פרק יד א וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו,
את הישועה חולל יהונתן יורש העצר, הוא ידע שהמצב נואש, והחליט להסתכן, לא היה לו מה להפסיד, הכישלון היה מובטח, הרי הצבא העברי היה קטנטן לעומת הפלישתי, ויונתן קיווה למצוא תחבולה כלשהיא שתערער את הצבא החזק.
יונתן קיווה שבהתגנבות יחידים, ימצא פתרון כל שהוא לחולשת הצבא הפלישתי. לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב מוצב פְּלִשְׁתִּים,
מבצע יונתן השני: בגבורת נפש, באומץ ונועזות, יצא יונתן אל האויב. אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז מצודות:שנמצא בהר מולנו.
מלבי"ם: בשלב זה יונתן לא חשב להתחיל להילחם נגד פלשתים ולכן גם לא אמר לאביו שהוא הולך. דבר זה גם מוכח מכך שיונתן לא שאל באורים ותומים אם ללכת.
וּלְאָבִיו, לֹא הִגִּיד. זו פעם שניה, אחרי שהתנקש בנציב הפלישתי, שיונתן יזם פעולה נגד הפלישתים, בלי לשתף את אביו,
יונתן לא גילה אפילו לאביו שאול, מה הוא מתכוון לעשות: הוא ידע, שאם רוצים את התערבות ה', צריך להראות שמשתדלים, ולהשתדלות זו ה' שולח את תמיכתו:
ב וְשָׁאוּל, יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה, תַּחַת הָרִמּוֹן, אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן; שאול ישב ויונתן פעל.
וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. מלבי"ם: שאול ישב שם משום שהוא לא רצה שמחנה פלשתים יראה שיש לו רק 600 חיילים.
רד"ק: הכתוב חזר על מספר החיילים כדי לומר שלא נוספו עוד חיילים לפני המלחמה. ג וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּנְחָס בֶּן עֵלִי
רד"ק: 2 טעמים שהוזכר אי כבוד. 1. אי כבוד הוא כבר דמות מוכרת מתחילת הספר,
2. יש כאן השוואה בין התנהגות הכוהנים הבזויה בתחילת הספר, שהובילה לכישלון ב"י במלחמה. ולעומת זאת אחיה שהתנהגותו הייתה ראויה והיה לו חלק בניצחון ישראל.
כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ תרגום: אי כבוד היה בנו של פנחס בן עלי, כך שעלי היה אבי דודו של אחיה. נֹשֵׂא אֵפוֹד;
וְהָעָם לֹא יָדַע, כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן.
ד וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים מצודות: בעמק שבין גבעת בנימין, שם היה ממוקם מחנה ישראל, לבין מכמש, שם היה ממוקם מחנה פלשתים.
שם יונתן היה צריך לעבור כדי להגיע אל מפקדת הפלשתים,
וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, מצודות: הייתה בליטה בסלע שיצאה מהצד של מכמש. היו שתי בליטות שיצאו מההרים שעמדו בצידי העמק שהפריד בין גבעת בנימין לבין מכמש,
וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה; וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ, וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. רד"ק: כתב בשם התרגום שבוצץ משמעו מקום חלק, וסנה משמעו מקום שדורכים בו.
ה הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן, מוּל מִכְמָשׂ; וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב, מוּל גָּבַע. ו וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו,
בפסוק זה נקרא יונתן פעמים: יְהוֹנָתָן, זה שמאמין וסומך על ה', בניגוד לשאול המבולבל, החסר סבלנות לחכות לתשובת ה', וסובר בטעות שלחכות לשמואל זו טעות.
לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים כינוי מזלזל בפלישתים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ: מצודות: ישועה.
מלבי"ם: רק בשלב זה נחה על יונתן רוח ה' והוא רצה להילחם נגד הפלשתים. נושא כליו הבין שהייתה כאן התעוררות אלוקית ולכן הסכים לצאת עם יונתן לתקוף את הפלשתים.
כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. מצודות: אם ה' רוצה להושיע את עמו, הוא יכול לעשות זאת גם אם שנינו נתקוף לבדנו את הפלשתים.
יונתן היה בעל אמונה חזקה משאול בה'. שאול לא חיכה לשמואל כי פחד שחייליו מתמעטים, ואילו יונתן האמין: אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.
ז וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו, עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ;
הנער הבין שזו משימת התאבדות ואמר ליונתן: אם אתה רוצה להתאבד, אני לא יכול לעצור אותך! אך אני איתך! יונתן המחליט הוביל את נערו אל הקרב, וזה בניגוד לשאול, שנערו הוא שהחליט והוביל את אדונו, אל שמואל הנביא, כדי שזה יבשר לו שנבחר למלכות.
נְטֵה לָךְ, תרגום: אל הפלשתים, הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ. מצודות: אני מוכן ללכת איתך כרצונך.
ח וַיֹּאמֶר, יְהוֹנָתָן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים, אֶל הָאֲנָשִׁים; וְנִגְלִינוּ, אֲלֵיהֶם.
ט אִם כֹּה יֹאמְרוּ, אֵלֵינוּ, רש"י: דֹּמּוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם, שעתם מצלחת ולבם רם עליהם. הם לא מפחדים מאיתנו ואנחנו בבעיה.
רש"י: דבריהם יהיו הָאוֹת אם ננצח אותם או לא. אם הפלשתים יאמרו עֲלוּ עָלֵינוּ, הדבר מהווה לנו לסימן שהם מפחדים מאיתנו, משום שהם מפחדים לרדת אלינו. אך אם הם יאמרו שהם ירדו אלינו, סימן שכרגע ה' איתם ושהם אינם מפחדים להילחם נגדנו, ולכן לא נעלה לתקוף אותם
רד"ק: אין זה ניחוש האסור בתורה, כי אם היה אסור ליונתן לעשות כך, ה' לא היה מסייע בידו. האיסור בתורה הוא לקבוע את העתיד על פי מקרים שקרו (כמו איזו מניה לקנות), אך אם אדם רוצה לעשות מעשה כלשהו ולתת סימן בידו אם יצליח או לא, מותר לו.
י וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ וְעָלִינוּ, אנחנו נוכל להפתיע אותם במצב הזה, – פחד הקב"ה בליבם ויראים לזוז ממקומם, הם מפחדים וזה לטובתנו!
כִּי נְתָנָם ה', בְּיָדֵנוּ: זה סימן שאנחנו יכולים לנצח אותם.
וְזֶה לָּנוּ, הָאוֹת. מצודות: הָאוֹת הוא בלשון שמשתמשים הפלשתים: "עלו" זהו סימן שיהיה לנו עלייה מהם. מלבי"ם: עצם הדיבור הוא הָאוֹת על מה ה' רוצה.
מלבי"ם: הייתה אפשרות שהפלשתים לא ישתמשו כלל בלשונות שיונתן אמר, ומכיוון שהשתמשו דווקא בלשון זו, הדבר היווה סימן שהם מדברים ברוח שה' כיוון אותם.
יא וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם, אֶל מַצב פְּלִשְׁתִּים; תרגום: יהונתן ונושא כליו גרמו בכוונה לכך שהפלשתים יראו אותם.
וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים בלעג וזלזול: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים, מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.
יב וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם, דָּבָר. מצודות: תעלו אלינו ותראו מה נעשה לכם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו, עֲלֵה אַחֲרַי!יונתן נתן דוגמה אישית, כמפקד עלה ראשון, ונערו עולה אחריו.
כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל. המלחמה היא למען עם ישראל וה' אתנו.
תרגום: תעלה אחריי ונילחם בפלשתים, כי ניכר מדבריהם שה' מסר אותם ביד ישראל.
יג וַיַּעַל יוֹנָתָן, , (על הצוק התלול) עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, רש"י: יהונתן השתמש בכל כוחו כדי למהר ולעלות.
רד"ק: העלייה הייתה קשה ולא היה ניתן לעלות ללא שימוש בידיים. העלייה לשם הייתה דרך בוצץ, שהיה כאמור מקום חלק, ולכן היה צורך להשתמש גם בידיים כדי לטפס עליו.
מלבי"ם: מכיוון שיונתן עלה בשן הסלע, הוא הצליח להגיע לאמצע מחנה הפלשתים. לו היה עולה בדרך אחרת, הפלשתים היו מגלים אותו מיד.
הפלשתים חשבו שהמצב והמשחית כבר נפלו בידי יונתן, כי הם לא היו נותנים לו לעבור דרכם, אך יונתן הגיע לאמצע המחנה מכיוון שטיפס על שן הסלע.
וְנֹשֵׂא כֵלָיו, אַחֲרָיו; וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, מצודות: יהונתן פצע את חיילי הפלשתים, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו.
מצודות: לאחר שיהונתן פצע את חיילי הפלשתים, נושא הכלים של יהונתן הרג אותם.
יד וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁונָה, אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ: תרגום: בהתקפה הראשונה, של יהונתן ונושא כליו, נהרגו מהפלשתים כעשרים חיילים.
רד"ק: הכוונה למפקדי הפלשתים.
