וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּןיְרֹחָם בֶּןאֱלִיהוּא, בֶּןתֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי. 2 וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. 3 וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה' 4 וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ-מָנוֹת. 5 וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ. 6 וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ. 7 וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה–כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. 8 וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. 9 וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה. י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה. 11 וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים–וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. 12 וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. 13 וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ-רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה. 14 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי ה'. 15 אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל: כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה. 17 וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹקי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ. 18 וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד. 19 וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה', וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה'. כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו.
21 וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ. 22 וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה: כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי ה', וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. 23 וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ-אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָמְלָהּ אֹתוֹ.
24 וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר. 25 וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי. 26וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-ה'. 27 אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. 28 וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַה'; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַה'.
אסתר אטינגר
| כָּל שָׁנָה אֲנִי עוֹלָה עִם הַמְּעִיל. שַׁרְווּלִים שְׁנַיִם רֵיקִים עֲדַיִן וְהַבִּטְנָה מַבְרִיקָה וְצוֹנֶנֶת | לִפְנֵי שֶׁתֻּצַּת בְּגוּפְךָ. כָּל שָׁנָה אֲנִי עוֹלָה עִם הַמְּעִיל. לֹא חָלוּק, לֹא סוּדָר סְרוּגֵי כַּעַס, רַק מְעִיל – שֶׁיְּחַבֵּק, | חֹרֶף וְקַיִץ וְתָמִיד כָּל שָׁנָה וּמְעִילָהּ. אֲנִי רוֹקֶמֶת עָלָיו מַעֲשִׂים וַעֲלִילוֹת | וְהוּא כָּבֵד בְּאַרְגָּמָן וּדְמָעוֹת. כָּל שָׁנָה אֲנִי מַעֲלָה אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ לִהְיוֹת לְבַד בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ |
"חנה, שמואל".
ספור חנה הוא ספור על כיסופים וגעגועים לילד, אהבה, קנאה, כעס, והתחזקות בעקבות עמידה בניסיון.
הפרק פותח ומספר על אלקנה, למרות שחנה, תפילתה ונדרה הם במוקד. הסיפור מוכיח שלא הייחוס עיקר, אלא מעשי שמואל ואימו, מול מעשי בני עלי.
אלקנה: " וַיְהִי אִישׁ אֶחָד ("אִישׁ אֶחָד = "אחד, משמעו: איש גדול מפורסם).
מִן הָרָמָתַיִם,; 1. אלקנה וחנה רואים את הזולת ומכאוביו.
2. חנה מרמה זו ופנינה מרמה זו – הרמתים (י בכרך),
3. משתי רמות הרואות זו את זו,
גר בצוֹפִים הַר אֶפְרָיִם. וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא, בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. מבני קורח, משבט לוי דברי הימים א ו 18-23.
בני קורח לא מתו, מפני שהיו הרהורי תשובה בליבם, (הראש במדבר טז 25: בני קורח עמדו בניסיון קשה לכבד את אביהם או את משה? והכריעו לכבד את משה).
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת
בְּשִׁלֹה; המרכז הדתי, שם עמד המשכן, שבראשו עמדו עלי הכהן ובניו חופני ופנחס. העולים היו מקריבים לה' ושואלים בעצת הכהן.
במשכן נחרצו עניני מלחמה, שלום, משפטי ירושה, ומחלוקות. (שמואל א א).
עליה לרגל: "וכן יעשה שנה בשנה, מדי עלתה בית ה' כל שנה, אלקנה, פנינה וחנה היו עולים למשכן. אלקנה נהג להעלות כל שנה עם כל משפחתו לרגל לירושלים. אומנם נשים וטף פטורים ממצווה זו, (אך אישה שעלתה שכרה רב).
אברבנאל: "אך לפי שאין לאדם שמחה שלמה, אלא אם הוא עם אשתו ובניו, לכן לקח את משפחתו עמו".
"אלקנה ואשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנין ברחובה של עיר, והייתה המדינה (העיר) מרגשת, והיו שואלים: להיכן תלכו?
ואומרים: "לבית ה'", …ואתם למה לא תלכו עמנו? מיד היו אומרים: נלך"!
עד לשנה הבאה 5 בתים לשנה אחרת 10, ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים.
אמר לו הקב"ה: אתה הכרעת את ישראל לכף זכות … אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות (ילקוט שמעוני שמואל א רמז עז).
"מדוע עלי לא שכנע את העם לעלות? פה מתחיל ויכוח בין בית אלי ובית אלקנה, שאת מהותו נראה בהמשך.
וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה,
מהיכן השם חנה? 1. מהמלה חנן, ברכה, מתנה "אשר חנן ה' את עבדך". "אלוקים יחנך בני". 2. מלשון תחינה "ואתחנן אל ה'".
3 . "חן" ה' העניק לחנה חן: "ונח מצא חן בעיני ה'", יופי פנימי, חן אישה, חן תפילה, חן תחינה (י כהן).
4. חנינה. "וחנותי את אשר אחון",
5. "חינם" נתינה ללא קשר לגמול.
6. חניה, ה' חנה אצל חנה.
7. חנה הקפידה במצוות = חלה, נדה, הדלקת נר.
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִינָּה;
2 נשים לגבר: "שם אחת חנה", חנה הייתה הראשונה שנישאה לאלקנה, ומכיוון שהייתה עקרה הציעה לבעלה, בדומה לשרה, להכניס את צרתה לביתה, אולי בזכות זה ה' ירחם עליה וייתן לה ילדים. (ילק"ש, פס"ר כי פקד, קפא).
| שרה | חנה |
| עקרה, צרה בשם הגר, ותקל גבירתה בעיניה, לא צחקתי, נפקדה וילדה את יצחק. | עקרה, צרה בשם פנינה, וכעסתה צרתה, גם כעס, בעבור הרעמה. ויין ושכר לא שתיתי, ילדה את שמואל. |
פנינה: הייתה אשתו השנייה של אלקנה: צרתה של חנה.
וַיְהִי לִפְנִינָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים וכאבה נורא.
תפילה וייסורים משותפים לחייהן של 4 נשים גדולות: שרה, רבקה, רחל וחנה. רק לאה התברכה בבנים שכן חשבה שהיא שנואה.
ברכת בנים: רבים מספורי התנ"ך, דנים בברכת בנים, ובנשים שנמנע מהן ברכת בטן. ברוב המקרים בתנ"ך היוזמה להשגת ילד היא של האישה.
חנה כמו אימן של מנהיגים אחרים, הייתה עקרה.
ולמה נתעקרו האימהות? שה' מתהווה לתפילתן, (ב"ר מה ד).
עקרות: 1. חוסר יכולת ללדת נחשב תמיד, לפעמים עד ימינו, כקללה. 2. עקרות היא גם חרפה, רחל קראה לבנה הבכור: יוסף, "כי אסף ה' חרפתי".
3. לפעמים העקרה, והסובבים אותה, ראו בעקרות עונש על מעשיה, או עדות לכך, שבעיני ה' אינה זכאית לילדים.
אצל שרה כתב רש"י: מי שאין לו בנים, אינו בנוי אלא הרוס.
