א וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה, רד"ק: פואה היה בן דודו של אבימלך, בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר, פואה היה בנו של אדם הנקרא דודו, משבט יששכר, וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם׃
ב וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר׃ תולע הנהיג את העם כ 23 שנה.
ג וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי, רד"ק: דחה את האפשרות שיאיר הגלעדי הוא יאיר בן מנשה, כי אם הדבר כך, יאיר בן מנשה חי יותר מ 300 שנה.
וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה׃
ד וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, חמורים קטנים, דבר המראה על היותו אדם חשוב, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים ערים, לָהֶם.
מצודות: הכתוב נקט במעין משחק לשון עֲיָרִים בשתי חלקי הפסוק, למרות המשמעות השונה ביניהם. רש"י: עֲיָרִים = ערים ללא חומה.
לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֺּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד׃ גם בזמן כתיבת ספר שופטים, שנכתב על ידי ירמיהו הנביא, שנים רבות לאחר תקופת יאיר הגלעדי, ערים אלה נקראו בשם חַוֺּת יָאִיר,
מלבי"ם: מקום זה כונה כך על שם גבורה שהייתה דומה לגבורתו של יאיר בן מנשה, והיה למקום גם שם נוסף.
כאשר לא מופיעה המילה "את" לאחר השורש ק.ר.א הכוונה לכינוי.
ה וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן׃
ו וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת 7 העבודות הזרות הבאות: 1. הַבְּעָלִים 2. וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת 3. וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם 4. וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן 5. וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב 6. וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן 7. וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ׃ לא עבדו את ה' אפילו לא יחד עם עבודה זרה.
ז וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן׃
ח וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ שברו את ישראל, יש כאן כפל לשון, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תרגום: יש 2 משמעויות למילים. וַיִּרְעֲצוּ = דחקו את הפלשתים.
וַיְרֹצְצוּ = שיעבדו את הפלשתים. יש מקומות נוספים שבהם חייבים לפרש רציצה מלשון שבירה.
בַּשָּׁנָה הַהִיא, הפלשתים והעמונים התחילו לשעבד את ב"י מיד לאחר מותו של יאיר,
מצודות: הכוונה לשנת מותו של יאיר, והשעבוד היה מידי ולא הדרגתי.
רבינו ישעיה: השעבוד החל בשנה אחת באופן פתאומי, בלי קשר לשנת מותו של יאיר.
רד"ק: הכוונה שבמשך כל 18 שנות השעבוד, העמונים והפלשתים דחקו את ב"י באותו דוחק ושיעבוד כפי שדחקו אותם בשנה הראשונה, ולא היה לב"י מנוחה במשך כל אותם שנים.
שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הפלשתים ובני עמון שיעבדו את השבטים שגרו בעבר הירדן המזרחי, שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה, אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד׃
מהר"י קרא: הפלשתים התחילו לדחוק את ב"י מעבר הירדן המערבי, ולאחר שהצליחו בכך, העמונים התחילו לשעבד את השבטים שבעבר הירדן המזרחי.
ט וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַ לכן תֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד׃
י וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ חטא כפול, וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹוקֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים׃ גם עזבנו את ה', וגם עבדנו עבודה זרה.
מלבי"ם: ב"י אמרו שהם לא עזבו את ה', אלא חשבו שהבעל יהיה גורם מתווך בינם לבין ה'.
מצודות: הוזכר דווקא עבודת הבעל, כי העבודה הזרה העיקרית שב"י עבדו, היה הבעל.
יא וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רלב"ג: נביא זה היה פנחס.
הֲלֹא מלבי"ם: אני ה' הצליתי אתכם בעבר, ועכשיו אני יכול להציל אתכם גם מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים, לכן, אל תאמרו שלא חטאתם.
יב מלבי"ם: ה' הציל את ע"י גם בעבר, וגם 1. וְצִידוֹנִים 2. וַעֲמָלֵק 3. וּמָעוֹן שלָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם׃
רש"י: ה' הזכיר 7 ישועות כנגד 7 עבודות זרות שב"י עבדו.
יג וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, כי למרות שהצלתי אתכם, המשכתם לעבוד עבודה זרה.
יד לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם, העבודות הזרות, יצילו אתכם? כל פעם שה' הציל אתכם, חזרתם לחטא.
טו וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'; חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה׃ מקבלים על עצמנו את העונש שאתה תעניש אותנו, אבל עכשיו, תציל אותנו מיד.
טז וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל.
רש"י: כביכול ה' לא יכל להכיל בקרבו את הצרה שעם ישראל היה בה.
רלב"ג: א. קצר רצונו של ה' מלהושיע את בני ישראל ישועה שלמה.
ב"י סיבבו את רצון ה' כך שלא ירצה ויהיה נלאה מהושיעם.
ב. עמל פה = שקר. שקר של ב"י, שבכל פעם הם היו כאילו חוזרים בתשובה ולאחר הישועה היו חוזרים לסורם, גרם שה' לא רצה להצילם ישועה שלמה.
לכן לא כתוב בפסוק "ויקם ה'", בניגוד לשופטים האחרים שה' הקים מושיע למענם, כי לא רצה להושיע את ב"י י ישועה שלמה.
יז וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה,
מלבי"ם: אחרי תפילת ב"י, חזרו העמונים לגלעד ולא נשארו בעבר הירדן המערבי, ונשאר רק לתושבי גלעד לסלקם מהשיעבוד שבעבר הירדן המזרחי.
יח וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ בהתייעצות של כל אנשי גלעד ושריהם, שאלו: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד, מי שיצא להילחם בבני עמון, ינהיג את בני גלעד לאחר המלחמה.
רד"ק: לאחר שב"י בגלעד, העמונים נסוגו, ויפתח שלח את שליחיו, בפרק הבא, לעמון, כי העמונים כבר חזרו לארצם.
סיכום התועלויות לרלב"ג:
גם כשאדם נמצא במצב קשה – הוא צריך לעשות הכל כדי לנסות להציל את מה שהוא יכול, כמו שבני ישראל היו מתאמצים להציל את מה שהם היו יכולים להציל מפני מדין.
- הקב"ה השגיח על עם ישראל ומיד כשהם חזרו בתשובה, הוא הושיע אותם. הקב"ה החר שדווקא גדעון יושיע את בני ישראל משום שהוא היה גיבור חיל ומשום שיואש אביו היה זה שהתחיל את עבודת הבעל ועם ישראל היה צריך לחזור בתשובה לפני שה' היהי כול להושיע אותם – וזאת על ידי בנו של יואש.
- ללמדנו שהמופתים התקיימו, כמו המופתים שהיו עם המלאך שהתגלה אל גדעון.
- כאשר יש נזק מדבר כלשהו, עדיף להסיר את מקור הנזק לפני שמסירים את שאר הנזק. לכן היה צורך להשמיד את מזבח הבעל (מקור הנזק של שיעבוד מדין) לפני שנלחמו נגד מדין.
- לפעמים, אדם צריך לעשות פעולות בזמן שקל לו יותר לעשות אותם. לכן גדעון שבר את המזבח בלילה, למרות שמבחינת שבירת המזבח בפרהסיא, היה עדיף שישבור אותו ביום.
- ראוי לקדש את שמו של ה' בפני עשרה, ולכן גדעון לקח איתו עשרה אנשים כששבר את המזבח.
- כאשר אדם רוצה למנוע מרבים מעשיית דבר כלשהו, עליו לעשות זאת בחכמה ולהראות בתחילה כאילו שהוא מסכים להם. לכן יואש אמר לאנשי עפרה שהבעל הוא שיריב את ריבו. באופן דומה עשה גם ראובן כשהוא רצה להציל את יוסף מאחיו.
- לפרסם את קיום המופתים שנעשו לגדעון –בירידת הטל רק על לשון הצמר ורק על הארץ.
- ללמדנו שכאשר אדם יוצא למלחמה נגד מישהו חזק ממנו – שיברר קודם כל אם יש ביכולתו לנצח, ואם אינו יכול לנצח, עליו להימנע מהמלחמה. כך גדעון ביקש אותה מה' שהוא ינצח את מדין משום שהם היו חזקים ממנו.
- אדם שמפחד מהיציאה למחמה – שלא יהיה במחנה, שמא הוא ידביק בפחד שלו גם את שאר החיילים.
- אדם שנעזר על ידי ה' – אל לו לסמוך על הנס, אלא יעשה כל מה שהוא יכול על פי הטבע, כמו שגדעון תקף את מדין והשתמש לצורך כל בתכסיסי מלחמה.
