שאול נבחר למלך שמואל א פרק ט. וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּיבּוֹר חָיִל׃ (ב) וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם׃ (ג) וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹונוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹונֹות׃ (ד) וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ׃ (ה) הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ׃ (ו) וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹוקִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ׃(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹוקִים מָה אִתָּנוּ׃ (ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹוקִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ׃ (ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹוקִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה׃ (י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹוקִים׃ (יא) הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹוצְאוֹת לִשְׁאֹוב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה׃ (יב) וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה׃ (יג) כְּבֹואֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי־כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ׃ (יד) וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה׃ (טו) וַה' גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹור׃ (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי׃ (יז) וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַיהוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹור בְּעַמִּי׃ (יח) וַיּיִגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי־זֶה בֵּית הָרֹאֶה׃ (יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ׃ (כ) וְלָאֲתֹונוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִיבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ׃ (כא) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה׃ (כב) וַיּיִקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַייִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ׃ (כג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ׃ (כד) וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹור הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא׃ (כה) וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג׃ (כו) וַיַּשְׁכִּימוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹור קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה׃ (כז) הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹוקִים׃
וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹור׃ (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי׃
שמואל א פרק י 1 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד ב בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם, מֵעִמָּדִי, וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן, בְּצֶלְצַח; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ, נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי. ג וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל הָאֱלֹוקִים בֵּית אֵל; אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד, נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן. ד וְשָׁאֲלוּ לְךָ, לְשָׁלוֹם; וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. ה אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹוקִים, אֲשֶׁר שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. ו וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר. ז וְהָיָה, כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ: עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹוקִים עִמָּךְ. ח וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל, וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים; שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל, עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. ט וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹוקִים, לֵב אַחֵר; וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא י וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה, וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקִים, וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם. יא וַיְהִי, כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא: וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, יב וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר, וּמִי אֲבִיהֶם; עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים. יג וַיְכַל, מֵהִתְנַבּוֹת, וַיָּבֹא, הַבָּמָה. יד וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ, אָן הֲלַכְתֶּם; וַיֹּאמֶר, לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת, וַנִּרְאֶה כִי אַיִן, וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל. טו וַיֹּאמֶר, דּוֹד שָׁאוּל: (אבנר בן נר) הַגִּידָה נָּא לִי, מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. טז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל.
אביו של שאול ויחוסו שמואל א פרק ט וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ, רד"ק: אך בדברי הימים כתוב שאביו של קיש היה נר בן אביאל?
א. שמו של אביאל היה גם נר והוא קרא לבנו בשם זה.
ב. עיקר שמו היה אביאל, אלא שהוא נקרא גם נר כי היה מדליק נרות במבואות אפלות. בכל מקרה אבנר בן נר היה קרוב משפחתו של שאול.
בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּיבּוֹר חָיִל׃ שמואל א פרק ט, א. ככל שמוזכרים יותר אבות בשושלת, הייחוס רם יותר, לפני שפוגשים את שאול הכתוב מספר לנו עליו.
1. שאול בא ממשפחה מכובדת, אמידה, ומיוחסת משבט בנימין.
2. גִּיבּוֹר חָיִל = חשוב ואמיד. גם לפני ששמואל נולד הכתוב סיפר לנו על אביו, ועל יחוסו.
3. (ב) בחור בעל פוטנציאל: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר = נבחר ומובחר, (בחור).
4. שאול הנבחר למלוך: בעל חזות יוצאת מגדר הרגיל, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם ב). תיאור מקראי של יופי.
5 בָּחוּר, מהר"י קרא: שאול היה בחור, היכול לצאת למלחמות ולשפוט.
וָטוֹב מהר"י קרא: הוא לא היה לוקח שוחד. מצודות: אדם נבחר במעשיו ויפה תואר.
מלבי"ם: למרות ששאול היה בשנות בחרותו ובשנים אלה יש רתיחת דמים, שאול היה טוב ורגוע.
אדם צעיר וטוב.
וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מהר"י קרא: לא היה אדם מישראל שהיה ראוי למלכות יותר משאול.
טוב לב וגובה הן תכונות נפלאות, אך לא בטוח שהן מספיקות לאדם כדי שידע להנהיג עם בעת שלום ובעת מלחמה.
(ג) וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹונוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל. אתונות מסמלות בדרך כלל צניעות, ענווה, ואילו סוס מסמל יותר קרבות ומלחמה.
מלבי"ם: כתוב שהאתונות נאבדו לְקִישׁ ולא שנאבדו מקיש כי הם נאבדו רק לפי שעה כדי ששאול ילך ויחפש אותם וכך יומלך למלך.
וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם מילת זירוז, לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹונֹות׃ העובדה שהיו לקיש אֲתֹונֹות׃ וגם נְּעָרִים (משרתים) מעידה על עושרו.
קיש שלח את שאול, (כנראה בן שסמך עליו) וזה יצא עם נערו לחפש את אתונות אביו. שאול, בחור אלמוני משבט בנימין הלך לחפש אתונות ומוצא מלוכה.
חיפוש שיטתי בהר אפרים ד) שאול ונערו עברו בכמה מקומות:
:1 וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ שם את האתונות.
2 וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן, האתונות לא היו שם.
3 וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי חבל שהיה שייך לשבט בנימין, וְלֹא מָצָאוּ, את האתונות.
חיפוש יסודי: וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן גם לאחר שסרקו שטחים נרחבים באפרים ובבנימין לא נמצאו האובדות.
וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ׃ דעת מקרא: הכוונה לחבל בנחלת שבט אפרים שהתגוררו שם אנשים משבט בנימין.
מלבי"ם: שאול ונערו עברו בארץ שעלים, וכתוב: "אין" לעומת החלקים האחרים שבהם כתוב: "ולא מצאו". בארץ שעלים לא היה כלל סימן לאתונות, אך בחלקים האחרים היו סימנים שהאתונות עברו שם, אך הם לא מצאו אתם.
עצם יציאת האתונות למרחק כ"כ גדול מהמקום שממנו יצאו, מראה שהייתה כאן יד ה' כדי ששאול יחפש אחריהם ויומלך למלך.
ביום הרביעי: ה הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, רלב"ג: הכוונה לרמה, שם היה גר שמואל הנביא ומי שהיה יושב שם היו צאצאי צוף. תרגום: לארץ שגר בה נביא שנקרא צופה.
וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹונוֹת וְדָאַג לָנוּ׃ מצודות: אבי אינו יודע היכן אנחנו נמצאים
ניסה לשכנע את נערו כי כדאי להם לחזור הבייתה. דמוקרטי: אך לא כפה דעתו.
חיובי: 1. ענוה, שאול לא זכה למלכות, אלא מפני הענוה שנאמר פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו. שקל עבדו בו, תוספתא, ברכות ד', ט"ז.
2. חשש שאביו ידאג לו, נדיר למצוא בתנ"ך כיבוד אב כזה ויש לזקוף לזכותו של שאול, שהיה אכפת לו עד כדי כך מאביו.
שלילי: לא דבק במשימה: שאול היה מוכן לוותר על השליחות שהטיל עליו אביו, רצה לחזור לביתם ללא האתונות. ולהפסיק את החיפוש אחרי האתונות.
נערו היה היזם: הנער הוא דמות משנית שנועדה להבליט את דמותו של שאול. דווקא הנער שליווה אותו לא רצה לוותר על משימת מציאת האתונות של אדונו.
מה אכפת לנער מהאתונות? הן ירושה של סבתא שלו? הוא רעב, צמא, עייף ורוצה לנוח.
ודווקא הוא דרבן את שאול לפנות לרואה שיעזור להם: (ו) וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹוקִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ׃ (פסוק ו), מכאן –
1. שאול היה פסיבי, חסר יוזמה,
2 . לא התעקש לעמוד במשימה שהוטלה עליו.
היסטוריה לשונית: לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹוקִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.
רד"ק: שמואל כתב פסוק זה בסוף ימיו ולכן קשה לומר שמדובר על מנהג קדמון, אלא שבאותו יום קראו לנביא בשם רואה כמו שהיה המנהג הקדמון. אלא שבימי שמואל, בנוסף לכך שהיו קוראים לנביא בשם "רואה", היו קוראים לו גם "נביא" מלשון "ניב שפתיים", כי הנבואה הייתה ייקרת המציאות ולא כל האנשים שטענו שהם נביאים באמת היו נביאים וחלקם היו רק מדברים.
מהר"י קרא: חלק על חז"ל ששמואל כתב ספרו וכתב שבתקופת שמואל נקרא הנביא "רואה" כי הוא היה מראה לכל אחד את דרכו המיוחדת, אך לאחר שהיו חוטאים רבים, עיקר תפקיד הנביא היה להוכיח, הוא נקרא בשם "נביא.
מלבי"ם: אצל נביאים בדורות מאוחרים, כאשר עם ישראל חטא, לא היו הולכים אל הנביאים לצורך בירור דברים פרטיים, כי רוח הקודש לא הייתה שורה עליהם לצורך דברים פרטיים רק לצורך דברים כלליים. אך לפני שבני ישראל חטאו, הנביאים היו בגדר רואים ועוזרים לכל אחד עם דברים הנעלמים ממנו.
וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹוקִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא, מצודות:אדם גדול בנבואה, וכל מה שהוא אומר – מתקיים.
רד"ק: נערו של שאול הדגיש את קיום דברי שמואל שדבר ה' יקר מציאות באותם הימים והיו חוזי כוכבים שהיו עושים את עצמם נביאים.
עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ, אולי הנביא יאמר לנו היכן נמצאות האתונות
תירוצים? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ? כששני הצעירים היו בדרך, נגמרו להם האוכל והכסף, כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ רד"ק: אמרו שאין להם כסף אפילו לקנות צידה לעצמם, וודאי לא לשלם לנביא, אך אין הכוונה שהם רצו לתת את הלחם עצמו לנביא.
וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹוקִים.
רלב"ג: על ידי התְשׁוּרָה היה הנביא מתקשר אל האדם ששואל אותו ומתנבא, וזאת משום שלקראת סוף ימיו הוא היה מתנבא פחות.
מלבי"ם: היו נותנים לנביא 2 דברים. הראשון על מאמצו במה שעשה, וכאן לא נדרש מצדו של שמואל למאמץ גדול, וממילא היה ניתן להסתפק בנתינת דבר קטן. אך, היה מקובל להביא גם תשורה לנביא, וגודל התשורה הייתה תלויה בחשיבות האדם שבא אל הנביא, ומכיוון ששאול היה בן למשפחה חשובה, היה עליו להביא תשורה גדולה לשמואל.
הנער ענה לשאול שהוא יכול ללכת לבד אל הנביא, וכך יספיק רבע שקל הכסף כתשורה.
תרגום: תְשׁוּרָה מלשון יושר, ואין לנו דבר ישר וכשר לעשות כדי שנלך לנביא.
רש"י: תְשׁוּרָה = תקרובת.
מָה אִתָּנוּ? שאול חשב כי אין אפשרות לפנות לרואה, כי אין להם במה לשלם.
מצודות: ומה יהיה איתנו בלי לתת לאיש מנחה?
ניסה לשכנע כי כדאי להם לחזור הבייתה. שאול מתגלה פה כחסר דמיון וחסר יוזמה המחכה שנערו יפתור את הבעיות.
(ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹוקִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ". מצודות: והנביא יגיד לנו מה עלה בגורל האתונות.
זו פעם שניה שהנער יוזם ומציע לשלם מכספו לרואה, כדי שזה יגלה להם איפה האתונות, כך שאול יוכל להמשיך במשימה שאביו הטיל עליו.
הנער הבטיח: וְנָתַתִּי! אני אתן, כי בתור "נער" אני יכול לתת אפילו רק רבע שקל.
שאול פסיבי פעמים, נערו יוזם פעמים – אביו שלח אותו לחפש את האתונות, ונערו יזם פניה ל"רואה", וגם הציע את כספו, כדי לשלם לרואה.
התנהגות הנער ממחישה ששאול לא ניחן בנחישות, דבקות במטרה ויצירתיות.