עקרות: ולו 2 נשים, שם האחת (הראשונה) חנה ושם השנית פנינה,
ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים, לכאורה נראה ששפר גורלה של פנינה בכך שהיא יולדת לבעלה, ורע מזל חנה: "ולחנה אין ילדים", וה' סגר את רחמה", "כי ה' סגר בעד רחמה". אך בסוף חנה זכתה ללדת את הנביא שמואל
חנה היא אם הנביא החשוב: שמואל. בכל פעם שעתיד להיוולד אדם היוצר מהפכה ושינוי, קודמת ללידתו עכבה של עקרות. (הרב אבינרי). בדרך כלל כשהתנ"ך מספר לנו על אישה עקרה, הדבר גורם לנו לצפות להופעת מנהיג דגול.
פנינה = בתחילה הייתה כפנינה יקרה, אך פנתה מדרך טובה לדרך רעה. פנינה, משמשת כניגוד לדמותה הטובה של חנה.
הספור של חנה הוא ספור על אישה עקרה, נכלמת, מושפלת וסובלת.
נכלמת ומושפלת: ההרגשה של אישה שצרתה יולדת לבעלה והיא אינה יכולה ללדת היא קשה. פנינה ילדה 10 ילדים וחנה כאבה את עקרותה ובושה בה.
צרה: האישה השנייה נקראת צרה. כי הנוהג של 2 נשים בבית אחד, הוא מתכון לצרות. אבל חנה הכניסה צרתה מתוך תקווה ותפילה שבזכות כך תיוושע.
לשרה העקרה, הייתה צרה שילדה בשם הגר,
ולרחל העקרה היו 3 צרות שילדו: לאה, בלהה וזלפה.
חנה העניקה לאישה אחרת הזדמנות ללדת: כדי להעניק לאישה אחרת את האפשרות להביא בנים ובנות לעולם,
לקיים: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". (הרב ידיד, 7 נביאות 148).
חנה יזמה הכנסת צרתה לביתה למען המשכיות משפחת אלקנה, הכול יודעים כמה קשה לאישה להכניס צרה לביתה, אבל חנה הכריעה בעד להכניס צרה לביתה, והבינה כי עליה לוותר על בלעדיות בבית אלקנה כדי לסייע לבעלה במצות פרו ורבו.
ביטויי צער אצל חנה: 1. "ותבכה ולא תאכל", 2. למה ירע לבבך? 3. הלא אנכי טוב לך", 4. "והיא מרת נפש", 5. "ובכה תבכה".
"ותבכה", "כי סגר ה' את רחמה", הסבל מצטבר.
רחל ולאה – חנה ופנינה: לאחת הייתה אהבת בעל ובקשה בנים, וזו שהיו לה בנים בקשה את אהבת הבעל. קדמוניות המקרא ג 1: "מה יועיל לך כי יאהבך, אישך ואת עץ יבש? ואני יודעת כי יאהב אותי, בשמחו במראה בני העומדים מסביב לו כשתילי זיתים".
עקרות וקינאה: חנה ורחל העקרות, הן הנשים האהובות.
הייתה קנאה בין הנשים, אחת קנאה בשנייה בשל ילדיה,
פנינה שראתה שבעלה אהב יותר את חנה, קינאה בה על אהבת בעלה.
לשתיהן רגשות פגועים וכל אחת יכלה לכעוס על השנייה. רחל ולאה, למרות שהיו ביני הן לפעמים וויכוחים או קנאה, ידעו גם לוותר אחת לשנייה.
חרם דרבנו גרשום: ר' גרשום מאור הגולה הטיל חרם ואסר על אדם לשאת שתי נשים, כדי למנוע מצב של: "כי תהיינה לאיש 2 נשים, האחת אהובה ואחת שנואה".
יחסי משפחה: חנה, אם שמואל, ידעה קשיים בחייה:
1. הייתה עקרה,
2. צרתה הציקה לה, והקשתה עליה א. "בעבור הרעימה",
ב. כדי שחנה תתפלל. ג. אולי גם קנאה באהבת אלקנה לחנה.
3 פעמים השפילו ובישו את חנה.
הראשונה הייתה פנינה צרתה, שילדה וביישה אותה על עקרותה, ואולי גם קנאה בה על אהבת אלקנה בעלה.
גם אם פנינה לא פעלה לשם שמים, בעקיפין מעשיה גרמו לחנה להתפלל.
פנינה ניצלה את העובדה כי "ה' סגר רחמה", כדי להרעימה ולזרות מלח על פצעיה. "וכעסתה צרתה, גם כעס בעבור הרעמה". אולי חשבה שחנה עקרה כי אינה ראויה ללדת וצדקנותה מזויפת.
"פנינה פגעה בנקודת התורפה של חנה: כאילו עקרותה באה בגלל יחס שלילי של ה' כלפיה. נראה שאשמה דתית כללית היא אכזרית במיוחד, כי אי אפשר להכחיש או להתווכח איתה. "בעבור הרעמה". (גם הגר לעגה לשרה לאחר שהתעברה: "ותקל גבירתה) פנינה ידעה לקנטר את חנה, אך לא זכרה שיש גם לעודד ולחזק את מי שסובל. חנה ספגה את העלבון בשקט, למרות שידעה לענות.
קנטרנות: דווקא בבית ה' הייתה פנינה משתדלת עוד יותר להכעיס אותה. "שם באווירה הדתית פוגעת פנינה היטב בנקודת התורפה של חנה: עקרות כביטוי להערכתה השלילית בעיני ה'". צהר יעל, האישה ביהדות, 17).
קנטרנות פנינה המבורכת בילדים הגבירה את עומק הפגיעה של חנה.
סנגוריה על פנינה: כאשר בחרה חנה את פנינה, בחרה בה בגלל ייחודה ונדירותה כפנינה. אך הדרך אל הגיהינום רצופה בכוונות טובות. פנינה התכוונה שחנה תקום ותזעק זעקה גדולה. "ותמרר את חייה כל הימים. ויהי בראות השכנות את הדבר הרע הזה ותאמרנה לפנינה: "למה תעשי לה ככה? ותאמר: "המרתי לה ואכעיסה לבעבור תתפלל אל ה'. כדי שלא תפסיק להתפלל.
לכן יתכן שההקנטה הייתה ממחשבה טובה, אבל המעשים היו קשים, (ב"ב טז, ורש"י פסיקתא). יש מדרש האומר: שטן (בספר איוב) ופנינה שניהם התכוונו לטובה. אבל גם אם פנינה התכוונה לטובה, ראו למי משווים אותה, לשטן!
פנינה נעלמה מהסיפור לאחר שהכעיסה את חנה.
שתיקה: "כן תכעסנה" פנינה הכעיסה אותה וחנה שתקה. יכלה לענות לפנינה אך העדיפה לשתוק.למרות הקנטות צרתה לא עזבה את שולחן הסעודה.
חנה לא הלשינה בפני בעלה על מה שעוללה לה צרתה, ולא השיבה לצרתה בהתעללות נגדית, אלא שמרה על אישיות מוסרית (הרב אבינרי).
חנה סבלה מעקרות, מקנטרנות של פנינה ומעלבון שהטיח בה הכהן הגדול: עלי, וכל זאת קיבלה באהבה ובאיפוק.
"מהנעלבים ואינם עולבים". חנה שתקה ולא ענתה על ההקנטות, ורק לאלי שהאשים אותה שהיא שכורה, ענתה בפה מלא.