כְּבַחֲצִי מַעֲנָה, צֶמֶד שָׂדֶה. מצודות: עשרים החיילים עמדו במרחק קטן זה מזה, כחצי המרחק שבו עומדים 2 שוורים צמודים כדי לחרוש שדה, ולמרות שחיילי הפלשתים היו קרובים זה לזה, הם לא עזרו זה לזה.
מהר"י קרא: הכוונה למידת שטח שאדם חורש במשך כחצי יום (שגם הוא מרחק קטן).
יונתן ונערו הצליח להרוג לבדם 20 איש, אבל הרוגים אלו הבהילו את הפלישתים, ועוררו חרדה במחנה שלהם: טו וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה,
רד"ק: ה' גרם לחרדה הגדולה, כי רק יונתן ונושא כליו תקפו אותם ולא הייתה שום סיבה הגיונית לפחד.
וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית, חָרְדוּ גַּם הֵמָּה; מצודות: אפילו המפקדה העליונה של הפלשתים והחיילים הפלשתים המובחרים פחדו.
וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, רש"י: ההמון זז ממקומו.
בעוז ובאומץ תקף יונתן יחד עם נושא כליו את המחנה הפלשתי ועורר חרדה במחנה.
הפלישתים לא ידעו שרק יונתן ונערו לפניהם, הם היו בטוחים שמאחורי שני אלו, מטפסים עוד מאות אנשים, והתחילו לברוח ויונתן ונערו הרגו אותם, תוך כדי ריצה.
טז וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג, הצופים הבחינו שהפלישתים שהיו קודם כ"כ בטוחים בעצמם ושאננים, פוחדים עכשיו ונסים מרוב בהלה.
מצודות: אנשי התצפית בגבעת בנימין ראו שהמון חיילי פלשתים הוכו,
מלבי"ם: כאשר הצבא מסודר ומאוחד, הוא לא נקרא המון. פה החיילים התפזרו, לכן נקראו המון. החיילים התפזרו לכל עבר ושאול לא ידע אם הם בורחים כי חלק מהם נסוג, או שהם מתכוננים לתקוף כי חלק מהם ברחוו לכיוון מחנה ישראל.
וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם. מצודות: והם המשיכו לספוג מכות שוב ושוב.
וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹוקִים. מצודות: הייתה חרדה גדולה במחנה הפלשתים.
יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ, מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ; וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו. שאול ערך מפקד וגילה שאת המהומה המתחוללת במחנה פלישתים חולל בנו. אך שאול עדיין פחד להתנפל על המחנה המעורער.
יח וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה, הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים: כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
רלב"ג: האורים ותומים היו בתוך הארון. ואולי צריך להסביר את דבריו שכאשר ארון הברית היה יוצא מהמלחמה, היו מוציאים את האורים ותומים מתוך החושן ושמים אותו בארון. בד"כ ארון האלוקים היה בגלגל, ועכשיו הביאו אותו למלחמה.
מלבי"ם: מיום חורבן שילה לא היה מקום קבוע לארון הברית, ובני ישראל היו מוליכים אותו ממקום למקום.
תרגום: ביקש שיקריב את האפוד. רד"ק טען: שאולי כוונת התרגום ששאול אמר לאחיה לקרב אליו את האפוד כדי להצניע אותו לפני היציאה לקרב.
יט וַיְהִי, עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, מצודות: בזמן ששאול אמר לאחיה לקרב אליו את ארון הברית וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים,
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב. מצודות: היו עוד ועוד חיילים של פלשתים שהוכו.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, אֱסֹף יָדֶךָ. מצודות: אל תפתח את האורים והתומים, כי לא נספיק לשאול בהם.
גם שאול וגם בנו ביקשו אות מה', אך לשאול לא הייתה סבלנות לחכות לתשובת ה', כנראה גם פחד לבזבז זמן בזמן שהפלישתים מתחזקים.
שאול לא המתין לתשובת הכהן, ופנה למרדף אחרי צבא הפלישתים הנסוגים, בורחים והחזק מהם כמה מונים, שאול ולוחמיו ניצחו וזינבו והרגו את חלק מהפלישתים.
שאול היה טוב בניהול ארגוני: הוא ידע:
1. לגייס אנשים.
2. להקים תשתית מסודרת לצבא קבע קטן.
3. צבא מילואים גדול ומואמן, בעזרתו הגדיל את שטח שלטונו.
4. חיזק את ביטחון אזרחיו.
אך לעומת יונתן האמיץ והיוזם יוזמות מקוריות, שאול היה "מרובע" ולא חשב מחוץ לקופסה.
יונתן שם מבטחו בה', ואילו שאול תעה בדרכו, קודם רצה להיוועץ בה', אבל מהר נבהל כשראה שהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, הולֶךְ הָלוֹךְ וָרָב, הפסיק את תהליך השאלה באמצע ונותר ללא תשובות, ואילו יונתן קיבל את האות שביקש והצליח.
כ וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד הַמִּלְחָמָה; וְהִנֵּה הָייתָה חֶרֶב אִישׁ, בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה, גְּדוֹלָה מְאֹד.
הפלישתים הרגו אחד את השני,
כא וְהָעִבְרִים, הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה, סָבִיב; וְגַם הֵמָּה, לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל, העברים שהיו במחנה הפלישתים, כעבדים, או נתיני ועוזרי הפלשתים, ראו שהפלישתים מתחילים לברוח, והבינו שזו הזדמנות להתקומם, ולהשיג חופש, והצטרפו לרודפים אחרי הפלישתים.
אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל, וְיוֹנָתָן. מצודות: הכוונה לב"י שגרו בארץ הפלשתים.
כב וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם, שָׁמְעוּ, כִּי נָסוּ, פְּלִשְׁתִּים; וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם, בַּמִּלְחָמָה.
כג וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת יִשְׂרָאֵל;
כך הצליחו יונתן האמיץ ונערו להבריח את כל מחנה פלישתים בכוחות עצמם. הם השיגו לבדם הכרעה בקרב, ויונתן לבדו ייצב את מלכות אביו וחיזק את ממלכתו.
יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ, מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ; וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו, לא נראה ששאול הופתע כששמע שבנו חסר, נראה שחשד בזה קודם.
יח וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה, הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים: כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
יט וַיְהִי, עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, אֱסֹף יָדֶךָ
כ וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד הַמִּלְחָמָה; וְהִנֵּה הָייְתָה חֶרֶב אִישׁ, בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה, גְּדוֹלָה מְאֹד
רד"ק: כאשר שאול והחיילים שאיתו הגיעו למקום הקרב, הם ראו שחיילי הפלשתים דקרו זה את זה מרוב פחד ובלבול.
כא וְהָעִבְרִים, הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה, סָבִיב;
רש"י: חלק מבני ישראל שפחדו מהפלשתים, עברו לפני המלחמה לצד שלהם, ויצאו יחד עם הפלשתים כדי להילחם נגד אחיהם,
וְגַם הֵמָּה, לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל, וְיוֹנָתָן רש"י: גם הם חזרו להיות בצד בני ישראל, ושל שאול ויונתן.
כב וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם, שָׁמְעוּ, כִּי נָסוּ, פְּלִשְׁתִּים; וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה רדפו אַחֲרֵיהֶם, בַּמִּלְחָמָה
רד"ק: יונתן הגדיל את בטחון העם בה' בכך שסיכן את נפשו ותקף את מחנה פלשתים עם נושא כליו.
כג וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת יִשְׂרָאֵל; וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה, אֶת בֵּית אָוֶן
מצודות: ב"י המשיכו לרדוף אחרי פלשתים גם מעבר לבית און, והמערכה עברה לשם.
אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה.
1. שאול וחייליו ניצלו את המהומה במחנה פלישתים והתנפלו על החיילים המבולבלים, ורדפו אחריהם.
2. לא רק שאול ו 600 האיש שאיתו רדפו אחריהם, גם העברים העבדים, שהפלישתים לקחו לעבדים התקוממו נגדם,
3. ברגע שהתברר לעברים שהפלישתים מתחילים לברוח, החיילים העריקים, הפחדנים שהתחבאו בחורים ובנקרות יצאו ממקום מחבואם והתחילו לזנב בבורחים.
לפתע כל מה שהיה נורא קודם, הפך במחי התנקשות ב 20 חיילי מוצב, לניצחון והנרדפים הפכו למנצחים ורודפים.
זהו רגע השיא במלכות שאול, רגע שיא שהושג בזכות התושייה של בנו,
בפרק הבא יסתכסך עם שמואל, ושאול שנזקק כל כך לאישורו של שמואל, ירגיש ערום וחסר אונים בלעדיו.
כד וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ, בַּיּוֹם הַהוּא; רבינו ישעיה: הישראלים נדחקו כדי לרדוף אחר הפלשתים. וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, שאול הפך את המלחמה לנקמה כפיצוי על הפחד, החרדה וחוסר האונים שחש בתחילת המלחמה, ורצה ניצחון כדי לשקם את תחושתו.
מצודות: אני משביע אתכם כדי שלא תהיו עסוקים באכילה אלא בלחימה, וכך אוכל להתנקם מהפלשתים,
צום וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם, לָחֶם. רש"י: לחם כולל את כל סוגי המאכלים.