המחסור בתכונות אלו יכשילו את שאול כשיהיה מלך:
1. שאול ייכנע ללחץ העם ויקריב קורבנות בלי לחכות לשמואל (פרק י"ג),
2. לא ישלוט בעם בעניין אכילה על הדם (פרק י"ד).
3. לא יציית לשמואל וייקח שלל מעמלק (פרק ט"ו).
4. החיילים לא יצייתו לו כשיבקש לערוך רדיפה לילית אחרי הפלישתים הנסוגים.
שאול מובל ולא מוביל: שאול אמנם נבחר למלך הראשון לישראל, וזו זכות גדולה, והיו לו יכולות וזכויות, שבזכותן נבחר, אך במסע זה לא הפגין, יוזמה, נחישות או יכולת לזהות בעיות ולפתור אותן, בעוד נערו הפגין תכונות אלו, וההשוואה מבליטה את חסרונות שאול.
הנער הוא זה שהביא את שאול אל המקום הנכון. אלמלא עקשנות הנער שהציע ללכת אל הרואה, הוביל בדרך, ומצא כסף לתת לרואה, שאול היה חוזר לבית האב בלא להשלים את המשימה, ובלא הצלחה במציאת האתונות האובדות, ואולי גם לא זוכה למלוכה.
(י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ תרגום: יש לך רעיון טוב. לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹוקִים׃
רד"ק: בשם חז"ל כתב שהם אמרו לשאול ונערו שהם ימצאו ענן קשור על פתחו.
לזכותו של שאול יש לציין 1. את העובדה שידע לקבל עצות.
2. את הדרך ההומנית שנהג בנער המלווה אותו ואת העובדה שהתייחס אליו כאל שווה לו ואולי לכן הנער השתדל כ"כ לסייע לו במשימה שהטיל עליו אביו.
מה אופיו של שאול? האם התנהגותו מעידה על: יכולת הקשבה, שיקול דעת וקבלת החלטות מושכלת. או העובדה שגם בהמשך שמואל יאמר לשאול מה לעשות, מעידה על פסיביות וחוסר יוזמה?
השנים עצרו ליד הבאר בכניסה לעיר, לשאול לכתובת הרואה. יא-יג). הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹוצְאוֹת לִשְׁאֹוב מָיִם, וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?
שאול ונערו שאלו בקצרה את הנערות שליד הבאר: 3 מילים: "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?" כמו, איפה בית הנשיא? ב) וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ מצודות: יֵּשׁ בעירנו נמצא נביא.
הִנֵּה לְפָנֶיךָ מצודות: הנה הנביא נמצא בבית העומד לפניך, רד"ק: לְפָנֶיךָ, לפני שאול כי הוא היה האדם העיקרי בין שניהם.
מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה׃
מצודות: מכיוון שיש אנשים שהיום מקריבים קרבן, כמו בכל שנה שהיו מקריבים קרבן ביום זה, ושמואל הגיע כדי להשתתף בזבח.
(יג) כְּבֹואֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ מצודות: שמואל עדיין יהיה בבית, כי הוא לא יעלה עדיין לבמה לאכול מהקורבן.
מלבי"ם: הנערות אמרו לשאול ששמואל יהיה פנוי. א. כי רק היום הגיע אל העיר, ולכן אנשי העיר לא יבואו לשאול אותו שאלות כדי שיוכל לנוח.
ב. אנשי העיר עסוקים בהכנות להקרבת הקורבן.
אך הוא לא יתעכב זמן רב בביתו, כי אנשים מחכים לו שיבוא, והם לא יתחילו לאכול עד שהוא יגיע. הוא לא יתעכב בבית כדי לא לעכב את האנשים שנאספו לאכול את הקורבן.
האנשים לא יאכלו עד שהוא יברך על הקורבן. כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים.
רד"ק: יְבָרֵךְ מלשון יבצע. ב. שמואל בירך על הלחם, אך זה נקרא שבירך על הזבח כי הסעודה נועדה לאכילה על הזבח. ג. שמואל בירך על הזבח עצמו על אכילת הקורבן.
וְעַתָּה עֲלוּ עכשיו, תמשיכו לעלות אל העיר, כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ – שם.
רד"ק: הכ' של כְהַיּוֹם נועד לאמת הדבר.
44 מילים. מדוע הבנות דיברו כל כך הרבה?
1. רש"י: הנערות האריכו בדיבורן, כדי שתוכלנה להתבונן ביופיו של שאול זמן ארוך יותר. הופעתו המרשימה של שאול גרמה שהן יענו באריכות, כדי שלא יעזוב מהר ויביט לכיוונן: ר' יהודה: מלמד שהיו מביטות בנויו ש ל שאול ולא היו שבעות ממנו (מדרש שמואל יג).
נראה שהייתה לשאול כריזמה, ולכן נשים, ואולי גם גברים, הלכו אחריו.
2. נשים הן פטפטניות,
3. רד"ק: עכבו אותו עד לשעה הנכונה שבה היה צריך לפגוש את שמואל ויגיע זמנו למלוך, כי עוד לא תם זמנו של שמואל. מלבי"ם: הנערות עיכבו את שאול משום שה' אמר לשמואל ששאול יגיע אליו בדיוק בעוד עשרים וארבע שעות, ועוד לא הגיע הזמן לכך.
מדוע אין כל כך קשר בין משפט למשפט? יתכן שהן נכנסו זו לתוך דברי רעותה. כל אחת מהנערות רצתה להגיד מלה, כדי למשוך את תשומת ליבו של שאול, לכיוונה.
שאול לא נגרר למפגש רומנטי: למפגשים של נערות ונערים ליד הבאר היה פוטנציאל רומנטי, אך שאול לא האריך את שהותו ליד הבנות, אולי בגלל בישנותו?
הנערות השהו את שאול בדיבורן, כך שהוא הגיע אל שמואל בדיוק ברגע הנכון כשזה יצא אל הזבח. אם שאול היה מאחר אפילו מעט, שמואל כבר היה יושב לזבח עם הקרואים, ושאול לא היה יכול להתקרב אליו, ולשאול את שאלתו. הרי שאול רצה לחזור לביתו, כדי שאביו לא ידאג, והיה מתייאש, חוזר לביתו, בלי לראות את איש האלוקים.
(יד) וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה׃
הטרמה: (טו) וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹור: (טז) כָּעֵת מָחָר
מצודות: בעוד כעשרים וארבע שעות.
אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, מושל.. פסוק זה ממחיש, שכל מה שנראה לנו מקרי בספור, לא היה מקרי, אלא התנהל ע"פ תוכנית של הקב"ה.
וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי ישראל. רד"ק: כי ראיתי שהפלשתים שוב משעבדים אותם. בסוף ימי שמואל הפלשתים חזרו לשעבדם. כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי׃ (יז) תרגום: קיבלתי את תפילות העם.
וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל רבנו ישעיה: כאשר שמואל ראה את שאול עומד לפניו, הוא חשב שאולי זה האדם שה' דיבר עליו, אלא שהוא חיכה שה' יאמר לו זאת במפורש.
וַה' עָנָהו:ּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹור בְּעַמִּי׃ מצודות: זה האיש שימשול על עם ישראל. כששאול הגיע לשמואל הוא הגיע בלי ידיעתו לסעודת ההמלכה שלו.
רד"ק: יַעְצֹור זה האיש שיעצור מהפלשתים, שימנע מהפלשתים מלמשול בישראל. מלך נקרא "עוצר" כי הוא עוצר מכל אחד מעמו מלעשות כל מה שהוא רוצה, המלך עוצר את העם ומציב להם גבולות למעשיהם. לכן יורש המלך, נקרא יורש העצר.
מהר"י קרא: יַעְצֹור כל מי שעוזר לאדם נקרא עוצר לו.
מלבי"ם: יַעְצֹור, שאול יוכל להושיע את ע"י מיד הפלשתים כי יעצור בע"י מלחטא.
וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה: רד"ק: שמואל יצא מהבית ופגש את שאול ונערו.
כאילו במקרה, בדיוק כשזה נכנס וזה מבקש לצאת.
(יח) וַיּיִגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה.
שאול לא הכיר את שמואל, 1. אולי לא הכיר אותו, כי לא היה מקומי,
2. או כי לא התעניין באיש האלוקים.
(יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה!
שאול שאל את שמואל: איה הרואה? ושמואל השיב ביהירות: אני הרואה! אמר לו הקב"ה: אתה הוא רואה? אני מודיעך שאי אתה רואה! אימתי הודיעו? בשעה שאמר לו "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך (שמואל א, טז),
מהו אומר (שם) "ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו",
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אמרת "אנכי הרואה"? לכן "אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו". (ספרי דברים, דברים פיסקא יז).
רד"ק: לא היה זה שלא על דרך הענווה, שהרי כאשר שאול שאל את שמואל היכן בית הרואה, שמואל היה מוכרח לענות לו.
שמואל כיבד את שאול,
1. שמואל הזמין את שאול לאכול בחברתו, ובחברת נכבדי העיר, עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם. מצודות: תעלה לפניי על הבמה, ושם, על הבמה תאכלו איתי היום את הקורבן, וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר ובבוקר, ארשה לך לחזור לביתך.
2. בישר לשאול שאביו מצא את האתונות, וְלָאֲתֹונוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים רד"ק: הדגש הוא שהאתונות לא הלכו לאיבוד לפני שלשה ימים, אלא ששאול חיפש את האתונות במשך שלשה ימים.
אַל תָּשֶׂם אֶת לִיבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ, תרגום: אינך צריך לדאוג לאתונות כי הן כבר נמצאו.
שמואל הלך לחפש מלך, ופגש צעיר המחפש את האתונות שאבדו לאביו.
כל מה ששאול הלך לחפש, הוא לא מצא, כל מה שלא חיפש, הוא כן מצא. כל אחד מהם מצא את מה שחיפש חברו.
3. שמואל הוסיף משפט מסתורי: "וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ,
דעת מקרא: ולמי שייכים כל הדברים היקרים של עם ישראל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ, מצודות: הרי כל הדברים היקרים של עם ישראל שייכים לך ולמשפחתך, כך שאינך צריך לדאוג בגלל כמה אתונות. מהר"י קרא: למי ראויים כל האתונות והסוסים של ע"י?
כ שמואל בישר לשאול שמחכה לו משהו גדול וחשוב מהאתונות: תפקיד הנהגת עם ישראל!
פה רמז שמואל ששאול עומד להתמנות לנגיד ולמלך על ישראל.
שאול הופתע מאוד מקבלת הפנים של שמואל. הוא הבין ששמואל מציע לו הנהגה. שאול שהיה בן שבט בנימין, צעיר בני יעקב שנולד אחרון לאביו השיב: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה? מלבי"ם: שאול אמר לשמואל ששבט בנימין לא ראוי למלוכה בגלל מה שקרה בפרשת פילגש בגבעה.
מצודות: אינני ראוי למלוך, הן מצד שאני מהשבט הקטן, משבט בנימין, והן משום שמכל שבט בנימין, משפחתי היא המשפחה הכי קטנה בכל השבט.
מדוע בנימין היה הקטן שבשבטים? כי עד למלוכה השבטים לא היו מאוחדים כלל.
הפעם היחידה שהעם כולו התאחד זה היה כנגד שבט בנימין, שבט בנימין ספג טראומה נוראה כאשר לאחר פרשת פילגש בגבעה, השבט כמעט נכחד, ורק במאמץ קולקטיבי של העם, הצליח לשרוד, אך נשאר שבט קטן וחלש, מה שהחליש את בטחון צאצאי שבט זה.
פילגש בגבעה: אחרי פרשת הפילגש שהתרחשה בגבעה. כל העם היה נגד שבט בנימין ועכשיו המלך שנועד לשלוט עליהם יהיה דווקא מבנימין שבט קטן, שנוא וחלש.
שאול הצנוע והביישן אינו הטיפוס הקלאסי של מנהיג ומזכיר את משה הצנוע והענו.
תשובת שאול לשמואל: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (שמות ג כ"א), מזכירה את תשובת משה הענו לה', שביקש להטיל עליו את תפקיד הנהגת ישראל, והשוואה זו מחמיאה לשאול.
הצניעות והביישנות ליוו את שאול גם בהמשך, כאשר נחבא אל הכלים.