- כאשר אדם נמצא בתקופת הצלחה, עליו לנצל תקופה זו עד כמה שאפשר. לכן, כאשר גדעון ראה שהוא מנצח את המלחמה, הוא המשיך ורדף אחרי מלכי מדין באותו היום.
- שראוי לאדם להשפיל את עצמו לשם השלום כמו שגדעון פייס את בני אפרים באו אליו בטענות במקום להודות לו על הישועה. בניגוד לגדעון, יפתח לא עשה כן, משום שה' רצה לגרום לכך שייפלו אנשים רבים מעם ישראל. בסוף דבריו כתב שסיבה נוספת לכך שגדעון השפיל עצמו בפני בני אפרים היא כדי שיעזרו לו לנצח במלחמה.
- ללמדנו שאין ראוי למנוע מהאכלת אדם רעב, בניגוד למה שעשו אנשי סוכות ופנואל.
- אין ראוי להרוג אנשים – גם אויבים – ללא סיבה, כמו שגדעון הרג את זבח וצלמונע רק בגלל שהם הרגו את קרוביו ללא סיבה.
- ללמדנו שאין ראוי לרדוף אחרי הממון, כמו שגדעון לא ביקש לעצמו חלק מהממון של השלל לצורך עצמו. אמנם, גדעון לא עשה כלי במשכן אלא רק בעפרה, והדבר גרם כישון שלא נמשכה המלכות מבניו.
- ללמדנו שהשופטים הנהיגו את בני ישראל על פי חוקי התורה כפי דבריו של גדעון "ה' ימשול בכם".
- ללמדנו שאין ראוי שתאוות המשגל תתגבר באדם. גדעון לקח לעצמו פילגש ויצאה מכך תקלה.
- ה' מביא כל אדם למשפט על כל מעשה, כמו שהביא את אבימלך ובעלי שכם למשפט ונתן להם כגמולם.
- שאין ראוי לשלם רעה תחת טובה כמו שתושבי שכם שילמו לגדעון רעה תחת טובה.
- תועלת שביעית: יפתח לא נשאל על נדרו כי הוא לא ידע שניתן להישאל על נדרים, וכל האנשים שאיתם הוא היה חי לא היו מקיימים את חוקי התורה, וממילא הם לא ידעו שניתן להישאל על הנדר.
פרק יא יפתח: וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה; כנראה בן פילגש, ללא זכויות ירושה.
רד"ק: יפתח היה בן פילגש.
התרגום: יתכן שזונה ממש, שהזונה מפקירה את עצמה כמו שהפונדקאית מפקירה את עצמה לכולם.
וַיּוֹלֶד גִּלְעָד, אֶת יִפְתָּח. מצודות: הדגש בפסוק, שלמרות שאימו הייתה זונה, היה ברור שגִּלְעָד היה אביו של יפתח.
וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ, בָּנִים; חוץ מאימו של יפתח, גלעד היה נשוי לאישה נוספת שאותה נשא עם כתובה.
וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִישָּׁה וַיְגָרְשׁוּ מצודת דוד: בחוזקה ובאלימות, אֶת יִפְתָּח. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ.
זעזוע וזעם: אחיו, בני האישה החוקית גירשוהו מירושת אביו.
אלימות: שלא כדין גרשו אותו, כי בן הפילגש יורש, כמו שאמרו חז"ל, מי שיש לו בן, מכל מקום בנו הוא לכל דבר (רד"ק).
מלבי"ם: בני גלעד חטאו בשני דברים: א. הם מנעו מיפתח מקבלת הנחלה למרות שהדין הוא שבן פילגש יורש.
ב. שהם גירשו את יפתח מהעיר שזה גזל גמור.
כשמדובר בירושה גם כבשים נהפכים לזאבים טורפים.
כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת, אָתָּה. מצודות: בני גלעד לא הזכירו במפורש שיפתח הוא בן אישה זונה כי חסו על כבוד אביהם.
מלבי"ם: יפתח פחד שאחיו יהרגו אותו, דבר שמראה שזקני העיר לא עשו משפט ולא ניסו להגן על יפתח.
גורש מנחלתו. זקני גלעד לא התערבו למנוע את הגרוש המשפיל.
ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, יפתח ברח בגלל שהוא פחד מאחיו.
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב ישב בחבל ארץ השייך לאדם ששמו היה: טוֹב; תרגום: הארץ שבה התיישב יפתח הייתה ארץ טובה.
וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, מנכסים, אנשים ריקים ממחויבות, ומנחלה, התלקטה חבורה של אנשים שנפלטו ממסגרות חברתיות מתוקנות,
ויחד הקימו גדוד חזק, יפתח הפך לאיש שולים, פליט מהחברה הממוסדת.
לאנשים לא היה אכפת להילחם לצד יפתח, כי לא הייתה להם נחלה ומשפחה, והיו מתפרנסים מהשלל של המלחמות האלה.
יפתח, הנרדף והבודד היה בעל כושר מנהיגות, ונבון, הצליח לעמוד בראש הגדוד ולהנהיגו, ולרכוש ניסיון כמצביא.
יפתח התקופה מזכירה את תקופת דוד, עת ברח מפני שאול. דוד: וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר. גם אל דוד הגיעו צעירים שקיבלו את מנהיגותו.
תקופה זו הכשירה אותם להפוך למנהיגים, ולנצח במלחמות. שניהם היו גיבורי טרגדיות משפחתיות, (ח., מאק, ותאמר בליבה, חמד 2014, 132).
וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן, עִם יִשְׂרָאֵל:
היו 5 שלבים בתולדות ישראל בזמן השופטים:
1. חטא: עשו הרע בעיני ה'. ו וַיֹּסִיפוּ ב"י, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.. וַיַּעַזְבוּ אֶת ה', וְלֹא עֲבָדוּהוּ.
2. צרה: וַיִּחַר אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּמְכְּרֵם, בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד, בְּנֵי עַמּוֹן
3. חזרה בתשובה: וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל ה': חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹוקֵינוּ.
4. קם שופט מושיע חדש שנשלח בידי ה'.
5. שקט: "ותשקוט הארץ 40 שנה".
אבל הפעם: וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. יג וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי, וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא אוֹסִיף, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. למה? כי הם עבדו 7 אלוהים אחרים, למרות שה' הציל אותם 7 פעמים.
ד וַיְהִי מִיָּמִים לאחר שעברו ימים רבים מהיום שבו גירשו האחים את יפתח, וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל בני עמון נלחמו נגד בני ישראל.
מלך עמון איים על ישראל, זו המלחמה המוזכרת בסוף הפרק הקודם.
וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד.. מִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.
ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל העמונים יצאו למלחמה,
מצוקה צבאית, זקני גלעד הצטרכו ליפתח, ונאלצו לפנות אל מי שגרשו מירושתו, ולבקש ממנו להגן עליהם מפני העמונים.
וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב, במטרה להחזיר את יפתח לגלעד, כדי שיעזור להם במלחמה.
ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה, וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין;
מלבי"ם: קָצִין הוא ההולך בקצה המחנה בגלל שהוא חשוב ובגלל מעלתו בעושר או גבורה. זקני גלעד אמרו ליפתח שבמהלך המלחמה הוא יהיה קצין,
הציעו לו נחלה וכבוד כדי שיצא וילחם בראשם, שכן ידעו שיסכים לסכן חייו.
בתחילה הבטיחו שמי שילחם בעמון יהיה לְרֹאשׁ. אך כשבאו ליפתח לא הציעו לו להיות לְרֹאשׁ (ממשלה), אלא רק להיות לְקָצִין, (שר בטחון), פחות מרֹאשׁ.
הציעו לו לעמוד בראש המחנה, ובכלל לא דיברו על מעמדו לאחר המלחמה. יפתח ענה להם שהוא לא יהיה קצין, כי הרי הם גירשו אותו.
יפתח שיחק את הקשה להשגה, ז. וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, לְזִקְנֵי גִלְעָד, הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, לא מנעתםמאחיי מלגרש אותי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; מכאן שהזקנים אישרו בזמנו את גרוש יפתח, מבית אביו, בניגוד לצדק.
וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם? כשבני עמון דוחקים אתכם? אם באמת הייתם מצטערים על מעשיכם נגדי, הייתם באים לפייס אותי מזמן.
יפתח אמר שאינו מוכן לפקד עליהם ללא תמורה, בגלל האופן שהם התייחסו אליו בעבר.
פגוע רגשית.
צביעות: ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח, לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, מצטערים על מה שעשינו לך, לכן באנו אנחנו זקני גלעד. לו לא היינו מתחרטים על מעשינו, היינו שולחים משלחת פחות מכובדת לקרוא לך.