הניצחון הישראלי היה מובטח, העם היה באקסטזה של הצלחה, ואז שאול החרדתי, הנחית על צבאו, פקודה ששיבשה את ההצלחה. שאול הכריז על צום במהלך הקרב.
למה הכריז על הצום של החיילים? שאול לא היה מנהיג, וחשש שחיילים יעצרו להפסקות ארוכות מדי. במקום שיצווה רק על הפסקות אוכל קצרות מאד, הכריז על צום, כך חיילים שהיה בכיסם, תפוח, גזר או חתיכת פיתה, לא נגעו בהם מחשש לשבירת הצום.
אָרוּר – שאול קילל את מי שיעז לאכול משהו לפני שייתם הקרב, וכך הוא העביר את חרדותיו אל חייליו, והחליש את כושר עמידתם בפני האויב.
צום מחליש, והניצחון היה חלקי: שאול הטיל על העם לצום בזמן המלחמה, מה שהחליש את הלוחמים, ואילו יונתן שהאמין בה' התחזק בליקוק מעט דבש.
יונתן הנהיג את נערו בכוח הדוגמה האישית, שאול, הצליח לכפות את דעתו על צבאו, בעזרת הפחדה.
החיילים יכלו להשיג יותר, לו ליקקו מעט מהדבש שמצאו בדרך, או שהיו אוכלים, תפוח, גזר, או רקיק, שהיה בכיסו של כל לוחם, אבל הם פחדו והמשיכו לצום.
החילים המשיכו במרדף עייפים וצמאים, הם רדפו אחרי הנסוגים עד אילון, ועצרו שם, כי וַיָּעַף הָעָם, מְאֹד.
נפוליון אמר: הצבא צועד על קיבתו: שאול נאלץ להפסיק את המרדף אחרי הפלישתים בגלל תשישות חייליו. הניצחון על הפלישתים, שה' מינה אותו לנגיד כדי שיושיע את ישראל מידם, היה חלקי.
החיילים הצמאים והרעבים הפסיקו את המרדף, לפני שהשמידו את כולם. העם רץ באותו יום 30 ק"מ ממכמש לאיילון, בעודו צם.
בגלל הצום, היו החיילים תשושים ולא היו מסוגלים להמשיך במרדף לילי.
וְכָל הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. מצודות: כל החיילים הגיעו למקום שגדלים שם קנים שיש בהם דבש = קני סוכר
כו וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; מצודות: הדבש היה נוטף מהקנים, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, מצודות: ואף אחד מהחיילים לא הכניס דבש לפיו. כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה
כז וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; רבינו ישעיה: הכוונה לדבש שיצא מכוורת ולא מקנה. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו
מצודות: כשיונתן היה רעב, עיניו היו חשוכות, ולאחר שהוא אכל, היה אור בעיניו
כח וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם;
רד"ק: החייל אמר ליהונתן שהחיילים לא עברו על השבועה למרות שהיו עייפים.
רלב"ג: למרות שיונתן לא שמע, הוא עדיין חטא, כי היה צריך לשאול מדוע אף אחד לא אוכל, או כי אמר שאביו לא עשה כראוי כשהשביע את החיילים.
מלבי"ם: יונתן לא שמע את שבועת שאול וגם אכל רק מעט ועל כך לא הייתה שבועתו של שאול, אך הוא גם נאחז בבולמוס ולכן ברגע שאכל – אורו עיניו.
וַיָּעַף, הָעָם מצודות: החיילים עייפו בגלל הרעב.
רד"ק: חיילי ישראל היו רעבים כי שאול השביע אותם שלא לאכול.
מלבי"ם: חיילי ישראל הפסיקו להילחם. כי הם לא באמת רצו להילחם, אך ששאול הכריח אותם, וברגע שהאויב התפזר, הם הפסיקו להילחם.
ב"י היו תמיד צמים בשעת צרה כדי להיוושע, וגם פה צמו, וכאשר הפסיקה המלחמה, הם רצו לאכול. אך שאול נשבע שלא יאכלו כדי שימשיכו להילחם. שאול התכוון רק על אכילת סעודה עם לחם, אך העם הקפיד גם על טעימת לחם קטנה ועל אכילת כל דבר.
כט וַיֹּאמֶר, יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי, אֶת הָאָרֶץ: יונתן הוכיח שהחלטתו של שאול, לא הייתה נכונה, ולו העם היה אוכל, הוא היה מסוגל להילחם ביתר כוח.
"עכר אבי את הארץ": יונתן העביר ביקורת על האיסור של אביו, לצום בזמן המלחמה. הוראה לא מקצועית, לא אנושית, שעלולה לפגוע ביעילות הלוחמים.
הוא נוכח לדעת שהעובדה שהוא אכל מעט דבש, עזרה לו לשפר את יכולת המלחמה שלו:
רְאוּ נָא, כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי, מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה
מצודות: בכך שאבי השביע את החיילים שלא לאכול הוא השחית את הארץ.
ל אַף, כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: מצודות: אם החיילים היו אוכלים ארוחה מסודרת, ולא רק דבש, מהביזה שבזזו מהפלשתים.
כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים יונתן הבין שלו היו אוכלים, הניצחון היה יכול להיות הרבה יותר גדול.
מצודות: אם החיילים היו אוכלים, היה להם יותר כוח להילחם ולהכות את הפלשתים, מכה גדולה יותר ממה שהם מכים בהם עכשיו.
תרגום: החיילים היו מאוד עייפים בגלל שהם היו רעבים.
לא וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, בַּפְּלִשְׁתִּים, מִמִּכְמָשׂ, אַיָּלֹנָה; וַיָּעַף הָעָם, מְאֹד
לב וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל רד"ק: השורש הוא ע.ט.ה והכוונה היא שהעם נטה. והכתיב מלשון אסיפה. רלב"ג: סיבב. רבינו ישעיה: העם התפזר.
וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם, עַל הַדָּם,
בגלל הצום חטא: מכיוון ששאול לחץ על העם לצום כל עוד הם נלחמו, ברגע שנפסקה הלחימה החיילים חטאו באכילה על הדם.
לג וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם; מצודות: אסור לאכול את בשר הקורבנות לפני שזורקים את הדם על המזבח
וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, רש"י: החטא היה שהם שחטו את האב והבן באותו יום.
רד"ק: חטא ב"י היה שהדם לא הספיק לצאת מהבשר, ויצא שהם אכלו דם.
מחלוקת מפרשים האם בזמן זה היה מותר לב"י לאכול בשר תאווה?
רד"ק: מהכניסה לארץ הדבר מותר מהר"י קרא: לאחר חורבן שילה היה אסור.
גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם. רד"ק: הַיּוֹם = "עכשיו". רש"י: אשחט כאן במקום השחיטה. ב. שאול בדק את סכין השחיטה, אֶבֶן גְּדוֹלָה
שאול שלח מיד שליחים להפסיק את האכילה האסורה, ולאכול רק אחרי שהוא דאג לשחיטה נאותה.
לד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם תתפזרו. וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, מצודות: כל אחד מכם יגיש אליי את השור או את השה שהוא רוצה,
וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, רד"ק: קורבנות שלמים, מותר להקריב בלילה. לדברי האוסרים הקרבה בלילה גם בבמה, הכוונה לבשר החולין.
וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם; תאכלו בלי דם. וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ, הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם
לה וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ, לַה' אֹתוֹ הֵחֵל, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה', מצודות: תגלגלו לפה אבן גדולה, ואני אעשה עליה במה לה', ואזרוק את הדם על המזבח שנמצא מחוץ למשכן או למקדש ונקרא "במה".
רלב"ג: גלגול האבן היה שלב ראשון בבניית מזבח. לשאול לא היה מספיק זמן לבנות את המזבח כי היה עדיין עסוק ברדיפה אחר פלשתים, ולכן גלל בינתיים את האבן וסיים את השלב הראשון. לאחר ששאול סיים את המלחמה, הוא חזר ובנה את המזבח. ב. ייתכן שמדובר על האבן הראשונה, ואבן יכולה להיות בלשון זכר או נקבה.
רש"י: המזבח הזה היה המזבח הראשון שבנה שאול, אך היו מזבחות נוספים שבנה.
רד"ק: שאול היה הראשון מהמלכים שבנו מזבח. ב. שאול הניח את האבן הראשונה על המזבח ואת שאר האבנים השלימו העם.
רבינו ישעיה: בכל תקופת השופטים לא היה מישהו שבנה מזבח לטובת הכלל אך חלקם בנו מזבחות לעצמם.
אחרי שהחיילים אכלו, הציע שאול: לו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ,
שאול ביקש להמשיך את המרדף אחרי הנסוגים, אך העם היה עייף, אחרי שבירת הצום.
שאול ניסה לפתות את חייליו, להסכים להמשיך במרדף, כדי שיוכלו להרוג עוד פלישתים, להגדיל את הניצחון, כדי לדרבן את העייפים להמשיך במרדף, הבטיח שכל אחד יוכל לבזוז את המפסידים בקרב.