עוד תכונות של שאול שלמדנו להכיר עד כה: 1. ענו, 2. יודע להקשיב לעצות של אחרים. עם זאת שאול הרגיש שהוא צעיר, קטן, חסר ניסיון, וחסר בטחון.
וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ׃ כל מה שאתה תרצה לדעת, אענה לך.
יתכן ששאול קרא את מאווי ליבו של שאול, שבסתר ליבו, לא חלם, על גידול אתונות, אלא חלומות גדלות של הנהגה.
רבינו ישעיה: כל ספקות שיש בליבך, חוץ מעניין האתונות, אגיד לך.
וַיּיִקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה, למקום הכי מכובד בעיר,
וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה, מצודות: שמואל לקח את שאול ואת נערו, והכניס אותם לתוך החדר בו היו אוכלים את בשר הקורבנות.
וַייִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים, אנשי העיר הכי נכבדים, וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ׃ כל המי ומי של העיר!
(כג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ׃ מצודות: תן לי את המנה מהקורבן שאמרתי לך לשמור אותה אצלך.
עד המפגש עם הטבח, הסיפור נראה לשאול כמקרי: 1. לקיש אבדו במקרה אתונות. 2. שאול הגיע במקרה לקרבת ביתו של שמואל, בחיפוש אחר האתונות.
3. במקרה היה בכיסו של נערו רבע שקל.
4. במקרה פגשו נערות בדרכם.
5. במקרה פגשו את שמואל בדרכו את הבמה.
6. במקרה שאול שאל את שמואל: אי זה בית הרואה?
רק כששאול שמע ששמואל אומר לטבח: תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, כלומר ששמואל שמר מנה מכובדת לשאול עוד לפני שזה הגיע לעיר, הבין שאול, ששמואל התכונן לבואו, וכי הגיע לביתו ע"פ הכוונת ה'.
כמו שמכירת יוסף, הביאה אותו בסוף הדרך לארמון פרעה, כך האתונות אבדו כדי שה' יוכל להוביל אותו אל איש האלוקים, ובסופו של דבר אל המלוכה.
מכאן ששמואל תכנן הכול: את- 1. הדרכת שאול, 2. משיחתו בסתר,
3. מפגש הגרלת המלך.
(כד) וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, הַשּׁוֹק – מנה שבדרך כלל היה מקבל הכהן, וכששאול קיבל את הַשּׁוֹק, זה סימל את רום מעמדו החדש.
מהר"י קרא: הכוונה לאליה שהייתה מחוברת לשוק.
מלבי"ם: הכוונה לחזה שהייתה מחוברת לשוק.
וַיֹּאמֶר:הִנֵּה הַנִּשְׁאָר, מצודות: אל תחשוב שאני נותן לך את המנה שלי, הנה החלק שנשאר לי, הנה המנה שלי.
רלב"ג: הִנֵּה הַנִּשְׁאָר, הטבח אמר לשאול: את השאריות מהמנה שלך, תוכל לתת לנער.
כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ, המנה שלך מזומנת לך לזמן שידענו שתגיע לכאן, השארנו לך את המנה שלך מכיוון שידענו שאתה עתיד להגיע ולאכול איתנו, אתה לא אוכל מנה שתחסר לאחר, כישָׁמוּר לְךָ מאז הָעָם קָרָאתִימאז שהעם נקרא לזבח. לֵאמֹר שמואל אמר: לשמור לך את השוק. מלבי"ם: מנה זו נשארה מהקורבן.
שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל, עדין היה צריך לומר לשאול לאכול, למה? שאול לא אכל כי התבייש.וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא.׃ רלב"ג: הסעודה נמשכה כל היום.
לאורך כל הפרק, שאול פעל ביוזמת אחרים:
1. אביו שלח אותו לחפש את האתונות.
2. נערו דרבן אותו לפנות אל ה"הרואה" וסיפק את הכסף הדרוש להתייעצות.
3. הנערות כיוונו אותו להגיע אל שמואל בדיוק בזמן הנכון.
4. שמואל הזמין את שאול לסעודה (כה)
סינדרלה: וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג׃ מצודות: גג ביתו שהיה בתוך העיר. רש"י: בשיחה זו, שמואל אמר לשאול שהוא צריך לירא מה'.
רלב"ג: שמואל אמר לשאול סתרי תורה ועניינים אלוקיים.
הַגָּג: שמואל העלה את שאול אל הגג, וסימל כך את עלית חשיבותו בקבלת תפקיד המלך. שמואל התחיל לרומם את שאול והעלה אותו על הגג, ובילה אתו את כל הלילה.
(כו) וַיַּשְׁכִּימוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹור קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ
וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה׃
(כז) הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹוקִים׃
משיחת שאול, בסודיות: וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג", שם אף אחד לא יכול לשמוע מה הוא אמר לו. (פס' כה) למחרת, בבוקר, המשיך שמואל לדבר עם שאול בסודיות : וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹור קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ (פס' כו). ושוב בשלישית: (כז) הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר.
וַיַּעֲבֹר – ורק כשנערו הנאמן של שאול התרחק, המשיך שמואל לדבר עם שאול. וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹוקִים…
שמואל א פרק י 1 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ;
מלבי"ם: על ידי הנשיקה, שמואל החדיר בשאול את היכולת להתנבא, ועל ידי המשיחה הוא החדיר בליבו רוח גבורה.
מדוע שאול נמשח בסתר? א. משום שאם היה נמשח בגלוי, לא היה אפשר לערוך את הגורל במצפה כדי לקבוע מי יהיה המלך. ב. משום ששאול לא נמשח בשמן המשחה, אלא בשמן אפרסמון, והוא לא רצה שיהיה גלוי לכולם ששאול לא נמשח בשמן המשחה.
וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ. רד"ק: המילה הֲלוֹא נועדה לחזק את הדברים.
תרגום: הרי ה' באמת משח אותך בשמן כדי שתמלוך על עמו.
רבינו ישעיה: הֲלוֹא אתה יודע שה' משח אותך למלך.
משיחתו הראשונה של שאול הייתה בסתר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ
למה הסודיות?
1. פלישתים שלטו אז בארץ ונראה שמשיחת מלך לא הייתה לרצונם,
2. יותר חשוב, שמואל רצה שהעם יתוודע לשאול, תוך כדי הגרלה שתמחיש ששאול נבחר ע"י הקב"ה ועובדה זו תעזור לשאול להתקבל ע"י העם.
וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (פרק י 1)
וַיִּשָּׁקֵהוּ: נשיקה של גדולה.
1. שמואל התאהב בנבחר שאול כי ראה בו, בחירה מוצלחת: בן למשפחה אמידה ונכבדה משבט הכי קטן, אך בהיותו כזה, הוא לא מאיים על השבטים החזקים והגדולים.
2. נוצר קשר רגשי בין שמואל ושאול. בעיני שמואל מצא חן בעיקר, ששאול לא חמד את המלוכה, להפך, הוא נראה כבורח מהמלכות.
וכמו שקיבל את עצת נערו, כך נראה שהוא יקבל את המרות של שמואל, ואת דבר ה' שהוא מעביר, ולא ינסה להפוך למלך עצמאי, המבקש לצאת מתחת לחסותו פטרונו וחסות ה'.
שמואל ראה בבן חסותו כמי שימשיך את דרכו, כבן הממשיך את מעשי אביו,
3. יתכן ששמואל נישק את שאול, כי האמין ששאול הביישן, תמיד יציית לו ויבצע את כל הוראותיו בלי לגלות עצמאות.
4. שאול טוב מראה ומרשים בגובה קומתו אך היה גם ענו, סלחן וצנוע.
האם שמואל הבטיח לשאול, מלוכה או הנהגה? שאול נראה כחסר כושר מנהיגות, אולי לכן שמואל מינה את שאול בתחילה לנגיד על ישראל (נגיד שאתה מלך).
י על שאול אפשר להגיד שהתקיימה בו הקללה הסינית, הזהר במשאלותיך, שמא הן תתקיימנה.
שאול מצא מלוכה, תפקיד שהיה גדול מכפי מידותיו.
שאול, דמות טרגית. הוא הראשון שידע שהתפקיד ששמואל ביקש להטיל עליו גדול עליו והוא כלל לא חפץ למלוך, אך כשהתחיל למלוך התאהב בתפקיד וניסה בכל כוחו, לא להניח לאף אחד לקחת ממנו את המלוכה. שאול טשרניחובסקי: מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתַּנִי? וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתַּנִי, עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּיעוּתֵי צַלְמָוֶת, הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת, "אִישׁ הָאֱלֹוקִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי? כִּי סָר מֵעָלַי, מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי !
לא הייתה לו אישיות נחושה, וכמו שמשתעלים בשאיפת הסיגריה הראשונה, ונצרבים בשתיית כוס ראשונה של משקה חריף, ואפשר להתמכר להרגלים אלו למרות שיודעים שהם מזיקים כך גם כוח, הוא דבר שמתמכרים אליו, אחרי שמכירים בכוחו.
שאול התמכר לכוח המלוכה, ובילה שנים ארוכות וקשות כדי להגן על המלוכה בפני כל מי שחשש שהוא עלול לרשת אותו. שאול סרב להיפרד מהכוח.
שאול זכר תמיד, כי שמואל הוא זה שמשח אותו למלך, זה שבמשך כל הלילה, הדריך אותו לקראת תפקידו הרם, ושניהל את ההגרלה שהוכיחה שה' בחר בו, בשאול,
שאול הכיר תודה לשמואל על שבחר בו ומשח אותו למלך, תמיד נסמך על כוחו של שמואל ונשמע לו, כבן המציית לאביו, או כתלמיד בפני רבו.
הָאֹותוֹת: 1. בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם, מֵעִמָּדִי, וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן, בְּצֶלְצַח;
שאול צאצא בנימין, בנה השני של רחל, אשתו האהובה של יעקב, פגש באנשים אלו, אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵלמה שמסמל זכות למלוכה.
מצודות: האנשים האלה ממשיכים ללכת לכיוונך, כך שהם יפגשו אותך בצלצח, מקום שנמצא בנחלת שבט בנימין.
וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ, נִמְצְאוּ הָאֲתֹונוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹונוֹת, וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹור מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי.
שאול אמר לנערו: "ודאג לנו", אבל באמת האב דאג רק לבנו, מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי?
יש הדרגתיות באותות. באות הראשון 2 אנשים "ואמרו אליך".
באות השני 3 אנשים, "ושאלו לך לשלום".
באות השלישי חֶבֶל נְבִאִים, ובעקבותיהם תתחיל להתנבא ללא הכנה.
2. ג האות השני: וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל הָאֱלֹוקִים בֵּית אֵל; בבית אל הקב"ה התגלה אל יעקב והבטיח לו: ומלכים מחלציך יצאו. מלכים ברבים בית שאול מרחל ובית דוד מלאה.
מצודות: כשתגיע לאלון תבור יפגשו אותך שם שלשה אנשים שהם בדרכם לעלות לשילה, שם היה המשכן.
אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד, נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן. ד וְשָׁאֲלוּ לְךָ, לְשָׁלוֹם; וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם,
שאול היה זקוק ללחם זה, כי הצידה שלו ושל נערו כבר נגמרה.
שאול פגש 3 אנשים שנתנו לו לחם, מדוע? כי יכירו בגדולתו. נהוג להביא מנחה למלך אהוד הביא למלך עמון. כך נותנים גם לכוהן או לבעל תפקיד נכבד, או לאדם חשוב. וכפי שניבא לו שמואל: וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. גם מלכיצדק מלך שלם נתן לאברהם לחם ומלך כי הכיר בגדולת אברהם, והם יכירו בגדולת שאול.
3. ה אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹוקִים, מצודות: כאשר תגיע לגבעה שנקראת "גבעת האלוקים", הגבעה בקרית יערים שהניחו שם את ארון הברית.
אֲשֶׁר שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; הנציב ייצג את הפלישתים.
רד"ק: שמואל אמר לשאול: 2 דברים יגרמו לו להתנבא. א. היות ארון הברית שם. ב. נציבי הפלשתים שהיו שם, וזה כרמז על זה שהוא יושיע את בני ישראל מיד הפלשתים.
אות שלישי: וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, תרגום: חבורת הנביאים ירדו מהבמה שעליה הם הקריבו קרבן.
וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹוף וְחָלִיל וְכִינּוֹר, מצודות: הנביאים ניגנו כדי שהנגינה תשמח אותם וכך הם יזכו לנבואה וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. מהר"י קרא: הם ינבאו שמלכות ישראל קרובה לבוא.
ו וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם;
מלבי"ם: קבוצות האנשים ששאול פוגש באותות, רומזים למדרגות שונות בעבודת ה'. הראשונה, 2 אנשים ראשונים, הם ההמון המתחלקים לשניים: אנשים שהולכים אחר התאווה לאכול ולשתות, ואנשים ההולכים אחרי הכסף. הם אינם עסוקים בעבודת ה' ולא ישאלו לו לשלום (כמו בני הבליעל שלא קיבלו אותו למלך).
השניים עסקו בעבודת ה', והתחלקו ל 3, (ולכן היו בה 3 אנשים).
א. אדם שמגמתו רק לעבוד את ה', וזהו האדם שנשא את גדי העיזים.
ב. אדם שכוונתו להנאת עצמו, כדי שהוא ישיג את צרכיו, ולכן הוא הקריב לחמים.
ג. העובד את ה' עבור מותרות ועושר ולכן היה בידו נבל יין. אולם, כל שלשת המינים יתחברו עימו וישאלו אותו לשלום. ויתנו לו 2 לחמים משום שזהו צרכו.
השלישית היא הכת העליונה ביותר והיא כוללת את הנביאים שמשתדלים לעורר את נפשם לעבודת ה' על ידי כלי הנגינה. הכת השלישית תעזור לשאול בעניינים רוחניים.
וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר, תקבל רוח גדלות שתאפשר לך להפוך למלך.
מצודות: תזכה לנבואה יחד עם חבורת הנביאים. תהיה כאילו אדם חדש.
שאול היה נער צנוע, ענו, וחסר ביטחון עצמי והוא היה חייב להיהפך לאיש אחר כדי שיוכל להיות ראוי למלוכה.
ז וְהָיָה, כִּי תָבֹאנָה הָאוֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ: הָאֹותוֹת נועדו לשכנע אותו כי ה' בחר בו למלך. אישור המלכתו – רש"י: "כי תבאנה האותות האלה לך – ותדע כי דברי – אמת. : 2 אנשים סיפרו לו כי נמצאו האתונות, ושאול שמע והאמין כי הנבואות שניבא לו שמואל – נכונות. וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹותוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא.
כשם שבאו לך האותות הללו, כך יתקיים דבר המלוכה.
עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹוקִים עִמָּךְ. רד"ק: יוכל לעשות ככל מה שהוא רוצה. ב. יוכל לצאת למלחמה נגד נחש העמוני.
מהר"י קרא: הכוונה שיתחזק ויילחם בעד עם ישראל.
מלבי"ם: כאשר תהפוך לאיש אחר – אל תסמוך יותר על אנשים אחרים, אלא רק על סיוע מאת ה'.
עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, אתה זכאי למלוך ולעשות כרצונך. מצודות: תכין לך את כל הצרכים המיוחדים למלך. תרגום: ה' בעזרתך, והוא יעמיד את מלכותך.
גם משה קיבל אות: צרעת, מטה-נחש, מים-דם,
גם גדעון קיבל אותות: גיזה רטובה ואדמה יבשה ולהפך.
האותות נועדו לחזק את בטחונו, להכשיר ולהצעיד את שאול לקראת תפקידו.
שמואל ניבא ששאול ישתנה: "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה', וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" 6
ט וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, שאול לא הגיב בקול על משיחתו ע"י שמואל, אך משהו קרה בתוכו: "וַיַּהֲפָוךְ לוֹ אֱלֹוהִים לֵב אַחֵר" (י 9) וזה לא קרה רק פעם אחת,
אך העם הכיר במלכותו של שאול, אלא רק אחרי הניצחון בקרב הראשון עם עמון.
כל מה שניבא שמואל, התגשם, ושאול השתנה: וַיַּהֲפָוךְ לוֹ אֱלֹוקִים, לֵב אַחֵר,
מלבי"ם: לב שאול הפך מלב של אדם פרטי שמנהיג רק אותו, ללב שמנהיג את כלל ישראל.
וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל, וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים; תרגום: ארד אליך לגלגל להקריב קורבנות. רד"ק: היו עולים ללוז שיעקב אבינו קרא לו "בית אל" ובשעת היתר הבמות, היו מקריבים שם קורבנות.
שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל, עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, מצודות: חכה לי 7 ימים עד שאבוא אליך לגלגל, רד"ק: חכה בגלגל 7 ימים מאז ששמואל נפרד ממנו. לאחר חידוש המלוכה, שאול באמת חיכה בגלגל ולא חזר לביתו אלא נשאר בגלגל עד שעת המלחמה, ואילו שמואל חזר לביתו.
כבר עכשיו צווה שאול לחכות לשמואל במשך 7 ימים, כדי לרמוז לו שאם יקיים את הציווי הזה, המלוכה תתקיים אצלו, אך אם הוא לא יקיים ציווי זה, המלוכה לא תתקיים אצלו.
וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. פרק י 8.
כרגע הוראה זו חסרת משמעות. בהמשך תהיה לה משמעות. זו הוראה חשובה ביותר, כי בגלל הוראה זו שאול ייכשל בעתיד.
כבר ברגע ההמלכה, נזרע רגע איבוד המלוכה: שאול לא זכר הוראה זו, ולא ציית לשמואל, למרות שמהנערות למד שאול ששמואל מקפיד שהעם לא יאכל מהזבח לפני שהוא מגיע ומברך, ובעתיד שאול ישכח את מה שלמד מהנערות, ואת מה ששמע משמואל, ולא יחכה לשמואל שיגיע לברך על הזבח, אלא יקריב בעצמו, מה שיעלה לו באיבוד הזכות להוריש את מלכותו לבניו, והוא יאבד את מלכותו למלך הבא: דוד.
טז וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. שמואל מדגיש לשאול, שהוא ימשיך להיות המדריך והמכוון אותו, גם לאחר שיהיה למלך.
וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, מצודות: כאשר שאול הפך את כתפו כדי לעזוב את שמואל, ולחזור לביתו וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹוקִים לֵב אַחֵר, רש"י: גבורה של מלכות.
מהר"י קרא: השבט שהכי ראוי שייצאו ממנו נביאים הוא שבט בנימין.
וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹותוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא י וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה, וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ;
בדרכו שאול פגש חֶבֶל נְבִאִים = אלו היו אנשים דתיים שביקשו את ה' ואת הדרך הנכונה לעבוד אותו.
בני נביאים = אנשים המחפשים תוך כדי מסע רוחני, חוויה רוחנית, וחיים רוחניים, ללמוד מידות טובות ממנהיג רוחני, בתקווה שיום אחד יהפכו לנביאים.
כמו בסדנת כתיבה, לא כולם יהפכו לסופרים, אבל כולם משתוקקים להפוך לסופרים.
חבר הנביאים נעזר בכלי נגינה, כדי לנסות ולקבל רוח נבואית, נֵבֶל וְתֹוף וְחָלִיל וְכִינּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. נננחנחמן.
גם אלישע ביקש: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " מל"ב ג', טו.
שאול התחיל להתנבא עם בני הנביאים, וצלחה עליו רוח אלוקים, מה שהכשיר אותו להיות לא רק מלך, אלא גם מנהיגו הרוחני של העם. כששאול התחיל להתנבא יחד עם חבר הנביאים שפגש, הנבואה שרתה עליו, וכאילו לבש בגדי מלכות.
באחרית חייו, אחרי: "וְרּוַח ה' סָרה מעם שאּול ובעתתּו רּוח רעה מֵאת ה'" שמואל א , יד שוב התנבא שאול, אך אז נאלץ להתפשט, להוריד את בגדי המלכות ולהישאר ערום.
רד"ק: הנביאים היו אומרים עתידות או שהיו משבחים את ה' ע"י נבואה כפירוש התרגום.
וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקִים, וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם.
רלב"ג: בתחילת הספר לא היו הרבה נביאים, ועכשיו היו נביאים רבים כי שמואל לימד אותם או בשל סיבה אחרת.
יא וַיְהִי, כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, מצודות: כל מי שהכיר את שאול לפני שזכה לנבואה וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא: תרגום: מי שהכיר את שאול, וראה אותו מתנבא עם נביאים.
וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, תרגום: האנשים שראו את שאול מתנבא היו תמהים, והם שאלו זה את זה מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ?
בן קיש מתנהג בצורה כ"כ שונה ממה שכולם היו רגילים לראות: הזהו שאול הביישן והענו? לפתע שאול, שאלוקים הֲפָךְ לוֹ לֵב אַחֵר; השתנה, נמלא באומץ והוא מתחיל להתנבא, וזה הפליא את מכיריו ששאלו: הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים?
מלבי"ם: התמיהה על שאול הייתה משני צדדים. כדי להתנבא יש צורך בשתי הכנות. א. הכנה טבעית – כח דמיון חזק וכדומה.
ב. הכנה בחירית – שהאדם יתבודד ויעסוק בענייני עבודת ה'.
התמיהה על שאול הייתה מצד 2 ההכנות: אביו לא היה בנביאים והייתה חסרה לו ההכנה הטבעית. ב. הוא גם לא התבודד בענייני עבודת ה'.
יב וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר, וּמִי אֲבִיהֶם? נבואה אינה עוברת בירושה, גם שאול יכול להתנבא. עַל כֵּן הָיְיתָה לְמָשָׁל, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?
מלבי"ם: אדם מגבעה ענה שלמרות שאביו של שאול לא היה נביא, הרי שלא הייתה חסרה לו הנהגה טבעית, כי אין הכנה זו עוברת מדור לדור, כמו שגם שאר הנביאים לא היו בני נביאים. נותרה רק התמיהה על ההכנה הטבעית, ולכן היה המשל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?
יג וַיְכַל, מֵהִתְנַבּוֹת, וַיָּבֹא, הַבָּמָה. מלבי"ם: הנביאים האחרים ירדו מהבמה ואחר כך התנבאו ושאול התנבא והדבר גרם לו להגיע אל הבמה.
רד"ק: או ששאול חזר אל ביתו, שם פגש את דודו ושם הייתה הבמה, או שהבמה הייתה בבית.
אחרי 4 ימים חזרו שאול ונערו לביתם, או יותר נכון לבית דודו.
יד וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ, אָן הֲלַכְתֶּם; וַיֹּאמֶר, לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹונוֹת, וַנִּרְאֶה כִי אַיִן, וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל.
מלבי"ם: דוד שאול ידע ששאול לא היה יכול להתנבא ללא סיבה, ולכן חשב שאולי הם היו אצל שמואל, והוא גרם לו להתנבא, כמו שגרם לשאר בני הנביאים להתנבא.
טו וַיֹּאמֶר, דּוֹד שָׁאוּל: (אבנר בו נר) הַגִּידָה נָּא לִי, מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל?
טז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹונוֹת;
וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל. רש"י: שאול לא אמר לדודו, ששמואל אמר שהוא ימלוך על ב"י, היה צנוע ועניו, ולא רצה להתגאות בכך שהוא ימלוך.
עדין שאול לא השלים עם היותו מלך: אמנם האתונות נמצאו, הוא פגש 3 שליחים בדרך, בסמוך לקבר רחל אימו של בנימין, אבי השבט, ואלו כיבדו אותו ב 2 לחם – ועם כל הסימנים הברורים האלו, עדין שאול הסתיר את היותו מלך אפילו מפני דודו.
שאול המלך שמואל א פרק י למה ביקש העם מלך ? היו לישראל אויבים רבים מסביבה, כעמון או עמלק, אבל האויב המאיים ביותר היו הפלישתים. (החיזבאללה והחמס מול אירן) הם פלשו לשפלת החוף מאיי הים, וכשהתבססו, ניסו להתרחב לכיוון מזרח. במורדות הרי שומרון ויהודה גרו הישראלים והם ניסו להדוף את האויב שדחק אותם ממערב לכיוון מזרח.
זה היה בתחילת המעבר מעידן הנחושת (ברונזה) לעידן הברזל.
הפלישתים היו מסוכנים:
1. היה להם צבא גדול וחזק,
2. היה להם נשק אטומי: רכבי ברזל, וחרבות מברזל, וכדי לשמור על יתרונם, הם, אסרו על ישראל, לעבד כל ברזל, אפילו לא מחרשות.