הספור מתחיל במה שקרה בפעם הזאת. עברה שנה מהעלייה לרגל הקודמת והיא עדין עקרה.
אהבה ורחמים: אלקנה, ריחם ואהב אותה: "כי את חנה אהב וה' סגר את רחמה", למרות שלא ילדה לו, ואולי אהב אותה דווקא בגלל שה' סגר את רחמה.
"מנה אחת אפים". בזמן שפנינה האכילה ילדיה, וניסתה להסב תשומת ליבו של אלקנה לילדיהם. אלקנה דאג לחנה וריחם עליה כשראה שהיא יושבת לבד מול פנינה וילדיה, ולכן תמיד נתן לה מנה כפולה.
הצטער פעמים: על עקרותה, ועל קנטורי פנינה, (אברבנאל). אולי לא הבין למה ה' סגר רחמה? לאור זה שהכיר אותה ואת תכונותיה הטובות.
אלקנה האמין, בניגוד לפנינה שלא מגיע לחנה עונש כזה? לכן ניסה לפצות אותה ולהעניק לה מתנות, כדי להראות לה עד כמה הוא מזדהה עמה ומבין את כאב ליבה.
יחס כפול של דאגה ותשומת לב, אפים – כנגד פנינה וילדיה. (רלב"ג) בסבר פנים יפות: הכבוד אשר עשה אלקנה לחנה, בתתו את מנת עצמו לחנה.
ולא תאכל אלקנה ראה שחנה לא אוכלת (הכלי יקר). הקב"ה נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. חנה קיבלה מנה כפולה, ולא הייתה מסוגלת לאכול אפילו מנה אחת. התשוקה לילד, הכאב וסערת הרגשות שבקרבה סילקו את תאבונה.
חנה לא הייתה מסוגלת לאכול, כי הרגישה שלא מילאה את יעודה, כל עוד לא ילדה.
"והיו לבשר אחד" הבסיס למשפחה היא האהבה, אך אין היא שלמה, בלי המשך: צאצאים. רש"י" "על ידי הולדת בנים".
ההתקשרות בין אדם לאשתו, אחרי שילדים נולדים, היא התקשרות עמוקה יותר. התורה מצווה להתחתן כדי ללדת, ולהמשיך את שרשרת הדורות.
אלקנה קיווה שאהבתו, תפצה את חנה על העדר ילדים. "כי את חנה אהב", למרות שלא ילדה לו. "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". בכרך י, מן הרמתים צופים: כאומר: אין לך סיכוי, תסתפקי בי, זה מה שיש. הציע את עצמו כתחליף לילד אליו השתוקקה. אך אהבתו הגדולה לא יכלה להשביע את רעבונה לבנים.
"העידוד שלו", הכאיב לה יותר, כי דווקא זה שהיה התומך והמשענת, אומר לה שעקרותה אינה נוראה כי הוא עדין אוהבה, (ונראה כאילו פקפק בזכאותה).
נראה שאלקנה השלים עם עקרותה, וביקש להרגיעה, כי זה רצון ה'.
"מי קשה מהשנים: צרתה המכעיסה או אלקנה המבקש להקנות לה באהבתו פיצוי? נראה שאלקנה בחיבתו חנק את יצר החיים"? (יניב ש. ראש הגבעה, 297 כ' אלול תשע"ב).
אלקנה: לא אמר שחנה טובה לו "מעשרה בנים", אלא ניסה לנחמה בחביבות נבוכה שהוא טוב יותר לה "מעשרה בנים". השתדל לרכך את מכת הסבל שלה, וטען שעליה לראות אותו כתחליף ראוי ואפילו טוב יותר לילדים שאין לה.
ניסה לפייסה בניגוד ליעקב הגוער, ובניגוד לרוב הגברים מהתנ"ך ועד ימינו.
אך ניחומי בעלה כנראה לא הקלו עליה, ואהבתו לא פיצתה אותה ולא מילאה את החלל שפערה בה עקרותה.
לאורך הספור כולו 1. חנה לא התלוננה על עקרותה. 2. אלקנה הציע לה להשלים עם עקרותה. 3. פנינה ניסתה לגרום לה תרעומת (הרעימה), 4. עלי גער בה. חנה לא קיבלה עידוד מאף אחד מאלו שסבבו אותה.
תכונות חנה: אך חנה לא נשברה, לא התמוטטה, ולא חיכתה שאחרים יושיעו אותה. יכלה להישבר, אך העדיפה לגייס את הצרה לתפילה ונדר נואש.
במר ליבה, החליטה לשנות בעצמה את גורלה, היא לא נזקקה למליץ, ובניגוד לשרה ולרחל שפנו תחילה לבעליהן בבקשת עזרה, חנה פנתה בעצמה אל ה', התמודדה לבד, התפללה לבד, נדרה ללא ידיעת בעלה, והקדישה בעצמה את בנה לה', ובלא לעדכן את הכהן.
ותפלל אל ה' ובכה תבכה". הלכה לבד למשכן, ולא נעזרה אף בעלי הכהן.
תפילת חנה: בצר לה, פנתה לבקש את עזרת ה', והתפללה בעצמה לבן.
אמונה: חנה באה להתפלל במשכן, וביקשה מה' בן, כך ביטאה את אמונתה שרק ה' יכול לעזור לה.
כי שערי דמעות לא ננעלו: במקום לצבור מרירות, ניצלה חנה את הקשיים, כדי להגיע להשתפכות נפש בתפילה. התפללה בדבקות, ונשפכה כולה לפני ה'.
"ויהי כי הרבתה להתפלל…ובכה תבכה."ותפלל על ה' ובכה תבכה, "והייתה בוכה בעת התפילה, כי שערי דמעות לא ננעלו", (רלב"ג)
חנה הנהיגה חידוש בתפילה: במשכן, היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". לא הקול העיקר אלא השתפכות הלב. המיוחד בתפילתה, זו עוצמת התפילה שלה, שביקעה את כל הרקיעים. 1. רש"י: "שלא היו רגילים להתפלל בלחש." היה נהוג להתפלל בקול רם: "קולי אל ה' אקרא".
2. דעת סופרים: "בדרך כלל יצאו ידי חובה ע"י תפילת שליח ציבור".
אמרה חנה לפני הקב"ה: "רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתיתן לי בן אחד"? (ברכות לא). חנה הטיבה להתפלל. ובתפילותיה שינתה את המציאות. חנה פנתה בבקשה וחזרה פעמים על המלה "נא"
"וחנה מדברת על לבה" "אמר ר' אליעזר…על עסקי לבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באישה לא בראת דבר אחד לבטלה, עיניים לראות, אזנים לשמוע ופה לדבר…תן לי בן ואניק אותו (ברכות לא).
מכל הנשים שהתנסו בעקרות, רק חנה חיברה תפילה שנשארה קנין לדורות הבאים. היא מכנה לראשונה בתנ"ך את ה' – "ה' צבאות".
ברכות לא עב: לא היה אדם שקילס את ה' במילה: "צבאות", עד שבאה חנה".
חנה השתמשה 3 פעמים במלה "אמתך", סימן לענווה ולצניעות שלה.
חששה שתזדקן ולא תוכל עוד ללדת, ובניגוד לבעלה האמינה כי תענה.