הזקנים העלו את המחיר: וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאש.
לזה נאות יפתח: אָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. ביקש להיבחר לְרֹאשׁ, אולי כדי לפצות עצמו על הבושה שבגירושו מנחלתו. קיבל הבטחה להתמנות לְרֹאשׁ.
מהר"י קרא: זקני גלעד הבטיחו ליפתח שימשול עליהם, בין אם ינצח ובין אם לא ינצח במלחמה. יפתח ענה, שהוא ימשול רק אם הוא ינצח במלחמה כי אינו רוצה בשררה סתם.
וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן אם תחזור איתנו ותילחם בעמון, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד נמנה אותך למושל על כל תושבי גלעד.
בסוף ענו זקני גלעד שאם ינצח את המלחמה, שכרו יהיה שהוא יהיה עליהם לראש, למושל.
זקני גלעד הבטיחו ליפתח שאם הוא יעמוד בראש הצבא שיתקוף את עמון, הם ימנו אותו למנהיג עליהם, אם יצליח להביס את עמון.
מלבי"ם: יפתח אמר שאם הוא ינצח את המלחמה, יהיה ראוי שהוא ימשול עליהם מצד המנצח במלחמה, ולכן הוא רוצה שימנו אותו כבר עכשיו למושל עליהם. זקני גלעד הסכימו למנות עליהם כבר עכשיו את יפתח.
ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד, אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי, לא הבעתם חרטה על מה שעשיתם לי. אך אם אתם באמת מתחרטים על שעזרתם לאחיי לגרש אותי, עליכם למנות אותי למנהיג עוד לפני המלחמה, כדי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן.
יפתח נבחר ע"י העם בבחירות חילוניות: בכל הפעמים ה' בחר שופט: עתניאל, אהוד, גדעון, דבורה ושמשון.
וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, מִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.. נבחר יפתח, שבניגוד לכל השופטים לא נבחר ע"י ה' אלא ע"י העם.
בשום שלב לא כתוב שה' קיבל את בחירת העם ה'.
וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי, יפתח לא נבחר ביד ה',הוא הבין שזה חיסרון, ובמהלך כל חייו ניסה לקשור קשר עם ה'. ניסה בדרכים שונות וכל הזמן להכניס בכוח את ה' לתמונה, זה מסביר את הנדר הנורא והמיותר שנדר אח"כ.
וְנָתַן ה' אוֹתָם, לְפָנָי, ואנצח אותם.
י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד, אֶל יִפְתָּח, יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה: ה' יהיה עד בדבר: אנחנו מסכימים למנות אותך לראש עלינו כבר עתה.
יפתח הצליח לסחוט מהזקנים הבטחה לשלטון, זקני גלעד מינו אותו למשול עליהם, למרות היותו בן אישה זונה. יפתח הרגיש שעליו לנצח בכל מחיר, כדי למחות את כתם לידתו וכתם גירושו, מהירושה.
המגורש חזר לעירו, ממנה גורש עם האֲנָשִׁים הרֵיקִים, ונכבדי העיר התרפסו לפניו.
וַיְדַבֵּר, רש"י: יפתח חזר על ההסכם שהסכימו הוא וזקני גלעד. מלבי"ם: אמר את משפט המלוכה כמו שאמר שמואל כשהמליך את שאול.
וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה.
מצודות: יפתח התפלל דווקא בַּמִּצְפָּה כי שם התאספו ב"י. הם התאספו דווקא שם כי שם ניצח יהושע את המלכים שנאספו להילחם נגדו.
רד"ק: ביתו של יפתח היה במצפה.
לִפְנֵי ה': א. ה' הוא ששמע והיה עד להסכם בין יפתח לזקני גלעד.
ב. השכינה שורה במקום שנאספים שם הרבה אנשים מישראל.
ג. בגלל הישועה שהייתה שם ליהושע, הקימו שם בית תפילה.
נאלץ להתמודד במצבים שונים, ובכולם הצליח, אך כנראה שניצחונות אלו לא חיזקו את בטחונו העצמי, מה שהוביל אותו בהמשך לנדור נדר אומלל.
פחד להילחם: היה חסר בטחון עצמי ולא האמין ביכולתו לנצח. הזקנים שכרו אותו להילחם, אך הוא פתח במשא ומתן ארוך עם מלך עמון בניסיון למנוע את המלחמה.
יכולת רטורית: ליפתח היה כשרון רטורי שבא לידי ביטוי במשא ומתן שלו עם הזקנים, ועם מלך עמון.
מתי נעלם דום? כשהיה צריך להילחם על הצלת בתו.
מלך עמון החליט להתעלם מטענות יפתח ולצאת למלחמה.
וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה יפתח עבר את הגלעד ואת כל נחלת שבט מנשה, וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד יפתח עבר למקום שנקרא: מצפה גלעד,
וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן וממצפה גלעד עבר יפתח לתקוף את עמון בארצם.
מלבי"ם: יפתח ניצל את היותו של מלך עמון בגלעד, ותקף בעוקפו את עמון בדרך צדדית.
בת יפתח: נקראה על שם אביה, לא יודעים אם אמה חיה בזמן שיפתח נדר את הנדר, או מה היה שמה, (בספר קדמוניות היהודים נקראה "סאילה". מ 4).
בת יפתח הייתה בת יְחִידָה. לא היו לה אחים, וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ זולתה, או לא היו לו ממנה לא בֵּן אוֹ בַת.
כט וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה', שרתה על יפתח רוח גבורה, מה', לפי התרגום. רוח שנתנה לו גם אומץ לב.
יפתח נדר את נדרו לאחר שכבר הייתה עליו רוּחַ ה', (שופטים יא 29(.
נדר מיותר: הנדר לא תרם לניצחון. נתינת בני עמון בידי יפתח היא לא בתמורה לנדר, צליחת הרוח היא התנאי לניצחון, נדרו היה מיותר.
מדוע נדר לאחר שצלחה עליו רוח ה'? 1. ביקש להבטיח לעצמו קשר לה'.
2. ביקש לחזק את בטחונו העצמי. 3. היה לחוץ ומבולבל בגלל הקרב.
4. רצה לזכות בכבוד והוקרה מאלו שגירשוהו.
אירוניה עלילתית, הקורא יודע, מה שהגיבור אינו יודע, ככתוב בבראשית: וה' ניסה את אברהם.
הנדר: לשון הנדר של יפתח דומה ללשון נדרים אחרים בתורה, כמו: נדר חנה.
| בראשית כח, כ-כא. | במדבר כא ב. | שופטים יא ל – לא. |
| וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: | וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', אִם | וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', אִם |
| אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, | נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי, | נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. |
| וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; | בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן | |
| וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי,עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. | וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. | אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִיוְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה. |
נדרים מסוג "אם"- "אז". שלושה שאלו שלא כהוגן, ל-2 השיבו כהוגן לאחד השיבו שלא כהוגן. 1. אליעזר, 2. שאול 3. יפתח.
אליעזר: "הנערה אשר תצא לקראתי" אפשר חיגרת או פיסחת? והשיבהו כהוגן ויצאה רבקה.
שאול: "והיה האיש אשר יכנו יעשירנו המלך עשר גדול ואת בתו ייתן לו." יכול עבד או ממזר? והשיבוהו כהוגן ונזדמן לו דוד, (תענית ד עא).
למה רק הוא משלושת הנודרים נענש? מדוע זימן לו ה' את בתו?
טרגדיה: יפתח שאל שלא כהוגן והקב"ה זימן לו שלא כהוגן, 1. יפתח לא סייג את נדרו, כך שימנע קורבן אדם, ולכן זימן לו הקב"ה את בתו.
נפל הנדר על בתו יחידתו ונזדמנה לו בתו." (תענית ד א).
2. מה שאל שלא כהוגן? אמר הקב"ה: יכול אפילו דבר טמא? ואם כלב, סוס, חמור, כלב, חזיר או גמל יצא ראשון לקראתו? הכלב יעלה לי?"
3. ה' לא קיבל את מנחת קין, לא בגלל שהקורבן שלו לא היה ראוי, אלא כי האיש לא היה ראוי, זה אדם שעוד מעט ירצח את אחיו.
זימן לו ה' את בתו, כי מיד לאחר הקרבתה שחט באכזריות, 42000 איש מבני אפרים, אדם כזה ראוי לקחת ממנו את בתו היחידה.
4. כי הוא לא נבחר ביד ה'.
לא אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, ביטוי זה נראה כמרמז על אדם. בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן.
נדר מעורפל: הכתוב לא מפרש: למה התכוון יפתח כשנדר: בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה, לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה?
