמלק בלילה בו שאול השאיר אותו בחיים, (ע"פ קדמוניות המקרא, (ס"ה 4).
הנער העמלקי הביא לדוד נזר ואצדעה של שאול כהוכחה למותו, אך בכך הוא גם העביר את סמלי השלטון משאול לדוד.
ט וַיֹּאמֶר אֵלַי: עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי, תרגום: תהרוג אותי, רלב"ג: שאול לא הצליח להתאבד כשהפיל עצמו על חניתו ולכן ביקש מהנער העמלקי להורגו.
שאול חשש שחיילי פלשתים יהרגו אותו, תוך כדי התעללות.
כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ מצודות: כי אני כבר חולה במחלה שנקראת שָּׁבָץ, הנגרמת מפחד.
רש"י בשם חז"ל: הכוונה היא לעוון הריגת נב עיר הכוהנים שלובשים כתונת תשבץ.
רד"ק: מחלה הנגרמת מחרב. ב. הגוף רעד. ג. הכוונה היא לפרשי האויב שהיו לובשים בגד שנקרא תשבץ.
רלב"ג: שבץ הוא סוג בגד שהיה מגן על החיילים כי היה עשוי מעין קשקשים כדי למנוע את חדירת החרב. שאול אמר שהחנית כבר נכנסה לו פנימה לתוך השבץ ואין כבר מה שיגן עליו.
כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי מהר"י קרא: הרגני כל עוד אני חי, כדי שלא יבואו הפלשתים ויתעללו בי.
מצודות: שאול אמר לנער העמלקי שאין מניעה שיהרגהו, כי הוא ממילא הולך למות.
רד"ק: שאול אמר לעמלקי שכל עוד נפשו בו, הוא יצטער מחמת המכה, ולכן עליו להרוג אותו.
י וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ, רד"ק: למרות שהו' שבתחילת המילה וַאֲמֹתְתֵהוּ הייתה צריכה להיות נקודה בקמץ, כאן הוא נוקד בפתח כי העמלקי שיקר כשאמר שהוא הרג את שאול, שהרי שאול מת כתוצאה מנפילה על החרב.
תרגום: אני קמתי על שאול והרגתי אותו. כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ רד"ק: האם הכוונה ששאול נפל על החרב ולכן הוא לא היה ממשיך לחיות, או האם הכוונה ששאול נפל בידי פרשי האויב ולכן הוא לא היה ממשיך לחיות.
מצודות: הרגתי את שאול כי ידעתי שהוא לא יוכל לחיות לאחר שכבר הפיל עצמו על החרב, וממילא, אם הוא היה נשאר עוד בחיים, היה רק מצטער על שנפל בידי הפלשתים, ואחר כך היה מת בכל מקרה.
וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ מצודות: לאחר שהרגתי את שאול, לקחתי את הכתר שעל ראשו. וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ תרגום: הכוונה לתפילין.
מצודות: וגם את הצמיד שהיה על ידו.
הנער העמלקי הביא לדוד נזר ואצדעה של שאול כהוכחה למותו, אך בכך הוא גם העביר את סמלי השלטון משאול לדוד.
וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה תרגום: הבאתי את הכתר והצמיד, אליך אדוני דוד.
יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם. תרגום: דוד החזיק בבגדיו וקרע אותם, לאות אבל על מות שאול.
רד"ק: זה המקור לחובת קריעה על אב בית דין (יהונתן), נשיא (שאול) ועל רוב ציבור.
הלימוד הוא מכך שכולם מפורטים, לכן חייב לקרוע על כל אחד ואחד.
הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. תרגום: קרעו את בגדיהם.
יב וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב תרגום: דוד ואנשיו הספידו בדברים טובים את הנופלים, בכו וצמו עד הערב, עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ
תרגום: בכו וצמו על נפילת שאול ונפילת יהונתן בנו, וְעַל עַם ה'. מצודות: התאבלו על האנשים שנהרגו במלחמה נגד פלשתים וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל
מצודות: התאבלו על חיילי ישראל שנהרגו,
רד"ק: הכפילות כאן משמעה היא שעם ישראל, עם ה', נפל בחרב. רד"ק אינו מחלק כמו מצודות בין חיילים חשובים לחיילים פשוטים.