תפילתה הדרגתית:
1. "ה' צבאות אם ראה תראה בעוני אמתך, 2. וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, 3. ונתת לאמתך זרע אנשים". חנה לא בקשה סתם ילד, אלא ילד מיוחד שיהיה ראוי לשרת לפני ה'. חנה לא התפללה רק לבן, היא התפללה גם למלך ומשיח לכל עם ישראל. היא הבינה שהעם זקוק באופן דחוף למנהיגות ראויה, (עקב קלקולי בני עלי), ובקשה את הילד למען כלל ישראל.
4 פעמים הזכירה חנה את שם ה' בזמן תפילתה, כך בטאה את אמונתו בו ואת יכולתו לעזור לה. כגודל בקשתה כן גודל המתנה שקיבלה.
בקשה: בעוד שרחל הודתה לה' לאחר שנפקדה, חנה הבטיחה את הבן לה' עוד לפני הלידה. "והיא מרת נפש, (הביטוי מעורר בנו צפיה למעשה קיצוני של אדם נואש), תמורה: מיד הציגה את מה שהיא מוכנה לתת: את הדבר הכי יקר לה: ותדור נדר ותאמר.. ונתת לאמתך זרע אנשים.. ונתתיו לה' כל ימי חייו.
נדר: חנה שילבה תפילה עם נדר. היא הייתה מוכנה להקדיש את הבן שיולד לה לבית ה'. ולכן נדרה נדר חסר תקדים: "ונתת לאמתך זרע אנשים,
ונתתיו לה' כל ימי חייו". חנה נדרה נדר להשאיל את בנה לה'". איני רוצה את הילד בשבילי, אני רוצה אותו בשביל ה'. וכדי שיוכל לחולל דברים גדולים, הבינה שעליו להתחנך במקום קדוש ובידי מחנכים דגולים. (הרב אבינרי).
נדריהם של יעקב וחנה.
| יעקב. | חנה. |
| אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך | אם ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו |
כל מעשיה של חנה בכפלים:
כעסה בכפלים: "וכעסתה צרתה גם כעס." מכעסת וחוזרת ומכעסת. (לא די שהייתה עקרה, נוסף לה גם כעס צרתה).
מנתה בכפלים: "ולחנה ייתן מנה אחת אפים" (קיבלה 2 מנות אך לא אכלה כלל בגלל העצב).
בכיתה בכפלים: "בכה תבכה".
ראייתה בכפלים: "אם ראה תראה בעוני אמתך".
נדרה בכפלים: ותדור נדר". (מדרש שמואל). ("הנודר, כאילו נתן קולר בצווארו", (ירושלמי נדרים פט א, יל"ש ע"ח).
ייעודה בכפלים: יעוד אימהי, ויעוד אלוקי. רד"ק שאל: 1. איך נדרה על בנה שיהיה נזיר? 2. איך נדרה על דבר שלא בא לעולם? 3. איך אישה נודרת לבד?
התשובות: 1. חנה נדרה לא על בנה אלא על עצמה שהיא תפקיד את בנה במשכן ושם יגדל כנזיר. 2. כאשר שמואל גדל הוא הסכים לקיים נדר אימו. והסכמתו מאשרת את הנדר למפרע. אימו רצתה והוא קיים.
3. בעלה הסכים לנדרה ככתוב: ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך".
| אלקנה ניחם את חנה. | חנה התפללה ונדרה. |
| למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך? הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים. | אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו. ומורה לא יעלה על ראשו. |
| 3 פעמים "למה"? 2 פעמים "ו" החיבור, 2 פעמים "לא". | 3 פעמים "אמתך", 2 פעמים "ו" החיבור, 2 פעמים "לא". |
העלבון השלישי שהוטח בחנה היה הנורא מכולם, כי הוא בא דווקא מפי – 1. הכהן הזקן, 2. במקום הקדוש ביותר, 3. ברגע התפילה הנשגבה ביותר.
ברגע עילאי זה של אקסטזה עלי חשד בחנה שהיא שיכורה.
ירידת בית עלי: עלי ישב על הכיסא כשחנה באה להתפלל.
הגאון ר' אליהו: "עלי היה מודאג מתפילות חנה. (קול אליהו נח נט) נראה שעלי פחד מחנה ומשפחתה, מהצלחת משפחתה והשפעתה, מול כשלונו בחינוך בניו.
עלי ואלקנה: עלי התקנא בהצלחת אלקנה להביא את ישראל לשילה, משימה שהוא היה צריך לבצע. מעמדו העולה של אלקנה במשכן הדאיגה אותו לנוכח התנהגותם הנלוזה של בניו במשכן, שבעטים מעטו העולים לרגל למשכן.
וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'. עלי לא התמודד עם בניו שהכניסו התנהגות לא נאותה למשכן. בני אלי התנהגו בצורה לא ראויה במשכן עם הנשים והגברים. ועכשיו עלי פקפק דווקא בחנה, וניסה להסיח את דעתה מתפילתה במשכן ה'.
עלי וחנה: עלי שומר את פיה: תפילותיה שהרעימו שמים, עוררו סקרנותו. עלי התפלא לצורת תפילתה, כי תפילתה הייתה שונה מאד מהרגיל.
עלי יכול היה לפרש את התנהגותה כאקסטזה דתית, אבל העדיף לחשוד בה שהיא שכורה. עלי חשבה לשכרה, אך היא הייתה כשרה, (דברי אליהו).
שכרה או כשרה? עלי שאל באורים ותומים ויצאו האותיות הכשר, במקום לקרוא כשרה, או כ שרה, קרא שכרה. (הרב ידיד 7 נביאות 168).
מי היה צריך לשמוח בנדר?
עלי, כי כאשר יתפרסם שעקרה ילדה לאחר 19 שנה, בזכות תפילתה בשילה, ינהרו רבים אל הבית, אך עלי (הסיבה העיקרית בהמשך) אולי חשש שהעולים יגלו את קלון התנהגות בניו, ולכן לא עודד את עליתם לרגל של בני ישראל, כפי שעשה אלקנה. (עלי מת בשעה שנפל מכיסאו כששמע על מות בניו).
למרות התפילה הארוכה והבכי, עלי לא חש במצוקת האישה העומדת לפניו. הוא גילה אטימות וקשיחות וחשב אותה לשיכורה.
שיקול הדעת של עלי היה לקוי, בניו היו בני בלי-יעל ויתכן שהיו מגיעים שיכורים למשכן, ועלי טעה וחשב שחנה שהיא אחת מהם.
עלי חשב עליה: "בת בלי-על, זה האופן שבו הגדירו את בני עלי: "בני בלי-על.
עלי העדיף לקרוא לאישה המתפללת "שיכורה", במקום לנזוף בבניו.
איך טעה כל כך? 1. לא היה די רגיש להבחין במצוקתה של האישה שלפניו. 2. לא היה די רגיש להבחין בין שכורה לכשרה.
3. לא היה רגיל לראות אדם שיכור מתפילה ולא מיין.
4. אולי היה רגיל למצוא במשכן את בניו שיכורים.
עלי נזף בה בחומרה: "עד מתי תשתכרי, הסירי את יינך מעליך", (כשהתפללה לבן הבטיחה חנה להפוך בנה לנזיר, ועלי מאשים אותה בשכרות?).
לעומת דברי הנזיפה הקלים שנזף בבניו, בחנה הוא נזף בחומרה.
יחסו השליל יכול היה להפחיד אותה, אולי גם בשמים לא קבלו את תפילתה? חשדותיו העליבו אותה.