וְהָיָה, לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה, יפתח לא פירט את מי הוא מוכן להקריב כדי לנצח בקרב. האם התכוון לאדם או לבהמה.אין יודעים בוודאות למה התכוון, ומה התכוון לעשות למי שיצא לקראתו.
יהיה מוקדש לה', או אעלה אותו לקרבן לה'.
רוב הפרשנים: יפתח התכוון לאחת משתי אפשרויות, 1. שיהיה לה', אם יצא לקראתו אדם. 2. שיעלה עולה, אם תצא בהמה כשרה, (ראבע, אברבנאל).
רלב"ג: אם ייצא מביתו בעל חיים, הוא יקריב את בעל החיים קרבן לה'. ואם ייצא איש מביתו, הוא יהיה מופרש לה', אך אינו צריך לפרוש מאישה משום שהוא יכול להגיע למציאות שבה הוא עובד את ה' גם ללא פרישה מהאישה.
אם אישה תצא מדלת ביתו, תהיה מופרשת לעבודת ה' ע"י שתפרוש מאיש.
תרגום: כל מה שייצא מפתח ביתו של יפתח יהיה קרבן לה'.
רד"ק בשם אביו: 1. אם הדבר יהיה ראוי להקרבה לקרבן לה', יפתח יקריב אותו, אך אם לא יהיה ראוי לקרבן לה', הדבר יוקדש לה'. לפי פירוש זה יפתח לא הקריב את בתו לעולה, אלא בתו הייתה מופרשת לגמרי. ההוכחות לכך:
א. בתו של יפתח בכתה על בתוליה ולא על הריגתה (פסוק לז').
ב. לא כתוב שיפתח הקריב אותה אלא כתוב רק שיפתח קיים את נדרו.
החיים והמוות ביד הלשון: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה': אך ה' לא ענה לו, אלא שלח לקראתו את בתו היחידה.
העובדה שבתו היחידה יצאה לקראתו מתפרשת כעונש ליפתח על שנדרו לא סייג קורבן אדם. עונש למי שנדר להקריב אדם.
קורבן אדם הוא חטא כי ה' לא רוצה קורבן אדם.
פזיז או שקול? יפתח היה או מאד פזיז, או שלמעשה התכון לנהוג כמנהג הכנענים שהיו מקריבים את ילדם למולך, כאשר רצו להבטיח קרבן משמעותי.
הקרבת בנים בתנ"ך: 1. מָלַךְ אָחָז .. בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמָלְכוֹ.. וְגַם אֶת בְּנוֹ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם.(מל"ב טז 3).
2. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ … וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, (מל"ב כא 6).
3. מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב .. וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב.. וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה.. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, מלכים ב ג 1-27.
ברגע שאמר: וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי, ברור שהיה מוכן לשלם גם מחיר מאד גבוה.
כשאדם נודר נדר ואומר הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, לִקְרָאתִי: משדר מודעות. היה עליו לקחת בחשבון שאפילו בתו היחידה עלולה לצאת לקראתו.
קשה לראות בנדר: אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, כוונה לבעל חיים, הסגנון נראה מכוון לקורבן אדם: שפחה, עבד או מישהו מבני בית.
מנהג הבנות: הרי יפתח ידע על מנהג הבנות היוצאות במחולות לקראת מי ששב לביתו לאחר ניצחון.
נהוג היה שאחרי ניצחונות, הבנות היו שרות ומחוללות:
1. שירת הים, "ותקח מרים הנביאה אחות משה את התוף בידה ותצאנה הנשים אחריה בתופים ובמחולות.
2. שירת דבורה אחרי הניצחון על סיסרא.
3. הנשים אחרי ניצחון דוד את גוליית שרו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו".
4. פן תעלוזנה בנות פלישתים", יתכן שגם אצל הפלישתים זה היה המנהג. לכן יפתח היה צריך לצפות שבתו וחברותיה יצאו לקראתם.
הניצחון מופיע בפסוק אחד, ולסיפור הנדר מוקדשים פסוקים רבים:
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ה', בְּיָדוֹ. ה' מסר את עמון ביד יפתח
לג וַיַּכֵּם .. עֶשְׂרִים עִיר מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד המכה שבה הכה יפתח את יושבי הערים האלה הייתה מכה ניצחת,
וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עמון נכנע לפני ב"י.
יפתח נדר את הנדר לפני הקרב, ושמע דבר הנדר לא הגיע אל ביתו, לכן לא ידעו בני הבית על הנדר, ולא יכלו להישמר מפניו.
ניצחון צבאי מפואר וקורבן שווא מיותר: וַיִּתְּנֵם ה', בְּיָדוֹ, אמר ה': "פדה אפדה את עמי בעת הזאת, אך לא בגללו כי אם בגלל ישראל אשר התפלל אלי.
וְרַק הִיא יְחִידָה הבת שיצאה לקראתו הייתה בתו היחידה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת ליפתח לא היה מעצמו בן או בת, לא היו ליפתח צאצאים חוץ מבת זו שיצאה לקראתו. תרגום: ליפתח לא היו נכדים מבתו, כי עדיין לא נישאה.
לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה – מלה שמשדרת תמיד הפתעה,
בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, הבת יצאה אל גורלה: היו ליפתח ודאי בני בית רבים ואולי קיווה שיצא לקראתו מי מהם, אבל מי יקבל את פני המושיע אם לא בתו היחידה והאהובה? בת שלא ידעה על הנדר, יוצאה בשמחה לקראת אביה.
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: כדי לחגוג בשמחה את חזרת אביה המנצח מהמלחמה.
וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת, ידע שאם ימלא את נדרו, ימות ללא צאצאים ולא יהיה מי שיישא את שמו.
| נ., אלתרמן. "אז מנגד יצאו נערה ונער ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. … עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע | ונוטפים טללי נעורים עבריים… דום השניים ייגשו ועמדו עד בלי נוע ואין אות אם חיים הם או אם ירויים". |
יפתח קרע בגדיו ואמר: לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, קרע בגדיו לאות אבל וצער, אבל לא חזר בו מנדרו. וַיֹּאמֶר (בצעקה) אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.
צעקה איומה עולה מהפסוקים האלו: שמחתו הפכה לתוגה.
מלבי"ם: יש לקרוא משפט זה בשאלה: האם לא אוכל לחזור בי מהנדר? הרי נדרים מותרים ע"י שאלה וחרטה? בת יפתח ענתה לו שניתן להתיר נדר רגיל, אך את נדרו לא ניתן להתיר כי בזכות נדר זה הוא ניצח את אויביו.
ְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי, את גרמת לי נזק כמו כל אויבי, האשים את הקורבן!
יפתח האשים את בתו שהייתה בעוכריו, בעוד שהוא עצמו אחראי למצב העכור הזה.
יש כאן מעבר מהיר משמחה ליגון. צערו גדול מאד, כי אהב אותה ולא יהיה לו המשך.
לֹא אוּכַל, לָשׁוּב = לחזור. אני הקדשתי לה' את הדבר הראשון שייצא מביתי לקראתי.
יפתח לא אמר לבתו מה הנדר שנדר, אך בגלל זעקת הייאוש שלו, הבינה שהוא נדר נדר שיפגע בה, ובכל זאת הגיבה באומץ.
גדולת הבת: מול סערת הנפש של יפתח, הפגינה הבת, קבלת דין, ושיקול דעת. תגובתה רגועה: פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: ל"ו. יש פה דו שיח נדיר בין אב לבתו בתנ"ך.
תגובת הבת הנאצלה מעידה שראתה במימוש הנדר עניין מקודש, ומלמדת על חוסר האפשרות להתירו, גם אם מדובר בחיי אדם.
לא בכתה, לא צעקה, לא קיללת: לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה', נדרת נדר, עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן.כי ה' הושיע אותך מאויביך ומבני עמון.
תשובתה השקולה, היא של בת חכמה המפרשת את מה שקרה בהגיון. הייתה מודעת לגורלה. לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: לאחר ההלם הראשון, הבת השלימה עם גזר הדין.
קיבלה על עצמה את תפקיד הקורבן. לא האשימה את אביה. האב שגרם לה עוול, קיבל תמיכה מהבת, לה גרם רעה, ואפילו חיזקה ליבו.
הזדהות: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן. מוכנה להקריב עצמה כאות תודה על הניצחון שבא לעם ישראל. חששה שהפרת הנדר תמית אסון על העם כולו.
גיבורה טרגית, אצילת נפש,
מה יכלה בת יפתח לעשות?
1. לברוח מאביה, בעת שהתיר לה ללכת ולבכות על ההרים,
2. להתחנן בפני אביה, לבטל את נדרו.