בגלל אויב זה העם רצה משטר קבוע, בטוח ויציב, שיוכל ללכד את העם מול האויבים.
משיחת שאול השנייה: המלכה
1. בעירו של שמואל ובסודיות,
2. בהגרלה במצפה (כנראה מקום תצפית גבוה),
בשלישית: העם בחר בשאול בגלגל, לאחר ניצחון.
וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם, אֶל ה' הַמִּצְפָּה, ויצעק = ויאסוף.
שאול הגיע כדי להמליך את שאול בפני העם, אך הדגיש שהמלכת מלך על ישראל, היא בניגוד לרצונו שלו: יט וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹוהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹותֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לוֹ, כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ;
בחירת מלך בהגרלה, מול כל העם. וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם, וּלְאַלְפֵיכֶם.
רציתם מלך תקבלו מלך, אבל מלך שייבחר בהגרלה ולא מלך שאתם תבחרו.
גורל: מדוע בחר שמואל בדרך של הגרלה? הבחירה בדרך זו המחישה כי לא שמואל הוא שבחר בשאול למלך באופן אישי, אלא הקב"ה רד"ק.
אברבנאל: 1. כדי למנוע מחלוקות, מריבות ומלחמות אזרחים, על המלך הנכון.
2. כדי שהנבחר לא ירגיש מחויב לרצות את אלו שבחרו בו, ויוכל להתנהל מול כל העם בלא משוא פנים ואפליה.
ועדין נראה בעתיד ששאול זכה בעיקר לתמיכת שבטו, בנימין, ולתמיכת אנשי יבש גלעד.
כ וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל;
מצודות: הגורל נעשה לפני האורים ותומים, או על ידי קלפי ופתקים.
מהר"י קרא: כששאלו באורים ותומים בפסוק כב', משמע ששאלו ללא פתקים, אך ייתכן שכאשר ערכו את הגורל כדי לברר מי ימלוך, שאלו ע"י פתקים.
רד"ק: אולי הביאו לשם את הארון, ושאלו באורים ותומים כדי ששאר השבטים לא יקנאו בשאול. בשם חז"ל: שאול אמר שהוא אינו ראוי למלכות עד שישאלו באורים ותומים.
מלבי"ם: 3 סיבות לכך שבחירת המלך נעשתה ע"י ה' ולא רק ע"י העם.
א. שלא יריבו מי יזכה במלוכה.
ב. המלך צריך להיות נקי מגאווה ואת זאת רק ה' יכול לבחון.
ג. כדי שלא יהיה כפוף למי שבחר בו.
וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט בִּנְיָמִן.
כך זכה שאול לגושפנקא שמימית.
"מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרים לו: חזור לאחוריך" (יומא כ"ב, ב').
קופת שרצים, זה לא חטא של המנהיג, אלא פגם בייחוסו.
נראה שכל בני השבטים התאכזבו כשנלכד שבט בנימין.
1. כי כל מי שראה את עצמו ראוי למלוכה, התאכזב, כי הוא לא שייך לשבט בנימין.
2. הפעם היחידה שכל שבטי ישראל התאחדו למלחמה בתקופת השופטים הייתה נגד שבט בנימין, אחרי פרשת פילגש בגבעה, ושבט בנימין כמעט ונכחד במלחמה זו,
והנה דווקא משבט זה ייבחר מלך?
כא וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָו, וַתִּלָּכֵד, מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, גילוי המלך שבחר ה' נעשה בהדרגה: קודם שבט בנימין> משפחת המטרי> שאול בן קיש.
לכידה היא מושג שלילי, המנמיך את הנלכד.
מזכיר את לכידת עכן שמעל בחרם ונסקל למוות ע"י העם. (יהושע ז 12-26). 3 פעמים כתוב: "וילכד", מילה שאפיינה גם את תחושת שאול באותו רגע.
ניסיון המלכה: וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. כב וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בה', הֲבָא עוֹד, הֲלֹם אִישׁ? אולי ניתן לעשות הגרלה חדשה? וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים. איך ענה להם ה'? ה' ענה באורים ותומים, מה שנתן אישור אלוקי להמלכה של שאול.
וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה הוּא! שאול ממש נלכד, תוך כדי ניסיונות להתחבא.
נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים (הציוד): מצד 1 צנוע, מצד 2 חסר רצון לקחת את הגה השלטון לידיו. כך גם הפגין שאול: 1. את חוסר בטחונו בעצמו, 2. ושלא ראה את עצמו ראוי להיות מלך.
כג וַיָּרֻצוּ וַייִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְייַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; אילצו את הנער הביישן להתייצב בפני העם.
כד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל הָעָם; וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ. (פרק י: א).
רד"ק: מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה, היה בעל קומה וצורה נאה, ולכן העם היה ירא ממנו יותר.
שאול: בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. נחבא, כי התבייש, אבל מכיוון שהיה גבוה ובולט, התקשה להסתתר.
שאול שנבחר בהגרלה ע"י הקב"ה למלך היה עכשיו לא רק גבוה "מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה" מכל העם, אלא גם גבוה במעמדו.
למרות כל מה שאנחנו יודעים על שאול, בסוף מלכותו, היה לו פוטנציאל להיות מלך גדול. היו לו חסרונות, הוא עשה שגיאות והיו לו טעויות, וכן גם תכונות אופי שהכשילו אותו, אבל הוא עשה גם דברים גדולים, 1. איחד כמעט את כל ישראל, (פחות את שבט יהודה) 2. ניצח ברוב מלחמותיו, 3. היה טוב לעם כפי שהספיד אותו דוד, בקינת דוד לאחר מות שאול: המלבישכם שני ועדיים.
כה וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם, אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה, רד"ק: הכוונה לחוקי המלוכה הכתובים למעלה, ומותרים למלך.
וַיִּכְתֹּוב בַּסֵּפֶר, וַיַּנַּח לִפְנֵי ה';
ההכתרה בהגרלת שמואל לא כ"כ הצליחה. וּבְנֵי בְלִיּיַעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה" (כז).
מלבי"ם: לאחר שהרשעים ראו ששאול נבחר עפ"י ה' והם כבר לא יוכלו לפרוק עול, אמרו שאין להם תועלת במינוי המלך.
תגובת שאול – "וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". הוא כְּ(אילו)חרש. חז"ל דנו את שאול לכף חובה על שמחל על כבודו, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" כתובות יז, א; רמב"ם מלכים ב, ג.
חיובי: נאמר במשנת רבי אליעזר (פרשה י): ר' ינאי אמר: 12 מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. ראשונה: שאול היה צנוע: "נחבא אל הכלים".
שנייה, שהיה שומע חרפתו ושותק, שנאמר 'ובני בליעל אמרו מי יושיענו זה ויהי כמחריש'; מהו 'כמחריש'? כמי שלא ידע מה אמרו עליו.
שלישית: לא נטר שנאה למבזים אותו שאמרו: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה (שם י', 27).
4. שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שאול היה עניו, אמר: 'הלא בן ימיני אנכי' ומשפחתי הצעירה..
א. אמר: פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו,
ב. שקל עבדו בו, התייחס ברצינות לדעת נערו,
ג. היה מוכן לקבל את דעתו, למרות שהוא היה האדון, תוספתא, ברכות ד', ט"ז
תכונות שאול: ענוה וצניעות הן לא רק תכונות טובות, הן תכונות נפלאות,
אך ענוה וצניעות הן שליליות אצל מלך, שחייב לגלות נחישות, השלטת מרות וסמכות, וחתירה להצלחה.
שלילה: אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול – מפני שמחל על כבודו, שנאמר וּבְנֵי בְלִיּיַעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה ויהי כמחריש" יומא כב ע"ב:.
שאול לא הפגין חוט שדרה, לא הגיב לזלזול בו. נראה שאם בתחילה חש שאינו ראוי למלוך, הזלזול פגע בו והגדיל את חוסר בטחונו בכך שהוא ראוי למלוכה.
העובדה ששאול החריש מול המבזים אותו ניבאה שגם בעתיד הוא לא יידע לעמוד מול לחצי העם. שאול בעתיד ייכנע לעם, ולא ישמע בקול ה', אלא בקול העם.
הענווה והביישנות הם התכונות שגרמו לו להיכנע ללחץ העם ולא לשמוע לשמואל, הוא לא ידע להנהיג, אלא נגרר אחרי העם. מה שיביא את הקץ למלכותו.
שמואל קיווה ששאול יתחיל להתנהג כמלך וינהיג את העם, אך כשהבין ששאול לא ייקח את היוזמה לידיו, שמואל התחיל ליזום, הכתרה שניה, הפעם בהגרלה, כדי שהעם יראה ששאול הוא בחיר ה', וגם שאול יקבל ביטחון, והממלכה תעבור להתנהל בידיו.
פרק י 17, וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם, אֶל ה' הַמִּצְפָּה. מצודות: בגלל שהיו שם כ"כ הרבה אנשים מישראל, שרתה שם שכינה. יח וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל,
אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; וָאַצִּיל אֶתְכֶם, מִיַּד מִצְרַיִם, וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת, הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם.
יט וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹוהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹותֵיכֶם,
וַתֹּאמְרוּ לוֹ, כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ; וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם, מצודות: כל שבט יעמוד בנפרד מהשבטים האחרים וּלְאַלְפֵיכֶם מצודות: כל משפחה תעמוד בנפרד משאר משפחות השבט, כי כך יהיה ניתן להטיל את הגורל כדי לראות במי ה' בחר למלך.
כ וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מצודות: שמואל הקריב את השמות של כל שבטי ישראל לפני האורים והתומים כדי לערוך את הגורל.
וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט בִּנְיָמִן. כא וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָו, וַתִּלָּכֵד, מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. כב וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד, בַּה' הֲבָא עוֹד, הֲלֹם אִישׁ;
מצודות: שאלו באורים ותומים כדי לברר אם שאול באמת נמצא במקום זה: האם יש אדם שנמצא במקום שבו הוטל הגורל, בנוסף לאנשים שכולם ראו.
וַיֹּאמֶר ה', הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים. מצודות: שאול התחבא כי ברח משררה.
כג וַיָּרֻצוּ וַיּיִקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַיצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה.
כד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה', מצודות: האם שמתם לב במי בחר ה' להיות מלך, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם שהרי אין אף אחד שראוי להיות מלך יותר משאול, וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ מצודות: יהי רצון שמלכנו יצליח.
כה וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם, אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה, וַיִּכְתֹּוב בַּסֵּפֶר, וַיַּנַּח לִפְנֵי ה';
וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹ. כו וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה; רד"ק: כי ראה שחלק מעם ישראל לא קיבל אותו למלך עליהם, ולכן עדיין לא התנהג כמלך.
וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ; שאול לא ראה עצמו כמלך, וכשהסתיים הטכס הוא שמח, על האפשרות לחזור לביתו, ולעבודת האדמה, שהיה רגיל בה.
וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ, רד"ק: להודיע שהלך לו לביתו כבתחילה, כיון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל הלך לביתו ולא התנהג עדיין כמשפט מלך.
כו וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה; גם הוא מיהר לביתו גִּבְעָתָה, וכולנו זוכרים מה קרה עם שבט בנימין בגבעה.
וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל, אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹוקִים בְּלִיבָּם. מצודות: כיבדו את המלך שהמליך עליהם ה', כז וּבְנֵי בְלִיּיַעַל אָמְרוּ, מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה,
מצודות: הרי משפחתו היא המשפחה הקטנה שבשבט בנימין, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה; תרגום: הרשעים לא באו לשאול בשלומו של שאול.
וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ, מצודות: שאול עשה עצמו חירש, ולא התייחס לאנשים הרשעים שביזו אותו.
שמ' א יא 1 וַיַּעַל, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וַיִּחַן, עַל יָבֵישׁ גִּלְעָד; וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, אֶל נָחָשׁ, כְּרָת לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹות לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. ג וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ, הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ. ד וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל, וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיּיִשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ. ה וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת-דִּבְרֵי, אַנְשֵׁי יָבֵישׁ. ו וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל-שָׁאוּל, כְּשָׁמְעוֹ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ, מְאֹד ז וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּ חֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד ח וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף ט וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים, כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד, מָחָר תִּהְיֶה-לָכֶם תְּשׁוּעָה, כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ; וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ וַיִּשְׂמָחוּ י וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ, כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. יא וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד. יב וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם. יג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה: כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה. טו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד מְאֹד.