פנינה השפילה אותה בדברי אמת: "את עקרה",
עלי השפיל אותה בחרפת שווא: "את שכורה".
שאלתו של אלקנה: "למה לא תאכלי"? הביעה אהבה,
שאלת עלי: "עד מתי תשתכרין"? הביעה זלזול.
לא הכירו בגדולת חנה: גם אלקנה בעלה, גם פנינה צרתה, וגם עלי הכהן, פקפקו בחנה, ולא הכירו באישיותה, (צהר י, פקידת עקרות 39).
אלקנה לא חש בסבל הנפשי שגרמה פנינה לחנה. פנינה הרעימה אותה. שני אלו לא חשו את כאבה. לבעלה ולפנינה לא השיבה, אך לעלי השיבה.
עלי האשים אותה בשכרות, והיא אולי כדי להקדים רפואה למכה, הבטיחה שבנה יהיה נזיר. חנה: לא שפכתי יין לתוכי, שפכתי החוצה את נפשי, (סימון א).
כשאלקנה ענה לחנה, היא בחרה לשתוק, לא לענות לו וללכת להתפלל.
דחתה את הביקורת: כשעלי נזף בה, היא לא שתקה, התעמתה אתו, אמנם בצורה מנומסת ומאופקת, אך לא ויתרה ובקשה להוכיח את צדקתה. כאשר עלי גער בה, התנצלותה הפכה לביקורת. היא כעסה על שחשבה לשיכורה.
כשם שלא הטיחה דברים בפנינה, ולא עזבה את שולחן הסעודה בכעס, כך גם לא ענתה בבוז או בלעג לזה שחשד בה לחינם שהשתכרה.
"לא אדוני, אישה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה', אל תיתן את אמתך לפני בת בלי-על כי מרוב שיחי וכעסי דברתי".
הגר"א: אני עקרה, המתפללת על בנים וכשרה כשרה אמנו".
ברכות: לא אדון אתה בדבר הזה, ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר הזה … שדנתני לכף חובה ולא לכף זכות." (לא).
ולמה קראת לי שכורה ולא כשרה?
עלי האמין לחנה, בבחינת "ניכרים דברי אמת", והודה שתפילתה מעידה על דבקות בה'.
עלי בירך אותה: המדרש: "לכי לשלום וה' ייתן לך את ש(א)לתך שלתך אשר שאלת מעמו." "שלתך", כתוב ללא "א", מהמלה "שליה", שלית העובר.
עלי ברך את חנה: העניק לה ברכה שכל תפילותיה יענו.
עלי אמר לה: ייתן ה' את שאלתך אשר שאלת מעמו. ההשפלה הפכה לברכה.
לזכותו של עלי יש להגיד שידע לקבל דברי תוכחה, ולמרות שטעה, הראה גדלות נפש כשבחר לברך את חנה. וזה שקודם דחה אותה כשיכורה, גילה רגישות ולא שאל אותה לתוכן תפילתה, ובירך אותה.
סליחה: כשבקש סליחה, שבה רוח הקודש לעלי, והוא בישר לה שנתקבלה תפילתה ותזכה לבן. רש"י: "בשרה שנתקבלה תפלתה".
חנה לא סיפרה לעלי על מה התפללה. נראה שהיא האמינה שרק ה' יכול לעזור לה ולא בשר ודם.
אירוניה: האירוניה היא שבלי לדעת עלי ברך אותה, ובעקבות ברכתו, נולד לה בן, ואותו בן, ולא הבנים שלו, יירש אותו אחריו, וינהיג את ישראל במקום בניו.
4 פעמים כתוב על האוכל של חנה:
כשהגיעו לשילה לא אכלה, כביטוי לצער העקרות.
נשארה לשבת ליד השולחן עד לסוף הארוחה, כביטוי לכבוד אלקנה בעלה.
אכלה מעט כדי לשמח את אלקנה: "קמה אחרי אכלה",
כשחזרה מהמשכן שם עלי ברך אותה, אכלה כראוי, כביטוי לאמונה שתפילתה נענתה. לראשונה מזה זמן רב היטיבה לבה בסעודה – "ותלך האישה לדרכה, ותאכל ופניה לא היו לה עוד". הרי ה' לא ענה לה?
תקוה: למרות שעדין לא היה לה בן, ופנינה עוד לעגה לה, הברכה נתנה תקוה בליבה שתפילתה נשאה פרי, והמילים שבחר עלי כדי לברכה, נגעו בליבה.
"בעבור הרעמה" אמר הקב"ה: "את מרעמת אותה עלי? חייך שאין רעמים שאין אחריהם מטר", ומיד אני פוקדה (ילקוט שמעוני ב רמז עז, שמואל א א, פס"ר).
חנה ילדה את בנה הבכור אחרי 19 שנה (תנא דבי אליהו פי"ח).
שמואל: חנה ילדה וקראה לבן עליו חלמה, שמואל: 1. כשהביאה מנחה אמרה: כי ה' נתן לי את פרי חזוני: את שאלתי אשר שאלתי ממנו. "שאול מק(א)ל. מדרש אשת חיל: זו חנה ששאלה את בנה מה'.
"כי מה' שאלתיו". אולי כדי להזכיר לעצמה, בכל פעם שתקרא בשמו, שיהיה עליה להיפרד ממנו ולתת אותו למשכן ה'.
עלי אמר לה: "ייתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".
2. כל עוד שמואל ינק, הוא היה שאול מה' ע"י אימו. כשנגמל נמסר למשכן: הוא שאול לה'. וגם אנכי השאלתיהו לה'".
3. שמע ה' את תפילתי, (רד"ק) מה' לחנה, ומחנה לה'.
האימהות והיעוד: "ותשב האישה ותניק את בנה עד גמלה אותו", זו הפעם היחידה ששמואל נקרא: בנה.
וודאי זה היה ניסיון קשה להיפרד מבנה התינוק, ולהניח לעלי הכהן לגדל ולחנך אותו בשילה, כל כך רחוק ממנה. בדיחה: אתרום 100$ לביה"כ, אם אמצא חניה, בדיוק לפניו מכונית יוצאת מחניה. תודה ה' כבר מצאתי לבד.
אך לחנה לא היה ספק שהיא תמלא את הנדר שנדרה.
ההנקה: 2 נשים בתנ"ך, התפללו לכך שיוכלו להניק את ילדם, שנים ארוכות: חנה ויוכבד, ושתיהן ידעו שכשייגמל הילד יאלצו להיפרד ממנו. יוכבד נאלצה לתת את בנה לבת פרעה וחנה נתנה את בנה למשכן. חנה הניקה את שמואל כל זמן שיכלה, כדי להרחיק את הפרידה מהבן לו חיכתה שנים כה רבות.
נראה שגם חנה הייתה מאותן אימהות שקיוו להניק, זמן ארוך ככל האפשר.
כל עוד חנה הניקה את בנה לא עלתה לרגל לי-ם. כאילו רצתה למצות עד תום את תקופת ההנקה בחברת בנה. גם לא ניתן לשים תינוק בבית ה' כל עוד הוא זקוק לינוק מאימו.
4 פעמים מוזכרת הגמילה, אולי כדי להדגיש את הקושי של חנה לגמול את בנה ולשחרר אותו. "עד ייגמל הנער…וישב שם עד עולם".
חכמים התווכחו כמה זמן תינוק יונק, ור' יהושע אמר: (מסכת כתובות ב ט) אפילו 4 או 5 שנים.