ב. הכפילות היא להדגיש שרוב עם ישראל היה במערכה. ג. בשם חז"ל: לא נכתב מספר החללים כדי שהפלשתים לא ישמחו.
יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ דוד שאל את הנער שסיפר לו על תוצאות המלחמה: אֵי מִזֶּה אָתָּה רד"ק: השאלה היא באיזה מקום היה גר הנער.
מצודות: מאיזה עם אתה? האם התגיירת? אתה עדיין עמלקי? היכן אתה גר? וַיֹּאמֶר העמלקי ענה: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי מצודות: אני בן של עמלקי, אך אבי התגייר ולכן אני ישראלי.
רלב"ג: הנער לא היה גר צדק, רק גר בארץ של עמלק.
מלבי"ם: אם הנער היה עמלקי, כפי שעולה מפשוטו של מקרא, הרי שכשם שהוא נהרג על פי עד אחד, כך הוא נהרג על פי הודאת עצמו.
אם מדובר על דואג האדומי כדרשת חז"ל, הרי שהוא התחייב במיתה בהריגת נב עיר הכוהנים וזו הכוונה שדואג הרג את משיח ה', לא רק את שאול אלא גם את הכוהנים.
יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד שאל את נער העמלקי: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'? מצודות: אתה שייך לב"י ואביך התגייר, ואיך העזת להושיט יד ולהרוג את שאול המלך שנמשח בשמן המשחה על פי ציווי של ה'.
טו וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים דוד קרא לאחד מהנערים שהיו שם. וַיֹּאמֶר: גַּשׁ פְּגַע בּוֹ מצודות: לך תהרוג את הנער העמלקי, וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת תרגום: הנער הכה את הנער העמלקי והרג אותו.
רש"י: הכוונה היא למיתתו של הנער העמלקי. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד לנער העמלקי, דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ
רד"ק: מות שאול יהיה בראשו של הנער העמלקי. ב. ייתכן שכתוב דָּמְךָ כדי לרמוז שהכוונה גם לדמו של הנער העמלקי וגם לדמו של שאול.
האם הנער העמלקי היה חייב מיתה? רלב"ג: הריגת הנער העמלקי היה כדי לגדור גדר כדי שאנשים לא יהרגו מלכים, ומסיבה זו דוד לא הרג את שאול במערה, למרות שהיה מותר לו לעשות כן.
בסוף דבריו כתב שהנער לא התגייר, אלא אביו והוא התגוררו בארץ עמלק.
מלבי"ם: אם הנער עמלקי היה בן נח, נהרג ללא התראה, ונהרג ע"פ הודאתו. ואם היה נער ישראלי, חייב מיתה מדין מלכות, כדי שאנשים לא יעזו להרוג מלך.
מצודות: דוד אמר שגם אם הנער שיקר, עצם העובדה שהוא העז להוציא מפיו את האפשרות שהוא הרג את שאול מחייבת אותו במיתה.
כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ מצודות: אתה חייב מיתה כי פיך העיד עליך, בעצמך אמרת, לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'
מצודות: אמרת: אני הרגתי את שאול המלך משיח ה'.
מצודות: אתה גרמת לעצמך להתחייב מיתה, מעשיך גרמו לך להתחייב בעונש מוות
דוד הדגיש: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל תִּשְׂמָח, (משלי כד 17). לכן לא שמח במות המלך שביקש להמיתו, אלא קונן עליו ועל יהונתן קינה אדירה:
יז וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת תרגום: דוד קונן את השירה העצובה הזאת: עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.
דוד תאר בקינה את תבוסת הצבא שהונהג ביד שאול, כדי לרמוז שיש לחפש מנהיג שידע ללמד את בני יהודה קשת, ויוביל אותם לניצחונות.
מצודות: לפני הקינה אמר דוד את הדברים הבאים: יח וַיֹּאמֶר (שאול היה משבט בנימין שהצטיין בקליעה למטרה, אבל רוב הקלעים נהרגו, וכדי לשקם את עם ישראל קרא דוד): לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת מצודות: יש ללמד את בני יהודה איך להשתמש בקשת, כדי שיוכלו לנצח את הפלשתים.
רד"ק: דוד אמר לאנשיו שלא להתייאש מההפסד במלחמה, כי הם יודעים היטב כיצד להשתמש בקשת, שהוא הכלי המלחמה העיקרי של התקופה.