3. לגייס לעזרתה 1. את זקני גלעד, שאולי היו אומרים לו שמכיוון שלא התכוון להקריב את בתו, ניתן לבטל את הנדר.
4. לגייס לעזרתה 2. את העם ללחוץ על אביה לבטל את הנדר, כמו שהעם לחץ על שאול לבטל החלטתו להרוג את בנו, שלא ידע שאביו קרא לצום, ואכל מהדבש בעת הקרב, אבל העם התנגד, והציל אותו, (שמו' א, יד 24, מאק ח., ותאמר בליבה, חמד, 2014 134).
הילד עלה בגורל: שאול ויפתח התאבלו ברגע שראו שילדם הוא שעלה בגורל. אך שניהם היו נחושים למלא את נדרם:
שאול: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן.
יפתח: אָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה … וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת. בנים שניצלו בתנ"ך: יצחק, יהונתן.
לבת יפתח, בניגוד ליצחק, ויהונתן, לא קם מי שילחם להצלתה.
השוואה בין הנדרים מעצימה את הביקורת על יפתח שלא חיפש פתרון לבתו. לפי העקרון שנקבע בימי שאול שביום שה' עשה תשועה, אף אחד לא ימות, גם יפתח היה צריך להפר את נדרו, אך הוא לא ניסה לפעול בכיוון זה.
דמותה של בת יפתח, במקרא, שונה מדמותה במדרשי חז"ל.
"המקראית" – כנועה, קיבלה על עצמה את דין התקופה בהכנעה, והשנייה – "המדרשית" – מרדה.
הבת המורדת משקפת את תפיסת היהדות כפי שהובנה ע"י חז"ל:
1. כשהבינה מה צפוי לה, לא כיסתה על צערה וכאבה, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. יכול הנודר שלא לשלם את הנדר? ככתוב: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה, (במדבר ל 3).
2. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", (בראשית כח 22), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שמא הקריב אחד מהם?"
חַנָּה נדרה שמוא א 11: ונתת לאמתך זרע אנשים "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו", שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.(תנחומא (בובר), בחוקתי 7).
3. הלכה אצל בית דין, העלים ה' מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתח להתיר ליפתח את נדרו, בעוון 42 אלף איש ששחט משבט אפרים.
4. בת יפתח אמרה לאביה: וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים י"א ל"ז).
מה יושיעו ההרים? הלכה להראות לזקנים שהיא טהורה מחטא, שלא יאמרו: בשביל שחטאה עשה אביה כך, וימצאו פתח התרה נדרו של אביה". (מדרש שמות רבה ט"ו ד'.)
למה יפתח לא הפר את נדרו?
1. חשש להתיר את נדרו, שמא יחזרו בהם גם זקני גלעד מההבטחה שנתנו לו למנותו לראש, הקריב את בתו על מזבח תשוקתו לכס.
2. האמין בקורבנות אדם. ליפתח הייתה אמונה פרימיטיבית, מדיפה ריח כבד של אלילות חשוכה ואכזרית, (מ., חננאל, ותאמר בליבה, חמד, 2014, 133).
3. יהירות ועקשנות. התרת נדרים כרוכה בהודעה שהנדר היה טעות ולזה אולי יפתח לא היה מוכן. בעל גאווה. ויתר על הצלת בתו. לא מיצה את האפשרות לוותר.
גאווה ורשעות: חז"ל טענו שיפתח עקד את בתו מתוך רשעות, ובני דורו נענשו על שתיקתם.
4. מפני שהיה "עם הארץ" איבד את בתו, חז"ל התיחסו אליו כאל בור ולא כאל בן תורה. לא ידע שאדם הנודר להקריב דבר לא ראוי להקרבה, נדרו בטל.
כסיל: חז"ל גינו את התעקשותו של יפתח לקיים את הנדר "יפתח היה רש בתורה. לא ידע מה ה' מצפה ממנו. משלא מצא פתח להתיר נדרו, עלה ושחטה לפני ה', (תנחומא).
5. יפתח ניסה לתקשר עם ה' ולא הצליח, רק כשנדר לה', נענה, לכן לא העז להפר נדרו.
מה יכל לעשות?
1. יפתח יכל להביא ממון כפי מחיר הבת, לקנות בכסף זה קורבנות עולה ולהקריב על המזבח.
2. נחלקו חז"ל אם יפתח היה צריך אפילו להביא כסף במקום בתו, והאם אז לא היה צריך להקריב אותה.
ר' יוחנן: גם ממון לא היה חייב להביא כי התנה על דבר שאי אפשר להקריבו ודבריו בטלים, (ריש לקיש: ויקרא רבא לז ד). ה' זימן לו את בתו כי רצה שיתעסק בהלכה זו וימצא פתרון לה.. וגם אם לא הלך להתיר נדרו, לא היה חייב כלל לקיים את נדרו (לוי יצחק, שיטות ודרכים להוראת תנ"ך 236-243).
והלא פנחס הכהן היה שם? פנחס הכהן יכל לפדות את הנדר בממון:
משחק אגו בחיי הבת: חז"ל אומרים שיפתח שיחק משחקי אגו בחיי בתו..
פנחס הכהן: חיכה שיפתח יבוא אליו ויבקש ממנו להתיר את הנדר, "הוא צריך לי ואני אלך אצלו"?
יפתח: חיכה שפנחס יבוא אליו ויתיר לו את הנדר, "אני ראש שבטי ישראל.. אני אלך אצלו"? (בראשית רבה ס 3, ויקרא רבה לז 4, קוהלת רבה י 15, תנחומא בחוקתי ה)
יפתח לא רצה להשפיל עצמו וללכת לשאול בעצת הכהן. בתו הייתה חשובה לו פחות מכבודו האישי.
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, (ויקרא יט 16). בין זה לזה אבדה הנערה ההיא, שיחקו משחקי אגו וכבוד בחיי הבת. (בראשית רבה ס 3).
בת יפתח שילמה את מחיר האגו של שניהם. אטימותם של האב ושל פנחס הכהן הגדול גרמו לסוף הנורא של בת יפתח.
עונשם: "שניהם התחיבו בדמיה". פנחס ניטלה ממנו רוח הקודש, (תנחומא בחוקותי ובראשית רבה ס 3), יפתח מת בנשירת אברים.
לכל מקום שהלך נשר ממנו אבר אחד, וקברו את האבר שם, ונתפזרו עצמותיו: וַיִּקָּבֵר, בְּעָרֵי גִלְעָד. לא נקבר בקבר אבותיו, ואיש לא ספד לו.
רלב"ג: פנחס לא התיר ליפתח את הנדר משום שהיה אסור לו להתיר נדר ללא פנייה של הנודר.
עצימת העיניים של הצבור: הסיפור היה ידוע לכולם, אבל אף אחד לא התערב, 1. לא כשגרשו את יפתח מביתו.
2. לא בעקבות נדרו.
זה היה כשל של הצבור.
ניצח בקרב אך הפסיד את בתו. הנדר הביא לחורבנו. במקום שהניצחון יהפוך אותו לגבור, הניצחון הפך אותו לקרבן הנדר של עצמו ולנפילתו הטרגית. (י,. יעקובס).
יפתח הוא גיבור טרגי שהמיט שואה על עצמו ועל בתו. תיאור הנדר, מופיע בעת תיאור הקרב. טלמון: שילוב השנים בא להגיד ששניהם התרחשו בו בזמן.
לז וַתֹּאמֶר, (פעמים וַתֹּאמֶר כי יפתח שתק ולא ענה לה) אֶל אָבִיהָ,
יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, ביקשה דחיה של חודשים, כדי להתאבל עם חברותיה על מר גורלה, ואל תעשה לי דבר.
וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים, רש"י: וְיָרַדְתִּי = "יללה".
וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי. בכו על שתמות, בטרם ידעה איש.
העדיפה להיות בחודשים האחרונים לא עם אביה, אלא עם רעותיה.
בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי , שאול טשרניחובסקי.
| קוֹל בּוֹכִים אֶשְׁמַע, קוֹל יֶלֶד, –לֹא בָּכָה, שָׂחַק יַלְדִּי,לֹא חָלְצָה שַׁד לַתִּינוֹקֶת, בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי! בִּמְחוֹלוֹת בָּנוֹת תֵּצֶאנָה..קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה… לִי לֹא שָׁרוּ וְלֹא שַׁרְתִּי לְבִתִּי הָאֲמוּלָה. | לֹא אָהַבְתִּי, לֹא יָקַדְתִּי אֲהוּבָה בְּחֵיק אִישִׁי… אֱלֹהַי רָצָה הַנֶּדֶר, אֲבִיבִי לוֹ וְאִשִּׁי. אֵין לִי אָב, אֵין אִישׁ, אֵין יֶלֶד עַל הָרַי וּבְמוֹעָדִי,לַיָּפָה וְלַמְּאֻשֶּׁרֶת – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.. |
אמרה: וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים, הרי על הר עולים? אבל היא הלכה להרים, כדי להתאבל ולכן ירדה. הלכה למקום שאין אדם ואין מעצור לבכייה.