כשאלקנה ביקש ממנה לעלות אתו לרגל, היא כאילו אומרת: לרגע לא חשבתי להשאיר את בני אצלי, הוא אצלי בהשאלה בלבד, אך לא אעלה עד שהוא ייגמל.
חסר אמון באשתו: אלקנה שוב לא הבין את אשתו, הוא חשש שהעיכוב עלול להזיק לתינוק, הטיל את האחריות על אשתו: "עשי הטוב בעיניך, שבי עד גמלך אותו, אך יקום ה' את דברו". למרות שאלקנה לא היה שותף לנדר של אשתו, כנראה חשש שאם לא יקימו את הנדר הבן שלהם יפגע.
"עשי כטוב בעיניך". אלקנה הטיל על חנה את האחריות למה שיקרה בגלל החלטתה. כפיות טובה עלולה להיענש בביטול הטובה.
עמדה במבחן: "ותשב האישה ותניק את בנה עד גמלה אותו", שוב עמדה חנה במבחן ושוב עמדה בו ברצינות. היא מלאה את חובתה כלפי שומע תפילתה. הצלחתה היא עדות שגם הפעם צדקה במעשיה.
===בבית ה' ביקשה את בנה. וזה המקום שבו החליטה להפקיד את בנה לעולם.
האם הגדולה: לאחר שגמלה את בנה, החליטה להביא אותו למשכן, כי ידעה שמוטב שנביא יחנך את בנה, ואכן שמואל הפך לנביא גדול בעצמו.
חנה פעילה: כשחנה עלתה למשכן, אלקנה לא הוזכר, כדי להדגיש שחנה הביאה את בנה למשכן, וחגגה את המאורע הגדול ביוזמתה.
חנה: 1. הקדישה את הבן, 2. היא הכינה את הנדבה שהעלתה למשכן יחד עם בנה, 3. היא החליטה מתי הוא הזמן המתאים למסור את בנה.
אבל אלקנה הצטרף אליה ושניהם מסרו את הילד לעלי למרות שרק היא נדרה למסור את הילד לה' ואלקנה נדר רק לזבוח זבחים.
חנה הביאה מתוך הכרת תודה: 1. "פר משולש" כנגד מנה אחת אפים, 2. "איפת קמח", כנגד "לא תאכל, 3. "נבל יין", כנגד "הסירי יינך מעליך".
עלי כלל לא הכיר אותה, אבל חנה לא ראתה בשכחה זו סיבה לסגת מקיום הנדר הקשה שנדרה.
היא הציגה עצמה לפני עלי והזכירה לו: "אני האישה הנצבת עמך בזה… וייתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו". ה' נתן לי מה שבקשתי ממנו ולכן אני משאילה לה' את מה שהוא נתן לי.
"וגם אנכי השאלתיהו לה'." "שאלתי אשר שאלתי" = "השאלתיהו".
אכזבה, עלי ביקש להרוג את שמואל: חנה ציפתה שעלי יקבל את מתנתה הנדירה בסבר פנים יפות. לא בכל יום נותנת אישה את בנה שנולד לה אחרי 20 שנות עקרות ארוכות במתנה. וכאן ציפתה לחנה אכזבה.
עלי ביקש לדון את שמואל הקטן ביום הגיעו למשכן כמורה הלכה בפני רבו ולהמיתו. עלי רצה לסגור את שילה ולהפכה לנחלת כהנים, לפיכך דרש שהשחיטה תעשה רק ע"י כהנים, אבל שמואל הקטן הוכיח לו שגם זר יכול לשחוט ועל זה ביקש להורגו …
באה חנה וצווחה לפניו… אמר: הניחי להענישו, ואבקש רחמים וייתן לך בן טוב ממנו. אמרה לו: אל הנער הזה התפללתי, (ילקוט שמעוני שמואל א)."
זה היה מאבק בין תפיסת בית עלי: סגירת המשכן רק לכוהנים, ותפיסת בית אלקנה: פתיחת המשכן לכלל ישראל. חנה נצחה ועלי נסוג (הרב ידיד 7 נביאות 171).
היו 2 סיבות לכך שב"י נמנעו מלעלות לשילה: 1. התנהגות בני עלי. 2. מגמת עלי לסגור את המקדש רק לכוהנים. ואלקנה הצליח להחזיר את העם למשכן.
חנה הייתה פעילה, עלי היה סביל. חנה עלתה לרגל, ושמואל כאימו הלך כל חייו מעיר לעיר לשפוט את ישראל.
ברכת עלי: 1. "ייתן לך ה' את שלתך", וברכה זו עזרה להולדת שמואל. עתה עלי ברך את חנה שכגמול על מסירת הילד, ה' ייתן לה ילדים נוספים.
"ישם לך ה' זרע מן האישה הזאת תחת השאלה אשר שאל לה'". עלי השתמש בביטוי "האישה הזאת" ויצר ניגוד ל"אישה אחרת" פנינה צרתה.
כל בנים שעתיד ה' ליתן לך, יהיו מן הצדקת הזו.
ואכן "פקד ה' את חנה, ותהר, ותלד 3 בנים ו- 2 בנות." נוסף על שמואל.
געגועים לבן הגר במרחקים:
עלי לא הבין שילדים נוספים, אינם מוחקים מהלב את הילד הרחוק.
מעיל שמואל: "ומעיל קטן תעשה לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה, בהעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים". אחרי הפרידה מבנה, לא נשמע עוד קולה של חנה, את רגשותיה היא ביטאה במעשים: הכינה לבנה מעיל כמתנת פרידה. כל שנה היו חנה ואלקנה באים לבקר את בנם במשכן, וכל שנה הייתה חנה מביאה לבנה מעיל גדול מעט יותר, מזה שהביאה לו בשנה החולפת.
כמה אהבה השקיעה חנה בתפירת מעיל זה, כמה דמעות געגועים ספג המעיל שחנה תפרה לבנה הרחוק, בצפייה ליום בו תפגוש ותמסור לו את מתנת אהבתה, ותראה אותו מתחמם במעיל החדש.
המעיל היה לנחמה מרגיעה של הילד הבודד והמתגעגע להוריו שגדל במשכן, כמו דובון לתינוק בוכה, לאורך כל השנה בה היה מרוחק מהוריו.
אסתר אטינגר
| כָּל שָׁנָה אֲנִי עוֹלָה עִם הַמְּעִיל. שַׁרְווּלִים שְׁנַיִם רֵיקִים עֲדַיִן וְהַבִּטְנָה מַבְרִיקָה וְצוֹנֶנֶת לִפְנֵי | שֶׁתֻּצַּת בְּגוּפְךָ. כָּל שָׁנָה אֲנִי עוֹלָה עִם הַמְּעִיל. לֹא חָלוּק, לֹא סוּדָר סְרוּגֵי כַּעַס, רַק | מְעִיל שֶׁיְּחַבֵּק, חֹרֶף וְקַיִץ וְתָמִיד כָּל שָׁנָה וּמְעִילָהּ. אֲנִי רוֹקֶמֶת עָלָיו מַעֲשִׂים וַעֲלִילוֹת וְהוּא כָּבֵד בְּאַרְגָּמָן | וּדְמָעוֹת. כָּל שָׁנָה אֲנִי מַעֲלָה אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ לִהְיוֹת לְבַד בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ |
כנראה ששמואל לא הסיר מעולם את המעיל שאימו תפרה לו כי המעיל היה גם מעין סמל לשמואל, סמל של אהבת אימו הרחוקה ממנו.