רבינו ישעיה: שאול ויונתן לימדו את שבט יהודה איך להשתמש בקשת.
רלב"ג: בגלל ששאול נהרג מקשת, הגיע דוד למסקנה שצריך ללמד גם ביהודה איך להשתמש בקשת.
הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר מצודות: בספר הישר, בתורה, כתוב ששבט יהודה הם הגיבורים בישראל והם הנלחמים את מלחמות ישראל.
(בתחילת ספר שופטים ישראל שאלו: מי יעלה לנו בתחילה, וה' ענה: יהודה יעלה. אבל רק שופט אחד היה מיהודה).
מלבי"ם: יש ללמד את בני יהודה קשת כי הם לא שמרו על מה שכתוב בסֵפֶר הַיָּשָׁר , בפרשת כי תשא שיש איסור עליהם לכרות ברית עם יושבי הארץ.
לו היו ב"י נמנעים מכריתת ברית עם יושבי הארץ, הם היו כובשים את הארץ באופן ניסי ולא היו צריכים להשתמש בקשת.
רלב"ג: סֵפֶר הַיָּשָׁר היה מוכר בימיהם ואבד, ואחר כך כתב כחז"ל שהמדובר בספר בראשית.
רמב"ן: בפירושו לספר בראשית, פרק לד' פסוק יג', כתב שיש ספר שנקרא "מלחמות בני יעקב" וספר זה נקרא גם סֵפֶר הַיָּשָׁר.
רד"ק: פסוק זה הוא חלק מהקינה, ומשמעותו, שבגלל מות שאול ובניו והמצב החמור בו העם נמצא עתה, צריך ללמד את ב"י להילחם
ב. אין פסוק זה נכלל כחלק מהקינה, שהרי לא ניתן לומר שבקינה על שאול ויהונתן, יזכיר את בני יהודה שהם התנגדו למלכות שאול. דברי דוד בפסוק זה הם שאין לעם ישראל להתייאש, אלא ללמוד להילחם ובעז"ה יצליחו להיחלץ.
יט עכשיו עבר דוד לקינה: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל מצודות: ארץ ישראל היקרה. רד"ק: צְּבִי מלשון רצון, ארץ ישראל היא ארץ שרוצים אותה.
תרגום: צְּבִי, ניצב, מלשון אנשים חשובים שהתייצבו כחללים. רבינו ישעיה: מקרא מסורס, הכוונה, שישראל הקל כצבי נפל במלחמה.
מהר"י קרא: צְּבִי, שאול שהיה יופיו של ישראל מוטל כעת חלל.
עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל מצודות: האם ראוי שעל המקומות הגבוהים שבא"י יהיה דם חללים, של חיילים שנהרגו במלחמה, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים
מצודות: איך יכול להיות שנפלו גיבורים על הרי ישראל? הרי החיילים שהיו על ההר נמצאו במקום עדיף ויכלו לנצח את האויב, ואיך נפלו החללים?
כ אַל תַּגִּידוּ בְגַת מצודות: ששאול ובניו מתו, כדי שלא לשמח אותם. העיר גת הייתה אחת מערי פלשתים, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן בקינה הביע את החשש והצער על שמחתם הצפויה של הפלשתים האויבים.
תרגום: אל תבשרו בשוק של אשקלון ששאול ובניו מתו כדי לא לגרום לאויב שמחה. העיר אשקלון הייתה אחת מערי פלשתים,
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים תרגום: פן בנות הפלשתים ישמחו על הפסד ישראל במלחמה, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים,
מצודות: הכפילות היא כדרך המקונן הכופל את מילותיו.
כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ מצודות: דוד קלל את הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ בשתי קללות: 1 אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם תרגום: דוד קילל את הרי הגלבוע שלא ירד עליהם גשם.
2 וּשְׂדֵי תְרוּמֹת תרגום: הרי הגלבוע, אני מקללכם שלא יהיה בכם שדה לתת ממנו תרומה לה'. שלא יצמח יבול בשדות הגלבוע שמהם יהיה אפשר להפריש תרומה לה'. שלא יהיה מספיק עיסה שתצא מהרי הגלבוע שיהיה אפשר להפריש ממנה חלה.