למה לבכות על ההרים? ככתוב: "אשא עיני אל ההרים מנין יבוא עזרי?
יפתח לא עירב אף אחד במה שקרה בינו לבין בתו. בניגוד לאב שפועל על דעת עצמו ובפזיזות, בתו עירבה את חברותיה במה שעבר עליה ובעזרתן התעלתה מעל למצב הנורא שאביה הביא על ראשה.
היו לה חברות נאמנות, שליוו אותה. היא וחברותיה קוננו על גורלה, אבל אביה לא הצטרף אל המקוננים. המנצח בקרב, הפסיד את בתו. לעולם.
לח וַיֹּאמֶר: לֵכִי אביה הסכים ואמר רק מלה אחת: לֵכִי! הלכה לחודשים ואח"כ הלכה לעד. וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים;
וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. בת יפתח בכתה על שתמות ולא תדע איש לפני מותה.
ואולי הליכת בת יפתח, להרים עם חברותיה, לא הייתה כדי לקונן על גורלה: 1. זו הייתה הפגנה שנועדה לעורר את כל העם לחפש פתרון איך להציל אותה.
2. או שהלכה לסנהדרין לבקש התרת נדרים.
תרגום: הלכה לסנהדרין כדי שיתירו לה את נדרה.
אך אוי לדור שאלו מנהיגיו שאין לאל ידם להציל חפים מפשע.
לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. קיים את נדרו והעלה את בתו לקרבן לה'.
לאחר שיפתח הקריב את בתו לה', הבינו כולם שיפתח לא היה אמור להקריב את בתו, ולכן גזרו שלא תהיה עוד מציאות שבה אדם יקריב אדם אחר.
בַּת יִפְתָּח– ישראל יהי-שלום.
| בַּת יִפְתָּח הַחֲסוּדָה!אַל תֵּלְכִי אֶל הֶהָרִיםלִבְכּוֹת עַל בְּתוּלַיִךְלְקוֹנֵן עַל מַר גּוֹרָלֵך. הֵן קוֹלֵךְ | יִשָּׁמַע שָׁם כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִדְבָּר. בִּכְיָן שֶׁל נַעֲרוֹתַיִךְעַל אָבְדַן עַלוּמַיִךְכְּדִמְעוֹת תַּנִּין עַל שִׁבְרֵךְ. לְכִי אֶל הָרֵי הַגִּלְעָד! עִמְדִי בְּשַׁעַר | הָעִיר הַגְּדוֹלָה, בָּמָקוֹם הוֹמֵה אָדָם. הַיְּשִׁירִי מַבָּטאֶל אָבִיךְ מוֹלִידֵךְהַגִּבּוֹר הַמְּנַצֵּחַ.אַל תְּבַקְּשִׁי רַחֲמִים, לא | הַתָּרַת נְדָרִים. הַרְעִימִי בְּקוֹלֵךְעַל אִוֶּלֶת נִדְרוֹכֶּסֶל אֱמוּנָתוֹ.זַעֲקִי וְאִמְרִי:בֶּן אֱנוֹשׁ אֵינוֹ עוֹלָה, וְאֱלוקִים אֵינוֹ מִזְבֵּחַ. |
למה הכתוב אינו מפרש מה נעשה לבת יפתח? כדי לסנגר על יפתח. מה עשה יפתח לבתו?
מתקופת השופטים עד אמצע המאה ה- 13 הפרשנות המקובלת הייתה שיפתח הקריב את בתו. אבל פרשנים שחיו בארצות הנצרות התחילו, לטעון שיפתח לא הקריבה, אלא הכניס אותה למנזר.
וְהָיָה, לַה', או קודש לה', או לעולה: יש מפרשים שיפתח התכוון שאם תצא בהמה טהורה יקריב אותה ואם יצא אדם, יוקדש לה'.
וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.אם מי שיצא יהיה ראוי לעולה טוב, ולא יוחרם לה'.
וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ. 3 פעמים מודגש שעתידה למות כבתולה.
לא המיתה אלא הקדישה לעבודת ה' כפרושה ונזירה. וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ, כלומר יפתח דן את בתו לחיי נזירות. לא יכלה להינשא כל ימי חייה, (אברבנאל).
רד"ק: יפתח בנה לה בית נפרד והכניס אותה אליו, שם נשארה בודדה ופרושה מבני אדם.
רמב"ן: עשה לבתו בית מחוץ לעיר, והכניסה שם והייתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם. התבודדה שם, וכלכלה, כל ימיה, ואיש לא ידעה, "לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה', חס וחלילה לכן אמר בבראשית רבה שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה, (רמב"ן ויקרא כז 29).
הראשונה בתנ"ך שחיה כנזירה. הנזירות נחשבת למכה קשה שאין דוגמתה, ובנות ישראל ביכו אותה במשך דורות, ואח"כ כתוב: "לא ידעה איש".
הקדישה לה', כמו שחנה הקדישה את שמואל בנה לה'. "והיה לה'" ביטוי שאינו מעיד על הקרבה.
גרסה 2: אם יפתח התכוון לבהמה, קשה להבין את הדרמטיות שבנדר. האם על ניצחון חשוב כ"כ לא ברור שיביא קורבן תודה?
ר' יוסף קמחי (אבי הרד"ק): יפתח התכוון והיה מוכן לאופציה של קורבן אדם. השעה הייתה שעת חרום והנדר היה חייב להיות חריג. הקרבת בעלי חיים, היא ענין שבשגרה. יפתח העלה את בתו לעולה, (רמב"ן לויקרא כז 29, ותענית ד א. ב"ק ב ב. ברר ס ג. תנחומא בחוקותי).
גירסה 3: (מדרש בן סירא, עמ' 36) ראה שכנים שהיו שורפים ילדיהם לבעל וגם הוא ביקש לנהוג כמוהם.
אב אמור להגן על יוצא חלציו, והוא זה ש"עשה לה את נדרו אשר נדר". הנערה הוקרבה בתואנה דתית, שהיא שיא עיוות התפיסה היהודית המקורית.
"עלה ושחטה לפני הקב"ה", (תנחומא בחוקותי).
כמו לוט גם יפתח היה מוכן להקריב את בתו, כדי להציל את עצמו.
| יִפְתַּח – בארי צימרמן.אוֹתוֹ זְמַן הָיִיתִי רָץ, וּמִתְרוֹצֵץ כְּחֶרֶב,צָר עַל חוֹמָה אַחַת וּמִיַּד נָצוּר בַּאֲחֶרֶת,נָתַתִּי עֵינַי בְּעִיר, | וְהִנֵּה הִיא בּוֹעֶרֶתגֶנֶרָל הָיוּ אוֹמְרִים לִי,כָּמוֹךָ כְּנַפּוֹלְיוֹן,אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי יִפְתַח. השׁוֹפֵט בֶּן הזוֹנָה. | מֻכֶּה סַנְוֵרִים,מֵנִיף חַרְבִּי עַל חוֹמוֹת וְעָרִים, בְּעוֹד בִּתִּי יְחִידָתִי תַּמָּתִי, יוֹצֵאת אֶל הֶהָרִים. |
עקדת הבת: יש שמשווים בין יצחק לבת יפתח ומעלים על נס את בת יפתח, אפילו מעל יצחק אבינו.
| יצחק. | בת יפתח. |
| בן יחיד לאמו "את יחידך",והעלהו שם לעולה,אל אחד ההריםרק האב מעורב והאם אינה נוכחת.וייקח את 2 נעריו…וילךוישב אברהם אל נעריו.ויקרא אברהם שם המקום: ה' יראה". | בת יחידה לאביה, "רק היא יחידה",והעליתהו עולה,"וירדתי על ההריםרק האב מעורב והאם אינה נוכחת.ותלך היא ונערותיה,ותשב אל אביה."ותהי חוק בישראל", |
כשיצחק שמע מאביו: "אלוקים יראה לו השה לעולה, בני", שתק, ואילו בת יפתח אמרה לאביה: אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן.
"ותהי חוק", שלא יעלה איש את בתו לעולה כפי שעשה יפתח, ולא שאל לפנחס, ואילו שאל היה פודה אותה בדמים.
רש"י: שלא יעשה עוד אדם כן. אלא לפני בצוע מעשה חמור כזה ישאל לחכמי הלכה.