אולי לכן כעס שמואל כעס כה רב, כששאול קרע את מעילו, כשבקש לעכב אותו, והוא הגיב: קרע ה' את מלכותך מעליך".
שנים רבות לאחר מכן, בעלת האוב העלתה לפני שאול את דמות שמואל.
וכששאול שואל אותה "מה ראית"? היא ענתה: "איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל. וידע שאול, כי שמואל הוא". המעיל הפך להיות סימן הכר של שמואל, שאול זיהה את שמואל רק לפי המעיל.
בעוד שמשון שגם אימו הקדישה אותו לנזירות סימן ההיכר שלו היה השער.
תפילת הודיה: חנה התפללה בעת שהייתה עקרה ולא שכחה להתפלל ולהודות לה' גם אחרי שנולד בנה.
"התפילה מבטאת את עוצמת חנה, ואת הדרך בה היא מחזקת את עצמה כשנפרדה מהילד לו צפתה כל שנות עקרותה, (אמית יאירה, לקרוא ספור מקראי 41).
4 פעמים מופיע שם ה' בדבריה וכך היא חושפת את אמונתה שתפילתה לה' היא שהושיעה אותה ונתנה לה בן. שיר הלל לה': "עד עקרה ילדה שבעה".
הזוהר: 2 נשים היו בעולם ואמרו שירות ותשבחות לה' ששום גבר לא אמר כן, ומי הן? דבורה וחנה. (תג יט).
סיפור חנה מתחיל במילים: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים, מהר אפרים, ושמו אלקנה, בן ירוחם, בן אליהו, בן תחו, בן צוף, אפרתי. בן קורח משבט לוי. ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה צבאות בשלה. וכן יעשה שנה בשנה".(שמואל א א).
סיפור חנה מסתיים במילים: "ומעיל קטן תעשה לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה, בהעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים".
המילים: "מימים ימימה", נמצאים בפסוק הראשון וגם האחרון של הפסוק.
מה שונה בין 2 הפסוקים האלו? הפסוק הראשון מדבר רק על אלקנה ולא על חנה, והפסוק האחרון מדבר רק על חנה ולא על אלקנה.
מדוע? כי במהלך ספור הולדת שמואל, התבררה גדולתה של חנה, אמונתה בה', בטחונה בו ונדיבות קורבנה לה', והיא הפכה לאימו הגדולה של שמואל.
אם גדולה: לשמואל הייתה אם גדולה, שסללה את הדרך לגדלות בנה.
חנה יצאה מחוזקת מהתמודדות שלה עם עקרותה. הכתוב מצביע על רוממותה ונפשה הגדולה של חנה שזכתה לבן גדול, (מגילה יד).
חנה הייתה אקטיבית, יוזמת, החלטית, מכירה טובה ומודה בשירה לה'.
שירת חנה: "אל תרבו תדברו גבוהה" רש"י: זו פנינה שהייתה מתגאה עליה.
"עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה" מי העקרה? חנה.
ומי האומללה? פנינה. למה פנינה אומללה? ילק"ש: 10 ילדה, אלא כשנפקדה חנה, הייתה חנה יולדת בן אחד, ופנינה קוברת 2 בנים. כיוון שנתעברה חנה בן חמישי, נתייראה פנינה שמא תקבור בניה שנשארו לה, הלכה ובקשה מחנה: "יודעת אני שחטאתי לך, אלא ותרי לי, שיחיו 2 בני". התפללה חנה וחיו.
אמר הקבה: חייך שהיו ראויים למות, אלא הואיל ומתפללת עליהם, לשמך אני קורא אותם. חנה ילדה חמישה ועוד 2 בני פנינה לכן כתוב: עד עקרה ילדה 7.
המכות שקיבלה פנינה הבהירו לה שחטאה לחנה כשהרעימה אותה.
חנה הייתה אחת משבע הנביאות שהיו לעם ישראל: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.
מה ניבאה: זרע אנשים = זרע שמושח למלוכה 2 אנשים: שמואל משך למלך את שאול ודוד, (ילק"ש עח). זרע אנשים = אנשים גדולים, נביאים וצדיקים.
בן גדול: נבואתה התבטאה גם בשירת ההודיה. "ייתן ה' עוז למלכו, וירם קרן משיחו", זאת עוד לפני מלכות שאול, ודאי לפני מלכות דוד, ובוודאי לפני שהעם ידע שהמשיח יבוא מבית דוד. "רמה קרני בה', דוד ושלמה שנמשכו בקרן, נמשכה מלכותם, שאול ויהוא נמשכו בפך לא נמשכה מלכותם (בבלי, מגילה, יד).
חנה ורחל:
1. שתיהן היו נשואות לגבר שיש לו 2 נשים, אחת אהובה ואחת פוריה.
2. העקרה עמדה מול הצקות צרתה: "כי נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" חנה – "וכיעסתה צרתה".
3. שני הבעלים ניסו לנחם את הנשים במילים שלא הקלו מכאב האישה.
4. 2 הנשים לא הגיבו לדברי הבעל.
5. שתיהן נפקדו: ויזכור ה' את רחל ותהר ותלד בן",
"ויזכרה ה' ותהר חנה ותלד בן".
6. השם שהן בחרו מראה שהן ידעו שה' שמע לקולן: רחל: "אסף ה' את חרפתי", חנה: "כי מה' שאלתיו".
ההשוואה בין שתי הנשים באה כדי לחדד את ההבדלים בין דרכי ההתמודדות שלהן עם העקרות.
רחל שלב 1: בתחילה רחל קינאה באחותה. "כי עזה כמות אהבה" שאהב יעקב את רחל, "קשה כשאול קנאה" קנאת רחל באחותה, ומה תעשה אהבה בצד קנאה? (ילקוט שמעוני שיר השירים).
שלב 2: רחל בקשה להבנות מבלהה אמתה. שרה חשבה ש"בזכות שתכניס צרתה לביתה ה' יפקוד אותה, אך רחל לא בקשה ונראה שהייתה בטוחה: "ואבנה גם אני ממנה". רד"ק: אם יהיה לך ממשפחתי בן, אחשוב אותו כאילו הוא בני". כלומר לא ציפתה לתשועת ה' בעקבות מעשיה.
שלב 3: היא "קנתה" מאחותה את הדודאים תמורת לילה עם יעקב. האירוניה היא שלאה נפקדה בלי הדודאים ורחל לא נפקדה עם הדודאים.
שלב 4: רק אז פנתה רחל לתפילה וכשיוסף נולד היא הודתה לה' על העבר: אסף חרפתה ויבקשה על העתיד: "יוסף ה' לי בן אחר".
חנה בניגוד לרחל: מיד פנתה בבקשה בן מה'.
זכתה חנה שאותה תפילה – אשר עלי חשבה לשיכורה, תהיה בנין אב לסדר תפילה והלכותיה.
אילו הלכות למדו מתפילת חנה?
1. "וחנה מדברת על לבה" – מכאן למתפלל שצריך לכוון לבו", (ברכות לא).
2. "רק שפתיה נעות" – מכאן למתפלל שיניע שפתיו".
3. "וקולה לא ישמע" – מכאן שאסור להגביה קול בתפילה" (אלשיך).