וַיֹּאמְרוּ, כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. תרוץ אתה! החיילים היו עייפים ולא זזו. שאול הרגיש שהמומנטום נשמט מידיו, ונאלץ לבקש עצה מה' וקיווה שאם הוא יצווה להמשיך במרדף, העם יציית לו. שאול שאל לפני תום הקרב, בזמן שיש להמשיך בנחישות ולא להתעכב.
וַיֹּאמֶר, הַכֹּהֵן, נִקְרְבָה הֲלֹם, מצודות: כל אחד משבטי ישראל עמד בפינה אחרת ושאול קיבץ את כולם. אֶל הָאלֹוקִים, מלבי"ם: שאול לא שאל עתה באורים ותומים משום שהוא חשב שהפלשתים הפסידו במלחמה הפסד מוחץ ולא היה שייך בכלל לשאול באורים ותומים.
אחיה ענה לו שייתכן שהפלשתים נאספו שוב בעריהם ומתכוננים למלחמה פעם נוספת, ולכן צריך לשאול שוב באורים ותומים.
לז וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל, בֵּאלֹוקִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל; וְלֹא עָנָהוּ, בַּיּוֹם הַהוּא. למה שאול לא נענה? אולי כי זה היה זמן להשמיד את הפלישתים, כפי שציווהו שמואל, כבר בפרק ט' 16 כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, ובגלל השתהותו, הם הצליחו לברוח, ולהתחזק.
כשה' לא ענה, שאול ניסה לברר האם יש חוטא או אשם בכך שה' לא עונה לו?
האם שאול הפנים שלו הרשה לחייליו לאכול מעט, כפי שדרש יונתן, ולו היה מראה גדלות רוח כלפי חטאו של יונתן, כפי שהראה אחרי שבני בלייעל לעגו לו אחרי הכתרתו, היה מצליח יותר?
אברבנאל: שאול לא נענה בגלל חטאו שלא חיכה לשמואל בגלגל.
מלבי"ם: למרות שהישועה הייתה ע"י יונתן, הרי שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים ולכן ייתכן שכל מה שקרה – קרה בגלל חטאו.
רד"ק בשם רס"ג: שאול לא נענה באורים ותומים כדי להראות לעם שיונתן שגה. לו היה שאול נענה היה העם אומר שיש כאן אפליה לטובת יונתן בגלל שהוא בן מלך.
וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת, תרגום: תבררו ותראו מה חטאנו היום,
לח וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּנּוֹת הָעָם; רש"י: תיגשו אליי כל האנשים החשובים בעם, הַיּוֹם מצודות: שבגללו, לא הצלחנו לסיים היום את המלחמה
לט כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מצודות: אני נשבע בשם ה' שהושיע את ישראל, כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, מיד חשד בבנו, והכריז: כִּי מוֹת יָמוּת; מצודות: אם יונתן בני חטא – הוא ימות, למרות שמדובר בבן שלי וְאֵין עֹנֵהוּ, מִכָּל הָעָם, העם לא ענה לשאול, מי שבר את האיסור לאכול, וה' לא ענה לו אם להמשיך את המרדף אחרי הפלישתים בלילה,
כך נשאר שאול מנותק גם מה' וגם מאנשיו.
מ וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי, נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד; מצודות: אתם כולכם תהיו בצד אחד, ואני ויונתן נהיה בצד השני, ונטיל גורל ונברר באיזו קבוצה נמצא החוטא – בקבוצה של כל החיילים או בקבוצה שלי ושל יונתן,
רד"ק: כל חיילי ישראל היו רשומים על קלף אחד ועל הקלף השני היו רשומים שאול ובנו. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה.
מא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים; מצודות: תן לי דבר תם ושלם, תטיל את הגורל בצורה אמיתית לפי יד ההשגחה, כך שהגורל לא ייפול על מישהו במקרה.
תרגום: תָמִים = אמר "תביא באמת את הגורל".
וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ, רש"י: יונתן ושאול "נלכדו", עלה בגורל שהחוטא נמצא בקבוצתם, ושאר העם יצא נקי מהגורל, יצא שהחוטא לא היה בקבוצה של כלל החיילים.
מב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ, בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי; וַיִּלָּכֵד, יוֹנָתָן
מג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת!יונתן היה מוכן למות.
כנראה הכיר את אביו הנוקשה. ואולי שאל: הִנְנִי אָמוּת? על זה מגיע לי מוות? הרי גם שאול חטא: 1. לא חיכה לשמואל,
2. לא היה לו סבלנות בתחילת הקרב לשמוע את תשובת ה' לשאלה אשר שאל.
מהר"י קרא: צלע זו של הפסוק נאמרה בתמיהה, יונתן שאל את אביו: וכי בגלל שאכלתי מעט דבש אמות?
מד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן. קל לדון את האחר.
שאול הציג אמונה נוקשה, פולחנית פנאטית, (כמו יפתח) עם הרבה חומרות, צווים, והסתייגויות, הוא העדיף ציות ע"פ חיי בנו. ואילו יונתן האמין מאד בה': "אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ: כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.." אך הסתייג מנדרים, שבועות ודרכי פולחן.
כששאול שמע שבנו הרג את הנציב, הוא נאלץ להסכים עם מה שעשה בנו, גייס צבא, אך לא יזם כל מתקפה.
כתוב: אין אדם מקנא לא בבנו ולא בתלמידו, אבל אולי שאול קינא בניצחון שהביא בנו עם שיטות נועזות המאפילות על ההתנהלות הכבדה של עצמו.
רמב"ן: יונתן התחייב מיתה ע"פ הפסוק: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת, ממנו למדים שמלך או סנהדרין שנשבעו והחרימו דבר, ה עבר על החרם חייב מיתה.
מה וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל?
העם הזדעזע מול העיוורון ההורי, של אב המבקש להרוג בן שחולל נס והביא ישועה לכל העם.
יונתן היה כל כך אהוב על העם, עד שהעם הציל אותו מידי אביו שביקש להורגו, על כי אכל, למרות הצום שהכריז שאול, עליו לא ידע יונתן.
מצודות: הרי בזכות יונתן, ה' הושיע אותנו מידי הפלשתים בישועה הגדולה.
כנגד השבועה של שאול, להרוג את בנו, העם נשבע שבועה אחרת: חָלִילָה, חַי ה' אִם יִיפֹּול מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, רש"י: העם התיר את שבועת שאול.
העם מרד נגד החלטת המלך: כפי ששאול סרב להרוג את אלו שלא תמכו בו לאחר הכתרתו ולגלגו: מה יושיענו זה? וקבע: לא ייהרג איש ביום שה' הביא תשועה לעמו, כך טען גם העם: אי אפשר להרוג את יונתן כִּי עִם אֱלֹוקִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה.
יונתן ניצל. שבועת שאול להרוג אותו, הופרה בידי העם. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת. איך פדו? בכסף? בהפרת נדרו של שאול?
מצודות: בדברים האלה פדו חיילי ישראל את יונתן, וכך יונתן לא מת. הרי ה' הושיע את ישראל על ידי יונתן, ואם כן, ברור הדבר שיונתן לא עבר על השבועה בכוונה, הדברים שאמרו חיילי ישראל שכנעו את שאול שלא להרוג את יונתן.
העם הוכיח שהוא הריבון האמיתי, שמסרב לאפשר למלך, לחולל עיוות מוסרי.
גם בעת העונש שרצה שאול להטיל על יונתן, הוא הניח לעם להחליט במקומו.
האם שמח שאול שבנו ניצל? או שהצטער על שאין הוא מצליח לכפות את דעתו, ושהעם הציל את בנו מידיו? אולי ראה את האהבה שבנו מקבל מהעם, והתקנא בו?
דווקא במלחמת מכמש כשהראה גדלות רוח וחנן את המפקפקים בזכותו למלוך, הוא הצטייר כמלך חזק, היכול להכיל אופוזיציה, אך פה נגרר אחרי יונתן, ואחרי העם.
מה זכר יונתן מאירוע זה?
יונתן זכר שאביו רצה להרוג אותו, והיה עושה זאת, אילו העם לא היה מגן עליו.
נוצר כאן נתק, ותחושת אי אמון בין האב והבן, ולא פלא שבמלחמה בין דוד ושאול, צידד יונתן בדוד, ואחר במיכל אחותו ולא באביו, בו ראה מחוקק נוקשה שרצה לחסל אותו.
מעבר לכל אלו, שאול לא ידע להיות מלך ולהוביל את העם אחריו: כי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. שמואל א טו, כד.
בסופו של דבר הצליחו שאול ויונתן לשחרר בקרב זה את כל גב ההר, אבל לא הכריעו את הפלישתים ואלו המשיכו לשלוט במישור, בזכות רכב הברזל שלהם. המלחמה נגד הפלישתים נמשכה כל ימי שאול, אולי כי לא רדף מיד אחר הבורחים, אחר הנס שחולל בנו.
מו וַיַּעַל שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים; רד"ק: שאול חשש שעדיין יש חטא בישראל למרות שהעם פדה את יונתן.