שמואל א פרק יא
המלחמה נגד נחש, מסבירה מדוע נבחר שאול למלך: מלחמה זו הוכיחה כי הייתה לו יכולת להפוך למלך טוב.
במלחמה זו הוא פעל נכון, והפגין תכונות כמו אומץ, נחישות, שיקול דעת וכושר הנהגה.
נחש העמוני פלש לישראל: א וַיַּעַל, נָחָשׁ (המזכיר את המסית והמפתה של חוה מגן עדן) הָעַמּוֹנִי, יפתח ניצח בזמנו את עמון, אבל אחרי שנים הם שוב התחזקו, וַיִּחַן, עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד;
מלבי"ם: נחש יצא למלחמה נגד ב"י כי קינא בהם על שהמליכו מלך. הוא בחר לעשות זאת דווקא ביבש גלעד כי הם אלה שהתחתנו עם בני בנימין, וממילא היו מקורבים למלכות.
וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, אֶל נָחָשׁ, כְּרָת לָנוּ בְרִית,
מצודות: תכרות לנו ברית שלא תהרוג אותנו, ותמורת זאת אנחנו נעלה לך מיסים.
וְנַעַבְדֶךָּ. נחש איים לכבוש אותם, מה שהיה גורם בוודאות להרג רוב הגברים, הנשים והילדים, או להפיכתם לעבדי המנצחים.
ישראל הייתה חלשה, וללוחמים היו רק חיצים, מקלות ואבנים: וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם… וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (פסוקים כ-כב). היו רק 2 חרבות ברזל בכל ישראל.
ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹות לָכֶם: בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, ניקור העין מבזה את האדם ומביא עליו חרפה: גם לשמשון עקרו את עיניו כדי לבזותו ולהחלישו.
מצודות: כל בני ישראל יתביישו בכך שהם לא הצליחו למנוע את הביזיון של נקירת עין ימין שלכם.
1. חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, החרפה היא שאין סולידריות בעם, והעם לא עזר לאנשי יבש גלעד בעת צרה. מצודת דוד: אם הכוונה בזה לחרף כל ישראל, הנה ראוי להודיעם, ואם לא יושיענו (ישראל את אנשי יבש גלעד) אז יחשב לחרפה.
2. ניקור עין לא מאפשר ללוחם לירות בחץ וקשת, שהיה אז כלי הנשק העיקרי של העם.
ג וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ, הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ.
מצודות: ללא שתינתן לעם הזדמנות למנוע את נקירת עין ימין, בני ישראל לא יתביישו.
מדוע הסכים נחש לבקשת אנשי יבש גלעד? כי היה בטוח שלא יהיה להם מושיע, וכשיחזרו אליו מושפלים, יהיו חלשים ויקבלו בהכנעה את כל גזרותיו.
רלב"ג: נחש הסכים לבקשת אנשי יבש גלעד מכיוון שכוונתו בכל מקרה הייתה להילחם נגד כל בני ישראל ולבזות אותם.
ד וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל, (שהייתה בתחום שבט בנימין) וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם; בפרשת פילגש בגבעה, אנשי יבש גלעד לא הצטרפו ללוחמים נגד שבט בנימין.
לאחר הניצחון על שבט בנימין, העם הרג את גברי יבש גלעד על שלא הצטרפו למלחמה, ובני בנימין נשאו את נשות יבש גלעד שנשארו אלמנות, לאחר רצח בני זוגן.
כך שהיה קשר משפחתי ורגשי בין אנשי יבש גלעד ושבט בנימין.
אנשי יבש גלעד חיפשו עזרה, אך אנשי הגבעה, פחדו לעזור למותקפים: וַייִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ. בכו: 1. מחוסר אונים, 2. מהשפלה, 3. חשש שהם הבאים בתור. 4. תרגום: כי לא האמינו שיוכלו להושיע את אנשי יבש גלעד.
מדוע לא פנו אנשי יבש גלעד ישירות לשאול המלך הנבחר? בתחילת דרכו, סרב שאול לקבל עליו את המלוכה.
1. לא סיפר לדודו, ואולי גם לא לאף אחד אחר, כי שמואל משח אותו למלך.
2. בהגרלה כתוב 3 פעמים "וילכד" מה שמוכיח ששאול לא השתתף מרצונו "בהגרלה המלכותית",
3. כשנבחר התחבא בין הכלים,
4. שמע שחלק מהעם לועגים לו ולא מאמינים ביכולתו למלוך. גם שאול לא האמין בעצמו, לא התחיל למלוך אלא חזר לעשות את מה שידע הכי טוב: לחרוש בשדה.
אנשי יבש גלעד לא פנו לשאול, כי לא ראו בו מושיע.
ה וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה, הגיע למקום במקרה, אחרי יום עבודה בשדה, בדרכו לביתו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי, אַנְשֵׁי יָבֵישׁ.
רש"י: הפסוק מתאר זמן: שאול חזר אחרי הזמן בו היו רועים את הבקר. מלבי"ם: הנביא הסביר מדוע שאול ניתח דווקא בקר, כי הוא נכנס לעיר מאחרי הבקר.
וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד, מצודות: שאול כעס מאוד על נחש העמוני. שאול לא הצטרף לבוכים, להפך הוא התמלא באומץ, בביטחון, בנחישות, ובכעס.
מלבי"ם: כאשר חלש שומע עוול, הוא מתעצב בליבו, אך כאשר גיבור שומע על עוול, הוא חושב כיצד הוא יכול לתקן זאת.
שאול נהג כמושיע, ניתח את צמד השוורים שלו ל 12 חלקים, שלח כל חלק לשבט אחר והכריז: כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיּיִפֹּול פַּחַד ה' עַל הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד. גיוס חובה.
מצודות: העם יצא למלחמה במהירות, כאילו שרק אדם אחד יצא למלחמה, כי כאשר אנשים רבים יוצאים להילחם, הדבר גורם לעיכובים, וכאן לא נגרם עיכוב למרות שחיילים רבים יצאו למלחמה.
חובת גיוס, היא חידוש בתקופתה זו. לפני שאול לא היה מי שיכפה על העם להתגייס, וזהו אחד הדברים שבגללו העם כל כך רצה מלך.
עונש למשתמטים. החידוש הגדול של שאול שהוא הנהיג גיוס חובה על כל העם, עם עונש חמור למשתמטים, דבר שלא הצליחו לעשות כל השופטים שלפניו. לכן העם דרש מלך, כי העם הבין שכוחו באחדותו, אך נדרש כוח מלכות כדי לכפות גיוס חובה.
ו. וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹוקִים עַל שָׁאוּל, כְּשָׁומְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַייִּחַר אַפּוֹ, מְאֹד וַיּיִקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ.
סיפור מראה לסיפור פילגש בגבעה, שגם בו איש הלוי ניתח את גופת פילגשו ל 12 נתחים ושלח כל נתח לשבט אחר, כדי להזעיק את העם להילחם.
הדמיון מדגיש את הבדלים: 1. הפעם שחטו צמד פרים, ולא אישה מעונה.
2. הפעם יש מלך בישראל, שימנע חרפה מהעם, יגייס את כל העם, כנגד המתנכל, וישכיל לנצח אותו.
3. העם התגייס לא כדי לפתוח במלחמת אחים, אלא כדי לנצח פולש זר ומרושע.
גם אלישע ניתח את הפר שבו חרש, והכין ממנו סעודת פרידה ממשפחתו, חבריו, וממקצועו: חקלאי, עובד אדמה,
אולי גם שאול סימל כך, את שינוי מעמדו מחקלאי למושיע של ישראל.
וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹור: אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל. שאול בחוכמה השתמש בשמו המפורסם בעם של שמואל, כדי שהגיוס יצליח.
וְאַחַר שְׁמוּאֵל, עבר זמן מאז ההכתרה הראשונה, ושאול למד לתת לשְׁמוּאֵל להנהיג אותו, ולהאדיר את שם שמואל. שאול ציית לשְׁמוּאֵל, ושְׁמוּאֵל אהב מלך שמציית לו ולה'.
רד"ק: לפי שלא קיבלו אותו עליהם למלך, אמר: אחרי שמואל, כי הוא עצמו עוד לא התקבל על כולם למלך, ולכן אמר למי שלא קיבל אותו למלך שייצא למלחמה בשל שמואל.
כי מי לא ירצה לצאת אחרי שמואל?
כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; יתכן שבגלל אלו שזלזלו בו, אחרי ההמלכה הראשונה, נאלץ שאול לנקוט במסר כה מאיים שאילץ גם את המפקפקים בו להיענות לדרישתו.
מלבי"ם: שאול רצה ללמד את העם שאם הם מחוברים, כמו איברי הבקר, יש בהם חיים. אך, אם העם ייפרד לחלקים, אז אין חיים כמו שהבקר מת כאשר חותכים אותו לאיברים.
זו הסיבה שדרש שכולם יצאו למלחמה כאיש אחד, הם למדו את המסר ששלח שאול.
ח וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף. שבט יהודה תמיד נשאר מובדל. ולמרות ששבט יהודה עדין התבדל, שאול גייס מספר עצום של חיילים, והפך אותם לצבא חזק.
הגיוס הצליח מאד. שאול גייס צבא חזק של 330,000 איש.
זו פעם ראשונה שמנהיג ישראלי הצליח לגייס צבא מכל שבטי ישראל. לשאול הייתה יכולת לסחוף אחריו המונים, כריזמה, וכן מראה מרשים יאה למלך.
רש"י: כל אחד נתן שבר של כלי חרס או אבן, ושאול מנה את החרסים והאבנים.
אם תקופת השופטים התאפיינה ב: אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, הרי עכשיו שאול הודיע: יש מלך בישראל! לא עוד איש הישר בעיניו יעשה.
וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים, כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד, מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה, כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ; וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ וַיִּשְׂמָחוּ. נראה שהם לא רק שמחו, אלא שמפלס החרדה, הפחד והחשש מאד ירד אצלם.
ניצחון: וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד.
תרגום: לא היו שני חיילים שנשארו יחד, כי מרוב פחד, כל אחד מהם ברח לכיוון אחר.
מבחור בישן, חסר בטחון וענו, הפך שאול למלך נחוש, יוזם, מפעיל טכסיסי מלחמה ואמיץ.
שאול נעזר ב 5 טכסיסיים מחוכמים, כדי לנצח במלחמה:
תכסיס 1: שלח בידי אנשי יבש גלעד מסר מטעה לנחש.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, (לנחש) מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ, כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. לא נראה שאת המסר המטעה הזה הגו אנשי יבש גלעד אלא נראה שמסרו לעמונים גרסה ששאול ציווה עליהם למסור, וברור, שזה היה טכסיס שנועד להוריד את הערנות של נחש, להכניס אותו לשאננות ולביטחון מופרז ביכולת שלו להכניע את אויביו בקלות.
תכסיס 2: וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, התנפל על העמונים משלושה כיוונים. הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה, אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל יח וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה, דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן; וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל, הַנִּשְׁקָף עַל גֵּיא הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה.
תכסיס 3: וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר, פתח את ההתקפה במלחמה עם שחר באַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר. והפתיע את העמונים.
4. גייס את כל ישראל, ע"י זה שהפך את שמואל לשותפו לגיוס העם.
5. שאול הצליח לאחד את כל שבטי ישראל לצבא אחד מאוחד וחזק. האיחוד הקים כוח צבאי משמעותי שבעזרתו הצליח שאול לנצח בתחילה את עמון וא"כ את הפלישתים.
הנער חסר הבטחון, והביישן הפך למלך אמיץ, ערמומי, בעל כושר הכרעה, בעל תחבולות מלחמה, וכושר החלטה, (בירם א, קרית ספר, תשכ"ד, 226) שמואל א פרק יא.
התגלה כמצביא מוצלח: שעד הצהריים הכה בעמונים מכה ניצחת. שאול כבש את מקומו כמלך, במלחמה נגד בני עמון.
