מפלת ישראל בקרב עם הפלשתים ומות עלי:
א וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל, לְכָל יִשְׂרָאֵל; נראה כי מלים אלו הן המשך לפרק הקודם, כי שמואל לא מוזכר כלל בכל ספור הקרב והמפלה. חלוקת הפרקים בתנך: לנגטון כומר נוצרי, בימי הבינים.
א וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה, וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר, וּפְלִשְׁתִּים, חָנוּ בַאֲפֵק, נראה שפה מתחיל למעשה פרק ד . ב וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּיטֹּושׁ הַמִּלְחָמָה,
וַיִּינָּגֶף יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה, כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ.
בקרב הראשון נהרגו 4000 מחיילי ישראל.
ג וַיָּבֹא הָעָם, אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים?
ועדת חקירה של זקני ישראל, שנועדה לשנות את התוצאות הקשות של הקרב הראשון.
שאלה במקומה לאחר המפלה והתוצאות הקשות, אבל במקום שהעם, זקניו ובני עלי, יעשו חשבון נפש, ויכירו כי המפלה באה עליהם בשל חטאיהם, הם לא עשו זאת.
העם לא הבין שעליו לחזור בתשובה, והם גם לא חיפשו דרכים לשפר את מעשיהם. ולא הבינו כי לקיחת הארון לשדה הקרב, בלי עבודת ה' שבלב, לא תועיל.
כולם שגו: עלי, ובניו וזקני ישראל שלא השכילו לקרוא לתשובה ולתקון המעשים.
זקני ישראל הציעו: נִיקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.
ע"פ עצת הזקנים, העם לקח את ארון ה' לקרב: ד וַיִּשְׁלַח הָעָם, שִׁלֹה, וַיִּישְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים".
"וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה … במקום לפנות בתפילה לה', הם ניסו לנצח בעזרת ארון ה', כאילו שלא ה' הוא שיושיע את ישראל, אלא הארון.
האירוניה היא שמי שהביא את הארון, הם 2 בני עלי, החוטאים והנואפים: וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹוקִים חָפְנִי וּפִנְחָס. עלי לא הבין שאם בניו החוטאים לוקחים את ארון ה', הארון לא יעזור בלי תשובה שלהם ושל העם.
ואולי חופני ופנחס לקחו את הארון אפילו ללא הסכמת עלי, כי דמיינו שהם יבואו לשדה הקרב עם ארון ה', וכולם יריעו להם כאילו הם אלו ששינו את התוצאות מתבוסה לניצחון.
ה וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: רוב נביאי ישראל הטיפו לבני ישראל שלא הקורבנות הן העיקר כי אם צדק, משפט, וצדקה.
אמונת העם בכוח המאגי של ארון ה', וחוסר ההבנה שעליהם לחזור בתשובה, גרמו שהמפלה השנייה תהיה הרבה יותר גדולה. וכי ידיו של משה עושות מלחמה? לא רק ה'.
הבאת הארון הביאה לתוצאות הפוכות. אמנם תחילה הפלשתים נבהלו מהבאת הארון:
(ו) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים? וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: ז וַיִּרְאוּ, הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ, בָּא אֱלֹוקִים אֶל הַמַּחֲנֶה!
פאניקה: וַיֹּאמְרוּ (הַפְּלִשְׁתִּים) אוֹי לָנוּ, כִּי לֹא הָייְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ח גם הפלישתים תפשו כך את הארון – "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה? גם הפלישתים תפסו את הארון כאלוקי ישראל. אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹוקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר!
כל עמי המזרח התיכון זכרו את ניסי ה לב"י במצרים, מרחב ועד הפלישתים.
הפלשתים האמינו שלארון יש כוח אלוקי או כוח מאגי. אך דווקא תפישה זאת של הארון הגבירה את נחישותם לנצח במלחמה, וגרמה לפלישתים להתאחד ולהתחזק יותר. הפחד מתבוסה, חיזק את אחדות הפלישתים: ט הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים, כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם; וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים, וְנִלְחַמְת (כמו גבר, או כמו גברים).
י וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים, בעוז "וַייִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאוֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד".
באותו היום החלה נבואת הפורענות על בית עלי להתגשם: וַיִּיפֹּול, מִיִּשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, רַגְלִי יא וַאֲרוֹן אֱלֹוקִים, נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִנְחָס.
יב "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא", ע"פ חז"ל האיש הוא שאול משבט בנימין, שהיה גבוה וכנראה קל רגלים בשל רגליו הארוכות.
המרחק מאפק לשילה 35 ק"מ בקו אווירי. וְהָאִישׁ, בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר: לפי המדרש, שאול חטף את לוחות הברית מהארון, ואיתם רץ לשילה.