וּפְלִשְׁתִּים, הָלְכוּ לִמְקוֹמָם, מצודות: שאול חזר למקומו והפסיק להילחם בפלשתים,
מז וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה, בעזרת ניצחונותיו. עַל יִשְׂרָאֵל;
מצודות: שאול התחזק במלכותו על ישראל, ואף אחד לא ערער על מלכותו. שאול נלחם בכל אויבי ישראל שהקיפו את ארץ ישראל: מואב, בני עמון, אדום, צובה ופלשתים,
וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ, (יצליח) מצודות: בכל מלחמה ששאול נלחם – הוא התגבר על אויביו,
אח"כ הביס שאול את מואב, עמון ופלישתים. מצודות: שאול הצליח לבלבל את אויביו.
רלב"ג: א. שאול חייב את אויביו כאשר נלחם נגדם. ב. שאול לא יזם התקפה על אויביו אבל כשהם היו מרשיעים ומתחייבים מיתה, הוא היה הורגם.
מהר"י קרא: שאול חייב את האומות והרג אותם.
מח וַיַּעַשׂ חַיִל, מצודות: שאול אסף אנשי חיל, וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ.
אך בהמשך מלכותו ובעיקר בסוף מלכותו שוב איבד שאול את ביטחונו, חלה, והפך לפרנואידי.
מט וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל, יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי תרגום: המפרשים אומרים שהכוונה היא לאיש בשת. וּמַלְכִּישׁוּעַ; רד"ק: ישוי הוא אבינדב ואיש בשת לא הוזכר כי הוא לא יצא עם שאול למלחמה והוזכרו רק הבנים שהיו יוצאים למלחמה.
מלבי"ם: ישוי הוא אבינדב, ואיש בשת לא הוזכר משום שהוזכר אחר כך כמלך.
מצודות: אבינדב לא הוזכר בפסוקים האלה משום שעדיין לא נולד.
וְשֵׁם, שְׁתֵּי בְנֹותָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל. להן יהיה תפקיד בהמשך.
נ וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ, המדרש מספר ששאול יחד עם עוד בני בנימין, יצא אל הכרמים לחטוף לעצמו אישה, לאחר פרשת פילגש בגבעה. אבל שאול שהיה ביישן, עמד ולא ניסה לתפוש אף אחת, ואֲחִינֹועַם, היא זו שנגשה אליו ותפסה אותו לה לבעל.
וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל, זה בן הדוד שאל ביתו חזר שאול אחרי ששמואל משח אותו למלך, והוא לא גילה אפילו לדודו, על דבר משיחתו למלך.
נא וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל מצודות: קיש ונר היו אחים, כך ששאול ואבנר היו בני דודים.
רלב"ג: אבנר מוזכר לפני קיש אבי שאול כי אבנר היה במעלה גבוהה מקיש. על מעלת קיש הנמוכה אנחנו יכולים ללמוד מהתפעלות האנשים ששאלו האם אביו של שאול נביא.
נב וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּיבּוֹר, וְכָל בֶּן חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ, אֵלָיו. הגדיל את הצבא.
666
למרות ששמואל אמר לשאול שהממלכה לא תשרוד בידיו ולא תעבור לבניו, מלוכתו המשיכה להתבסס, ובהצלחה רבה, לפחות מבחינה צבאית וביטחונית: וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו… וַיַּעַשׂ חַיִל… וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ (פסוקים מז-מח).
שמואל יזם מלחמה בעמלק: שמואל א פרק טו א שמואל העביר אל שאול צו ברור מה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל, אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל;
מצודות: זה התקיים, וְעַתָּה שְׁמַע, לְקוֹל דִּבְרֵי ה', ואחרי שראית שמה שאני אומר בשם ה' מתקיים, אל תפקפק בציווי שאצווה אותך.
רד"ק: ה' משח אותך למלך, ועליך לקיים את דבר ה' ולמחות את זכר עמלק.
ב כֹּה אָמַר, ה' צְבָאוֹת, רד"ק: ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,
פָּקַדְתִּי, רד"ק: = גמול. אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. מצודות: אני זוכר שעמלק שם מארב לעם כשע"י עלה ממצרים.
מלבי"ם: עמלק תקפו את ע"י, אך לא הייתה להם מטרה כמו, א. לכבוש ארץ – הרי העם היה "בדרך", ללא ארץ. ב. להבריח את התוקפים, אך העם לא היה קרוב לארצו של עמלק, אלא היה "בדרך". ג. לא היה ביניהם שום סכסוך. ד. לא רצו להראות גבורה, כי "זינב בכל הנחשלים". ה. לא רצו להעבירו על דתו, כי עמלק "ולא ירא אלוהים".
עמלק תקף את ב"י: א. כי כפר בה' ולא רצה ששאר העמים יפחדו לתקוף את ב"י.
ב. שנאה לעם ישראל כי היו צאצאי יעקב.
השמדה מלאה של עמלק: ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹול, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִישָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
הכחדת כל אלו, תבטיח שהעמלקים לא יוכלו להתאושש, ולשקם את הצבא, הכלכלה והמדינה שלהם.
לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל ועד ימינו, היו לעם אויבים משני סוגים: אלו שנלחמו בנו על השליטה באדמה, כמו הפלישתים בימי קדם והפלשתיניים כיום.
הסוג השני של האויבים, האנטישמיים, 1. פרעה: כל בן היאורה תשליכוהו. 2. המן: יש עם מפוזר ומפורד. 3. היטלר: הפתרון הסופי
4. אירן היום שאין לה גבול או כל בעיה עם ישראל.
עמלק היה אויב אנטישמי, התחיל בימי יציאת מצרים, בתקופת גדעון, ואגג אשר חרבו שיכלה נשים. בתקופת שאול, העמלקים התאכזרו לשבטי יהודה ושמעון בדרום הארץ.
ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, מצודות: לך תכה את עמלק פעם נוספת, והפעם תשמיד את כל מה ששייך לעמלק, ולא תסתפק רק בניצחון בקרב, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ,
רד"ק בשם אביו: תחרים את כל רכוש עמלק כך שאף אחד לא ייהנה מהרכוש, ואח"כ תשמיד את עמלק לגמרי.
וְלֹא תַחְמֹול, עָלָיו;
רש"י: מאחר שכבר חטאת פעם ולא קיימת את מצוות ה', הפעם תקיים. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִישָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
רד"ק: שאול צווה להשמיד גם את בעה"ח משום שאם הם היו נשארים בחיים, היו אומרים שהם שייכים לעמלק ועדיין היו מזכירים את עמלק ואין זה השמדת זכר עמלק.
רלב"ג: האיסור לקחת שלל מעמלק נועד להדגיש שמטרת המלחמה הייתה רק נקמה בעמלק על מה שהם עשו לב"י בצאתם ממצרים, ולא כדי לקחת את השלל.
ב. כל מי שהוזכר בפסוק זה הוזכר על דרך ההדרגה. האיש החשוב ביותר והחמור נחשב הכי פחות בחשיבותו.
גיוס הצבא: ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, מצודות: אסף. אֶת הָעָם, מצודות: שאול הכריז שחיילי ישראל יבואו אליו. רד"ק: אסף את החיילים כדי שישמעו לו בשעת מלחמה.
אסור היה לספור אנשים, לכן השתמשו בתקופות שונות באמצעים שונים לספירה: חצי שקל, חרסים שבורים, והפעם בטלאים, שכנראה גם הזינו את הצבא.
וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, רש"י בשם חז"ל: כל אחד מהם הביא טלה, כי אסור לספור אנשים.
רד"ק בשם תרגום: שאול מנה את החיילים ע"י קורבנות פסח, ואם המלחמה נגד עמלק הייתה בפסח, המניין היה צריך להיות בנוב כי אסור להקריב את קרבן פסח בבמה.
מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת אִישׁ יְהוּדָה. רבינו ישעיה: מיהודה נאספו רק 10000 חיילים, למרות שלפי מספר האנשים היו אמורים להתאסף יותר חיילים, כי שבט יהודה לא קיבלו את שאול למלך עליהם כי הוא לא היה משבטם.
מלבי"ם: ששאול לא היה צריך לפחד מהעם, כי הוא אסף את כולם ע"פ צוו הנביא ואם היה מוכיח אותם שיקיימו את הציווי שלה', הם היו שומעים בקולו.
ב. שאול לא נמנע מהריגת הבהמות כדי לקחת אותם לשלל עצמו, שהרי הוא פקד את העם על ידי טלאים, ואם כן היו לו הרבה מאוד טלאים.
ה וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. עם ערב הגיע הצבא אל נחל, המספק מים לחיילים, ושם חנו למשך הלילה.
2. הכין מארב, כדי שהעמלקים יופתעו מהקרב ומגודל הכוח, בַּנָּחַל. רד"ק: שאול ארב בנחל. מצודות: שאול נלחם נגד עמלק בנחל.
תרגום: שאול צייד את צבאו בנחל. מלבי"ם: שאול חיפש תירוץ לתקוף את עמלק והוא עשה זאת על ידי שטען שהנחל שבשליטתם שייך לבני ישראל.
רלב"ג: שאול נלחם נגד עמלק במישור.
רש"י בשם חז"ל: שאול עשה חשבון על עסקי נחל והוא אמר שאם התורה ציוותה להביא עגלה ערופה אפילו על אדם אחד שמת, כל שכן שלא ניתן להרוג את מי שלא חטא. אם אנשי עמלק חטאו, הבהמות לא חטאו ולא צריך להרוג אותם. יצאה בת קול משמים ואמרה: אל תהיה צדיק הרבה. כשהרג את כוהני נוב, יצאה בת קול ואמרה: אל תירשע הרבה.