הצלחת הגיוס הכפוי והניצחון המזהיר – יצרו את הבסיס למנהיגותו.
שאול הצליח לנצח אויב ששכן רחוק משבט בנימין, צפונית מערבית מים המלח.
עמון חי בעבר הירדן הצפונית.
אחרי ששאול הצליח להכות את בני עמון, העם העריץ את תעוזתו ואומץ ליבו, וקיבל את מלכותו. אברבנאל: לפי שאנשי ישראל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה י, כז רצה האל יתברך להביא עניין נחש העמוני שבא על אנשי יבש גלעד, באופן ששאול… יעשה תשועה בישראל, ואז כל העם יודו בהמלכתו.
וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹוקִים עַל שָׁאוּל, (שמ"א יא 6). הניצחון המהיר של שאול גרם לכל העם לתמוך במלכותו ושאול זכה להכרה כמלך לגיטימי והעם הסכים לקבל את מלכותו.
שאול הפך מחקלאי למלך בכמה שלבים:
1. העובדה ששמואל הנביא האמין בו ומשח אותו למלך, העניקו לו את עוצמת המלוכה.
2. כעס על נחש, על שביקש לא רק לכבוש אלא גם להשפיל את אחיו.
3. העם נענה בצורה מדהימה ליוזמת הגיוס שהפעיל.
4. טכסיסי המלחמה שנקט בהם העניקו לו ניצחון מזהיר.
וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, מי אלו שלעגו: שָׁאוּל יִמְלֹוךְ עָלֵינוּ? תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם!
בבוקר אחרי הניצחון המוחץ על העמונים, היו קולות בעם שקראו להוקיע את המתנגדים למלכות שאול, להתחשבן עם אלו שזלזלו בו אחרי ההכתרה, וטענו: מה יושיענו זה?
כתוב: וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל שְׁמוּאֵל, העם פנה אל שמואל שהיה המנהיג הידוע המנוסה, הוותיק והמוכר, ודרש ממנו להרוג את אלו שלא קיבלו בעבר את שאול כמלך.
אבל שאול לא נתן לשמואל שהות לענות והוא מיהר להגיב ראשון, העם פנה אל שמואל, אבל שאול, שביטחונו התחזק, מיהר לענות: יג "לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל, לפני ששמואל הספיק לענות.
כך ערער שאול לראשונה על מעמד העל של שמואל.
לאחר הניצחון, הציב עצמו שאול כמלך עצמאי שמקבל החלטות בעצמו, ואינו מחכה לשמוע את תגובתו של זה שהכתיר אותו למלך – שמואל, ומיהר לענות במקום שמואל.
שמואל הבחין בזאת והבין שניצחון שאול במלחמה אפשר לשאול, להשתחרר מסמכותו ולנהוג בעם כמלך הנוהג כראות עיניו, בלי לחכות להחלטות או להנחיות משמואל.
שמואל הבין ששאול תפס את מקומו בלב העם ושהוא רוצה למלוך בכוחות עצמו. וזה הוביל את שמואל להבין ששאול כבר לא יציית לו.
יג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה: שאול אמר: לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה: כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל.
רלב"ג: או ששאול הרג את האנשים הרשעים, ביום אחר, או שהוא אמר שהיום אף אחד לא ייהרג כדי להציל אותם על ידי תחבולה.
מלבי"ם: ב"י רצו להרוג את הרשעים כי הם מרדו במלכות ,ושאול ענה להם שהם לא נחשבים כמורדים כי רק עתה הוא מונה שוב למלך.
שנים אח"כ העם יציל את יהונתן בנו משאול שרצה להורגו, באותה טענה: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה חַי ה' אִם יִיפֹּול מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹוקִים עָשָׂה הַיּוֹם" (פסוק מה).
זו פעם שניה ששאול סלח למתנגדיו
1. בראשונה אחרי שמתנגדיו לעגו לו: מה יושיענו זה?
2. עכשיו שאול חנן את מתנגדיו, בטענה כי אין זה יאה לנקום, בעת שמחת הניצחון. המנצח לא רצה למלוך בזכות איומים, עונשים והוצאות להורג, אולי קיווה לזכות בנאמנות נתיניו ובאהדתם, בזכות זה שינהג ביריביו בנדיבות.
יג נראה ששאול היה בעל חושים פוליטיים, והבין שהוא ישיג יותר נאמנות, מצד אלו שיחושו שהם חייבים לו את חייהם.
מנהיגות לא מקבלים, מנהיגות לוקחים: בתחילת הדרך שאול היה ביישן וחסר ביטחון, שנערו הנהיג אותו, אך מבחן המלחמה, הפך אותו למנהיג נחוש, תקיף, כריזמטי, יוזם ומנהיג נועז.
שאול השתנה: עכשיו האמין בכוחו ובנאמנות העם, והיה מוכן בגדלות נפש למחול לאלו שבעבר לא האמינו בו.
השינוי המשמעותי שעבר שאול ממחפש אתונות, למי שלוקח את סמכות המלוכה לידיו, מאד מרשים במהירות השינוי ובעומקו.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה מצודות: כי בפעם הראשונה לא כולם קיבלו אותו למלך. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה'
כששאול התחיל לגלות ניצני עצמאות התחיל שמואל להתנכר לשאול. שמואל חשש שעצמאות שאול יסית אותו מללכת בדרך ה'. התנכרות זו השפיע מאד על שאול, חסר הביטחון שנזקק להדרכת שמואל, ובלעדיו חש חסר ישע, ורוח רעה השתלטה עליו.
שמואל כינס את העם בגלגל למשיחה שלישית של שאול, אבל במפגש זה בגלגל נשא לא רק נאום פרידה, אלא נאום תוכחה לעמו ודיבר בכאב נגד מוסד המלוכה בכלל, ועל הנזק בשלטון מלוכני בפרט.
היו 3 המלכות לשאול, ושני תיאורים שונים של מותו.
בפעם הראשונה שמואל משח אותו בשמן בחשאי, בביתו.
הפעם השנייה הייתה בגלגל כנגד כל העם: וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא, ואז ה' גילה להם: הנה נחבא אל הכלים, וכשנמצא שאול המתחבא בין העגלות והכרכרות, שמואל הציג את הבחור הבישן והענו במילים "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (כד).
שמואל נאלץ למשוח את שאול למלך פעם שלישית כי אחרי המשיחה הראשונה שאול לא עשה דבר כדי לקחת את מושכות ההנהגה לידיו,
ואחרי המשיחה השנייה רוב העם לא קיבל עליו את מלכותו.
משיחת שאול בפעם השלישית הייתה בגלגל לאחר שגבר על נחש מלך עמון, מה שביסס את שלטונו: שמואל הודיע כי מי שיושיע את אנשי יבש גלעד, יהיה "נגיד על עמי ישראל, והושיע את עמי מיד פלישתים".
יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל;
רד"ק: חידוש המלוכה נעשה בגלגל כי שם היה המשכן בתחילה כשב"י נכנסו לארץ, ולכן נהגו כבוד במקום זה, למרות שעכשיו המשכן כבר לא היה שם.
וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה.
מלך זקוק לתמיכה רחבה של כל העם ובעקבות ניצחונו במלחמה, העם רצה את שאול כמלך, ולכן נענה להמלכה המחודשת.
רש"י (יא, טו): "לפי שב(המלכה ה)ראשונה היו עוררים על הדבר, ועתה התרצו כולם".
טו וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי ה'. המלכה ראשונה הייתה פרטית ואינטימית. בהמלכה השנייה תכנן שמואל משיחה פומבית. אחרי הניצחון משח שמואל שוב את שאול למלך בפרהסיה לעיני כל העם.
וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד מְאֹד. מי לא מוזכר כשמח? שמואל! גם אחרי נצחונו הראשון על העמונים בהצלת יבש גלעד, שאול לא זקף הניצחון לזכותו, אלא אמר כי ה' עשה התשועה.
אלו הם ימי שאול המאושרים האחרונים.
שמואל א פרק יב 1 נאום הפרדה של שמואל מהעם: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹולְכֶם, לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי; וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם, מֶלֶךְ.
ב וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם,
שמואל, היה מגדולי השופטים, שהמליך את שאול וגם הכריז באזני העם "כי אין כמוהו בכל העם", אך לבו לא היה שלם עם מלוכת מלך בישראל, ועכשיו גם לא עם שאול.
ייתכן מאוד שגם התנוונות בניו שנטו "אחרי הבצע וייקחו שוחד ויטו משפט" הגבירה את מרירותו. שמואל לא השלים עם המשטר המלוכני, לכן הקפיד שכל הוראה מהוראותיו תתמלא ע"י שאול בדייקנות וביראת כבוד.
נאום פרידה זה הוא נאום התפטרות: וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי,
רד"ק בשם חז"ל: זקנה קפצה על שמואל. שהיה בסך הכל בן 52 כשמת, וה' גרם לזקנה לקפוץ עליו כדי שלא יאמרו עליו שמת צעיר.
שמואל בחר למות עכשיו כי לא רצה ששאול, המלך שהוא משח, ימות בחייו.
לגבי חשבון השנים, כתב שלפי חז"ל, באותו יום שחנה התפללה, מונה עלי לשפוט את ב"י, אלא שייתכן שבהתחלה היה עלי רק כהן גדול ונביא, ורק לאחר זמן מונה גם לשופט.
וּבָנַי, הִנָּם אִתְּכֶם;
מצודות: בני תומכים בבקשתכם, ואם כן, איני מוכיח אתכם בגלל שיש לי נגיעה בדבר ובגלל שאני רוצה שבניי ימלכו. וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם, מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ג הִנְנִי עֲנוּ בִי, מצודות: בעוד שאני נמצא כאן לפניכם – תעידו עליי.
ב: לאחר שהמלכתי עליכם מלך, אני יכול להוכיח אתכם בלא שתחשדו בי שמטרת תוכחתי היא למנוע מכם את המלכת המלך.
נֶגֶד ה' מלבי"ם: שמואל אמר שהוא לא לקח לעצמו דבר מקופת הציבור, וזאת יכול להעיד רק ה' שיודע גם את הנסתרות, ולכן ה' הוא העד בדבר זה.
וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אל מי דיבר שמואל, אולי בעיקר אל שאול, כדי להעביר אליו את עקרונות השלטון. שלא יסתנוור מהכוח, וינהיג את העם בצדק, במשפט והגינות כשמואל.
אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר. אני לא לקחתי, אבל המלך, כל מלך, שכל כך רציתם ייקח גם ייקח.
מלבי"ם: ממי ביקשתי שיתרצה אליי ויביא לי מתנה? ב: הכוונה להלנת שכר שכיר.
מצודות: מיד מי מכם לקחתי כסף כדי לכפר על פשע שפשע, האם לקחתי ממישהו מכם כסף כדי לכפר לו על חטא שהוא חטא בו במקום לשפוט אותו דין אמת?
אני נקי כפים: כך דיבר גם משה בעת פרשת קורח. גדולי מנהיגי העם נאלצו להבטיח ששרתו את העם בנאמנות וביושר. וייחר למשה מאד, ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעתי את אחד מהם (במדבר טז טו).
המדרש אומר ששמואל גדול ממשה, כי הוא טרח לנדוד מישוב לישוב כדי לשפוט, לתמוך, לעודד ולחנך את העם כשהוא עובר ממקום למקום בלי מנוחה.
מלבי"ם: בדברים אלה אמר שמואל שהוא לא הרוויח דבר מזה שהנהיג את העם, והנהגה זו רק גרמה לו להזדקן ובניו אפילו לא ירשו את מקומו.
לכן לא היה ראוי למנות מלך בחייו כי הוא הנהיג אותם ועסק בעבודתם בנאמנות.
וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; רד"ק בשם אביו: אם מישהו רוצה לומר שעשקתי אותו ומתבייש ממני, לא אסתכל עליו ויאמר את דבריו, וכך לא אדע מי מדבר. וְאָשִׁיב, לָכֶם.
ד העם ענה: וַיֹּאמְרוּ, לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ, מְאוּמָה
ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם, וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי, מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, עֵד. מצודות: שאול הוא זה שאמר שיהיה עד בדבר.