הרב דוד אבודרהם (ספרד, המאה הי"ד) בפירושו לסידור.. על תקופת טבת כתב: "לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם".
ניגוד בין עקדת יצחק להקרבת הבת:
| בראשית כ"ב | שופטים י"א |
| ה' יזם את ההקרבה: והעלהו שם לעולה.אברהם עמד לאבד את כל עולמו: יחידך.אברהם לא שיתף את בנויצחק פסיביהקרבת הבן: על אחד ההרים.אברהם נחוש לשמוע בקול ה'אך לא הקריב את בנוברכת הזרע בעקבות העקדה ולידת רבקהה' התערב ומנע את העקידה, מזרעו קם עם ישראל. המקום נהיה מקודש לעולם. | יפתח יזם את העקדה: והעלתיהו עולה.נדר כדי לזכות בנצחון בקרביפתח שיתף את בתוהבת אקטיביתהקרבת הבת: וירדתי על ההרים.יפתח הססן אך הקריב את בתו,לא פעל להפרת הנדר.יפתח מת ללא יורשים: ורק היא יחידה.למען בת יפתח אף אחד לא התערב.מתה בלי ילדים. |
אברהם התבקש לעקוד את יצחק רק כדי להדגיש את המסר: אל תעש לו מאומה", כי ה' שונא הקרבת אדם.
יפתח היה צריך ללמוד מעקידת יצחק, שה' לא רוצה הקרבת אדם. מדוע היה חשוב לתנ"ך להרחיב בנושא הנדר ולא בתיאור המלחמה? כי ביקש להעביר ביקורת על הקרבת ילדים ולהאיר באור שלילי את נדר יפתח.
ורוח הקודש צווחת: לא אמרתי: אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה"? "אשר לא ציוותי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו יט, ה)
"לא ציוותי לאברהם לשחוט את בנו, (תענית ד ב)
"ולא דברתי" ליפתח להקריב בתו (תנחומא בחוקתי ה) – ולא עלתה על לבי – זה זה בנו של מישע מלך מואב.
הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי? פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹקֶיךָ. מיכה.
יפתח מתואר באורח שלילי. יפתח נחשב לשופט מאכזב, לא רק בגלל הקרבת בתו, אלא בעיקר בגלל מלחמת האחים האכזרית שיזם.
2 השופטים האחרונים הם שופטים מאכזבים:
שמשון – בסופו של דבר מת בשבי הפלשתים, ויפתח נלחם בשבט אפרים והרג מהם 42,000 איש ליד מעברות הירדן.
בת יפתח זכורה לחיוב ויפתח אביה לשלילה.
אטום ונוקשה: המדרש מציג אותה כאישה רגישה וחכמה לעומת אביה האטום והנוקשה. עלתה עליו בפיקחות ורגישות, הפגינה נאמנות, נחישות ואהבה שמשמשים דוגמא לדורות עולם.
בת יפתח שמרה לאורך כל חייה על אצילותה ועל כבודה. התעלתה מעל לטרגדיה הנוראה, הראתה מופת של הקרבה עצמית לטובת עמה.
תישאר תמיד בת יפתח", לא נשואה ואם לילדים, אלא נכנעת לעול נדר אביה מתוך כוח ועצמאות.
מ מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי 4 יָמִים, בַּשָּׁנָה. בכל שנה ושנה, הלכו בנות ישראל לבכות על גורלה של בת יפתח. הבכי על בת יפתח נמשך במשך 4 ימים.
מצודות: חוק – שהיו עולות בנות ישראל לבכות על בת יפתח.
רד"ק: המנהג היה ללכת לבת יפתח ולבכות איתה על גורלה.
ב. דעת חז"ל שיפתח העלה את בתו לעולה, דבר שלא היה צריך לעשות.
ולמה נקרא שמה 'תַנּוֹת'? לפי שנאמר 'מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה' (שופטים יא, מ).
ואמרו: אין 'לתנות' לשון בכי, אלא 'תנות' שמה של בת יפתח הוא. היא תנות היא בת יפתח.
ומה עושה? יושבת במרומים, ושומעת סיפוריהן של בנות ישראל, ואחר יושבת אצל השכינה ומְתַנָּה באוזניה צרותיהן, מתפללת בעבורן ומלמדת עליהן זכות, (ר., לוביץ).
מתוך הטרגדיה שלה נולד חוק: מדי שנה יצאו הנערות לזכור אותה ולהדגיש את חשיבות הבת לחברה. מעשה בת יפתח התפרסם. היא נזכרת ומהווה דוגמה לדורות הבאים כסמל של חשיבות הבת בהמשכת השבט, השושלת, המשפחה והחברה כולה. היא מביאה תקווה שמעמד הבת ישתנה בעקבות מה שקרה לה.
פרק יב: מלחמת אחים: מדרש קישר בין יחסו של יפתח אל בתו לבין מלחמת האחים האכזרית שניהל בהמשך עם שבט אפרים,
מלחמה בה הרג 42.000 איש מבני אפרים. ואמר: מי שמפקיר את בתו, סופו שיפקיר גם את דמי אחיו ובני עמו.
א וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ?
למה שבט אפרים, התמרמר שוב על כך שלא קראו לו למלחמה. בפעם הראשונה, התמרמרו אחרי שגדעון ניצח ועכשיו אחרי שיפתח ניצח.
הייתה תחרות סמויה בין שני בני יוסף, מנשה ואפרים, מאז שיעקב סיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים, וניבא שהצעיר יגדל מאחיו.
היו כמה שופטים משבט מנשה, ולא מצאנו כל שופט משפט אפרים, ונראה ששבט אפרים קינא, היה ממורמר, ולכן בא בטענות.
מלבי"ם: טענת שבט אפרים הייתה שהמנהיג היה צריך להיות משבט אפרים ולא משבט מנשה, כי יעקב הקדים את אפרים למנשה, כשברכם לפני מותו.
בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. בית היה נושא רגיש אצל יפתח מאז שאחיו גירשו אותו מבית אביו, ועכשיו רצה להוכיח שביתו טוב מהבית ממנו גרשו אותו אחיו.
על הבית הזה איימו עכשיו בני שבט אפרים. נראה מיד שגם פנו אליו בזמן הכי מסוכן מבחינתם, והם שילמו על האיום הזה מחיר נורא.
נראה ששבט אפרים פנה אליו בטענות, בחודשים האיומים בהם בכתה בתו על ההרים, ויפתח שכוחו היה בפיו וידע לדבר, במקום להרגיע את השבט, כפי שעשה גדעון בשעתו, נלחם בהם ושחט 42000 מבני אפרים.
ב וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם: אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד לפני שעמדתי בראש צבא ישראל במלחמה נגד עמון, עוד כשהייתי בארץ טוב, נלחמתי נגד העמונים פעמים רבות.
וָאֶזְעַק אֶתְכֶם ביקשתי את עזרתכם, וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם, תמיד סירבתם.
ג וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, אינכם עוזרים. לו בני אפרים היו באים לעזרתו, אולי נדרו היה נמנע, ואין פלא שכעס עליהם.
וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי, הסתכנתי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי, ניצחתי אותם.
וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי? אם הייתי מפסיד במלחמה, הייתי מבין שאתם כועסים על שלא קראתי לכם, כי הייתם יכולים להגיד שאם גם אתם הייתם משתתפים במלחמה, היינו מנצחים, אך ניצחתי ואין לכם כל סיבה לבוא אליי בטענות.
ספור זה מחזיר אותנו להתנהגותו השונה של גדעון בנסיבות דומות, ולדרך הדיפלומטית שבה נהג ומנע שפיכות דמים, גדעון הרגיע את שבט אפרים באמרו: "טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח 1-3).
ה' העלים מיפתח את הלכת התרת נדרים, שלא ימצא פתח להתיר את נדרו כעונש על הרג יהודים (תנחומא בחוקותי 5).
יתכן שבנות ישראל תינו גם על מלחמת האחים הקשה שהתחוללה בישראל בתקופת יפתח.
בני אפרים, שהיה בידם למחות בידו על נדרו ולא מחו, נענשו.
שבט אפרים תפס מקום מרכזי בסיפורי האנרכיה של סוף שופטים: פסל מיכה ופילגש בגבעה, עיקר התרחשותם בהר אפרים.
ד וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד עם יפתח אֶת אֶפְרַיִם רבים משבט אפרים, כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם,
רש"י: פליטי אפרים, או הפחותים שבשבט אפרים, ביזו את אנשי הגלעד.
גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה אנשי גלעד נחשבים בשבט אפרים ובשבט מנשה כבזויים בשבט אפרים, ובגלל העלבון, אנשי גלעד הכו בהם.