אמרו חז"ל מכאן שהמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים.
הפרדת הקינים מעמלק: הקינים הם צאצאי יתרו חותן משה, שכני העמלקים, ומתוך זיכרונות חיוביים על היחסים הטובים ששררו בין משה ובין יתרו, והתרומה של יתרו לסדרי התנהלות המשפט בישראל, שאול ייעץ לקינים להתרחק מהעמלקים, ולא להיפגע מהמלחמה בינם ובין ישראל.
ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי רלב"ג: צאצאי יתרו חותן משה, לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ, וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; מצודות: ואביך, יתרו, עשה חסד עם ב"י כשייעץ להם למנות דיינים.
וַיָּסַר קֵינִי, מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. מהר"י קרא: בימי דבורה הקיני ישבו ליד עמלק.
תרגום: בני הקיני נפרדו מעמלק ומצאו להם מקום אחר לשבת בו. רש"י בשם חז"ל: בני הקיני היו יושבים במדבר יהודה כדי ללמוד תורה מיעקב.
רד"ק: בתחילת הספר הקיני עלה מעיר התמרים, אך הם נדדו ממקום למקום וכעת ישבו ליד עמלק. מלבי"ם: הקיני ישב בנחל ששאול טען ששייך לב"י.
ז הניצחון: וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר. ניצחון מהיר ומוחלט. לניצחון מוקדש רק פסוק אחד. להשמדת עמלק, נדרש מרדף, ושאול נמנע ממרדף,
רד"ק: שור היה בארץ ישמעאל, אך עמלק כבש את המקום מישמעאל או שהם ישבו בו יחד עם הישמעאלים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם.
ח וַיִּתְפֹּשׂ שאול אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, חָי; תרגום: לא הרג את אגג. וְאֶת כָּל הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב.
ט וַיַּחְמֹול שָׁאוּל וְהָעָם, מלבי"ם: יש הבדל בין הפועל ח.מ.ל לבין הפועל ח.ס. הפועל חס אומר שלאדם יש צורך במה שהוא חס עליו, ולכן ייתכן שהאדם יחוס על דבר ובכל זאת ישמיד אותו, והרגשה זו היא הרגשה שאין בה עבירה.
לעומת זאת, החמלה היא מחשבה שאין ראוי לעשות זאת, ואסור לאדם להרגיש כך כשה' ציווה ההפך, וזה היה חטאו של שאול שחשב שאין זה ראוי לקיים את ציווי ה'.
להפרת הוראות שמואל מוקדשים פסוקים רבים. במלחמה עם עמלק, הפר שאול שתים מהוראות שמואל:
1. הוא חמל עַל אֲגָג, המלך: ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, חָי; למה? אולי הייתה חשיבות פוליטית לאגג. אולי שאול חשב שלמלכים יש דם כחול.
אגג יכל לשמש כערבון פוליטי כנגד העמלקים.
2. חמל על מיטב הצאן. וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים
מצודות: שאול וב"י ריחמו גם על הבקר השמן שהיה שייך לעמלק, ועל הכבשים השמנים שהיו שייכים לעמלק. וְעַל כָּל הַטּוֹב, רד"ק: ההבדל בין צורות הבקר המוזכרים בפסוק הוא בגיל שלהם ולא בטיב שלהם. וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם;
וְכָל הַמְּלָאכָה מצודות: מקנה נקרא מלאכה כי עם המקנה היו עושים מלאכה.
| ה' ציווה על שאול: | שאול הרג את כוהני נוב: |
| ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק,וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, ולֹאְתַחְמֹול, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁעַד אִישָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה,מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. שמו"א טו 3 | וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּוהֲנִים הִכָּה לְפִיחֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִישָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵקוְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב. שמו"א כב 19כל שהוא רחמן על אכזרים, סופושהוא אכזר על רחמנים. |
חמלה לא מלשון רחמים: שאול והעם לא חמלו מלשון רחמו, כי את הילדים, הנשים, הזקנים, והצאן החלש, כן הרגו ולא חמלו עליהם. המונח "חמל" פה בא להגיד שהיה חבל להם לא לבזוז את הדברים היקרים ולהנות מהם בעצמם. חמלה הנובעת מתאוות בצע.
שאול רצח לאחר מכן את כל הכוהנים שגרו בנוב, טף, נשים, וזקנים, על זה אמר המדרש: אמר ר' יהושוע בן לוי, כל שהוא רחמן על אכזרים, סופו שהוא אכזר על רחמנים.
נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. מצודות: ואילו כל המקנה הבזוי, המקנה שאינו משובח, השמידו.
י וַיְהִי, דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל, לֵאמֹור. יא נִחַמְתִּי, כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים;
וַייִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, מצודות: שמואל כעס על עצמו כי דאג כששמע את דברי ה'.
שמואל דאג לאחר שה' אמר לו שהוא מתחרט על המלכת שאול, ולכן הוא כעס על עצמו. דרכו של אדם דואג לכעוס על עצמו.
וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה. מצודות: שמואל התפלל על שאול לפני ה' לאורך כל הלילה.
מדוע זעק שמואל אל ה' כל הלילה? שמואל נקשר לשאול, וראה בו את פרי הדרכתו, עכשיו הזדעזע לשמוע על פסק הדין הסופי לסילוק שאול. שמואל לא האמין שימצא מלך טוב ונוח יותר מאשר שאול וזעק כנגד הצו.
והרי שמואל כבר בישר לשאול על הפסקת מלכותו קודם? אך עכשיו הבין שמואל שפסק הדין הוא סופי, ולכן התאבל.
יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל, בַּבֹּקֶר; וַיֻּוגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹור, בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה,
וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד, מה היה הדבר הראשון שעשה שאול אחרי הניצחון, הלך למקום שנקרא כרמל, בדרום הר חברון, ובנה שם אנדרטה שתנציח לעד את ניצחונו.
מלבי"ם: שאול בנה אנדרטה על הניצחון.
מצודות: שאול הכין לעצמו מקום אליו הוא יוכל לאסוף את כל החיילים כדי לחלק את השלל שהוא לקח מעמלק, רש"י: שאול בנה לעצמו מזבח.
וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. מהר"י קרא: שאול מינה נציג של השלטון בגלגל.
רד"ק: שאול ירד לגלגל כי שם עמד המשכן בכניסה לארץ וכבדו את המקום גם כאשר המשכן נבנה בנוב. שם רצה שאול להקריב קרבן ולהודות לה' על הניצחון במלחמה.
יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל; כששאול ראה את שמואל, נבהל. לשאול הציק המצפון, כי הוא ידע שלא עשה את כל מה שציווה עליו שמואל, ובמקום להתחרט יצא בהכרזה: בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי, אֶת דְּבַר ה'. שאול חשב שאם עשה חלק, זה כמו "הכל".
לו שאול היה מודה בטעותו, כנראה ששמואל היה ממשיך להיאבק לטובתו, אבל התכחשותו לאשמתו, והטלת האשמה על העם, הוכיחו כי אכן, אינו ראוי למלוך.
וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל, בָּרוּךְ אַתָּה לַה', מהר"י קרא: שאול לא בירך את שמואל, אלא שאל בשלומו.
הֲקִימֹתִי, אֶת דְּבַר ה'. מצודות: שאול אמר לשמואל: יברך אותך ה' כי בזכות זה שציווית אותי להשמיד את עמלק, קיימתי את ציווי ה'.
יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.
מֶה שאול לא לקח אחריות, ונתן תרוץ אחר תרוץ לכך שלא מילא אחר צו ה':
תרוץ ראשון: זה לא אני! "וַיּיִקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל". כ"השומר אחי אני? כהאישה אשר נתת עמדי, היא.. לשאול לא היו תכונות מנהיגות ויכולת קבלת אחריות! הוא חסר כושר מנהיגות.
טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, מי אשם? אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ, לַה' אֱלֹוקֶיךָ;
רד"ק: שאול אמר, אֱלֹוקֶיךָ למעלתו של שמואל, כי ככל שהאדם גדול יותר, ראוי יותר לומר עליו אֱלֹוקֶיךָ.
רלב"ג: שאול חשב שאם יקריבו את הבהמות שהיו שייכות לעמלק, הדבר לא יהיה רע בעיני ה', אלא שהוא האשים את העם כדי שיהיה לו תירוץ מדוע עזב אותם.
ב. שאול חשב שמותר לו להשאיר את אגג בחיים כי לא היה ציווי מפורש להחרים אותו.
וְאֶת הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ. מצודות: העם ריחם על הצאן והבקר המובחר, כדי להקריב אותם לקרבן לה' אלוקיך, ולא כדי לקחת אותם לעצמם.
שאול הקפיד על טכסים מנהגים ופורמליות דתית, אך לא ציית לה'.
טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל, הֶרֶף מצודות: תעזוב את דבריך, אל תתרץ את מעשיך.
וְאַגִּידָה לְּךָ, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, דַּבֵּר, המילה דבר – מופיעה בפרק זה 9 פעמים, כי שאול לא קיים את דבר ה'.