רש"י: וַיֹּאמֶר, עֵד, מכיוון שכתוב וַיֹּאמֶר, ביחיד, המדרש אומר: בת קול אמרה כן. 3 פעמים בתנ"ך אמרו חז"ל שבת קול אמרה את הדברים, פה, 2. כשתמר אמרה ליהודה: הכר נא, בת קול אמרה, צדקה ממני, 3. במשפט שלמה יצאה בת קול ואמרה: היא אימו.
ו היסטוריה מקוצרת של העם: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל הָעָם: ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
רש"י: ה' מינה את משה ואהרון להיות שליחיו להוציא את ב"י ממצרים.
רד"ק: ה' גידל את משה ואהרון כדי שיהיו שליחיו להוציא את ב"י ממצרים.
מטרת שמואל בהזכירו את משה ואהרון הייתה כדי לומר שה' עשה עם ב"י את כל הטובות האלה, ולמרות זאת הם חטאו.
רלב"ג: ה' שמינה את משה ואהרון להיות מנהיגים על ב"י, הוא שיהיה עד ששמואל לא עשק אף אדם מישראל.
מלבי"ם: הקול שהעיד ששמואל לא לקח מהם דבר, הוא שמינה את משה ואהרון להוציא את בנ"י ממצרים.
ז וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם.
מלבי"ם: שמואל אמר שב"י יכולים לראות את השגחת ה' עליהם ע"י שמיד כשחטאו הוא העניש אותם ומיד כשהם חזרו בתשובה, הוקל להם.
ח כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב, מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם, אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה
ט וַיִּשְׁכְּחוּ, אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֲמוּ, בָּם
י וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה', וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת; וְעַתָּה, הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ
תרגום: היו תקופות בהם עבד ישראל גם את ה' וגם את הבעל, וכאן הם חזרו בתשובה.
יא וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן, הוא שמשון, וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל; מצודות: ה' שלח מנהיגים כדי להציל אתכם: את גדעון, את שמשון, את יפתח ואותי שמואל
רש"י: הוזכרו כאן 3 מנהיגים שהיו קלי עולם יְרֻבַּעַל בְּדָן, וְיִפְתָּח, יחד עם 3 גדולי המנהיגים שהיו לעם ישראל: מֹשֶׁה אַהֲרֹן שְׁמוּאֵל, כדי לומר שיפתח בדורו כשמואל בדורו.
רד"ק: למרות ששמשון היה אחרי יפתח, שמואל הקדים אותו בדבריו משום שהוא היה גדול במעלתו מיפתח.
שמואל נקב בשמו במקום לומר "ואותי", ובשם חז"ל כתב ששמואל לא ידע מה הוא הולך לומר משום שכל דבריו היו בנבואה.
רלב"ג: שמואל אמר, שהן בדורות שהיו מנהיגים כמו משה ואהרון, וגם בדורות שהיו מנהיגים כשמשון ויפתח, ה' עדיין הושיע את ב"י ולכן לא היה צורך למנות עליהם מלך.
שמואל הזכיר לעם את הטובות אשר גמל להם ה: וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח.
מלבי"ם: בדוגמאות שהביא שמואל, הוא התכוון לומר שלפעמים עם ממש שלט על העם, כמו סיסרא והפלשתים בימי שמשון, ולפעמים רק נלחמו נגדם בלי לשלוט בם.
כנגד הישועה מהסוג הראשון – הצלה משעבוד גמור – אמר שמואל לשון "הצלה" וַיַּצֵּל אֶתְכֶם וכנגד הישועה מהסוג השני, הצלה רק מהמלחמה, כתב לשון ישיבה בביטחון, בֶּטַח.
יב נאום נגד המלוכה: שאול שמע את דברי שמואל בגנות המלוכה דווקא בטכס שאמור להכתיר אותו למלך: וַתִּרְאוּ, כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: ה' אֱלֹוקֵיכֶם, מַלְכְּכֶם.
מצודות: בניגוד לאבותיכם שלא ביקשו מלך, גם כאשר עמים אחרים שיעבדו אותם, לא הייתם כמו אבותיכם שה' הציל אותם ללא מלך, אתם בקשתם מלך שיילחם בשבילכם,
מצודות: אם לא תקבלו על עצמכם לשמוע בקול ה' הוא יכה אתכם ואת מלכיכם.
יג וְעַתָּה, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם; וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם, מֶלֶךְ
יהיה קשה לשאול להשיג את ציות נתיניו, לאחר ששמואל גינה את מוסד המלוכה ונזף באלו שהתעקשו לקבל עליהם מלך וציות למלך.
יד הזהרה – רק ה' יכול להושיע: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְלֹא תַמְרוּ, אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם, וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם, אַחַר, ה' אֱלֹוקֵיכֶם
טו וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם, וּבַאֲבֹתֵיכֶם. מצודות: אם לא תקבלו על עצמכם לשמוע בקול ה' הוא יכה אתכם ואת מלכיכם.
רש"י: יד ה' תהיה בכם כמו שהכתה באבותיכם. ב: גם באבותיכם המתים, וזה עונש על המתים.
רד"ק: הוסיף בשם חז"ל שגם האבות שקבורים בקברים, יבואו עליהם פורענויות.
טז גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם
מצודות: תראו את הנס הגדול שה' יעשה לעיניכם, וכך תראו שלמרות שה' הסכים לבקשתכם למנות מלך, דעתו עדיין לא נוחה מבקשתכם. ה' אמנם הסכים לבקשתכם למנות עליכם מלך, אך הוא מתנגד לכך גם עכשיו.
יז הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים, הַיּוֹם. רלב"ג: היה זה תקופת הקיץ שבו היו קוצרים חיטים.
ב. מכיוון שביום ספציפי זה אנשים יצאו לקצור חיטים, זה מראה שיום זה היה יום עם מזג אוויר נוח, ולא אמור היה לרדת גשם.
מלבי"ם: שמואל הוכיח לעם שהם עדיין תחת שלטון הנס, ולכן ה' יוריד להם גשמים בקיץ, והם ירדו לבקשתו ולכן לא היה להם למרוד גם בו. הורדת הגשם שלא בעונה הראויה לכך מרמזת שגם שאלת ב"י לא הייתה בזמן, אלא היה עליהם לשאול מלך אחר מותו.
מופת שפוגע בעם: אֶקְרָא אֶל ה', וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר;
רש"י: שמואל אמר לב"י שכשם שיוכל בזכות תפילתו, לשנות את מזג האוויר, כך גם היה יכול בתפילתו להציל את העם מהמלחמות שיאלצו להילחם, והם לא היו צריכים לבקש מלך.
רד"ק: שמואל עשה את האות כדי שגם רשעים יאמינו לדבריו. לו לא היה עושה את האות, היו רשעים שלא היו מאמינים לו כשם שלא האמינו לו במינוי שאול.
וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ.
מצודות: בכך שה' יוריד גשם בקיץ אתם תדעו שבקשתכם למנות מלך, רעה בעיני ה', למרות שהוא הסכים למינוי.
רש"י: לא הייתם צריכים לזלזל בי בבקשתכם למלך.
רד"ק עפ"י תרגום: אתם גרמתם למעשה הרע הזה של צורך בהורדת מטר.
מלבי"ם: לו היה ה' רוצה להתנתק מהנהגתם ללא סיבה, היה עליהם לדאוג. אך הם יודעים שה' רוצה להתנתק מהם בגלל חטאם, לכן עליהם להיטיב את מעשיהם.
יח וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; שמואל המחיש את כוחו, וגרם לגשם לרדת באמצע הקציר, מה שהשחית יבול, של שנה שלמה, וגרם לחקלאים נזק כספי גדול,
מצודות: הרי היום הוא יום שקוצרים בו את החיטים, אין זו דרך העולם שיורדים גשמים בקיץ. והיום יום של קיץ, וכאשר יורדים גשמים בקיץ, הדבר נחשב לקללה.
וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל הוא הראה לעם שחבל שזרקו אותו, כי למרות שהוא זקן, כמו שהרע להם בהבאת גשם בזמן הקציר, כך היה יכול עוד להיטיב להם רבות, אילולי מאסו בו.
מצודות: פחדו גם משמואל בגלל שבבקשתם למלך בחייו, הם כאילו מאסו בהנהגתו.
מצודות: על ידי שה' יוריד לכם גשם בקיץ, אתם תדעו שבקשתכם למנות עליכם מלך היא רעה בעיני ה', למרות שהסכים למינוי.
יט חזרה בתשובה: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹוקֶיךָ וְאַל נָמוּת: העם נבהל והכריז: כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.
מצודות: שעל כל החטאים שחטאנו בהם עד עכשיו, הוספנו חטא נוסף בבקשה למינוי מלך.
כ הזהרה והרגעה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת; כך השיג שמואל את הכרת העם בכוחו, להגן עליהם, וגם להזיק להם.
שמואל ייצב את מעמדו גם בתקופת המלך, כמי שחשוב לעם ואי אפשר לממלכה להתנהל בלי נביא לצד המלך.
כך ייצב שמואל גם את תפקיד הנביא לצד המלך המולך, כנתן, ירמיהו, ישעיהו ועוד.
מצודות: ביקשתם מלך שימלוך עליכם ולא ניתן לבטל מעשה זה, אַךְ, אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם ואז יתכפר לכם.
שמואל: מלך לא יוכל להושיע, בלי עזרת ה': כא וְלֹא, תָּסוּרוּ: כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ, אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה,
רד"ק: א. תֹּהוּ הוא תיאור מעשי האלילים ב. תֹּהוּ מהווה סיבה לכך שאין לסטות אחרי האלילים – משום שמעשיהם תוהו.
מצודות: העבודה זרה לא תציל אתכם, כי כל סוגי העבודה הזרה אין בהם ממש.
כב כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: מצודות: ה' לא יעזוב אתכם כדי שלא יחולל שמו, חילול שיתקיים אם יקרו לכם דברים רעים. אם יעזוב אתכם גם לאחר שתחזרו בתשובה, הגויים יאמרו שה' עזב אתכם כי אינו יכול להציל אתכם
כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. מצודות: הוֹאִיל = רצה. רש"י: הוֹאִיל = נשבע.
רד"ק: ה' עשה דבר גדול בכך שהוריד מטר בקיץ כדי להראות לכם שחטאתם.
כג גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה מצודות: אמחל לכם על שהמלכתם מלך בעודי בחיים. מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה,
כך הראה שמואל לעם, שלמרות ששאול כבר מולך, עדין תפקידו של שמואל, כמושיע הרוחני של העם לא תם. והוא אכן מתפלל ועוצר את הגשם.
כד אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם: מצודות:כדי שתפילתי תתקבל, תיראו מה' ותעבדו אותו בכל לבבכם.
כִּי רְאוּ, אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם מצודות: אם תעבדו את ה' תראו את החסדים הגדולים שיעשה איתכם והוא ימחל לכם על החטא בבקשתכם למינוי מלך עליכם.
כה וְאִם הָרֵעַ, תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם, תִּסָּפוּ, תכלו.
בעצם מפגש ההכתרה היה כמעט המפגש האחרון בין שאול ושמואל.
עוד 3 פעמים הם ייפגשו, 1. פעם אחת בגלגל, כששמואל יכעס על שאול שלא חיכה לו לזבח, ולכן הדיח אותו מלהיות מלך.
2. עוד פעם שמואל יכעס על ששאול לא הרג את מלך עמלק ושוב יאמר לו שבניו לא יירשו אותו אחרי מותו. 3. הפגישה האחרונה ביניהם תהיה אחרי מות שמואל, שאול גוף ללא נשמה מרוב פחד, ושמואל נשמת המת ללא גופו. כששאול החרד והירא ביקש מבעלת באוב לעלות את רוח שמואל. ושמואל ניבא לשאול: מחר אתה מת!
| הנהגת שאול מול – | הנהגת שמואל. |
| ועתה הנה המלך אשר בחרתםאשר שאלתם" י"ב, יג רעתכם רבה אשר עשיתם… לשאול לכם מלך (י"ב, יז, כי יספנו על כל חטאתנו רעה לשאוללנו מלך" י"ב, יט | כי מה' שאלתיו" שמו"א, א', כויתן ה' לי את שאלתי אשרשאלתי מעמו.. אנכי השאלתיהולה'.. הוא שאול לה'" (שם, כז- כח |