4. "ויחשבה עלי לשכורה". – מכאן ששכור אסור להתפלל". מי שמתפלל שיכור כעובד עבודה זרה.
5. הרואה בחברו דבר לא הגון, יוכיחו.
6. נשים חיבות בתפילה.
7. מי שנחשד בחינם, יתקן הרושם. מי שחשד לחינם בחברו חייב לפיסו, ולברך אותו.
ברכות שחנה יסדה: מחיה המתים, (אל דעות ה) אתה חונן, (שבעים בלחם) מברך השנים.
חנה ואם שמשון: 1. שמשון ושמואל, עתידם נגזר בטרם נולדו.
2. על שניהם נאמר: ומורא לא יעלה על ראשו".
3. חנה ואשת מנוח העניקו לבן את השם שלו.
4. בתחילה הבעלים היו פסיביים ובסוף שיתפו פעולה עם נשותיהן.
חנה ויפתח: 1. שניהם נדרו על דעת עצמם. 2. שניהם קיימו את נדרם. 3. חנה דחתה את קיום הנדר עד ייגמל שמואל, ובת יפתח ביקשה לדחות את הנדר כדי שתוכל ללכת עם חברותיה ולבכות בהרים.
4. חנה מתברכת ויולדת ילדים נוספים. ואילו יפתח הופך ממנהיג מצליח לאדם כושל שאין לו יורש.
הפטרת חנה: בראש השנה קוראים את 2 הפרקים המוקדשים לחנה כהפטרה לקריאת התורה. בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה (מסכת ראש השנה).
ה' פקד את שרה, ה' פקד את חנה. פקידתה של חנה בראש השנה היא עוד סיבה לבחירת ההפטרה. "ויזכרה אלוקים" זיכרון זה בראש השנה. שבת זיכרון.
למה תיקנו 9 ברכות תפילת העמידה בראש השנה? כנגד 9 הזכרת ה' בתפילת חנה.
בפרק 3 קטעים, ככל שהקטע מתאר זמן ארוך יותר, כן הקטע קצר יותר.
זה אומר שבעיקר זה סיפור על אמונת חנה והנדר שלה, למרות שלא בעלה, לא עלי הכהן, ולא צרתה, האמינו שתלד. ושלושת אלו היו דמויות חיוביות, ודווקא בשל כך הם המחישו עד כמה גדולה אמונתה, (כמו ערפה ורות, בועז והגואל).
הפרק בא להעצים את דמות שמואל, בהתמקדו בלידתו הנסית, באביו המיוחד ובאימו הגדולה והמאמינה בתפילה לה', כאילו אמר: תראו למה הוא יכול להגיע.
חנה הייתה ספונטנית וסוערת ואלקנה היה שלוו ורגוע, בניגוד לפנינה המקנאה, עלי ואלקנה רק טעו, בגלל הערכה שגויה ושקול דעת מוטעה.
פרק ב יא וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל בֵּיתוֹ; מצודת ציון על ביתו – אל ביתו.
וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה', אֶת פְּנֵי, עֵלִי הַכֹּהֵן מצודת דוד את פני – לפניו, כי היה מלמדו איך ישרת את ה'. רש"י היה משרת את ה' את פני עלי מכאן למשמש פני תלמידי חכמים, כמשמש פני השכינה.
- יב וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל: לֹא יָדְעוּ, אֶת ה'. מצודת דוד, לא ידעו את ה' – ולחוסר הידיעה הרשיעו לעשות. יג …כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה… מצודת דוד, כל איש – כאשר היה מי זובח שלמים, בא אליו משרת הכהן ובידו מזלג בעל שלש השינים, בכדי שירבה ליקח בו. ומשפט הכהנים – בני עלי עשו לעצמם מנהג קבוע עם העם הזובחים. כִּי עַתָּה תִתֵּן,וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי ה'.. . יח וּשְׁמוּאֵל, מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר, חָגוּר אֵפוֹד בָּד מצודת דוד, כי נאצו – כי בני עלי בזו מנחת ה', ומהם למדו הנערים לחטוא עוד יותר בדבר בזיון הקדשים, הנערים – משרתי הכהן. מצודת דוד' נער – רצה לומר עם שהיה עדיין נער, היה חגור אפוד בד, כדרך החשובים עובדי ה', את פני ה' – ולמעלה אמר את פני עלי, להגיד שלאחר שגדל, לא הוצרך עוד לעלי להורותו. ושמואל משרת וגו' – ולא למד ממעשיהם. יט וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ, אֶת-אִישָׁהּ, מצודת דוד: זבח הימים – מה שרגיל לזבוח בכל שנה. מימים ימימה – בכל שנה ושנה העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה. לִזְבֹּחַ, אֶת-זֶבַח הַיָּמִים כ וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת-אֶלְקָנָה וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה, אֲשֶׁר שָׁאַל לַה וְהָלְכוּ, לִמְקוֹמוֹ. רש"י: וברך עלי – לשון הוה הוא, מברכו היה בכל שנה. תחת השאלה אשר שאל – לו בן, ואמר לו ישים ה' לך זרע וגו', יהי רצון שכל בנים שיהו לך, יהו מן הצדקת הזו, והרי זה מקרא מסורס. מצודת דוד: בטוחים היו בברכת עלי שיהיה להם עוד זרע. תחת – בעבור זכות השאלה אשר כל אחד מכם שאלו לה', כמו שכתוב למעלה (א כח) הוא שאול לה', בשכר זה יהיה לכם עוד זרע. וברך עלי – בראותו את שמואל הולך וגדל בעבודת ה', ברך את אלקנה אביו ואת אשתו, שישים ה' לו עוד זרע ממנה, ויהיה כשמואל. ועלי זקן מאד – כא כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר אמר זה, להצדיק מעט את עלי על מה שלא היה מייסר את בניו, כי בעבור שהזקין ותש כחו, לא היה יכול לייסרם מעתה. שְׁמוּאֵל, עִם ה'. כב וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל … כג וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם מצודת דוד: אנכי שומע מאת כל העם אלה, והם הבאים לזבוח
את דבריכם – מה שמדברים עליכם דברים רעים כד אַל, בָּנָי: כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.. וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ; וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם,
רָעִים, מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה … כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם, עִם ה' וְגַם, עִם-אֲנָשִׁים. מצודת דוד
- הולך וגדל – בחכמה וביראת ה'
- וגם עם אנשים – שהיתה דעתו מעורבת עם הבריות ומקובל להם, וסמכו כאן, לומר שהיה מקובל גם לבני עלי, ולא חשדוהו שהוא הוא המביא דבתם רעה אל אביהם
כז וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹוקִים, אֶל-עֵלִי; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה': … כט לָמָּה תִבְעֲטוּ, בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי, מָעוֹן; וַתְּכַבֵּד אֶת-בָּנֶיךָ, מִמֶּנִּי, … ל לָכֵן, נְאֻם ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, … הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ, וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ–מִהְיוֹת זָקֵן, בְּבֵיתֶךָ… לד וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל-שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל-חָפְנִי, וּפִינְחָס: בְּיוֹם אֶחָד, יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם לה וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים. לו וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ, יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ, לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר-לָחֶם; וְאָמַר, סְפָחֵנִי נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם.