אולי אתה לא מעריך את עצמך, אבל נבחרת למלוך, לכן מלוך! קבל אחריות, הראה מנהיגות, ונהג כמלך. אל תתחבא מאחורי העם.
שמואל נגע בנקודת התורפה הגדולה ביותר של שאול: הוא לא ידע להיות מנהיג, ולא ידע להנהיג ולהוביל אחריו פקודים, הוא לא הרגיש שהוא מסוגל לקבל החלטות ולביצוען. הוא פחד מהעם והטיל את האשמה על העם. "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" שמואל א, טו, כד.
1. בפתיחה, נערו של שאול נאלץ לשכנע אותו, לא לוותר על המשימה: למצוא אתונות.
2. אחרי המלכתו, חזר לעבודת האדמה.
3. כשקראו בשמו, הוא התחבא בין הכלים.
4. יונתן הוא שהתנקש בנציב הפלישתים, והכריע את הקרב בעזרת נערו.
5. במלחמת עמלק, שאול נגרר ע"י העם לבזוז את הצאן ולחמול על אגג.
6. שאול ניסה להתאבד, אך נאלץ לבקש עזרה מנער עמלקי.
יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ, עַל יִשְׂרָאֵל. ה' בחר בך למלוך, אותך ציוויתי להחרים את עמלק,
מהר"י קרא: אם היית קטן בעיני עצמך בשעה שהומלכת למלך, הרי שעכשיו, לאחר שאתה כבר מלך, עליך להתרגל לכך שאתה המנהיג.
מצודות: הרי גם אם בעיני עצמך אתה נחשב לאדם קטן וחשבת שאתה צריך לשמוע בקול העם, אך הרי אתה המנהיג של העם, ואותך ה' משח למלך על ב"י, ולכן היה מוטל עליך לכפות את רצון ה' על העם ולהשמיד את עמלק לגמרי.
יח וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. לך תשמיד לגמרי את העם העמלקי שחטא, כלפי ה' וכלפי העם,
שמואל אמר לשאול: אתה קבלת הוראה ברורה: עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם.
רד"ק: א. עד שב"י יכלו את עמלק, אלא שהאות מ' מוסבת על הפועל, ב. כלות אותם,
יט וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ, השורש שמע מופיע 8 פעמים בפרק, כי שאול לא שמע בקול ה'.
בְּקוֹל ה'; מלבי"ם: שאול אמר לשמואל שהוא לא היה צריך לחשוש מהעם כי מינויו לא נבע מהסכמת העם, אלא ממשחתו למלך ע"י ה'.
וַתַּעַט, מתוך חמדת הביזה העדפת לבזוז ולא לקיים את הצו שקבלת. אתה הפרת את צו ה', ולא העם, אתה "חמלת", על אגג ועל מיטב הצאן.
וַתַּעַט, מצודות: = פריחה. רש"י: = לעוף. אֶל הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי ה', וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל ולמה לא מחית בעם ולכן החטא נזקף לחובתך.
תרוץ שני: כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', וָאֵלֵךְ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'; מצודות: כן שמעתי בקול ה', ולא כמו שאתה אומר שלא שמעתי בקולו. הבאתי איתי מהמלחמה את אגג, מלך עמלק, וניתן להרוג אותו עכשיו.
וָאָבִיא, אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, אגג, המלך שהפך נשים רבות לשכולות ורצח את בניהן. שמואל שמח שנבחר מלך ענו וצנוע, אבל שאול כבר לא היה צנוע, הוא האמין שלמלכים יש דם כחול והעדיף להשאיר את אגג בחיים.
וְאֶת עֲמָלֵק, הֶחֱרַמְתִּי. תרגום: הפרשנו את הבהמות לפני שהשמדנו את החרם.
תרוץ 3: הצאן לִזְבֹּחַ לַה': כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹוקֶיךָ, בַּגִּלְגָּל. תרגום: עם ישראל לקח ממיטב החרם, והפרישם כדי להקריב קרבן לה', ואני לא לקחתי לעצמי דבר.
שאול עלה למלוכה בעקבות אתונות, ואיבד את המלוכה בשל כבשים.
1. סיכום: תרוצי שאול: זה נועד למטרה נעלה! זה בשביל לִזְבֹּחַ לַה'.
2. העם אשם: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם,
3. וָאָבִיא, אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת עֲמָלֵק, הֶחֱרַמְתִּי. את כל העמלקים החרמתי (הרגתי) רק על המלך "חמלתי".
כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים?זבחים אינם מכפרים על חוסר ציות. אתה עושה מה שאתה רוצה ולא מה שצווית לעשות!
השופט חשין כתב כי לקחת שלל מעמלק, זה כמו לקחת שלל ממצוד אחרי סמים מסוכנים, כי לא די לתפוס את הסוחרים, יש להשמיד את כל הסם!
מלבי"ם: יש הבדל בין חפץ לרצון. חֵפֶץ = תכונה נפשית שאדם מתאווה לדבר כלשהו. רצון = תכונת מחשבתית שלמרות שהוא אינו רוצה דבר כי אינו טוב, יש עדיין הכרח בדבר.
רצון בקורבנות נולד כי ה' רצה שיהיו קורבנות שיכפרו על החטא, אך לשמוע בקול ה' זה הדבר שה' רוצה שיעשו. לכן השמיעה בקול ה' גוברת על הקרבת הקורבנות.
כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל ה' מצודות: ה' מעדיף, שישמעו בקולו יותר ממה שיקריבו לו קרבן,
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, מצודות: הרי עדיף היה לו הייתם שומעים בקול ה' ומשמידים את כל עמלק, ולא הייתם משאירים צאן כדי להקריב אותם קרבן לה', לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.
מצודות: ה' מעדיף שישמעו בקולו יותר ממה שיקריבו לפניו חלב של אילים.
רלב"ג: קורבנות באו לכפר, ולכן עדיף שהאדם לא יחטא ולא יתחייב לקרבן.
כג כִּי חַטַּאת מלבי"ם: הקסם הוא חטא, שעושה אדם אינו תמים עם ה', אך כאשר אדם עוד הולך לעבוד ע"ז, יש בכך חטא חמור יותר.
כך גם בחטאו של שאול. קודם הוא עבר על חטא אחד שהוא לא מחה את עמלק, ולאחר מכן הוא חטא בחטא חמור יותר שהוא ניסה להכחיש את חטאו.
קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים מצודות ריבוי הדברים הם דברי תוהו ושקר. הַפְצַר
רש"י: הַפְצַר = אדם שמדבר הרבה דברים, וכשם שמי שעוסק באון ותרפים נענש, כך ייענש מי שמדבר הרבה ועובר על ציווי ה' נענש.
רלב"ג: המוסיף או גורע ממצוות ה', נחשב מורד בה' למרות שהוא מקיים חלק מהציווי.
יַעַן: שמואל אמר לשאול: חטאת לה' ולא יעזור לך ריבוי תחנונים ותירוצים
מצודות: בגלל שמאסת בציווי ה' ולא קיימת אותו, מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ.
מצודות: כשם שהקוסם חוטא בכך שהוא מפסיק את הביטחון שלו בה', כך חטאת אתה כשנכנעת לב"י.
וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ בגלל שמאסת בקיום ציווי ה', הוא מאס בך מלהיות מלך על ישראל.
כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, רד"ק: לא קיימתי את דבר ה' שנאמר לי על ידך.
חָטָאתִי, למה לא נמחל לשאול שאמר: חָטָאתִי? כי הוא הודח מהמלוכה לא רק בגלל חטאו אלא בעיקר כי הראה שאינו כשיר לשלוט באנשים.
כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' . מצודות: חטאתי בכך שלא הודיתי מיד בחטא וסתרתי את דברי התוכחה שלך, וניסיתי לתרץ את מעשיי. חטאתי כי פחדתי מהעם שלא רצה להשמיד את מיטב הצאן, וקיבלתי את דבריהם.
וְאֶת דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. שאול הכיר בחטאו אך ביקש: כה וְעַתָּה, מצודות: עכשיו, לאחר שהודיתי, שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי; וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶוה לַה'. מלבי"ם: שאול ביקש משמואל למחול לו על שהוא לא שמע בקולו וביקש שהם ילכו יחד ויבקשו סליחה מאת ה'.
עונשו של מפר צו ה': כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כי לא השמדת את עמלק. כִּי מָאַסְתָּה, אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' שמואל חזר בפעם השנייה על וַיִּמְאָסְךָ ה'. אם אינך שומע בקול ה', הוא לא חפץ בך כמלך.
מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מצודות: ה' מאס בך והחליט שאתה לא תמלוך יותר על ישראל. ואם ה' מאס בך, כיצד אוכל ללוות אותך?
אמנם שאול המשיך למלוך עוד הרבה שנים, אך לא כמלך בחיר ה', אלא כשליט מטעם עצמו.
שאול השלה את עצמו, שאם אמר: שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי; הכול נמחל לו ושמואל ימשיך להתלוות אליו. אך שמואל המשיך ללכת ולהתרחק משאול.
כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; רק אז הבין שאול ששמואל עומד לנטוש אותו, ובהלה אחזה בו, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ, טובע נאחז בקש. נאחז בקצה מעילו של שמואל.