מצודות: הפליטים הם הפחותים שבבני אפרים, הואיל והחשובים היו ניכרים ולא היה צריך לשאול אותם אם הם שייכים לשבט אפרים.
רד"ק: בני שבט אפרים ביזו את תושבי גלעד על שהם מחולקים בין שבט אפרים לשבט מנשה.
רש"י: מלחמה זו הייתה בין האנשים הריקים שבשבט אפרים לתושבי גלעד, והריקים היו צריכים לעבור את הירדן, כי הם היו רועי צאן והיו צריכים לרעות את צאנם בעבר הירדן, והרועים היו בדרך כלל האנשים הפחותים.
מלבי"ם: טענת שבט אפרים הייתה שאנשי גלעד היו צריכים לנחול בתוך נחלת שבט יוסף בעבר הירדן המערבי, והם נפלטו מהשבט כאשר בחרו לשבת בעבר הירדן המזרחי.
ה וַיִּלְכֹּדו שומרי גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם, המקום בו אפשר לעבור את הירדן, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה אלה שנשארו בחיים רצו לעבור את הירדן, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה? האם אתה שייך לשבט אפרים? וַיֹּאמֶר לֹא!
ווַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת, שיבולת המים היא זרימת המים, כך רצו אנשי גלעד לבדוק אם העומד מולם שייך לשבט אפרים.
וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת, וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן,
רד"ק: תושבי גלעד היו בודקים את אנשי שבט אפרים בכמה מילים בהם הייתה האות ש', ופה מופיעה רק דוגמא אחת.
וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ, וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא, מֵאֶפְרַיִם, אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם, אָלֶף. כך איבד יפתח את כבודו בעיני העם.
ז וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל, שֵׁשׁ שָׁנִים; שפט רק מעט שנים, לעומת שופטים אחרים, וַיָּמָת, יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, וַיִּקָּבֵר, בְּעָרֵי גִלְעָד.
מצודות: קברו את עצמות יפתח בכל ערי גלעד, כדי שכולם יזכרו את הנס שבו הושיע את ב"י.
רד"ק: מדרש חז"ל, יפתח חלה בשחין כבד, והיו איבריו נופלים מעיר לעיר, ובכל עיר שבה נפל איבר שלו, נקבר אותו איבר.
הוא הוכה בשחין כי לא התיר את נדרו והקריב את בתו.
רלב"ג: יפתח ציווה לקבור את עצמותיו בערי הגלעד השונות כדי שיזכרו אותו, כי לא השאיר אחריו בן או בת.
חז"ל זלזלו ביפתח, וראוהו כפחות שבשופטים, גם בגלל הביקורת שלהם על הנדר הפזיז שנדר והחלטתו לא להפר את נדרו, כאשר בתו יצאה ראשונה לקראתו, וגם בגלל שחיטת בני אפרים.
יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי , שאול טשרניחובסקי.
| קוֹל בּוֹכִים אֶשְׁמַע, קוֹל יֶלֶד, –לֹא בָּכָה, שָׂחַק יַלְדִּי, לֹא חָלְצָה שַׁד לַתִּינוֹקֶת, בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי!בִּמְחוֹלוֹת בָּנוֹת תֵּצֶאנָה… קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה… לִי לֹא שָׁרוּ וְלֹא שַׁרְתִּי לְבִתִּי הָאֲמוּלָה. | לֹא אָהַבְתִּי, לֹא יָקַדְתִּי אֲהוּבָה בְּחֵיק אִישִׁי… אֱלֹוקַי רָצָה הַנֶּדֶר, אֲבִיבִי לוֹ וְאִשִּׁי. אֵין לִי אָב, אֵין אִישׁ, אֵין יֶלֶד עַל הָרַי וּבְמוֹעָדִי,לַיָּפָה וְלַמְּאֻשֶּׁרֶת – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.. |
'בת יפתח' – יצחק שלו.
| רֵעוֹתַי שָׁלַחְתִּי בַּיתָהּ. יוֹם יָבֹא וְתִנָּשֵׂאנָה, לְגוֹרַל חַבְרַת הַנֹּעַר, הַתִּבְכֶּה אַחַת מֵהֵנָה? חֵיק הַבַּעַל תַּרְגִּיעֶנָּה, לֹא לָהֶן תַּמְרוּר וָנֹהַּ אֲבִיהֶן – לֹא אִישׁ גִּבּוֹר הוּא.לֹא בָּהֶן בָּחַר אֱלֹהַ… | לָמָה זֶה בָּחַר בְּבַת וְלֹא בְּשֶׂה מֵעֵדֶר? לֵב אָבִי אַמֵּץ אִמַּצְתִּי לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר הַנֵּדֶר, אַךְ אֲנִי – לֹא כֵן חָשַׁבְתִּי,וְלִבִּי הוֹמֶה, הוֹמֶה לִי, הַדָּבָר אֲשֶׁר אֶחֱשֹׁבָה – מֵאָבִי נִפְלָא וּפֶלְאִי… |
בת יפתח,עליזה כהנא סטרוד,
| בלילה, בלילה, אשא קולי בבכי.בלילה, בלילה, אשא תפילה בנהי.בלילה, בלילה, אולי תקווה תהי,אולי נדרו יתיר אבי. | ושוב זרחה השמש, ושוב שקעה.חלף לעד יום אמש, ועוד שלווה.ברוח הערביים, האוהל נע, ולפאתי שמיים הומה שכינה. | ובנוגה הירח צללים רוקדים. לדמות אישה כורעת לקול תופים.ומתרונן היער בשיכרון,ועם עלות השחר, יימוג החיזיון. | בשניים חודשים ללא חדוות נשים.יגוועו בתולים בצל האוהלים.ללא עוון וחטא בת יחידה, חזרת מן ההרים כאגדה. |
בַּת יִפְתָּח – ישראל יהי-שלום.
| בַּת יִפְתָּח הַחֲסוּדָה!אַל תֵּלְכִי אֶל הֶהָרִיםלִבְכּוֹת עַל בְּתוּלַיִךְלְקוֹנֵן עַל מַר גּוֹרָלֵך. הֵן קוֹלֵךְ יִשָּׁמַע שָׁם כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִדְבָּר. | בִּכְיָן שֶׁל נַעֲרוֹתַיִךְעַל אָבְדַן עַלוּמַיִךְכְּדִמְעוֹת תַּנִּין עַל שִׁבְרֵךְ.לְכִי אֶל הָרֵי הַגִּלְעָד!עִמְדִי בְּשַׁעַר הָעִיר | הַגְּדוֹלָה, בָּמָקוֹם הוֹמֵה אָדָם. הַיְּשִׁירִי מַבָּטאֶל אָבִיךְ מוֹלִידֵךְהַגִּבּוֹר הַמְּנַצֵּחַ.אַל תְּבַקְּשִׁי רַחֲמִים, לא הַתָּרַת נְדָרִים. | הַרְעִימִי בְּקוֹלֵךְעַל אִוֶּלֶת נִדְרוֹכֶּסֶל אֱמוּנָתוֹ.זַעֲקִי וְאִמְרִי:בֶּן אֱנוֹשׁ אֵינוֹ עוֹלָהוְאֱלהִים אֵינוֹ מִזְבֵּחַ. |
אשתו של יפתח: חננאל מאק.
| את בתי אל תיקחה' הנחבא בתנך, ואת הנדר של אישי יפתחמספר שופטים מחק ושכח. כי גם אם בקרב המצביא ניצח, לקיים את הנדר אין שום הכרח, הן האצבע | שלך חקקה: הדיבר העליון – אל תרצח. טוב לי מותי, קח אותי במקום את בתי ואצא בתופים ומחולות, לקראתך אצאד בסך, והדלת עלי תיפתח, אבל את ידך אל בתי | אל תשלח, כי התהו ימטיר את הדם הנשפך ואור מאורות שלך שוב יחשך. אם הבת החפה לקרבן תילקח, אתה תהיה אל מושפל ומנוצח, ואני על חטא אדוני לא אסלח. | אלוקי הילדים,בורא הפחדים, תן לפרח קטן שיצמח, גוזל שאהבתי כל כך.כה אמרה אם בת יפתח, אשר שמה לא נרשם בתנ"ך (וקול בכיה לא נשמע בתנך. |
ש"י עגנון, תאר לקיחת אחריות אישית, והציע סוף חלופי לסיפורה זה: "אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלח
מה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי" ("עד הנה", עמ' עו).
ח) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם
ט) וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים
י) וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם
יא) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים
יב) וַיָּמָת אֵלוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן בְּאֶרֶץ זְבוּלֻן
יג) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי
יד) וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם דבר המראה על חשיבותו וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה שָׁנִים
טו) וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי.