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים בהרי הגלבוע, רש"י: נִגְעַל = נפלט.
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים: מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן
מלבי"ם: הכוונה למגן רוחני, זכויותיו של שאול לא הועילו. רבינו ישעיה: כל גיבור היה מואס במגן שלו וזורק אותו כדי שיהיה לו קל יותר לברוח.
רלב"ג: שאול לא חיכה לראות אם המגן שלו יועיל, אלא ישר יצא למלחמה. ב. לא היה צריך למשוח את מגנו של שאול בשמן, כי רק כאשר לא משתמשים במגן לאורך זמן רב צריך למשוח אותו ושאול היה משתמש במגן שלו. אולם, עכשיו כבר יצטרכו למשוח את המגן כי כבר לא ייצאו למלחמות.
מצודות: המגן של שאול (שהיה אחד הגיבורים) כאילו לא נמשח בשמן המשחה.
לפני היציאה למלחמה, היו מורחים שמן על המגנים, כדי שחיצי האויב יחליקו על המגן ולא ייכנסו דרכו. דוד קונן, שהשמן שמרחו על המגנים ששימשו את שאול ובניו בהרי הגלבוע לא הועיל, וזו הסיבה שהוא קילל את הרי הגלבוע
רד"ק: הכוונה היא ששאול עצמו כאילו לא נמשח בשמן המשחה ולא היה מלך במותו.
כב מִדַּם חֲלָלִים מדם החיילים ההרוגים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים ומחלב, הדומה לשומן, של חיילי האויב הגיבורים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר,
מצודות: קשתו של יהונתן לא חזרה לאחור בלי שפגשה את שומן הגיבורים. הוא נלחם עם קשתו בקרבות רבים, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם
מצודות: חרב שאול לא חזרה לנרתיקה בלי שהרגה חיילי אויב רבים.
כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם מצודות: שאול ויהונתן: שניכם הייתם אהובים ונעימים בעיני הבריות לאורך חייכם, את שניכם הבריות אהבו מאוד,
וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מצודות: גם לאחר מותם, לא נפרדו שאול ויהונתן מהאהבה שכולם אהבו אותם. גם לאחר שנהרגו, כולם עדיין אוהבים אותם,
רד"ק: א. שאול ויהונתן לא נפרדו מהמלחמה.
הם לא נמנעו מהיציאה למלחמה, למרות שידעו שהם הולכים להיהרג בה. ב. שאול ויהונתן לא נפרדו זה מזה גם במותם במלחמה.
רלב"ג: גם במיתתם לא נפרדו שאול ויהונתן, הם נהרגו יחד.
קינת דוד תארה את גבורת הנופלים, ואת הכאב של העם על האבדן הכפול של המלך ושל יורש העצר המחונן, המצביא הגדול, הנסיך הנערץ: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (פסוק כג).
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ מצודות: שאול ויהונתן יצאו בגבורה לקרב, ויציאתם מדומה, כאילו שהם היו קלים יותר מהנשרים וגיבורים יותר מהאריות.
רש"י: מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, היו קלים וגיבורים לעשות רצון קונם.
כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה בנות ישראל בכנה על מות המלך.
מלבי"ם: בניגוד לשאול עליו יבכו בנות ישראל, על יהונתן דוד עצמו יבכה.
הנשים יבכו על שאול כי הפסידו תועלת, אך דוד יבכה על יהונתן מצד האהבה.
הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי מצודות: שאול היה מלביש את בנות ישראל בבדים שהיו עשויים מצמר אדום, עִם עֲדָנִים מצודות: ובלבושים מפוארים נוספים.
רלב"ג: הכוונה היא שהשלווה שהייתה בימי שאול אפשרה לבנות ישראל להתקשט בבגדים יקרים ובתכשיטים.
הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן, מצודות: דוד אמר לבנות ישראל שעליהן לבכות על מות שאול כי בחייו הוא הלביש אותן ונתן להן תכשיטים.
כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה? מלבי"ם: גיבורי יהונתן מתו עוד בתחילת המלחמה, אך גיבורי שאול מתו רק לאחר ששאול עצמו נהרג.
מצודות: איך קרה ששאול ויהונתן הגיבורים, נפלו במלחמה?
החזרה על הדברים היא כדרך המקונן.
יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל תרגום: נהרגת במקום שבו היית חזק.
מצודות: יהונתן, נהרגת כשהיה לך יתרון גובה על האויב, שהרי אתה התמקמת על ההר והאויב היה בעמק, והדבר תמוה כיצד גיבור כמותך נהרג למרות יתרון הגובה שהיה לו בקרב.
כו צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן מצודות: יהונתן האהוב עליי כאח, אני מאוד מצטער על נפילתך בקרב, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד תרגום: צר לי על נפילתך בקרב כי היית חביב עליי מאוד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי,
רד"ק: נִפְלְאַתָה, יש במילה זו שני סימני נקבה כדי להגדיל את האהבה.
בשם אביו כתב שפירוש הפסוק הוא: דוד אמר שהוא אהב את יהונתן יותר מהאהבה שהנשים אוהבות את בניהם ואת בעליהם.
מֵאַהֲבַת נָשִׁים מצודות: האהבה שדוד אהב את יהונתן, הייתה גדולה מהאהבה שאנשים אוהבים נשים.
תרגום: אהבתי אותך יותר ממה שאהבתי את 2 נשותיי: אביגיל ואבינעם.
כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים? תרגום: איך נהרגו גיבורי ישראל במלחמה, איך נפלו שאול ויהונתן בקרב.
וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה מצודות: שאול ויהונתן, היו כלי המלחמה של ישראל, בזכותם ב"י ניצחו במלחמות,
ולכן, כשמתו, דומה הדבר כאילו כלי הנשק של בני ישראל נאבדו במלחמה.
רד"ק: כלי המלחמה אבדו מידי שאול ויהונתן והם לא הצליחו להתגונן.
רלב"ג: שאול ויהונתן לא יכלו להשתמש בכלי הנשק שלהם.
מהר"י קרא: עכשיו אין תועלת בכלי הנשק, מכיוון שאין מי שישתמש בהם.
אחרי מות – קדושים אמור :דוד קונן על יונתן שאהב את דוד אהבת נפש: "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (פסוק כו).
דוד קונן לא רק על מות שאול ויהונתן, אלא על תבוסת ישראל, והצלחת הפלישתים. עם מות שאול, התחילה עלייתו ההדרגתית של דוד לכס המלוכה.
האם דוד באמת הצטער על נפילת שאול? יש המוצאים בקינה ביקורת על שאול שהביא על ישראל תבוסה נוראה. מי שקורא את הקינה בזהירות מוצא שדוד קונן יותר על רעו יהונתן וביטא כאב על אובדנו.
דוד קונן על מות המלך ויורש העצר כדי לנקות את עצמו מחשד ששמח על מות המלך שרדף אותו במשך שנים.
דוד גם ביקש להכשיר את הלבבות להעברת המלוכה מבית שאול אליו.
דוד כבש לב אנשי יהודה במלחמותיו בעמלק ובשאר שבטי הנגב, ובשלל ששלח לזקני יהודה (שמואל א פרק ל). סירובו לרצוח את שאול פעמים, קינתו הנרגשת על מות שאול, ותגובתו החמה כלפי אנשי יבש גלעד על קבורת שאול: "בְּרֻכִים אַתֶּם לַֽה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹֽונֵיכֶם עִם שָׁאוּל, כבשו את לב יהודה.
כששמע דוד על מות המלך, הבין, כי עכשיו הגיעה שעתו למלוך. בזמן שגר בצקלג, נהג דוד לשלוח מהשלל לזקני יהודה וכך כבש את ליבם והם כיבדו אותו, וזכרו לו את מלחמותיו בעמלק ובשאר שבטי הנגב שהציקו להם עד שדוד שיחרר אותם מאיביהם. יהודה בבית-אל, לרמות הנגב, לערי הירחמאלי והקיני, לחברון ועוד שמואל א' ל', 31-26
דוד הרגיש שיש לו יכולת לקבל עליו אחריות לשיקום ישראל, ואכן בשנות מלכותו הצליח דוד לשחרר את ישראל מעול הפלשתים ולכונן מלכות חזקה.
לדוד הייתה אישיות קוסמת, הוא הצטיין כמדינאי, כפוליטיקאי, וכלוחם. המלך דוד ידע, מזימות, בגידות והפיכות וקרבות קשים נעדרי פלאים.