וַיִּקָּרַע
רש"י בשם חז"ל: או שמואל החזיק בכנף מעיל שאול או שאול החזיק בכף מעיל שמואל.
קריעת המעיל הייתה סימן לשאול שמי שיקרע את כנף מעילו ימונה למלך.
רד"ק: יש אומרים ששמואל קרע את המעיל של עצמו כי כך דרך הצדיקים כאשר נטיעתם לא משובחת.
וַיִּקָּרַע. קריעת המעיל מקבלת בפי שמואל משמעותה הסמלית: כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. בקריעה זו נקרע גם חוט האהבה של שמואל לשאול המלך שאיכזב, המלך שלא ידע להפוך למנהיג, שלא הוביל את העם, אלא היה מובל על ידו. זה שלא ידע לקבל אחריות על מה שעשה.
ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (ד, כו), שאל מהו ההבדל בין שאול ודוד:
שניהם חטאו ושניהם הודו בחטאם לאחר שהוכיחו אותם.
מדוע נשאר דוד מלך, ואילו שאול הודח?
וכך השיב: המלך צריך שיהיה אכזר לזרים, ורחמן לעמו…
שאול – חמל על אגג, והיה אכזר על בני עמו, "וגם את נוב עיר הכוהנים הכה לפי חרב" מטף ועד זקן.
ואילו דוד – להפך: את מואב הכה, אבל כשראה את המלאך המשחית את עמו, אמר: "אנוכי חטאתי … ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי.
כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; מצודות: קריעת המעיל היא סימן לכך שהיום ה' קרע ממך את מלכות ישראל, אתה לא תמלוך יותר על ישראל.
וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. רד"ק: למרות שכבר בעבר, ה' העביר את מלכותו של שאול כי לא חיכה לשמואל לפני המלחמה נגד הפלשתים, לחטא ההוא היה אפשר לסלוח והגזירה הייתה יכולה להתבטל. אבל לאחר שלא השמדת את עמלק, שמואל אמר: ה' יסיר ממך את המלוכה, כלומר, הגזירה כבר התקיימה ולא ניתן לבטל אותה.
רד"ק: בחטא הראשון ה' העביר ממנו את המלכות, וצאצאיו כבר לא ימלכו, ועתה הוא עצמו יועבר ממלכותו.
רלב"ג: לאחר החטא הראשון, ה' אמר לשאול שהוא איבד את המלוכה. לאחר החטא של אי מחיית עמלק, ה' מאס בו למלך, ודבר שהוא נמאס נדחה תוך זמן קצר, וכך שאול יאבד את המלוכה מהר.
מלבי"ם: כאשר יש נבואה עם מעשה, כמו שכאן היה מעשה הקריעה, אין חזרה של הנבואה. עכשיו נלקחה משאול זיו המלוכה למרות שנתינת המלוכה לדוד הייתה רק אח"כ.
רד"ק: למרות שמלכוך לא תקום, הטובה שה' הבטיח לע"י לא יסור ממנו.
ב. ה' מעולם לא הבטיח שהמלוכה תישאר לעולם בידי שאול וצאצאיו, אך אם שאול לא היה חוטא, המלכות הייתה נשארת אצלם. אך, אצל דוד שהמלוכה הובטחה לו ולצאצאיו לעולם, המלוכה תישאר אצלם גם אם יחטאו.
כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, מצודות: שמואל אמר לשאול: גם אם אתה תחזור בתשובה, ה' לא יחזיר לך את המלוכה, כי הוא כבר נתן אותה לאדם אחר, וה' לא ישקר בהעברת המלכות.
לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם. החלטת ה' להדיח אותך היא סופית ואינה ניתנת לערעור.
מצודות: ה' נמצא במעלה גבוהה ביותר ולא ישנה את דעתו כי הרי הוא איננו במעלת בשר ודם המשנה את דעתו.
שמואל העביר את מלכות שאול לרעהו הטוב ממנו.
ל וַיֹּאמֶר מצודות: שאול אמר לשמואל: למרותשחָטָאתִי עַתָּה עכשיו, כשאתה כאן, כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל; וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵויתִי לַה' אֱלֹוקֶיךָ.
לשאול היו מאד חשובים 2 דברים: 1. כבודו. 2. התדמית שלו בעיני העם, ולכן התעקש ששמואל יפגין אחדות ביניהם בעת זבח התודה שיקריב כדי להודות לה' על הניצחון המזהיר בעמלק.
לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל, אַחֲרֵי שָׁאוּל; וַיִּשְׁתַּחווּ שָׁאוּל, לַה'.
למה שמואל סרב להשתחוות עם שאול בפעם הראשונה, והסכים לכך בפעם השנייה? כי בפעם הראשונה, אמנם שאול אמר: חטאתי! אבל הוסיף: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.
בפעם השנייה, שאול אמר רק את המלה: חטאתי! ולא הוסיף תירוצים, ולא ניסה להטיל את האשמה על העם, הוא רק ביקש משמואל ללוות אותו, כדי להסתיר את חרפת, גירושו מהיות מלך, ולבקשה מסכנה זו שמואל הסכים להתלוות אליו.
רלב"ג: שמואל ראה ששאול מתבייש מזקני העם, לכן חזר וליווה אותו.
מלבי"ם: כאשר שאול ביקש משמואל לבוא אתו, אך לא כדי להתפלל לה' שיסלח לו ולבטל את הגזרה, שמואל הסכים להצטרף אליו.
לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת;
תרגום: אגג הלך בצורה מפונקת, בגאווה.
רד"ק: אגג הלך בשמחה למות, כי העדיף למות מאשר להישאר ביד ישראל.
רבינו ישעיה: אגג אמר שהוא התייאש מהחיים והוא רוצה כבר למות.
וַיֹּאמֶר אֲגָג (בליבו) : אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת. אגג ראה לפניו אדם זקן ולא חשש ממנו, אם מלך ישראל, חנן אותו והחליט להשאירו בחיים, הוא היה בטוח שאף אחד לא יפגע בו.
מצודות באמת הגיע אליי עכשיו מרירות המוות, אני יודע שאני הולך למות עכשיו.
רלב"ג: לאחר שאגג ראה את שמואל, הוא אמר שלא ייתכן ששמואל יהרוג אותו כי ראה ששמואל צדיק.
מצודות: אגג הלך אל שמואל כשהוא היה קשור באזיקי ברזל.
לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מצודות: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לאגג: כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כמו שהחרב שלך גרמה לנשים שיהיו שכולות, לאחר שהרגת את בניהן, אחיהם ואבותיהן.
כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִימֶּךָ; מצודות: כך אמא שלך תהיה שכולה ממך לאחר שאהרוג אותך,
מלבי"ם: כשאגג היה בשבי היו מבזים אותו והוא העדיף למות. לכן שמואל הסביר לו שהוא הורג אותו, למרות שהוא היה מעדיף למות מאשר לחיות בביזיון, משום שהוא רצה לקיים בו מידה כנגד מידה.
שמואל עשה, מה ששאול היה צריך לעשות והרג את אגג: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה',
רש"י: חתך אותו לארבע.
בַּגִּלְגָּל: מצודות: שמואל חתך לשניים את אגג לפני ה' בגלגל. לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה; וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ, גִּבְעַת שָׁאוּל.
לה וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל, עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל;
שמואל ידע שאם ייטוש את שאול, זה ייכנס לדיכאון, ולכן בחר לא לראות אותו עד יום מותו. שמואל לא רצה לראות את השקיעה, את פרפורי הגסיסה של שאול.
פרידה סופית ואבל. גם מצד שמואל שנפרד משאול, שגם התאבל וגם הצטער עליו: עַד יוֹם מוֹתוֹ, אך ביום מותו שאול ראה את שמואל בבית אשת בעלת אוב.
ה' ושמואל עוזבים את שאול וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל (פסוק לה).
בתחילה שאול לא רצה במלוכה, וכשרצה בה, הודח ממנה.
כשנמשח למלך, הוא ניסה במשך זמן רב להתחמק מלמלוך, וכשהודח, נלחם במשך זמן רב על המשך מלוכתו.
כשדוד נמשח למלך, הוא נאלץ לחכות שנים רבות וארוכות, עד שזכה לעלות על כס המלוכה, שנים שהכשירו אותו להנהיג ולהפוך למלך.
וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל. שמואל לא רצה לראות את שאול, כי אהב אותו, והצטער על זה שהודח מהמלוכה.
וַה' נִחָם, כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל. מצודות: ה' לא הסכים להחזיר את שאול למלכותו ושמואל הצטער והתאבל על כך שהמלכות נלקחה ממנו ומרוב צער לא הלך לראות שוב את שאול.
לזכות שאול: 1. הצליח לייצב את גבולות ישראל, 2. הרחיב את צבא הקבע, 3. נלחם בפלשתים כל הימים שמלך.
אך בקרב האחרון, איבד שאול את כל ההישגים שהשיג בכל שנות מלכותו, והפלישתים השתלטו שוב על רוב אדמות הארץ, כמו שהיה לפני שיונתן התנקש בנציב הפלישתי ומרד בכיבוש הפלישתי.
דוד התחיל שוב מאפס.