השליח המבשר את הבשורות הרעות הגיע לעיר: וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, השליח בא עם בגדים קרועים, ומראהו סיפר מה קרה בקרב.
רק ראו תושבי העיר את המבשר, ומיד הבינו את גודל התבוסה: וַתִּזְעַק, כָּל הָעִי.
יג וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּיסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה, עלי ישב בכניסה למשכן וחרד. על מה? "כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלוקִים"! למה עלי לא חרד לגורל 2 בניו שיצאו לקרב?
עלי כבר קיבל 2 נבואות על מות בניו, כשהם לקחו את הארון לקרב, מתעלמים מהאיסור המוחלט על הוצאתו, הוא הבין שגורלם נחרץ, וכל מה שנותר לו לחרוד על גורל ארון ה'.
עלי ייחס לארון חשיבות עליונה, ונראה שראה את תפקידו העיקרי כשומר המשכן וכליו.
יד וַיִּשְׁמַע עֵלִי, אֶת קוֹל הַצְּעָקָה, עלי שמע קול זעקה אך לא יכול לראות מה קרה מחמת זקנתו. וְעֵינָיו קָמָה, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת עלי לא יכול לראות, אך שמע את זעקות השבר מהעיר.
וַיֹּאמֶר, מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה? כאשר עלי שמע את הצעקות הוא שאל בחרדה: מה קרה?
וְהָאִישׁ מִהַר, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי טו וְעֵלִי, בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה; טז "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם" – המבשר גמגם מחמת החשש לבשר לעלי.
וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי? עלי ניסה להרגיעו ולהשקיטו.
המבשר דרג את שורת האסונות שאירעו במערכה באופן הנראה, על פי שיקול דעתו, כהליכה מן הקל אל הכבד, והנורא בעיני לעלי:
1. העם ברח. (יז) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים. נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים.
2. אנשים רבים נהרגו במהלך קרב. וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָייְתָה בָעָם;
3. וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִנְחָס, הנבואה שקיבל עלי ששני בניו ימותו באותו יום, התקיימה.
4. ארון ה' נלקח בשבי, וַאֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, נִלְקָחָה. 17.
ותגובת עלי לא מפתיעה: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וַיִּיפֹּול מֵעַל הַכִּיסֵּא אֲחֹורַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". (יח). לא מפלת ישראל גרמה למות עלי; וגם לא מות בניו, אלא נפילת הארון בשבי, היא שגרמה לנפילתו מהכיסא ולשבירת מפרקתו.
עלי מת: וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ, וְכָבֵד; עלי הרבה לשבת על כסאו, וזה גרם לו להיות כָבֵד.
לראשונה חנה פגשה את עלי כשהוא "יֹשֵׁב עַל הַכִּיסֵּא" (א', ט).
ביום האחרון לחייו הוא נפל מהכיסא: "וַיּיִפֹּול מֵעַל הַכִּיסֵּא". עלי וכיסאו היו פסיביים מדי.
תוצאות המלחמה:
1. ארון ה' נלקח בשבי הפלישתים.
2. מיתת מנהיג הדור – עלי הכהן.
3. שלושים אלף איש מתו + 4000 בקרב הרשון. ביחד 34000 נהרגו מחיילי ישראל.
4. חופני ופנחס מתו. כבר בפרק ב' שמע עלי נבואה: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִנְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם, עכשיו נבואה זו וגם נבואת שמואל התגשמו.
5. חורבן המשכן ושילה, לא מוזכר במפורש בספר שמואל, אך אולי איבוד הארון גרם לנטישת שילה, וגם כשהארון חזר, הוא לא חזר לשילה אלא לקריית יערים.
בירמיהו כתוב על חורבן שילה: "המְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם? … כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ירמיהו פרק ז.
20 שנה אחרי זה דוד ימלך העלה את הארון לירושלים.
בית עלי יאבד את מעמדו, בספר מלכים א ב, כששלמה ידיח את המשפחה ממעמדה.
40 שנה היה עלי כהן גדול ושופט, וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה. אך היו לו טעויות:
בפרק א', הוא התייחס בביקורת כלפי חנה, כי חשש שהיא שיכורה ופוגמת בקדושת המשכן וכך פגע בה שלא בצדק.
בפרק ב' עלי טען: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹוקִים", (ב', כב). על חטא נגד אדם, ניתן לקבל מחילה, אך לא על חטא כלפי ה'. כאילו שאדם לא יכול להתחרט ולחזור בתשובה אל ה'.
עלי לא היה מנהיג רוחני בעל עצמה, הוא ראה את עיקר תפקידו כשומר המשכן והארון. לכן אחרי המערכה הראשונה הוא לא הבין שכדי לנצח על העם לחזור בתשובה.
והטעות הכי גדולה שלו: עלי לא הבין שתפקידו העיקרי, הוא להנהיג את העם, ולחנך את בניו לעשות את הטוב והישר בעיני ה'.
הוא לא החזיר בתשובה את בניו ולא החזיר את העם אל עבודת ה' אמיתית, במשכן.
פרק זה מתאר את אחת המפלות הקשות שידע עם ישראל בתקופת התנ"ך. לאחר מלחמה זו הפלישתים השתלטו על שטחי א"י והיו ערים שנפלו על יושביהם בשבי הפלישתים.
מה הסיבה למפלה זו? ולמה הייתה תבוסה כל כך קשה לאחר שהביאו את הארון?
רש"י: לקחו את הארון הלא נכון, כי בתקופת משה היו 2 ארונות, ארון של מלאכת המשכן, וארון המתואר בספר דברים (א-ה). החטא היה שלקחוהו למלחמה את הארון שעשה בצלאל.
הרמב"ן חלק על טענת רש"י וטען שהיה רק ארון אחד.
רלב"ג סבר שהחטא הוא שיצאו למלחמה מבלי לשאול בה'.
נראה שבגלל חטאי בני עלי והעם, הם לא היו זכאים לישועת ה'.
אשת פנחס מתה בעת הלידה: יט וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּנְחָס, הָרָה לָלַדת, וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמוּעָה: 1.אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, 2. וּמֵת חָמִיהָ 3. וְאִישָׁהּ, וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ" –
נראה שכלת עלי קיבלה צירים מוקדמים בעקבות השמועה הרעה.
מה סדר האירועים בעיניה? האם החמור ביותר היה מות בעלה, בניגוד לעלי, שבעיניו, החמור בעותר היה אובדן ארון ה'? האם הבשורה הראשונה קשה מהאחרונה?
נראה שהכלה, הכורעת ללדת, איבדה את החוסן הגופני והנפשי בעקבות האסון, ולא הצליחה להתגבר על קושי הלידה, והיא החלה לאבד את אחיזתה בחיים.
כ וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ, אַל תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ. המיילדת והנשים, ניסו להחזיר לה את כוחות הנפש, ולהשיב לה את רצון החיים, ואת הכוח להתמודד ולהילחם נגד הקושי המאיים לחסלה.
וְלֹא עָנְתָה, לא קיבלה תנחומים, וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. היולדת האבלה, לא הצליחה להתעודד ולא הגיבה על בשורת הבן. למה? אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁה.
כא וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִי כָבוֹד לֵאמֹור, גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל; נשאר צאצא לבית עלי, אבל אימו קראה לו: "אי – כבוד" . כב וַתֹּאמֶר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי נִלְקַח, אֲרוֹן הָאֱלֹוקים.
בשם של הילד היא ביכתה, כמו עלי, בעיקר את אובדן ארון ה'.
לידת אי כבוד, מזכירה מאד את לידת בנימין. וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַילֶּדֶת אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן אוֹנִי, 2 הבנים נולדו, אך אימם מתה בלידה. הנשים שסבבו את היולדות, ניסו להשיב את נפשן בבשורה שנולד לה בן. 2 היולדות קראו לבן בשם המזכיר את מצוקתן.
| רחל | כלת עלי |
| וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן אוֹנִי, | וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָאַל תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ, (אולי הראשון),וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹור,גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל |
הקרב הסתיים במות:
1. בני עלי .
2. עלי הכהן .
3. כלת עלי מתה בלידתה, וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִי כָבוֹד לֵאמֹור, גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל.
הקולות בפרק:
וַיְהִי, כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וַתֵּהֹם, הָאָרֶץ.
אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ, מִיַּד הָאֱלוקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה: אֵלֶּה הֵם הָאֱלוקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם.
הָאִישׁ, בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר, וַתִּזְעַק, כָּל הָעִיר, וַיִּשְׁמַע עֵלִי, אֶת קוֹל הַצְּעָקָה.
אחרי מות עלי ובניו, הפך שמואל שהתחנך ביד עלי, כבן המתחנך על ידי אב מאמץ, לאחד האישים החשובים במשכן. שמואל ולא בני עלי, הוא שהפך לנביא ולמנהיג הרוחני, והמדיני של ישראל, לאחר מות עלי.
שמואל שלא הוזכר בפרק זה יחזיר בקרוב את עם ישראל בתשובה וינצח את הפלישתים. פרק ד' הסתיים בתבוסת ישראל ובנפילת ארון ה' בשבי הפלשתים.
