פרק יט א זה ספור על אונס אכזרי שהתרחש בתקופת השופטים, אך כנראה בפרק זמן בו אף לא כיהן שופט. בשום מקום בתנ"ך אין אוסף כ"כ נורא של פריצות, אכזריות, אונס ושפיכות דמים כמו בפרשה זו.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל, מצודות: לא היה מי שיעניש את מי שעובר עבירה.
עם ישראל היה כצאן ללא רועה, וללא הדרכה. וכבר כתוב: "אילולי מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו".
כל דאלים גבר: פרשת "פילגש בגבעה" היא תוכחה קשה למצב המוסרי ששרר אז בעם.
וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם. גם בספור פסל מיכה מופיע אִישׁ לֵוִי בהַר אֶפְרַיִם ופוגש שם את מיכה והפסל שלו.
לא העבירו קרקע משבט לשבט, וכל אחד חיפש בן זוג בשבטו. אבל לשבט לוי לא הייתה נחלה והם לא ירשו נחלות.
שבט לוי התחתן עם בנות כל השבטים, שכן נדדו ממקום למקום, ויכלו להינשא לבנות כל השבטים. אילו היה האיש שייך לשבט אחר, היה פונה לבני שבטו בבקשת עזרה ולא לכל העם.
וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה׃
הדמות המרכזית היא פילגש, שאין לה שם, והיא לא מוציאה אפילו מלה אחת מפיה. אבל היא 1. מצליחה לגרום לבעלה ללכת אחריה כדי לנסות לשכנעה לחזור אליו, 2. היא נאנסת, 3. והיא הסיבה לפריצת מלחמת אחים נוראה בה כמעט נכחד שבט בנימין.
פִילֶגֶשׁ: בתנ"ך לרוב אישה שנייה, שחיה עם הגבר ללא כתובה. הייתה זכאית לפרנסה, מחסה והגנה מצד הגבר אך לרוב בניה לא ירשו את אביהם בניגוד לבני הגבירה, או ירשו מעט.
ב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ מה זה "זנתה"? לו זנתה ממש הייתה אסורה עליו ולא היה הולך להחזירה, (רמב"ם, רש"י אברבנאל ורד"ק).
מצודות: עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה.
מלבי"ם: כתוב שהפילגש זנתה מעליו ולא כתוב שהיא זנתה מאחוריו, מכאן שהיא לא באמת זינתה, אלא שעשתה מעשה שהיה בניגוד לרצונו.
גם מהתואר "אשה" רואים שלא באמת זינתה אלא שעשתה מעשה שהיה בניגוד לרצונו.
מה היא כן עשתה?
1. הלכה לבית אביה ללא רשותו, ובכך פגעה בכבודו, 2. בזה לו,
3. פגעה בכבודו (תרגום יונתן). 4. "ותרגז עליו", (תרגום השבעים).
למה?
רב חסדא טען ש"היה מטיל עליה אימה יתרה", והאשים את הבעל בסכסוך שפרץ בינו ובין פילגשו, (גיטין ו ב).
איש קשה, אנוכי, אכזרי ואלים:
וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לא היו מקלטים לנשים מוכות, לכן נאלצה לברוח לבית אביה.
האישה המוכה ברחה מפני הלוי אל אביה. והאיש הלך אח"כ "לדבר על ליבה" שתשוב, מכאן שהבין שהוא היה הפוגע.
היחידה בתנ"ך שהעיזה לעזוב את בעלה.
היה זה מעשה אמיץ לב ונועז מצידה, ללכת לבד דרך ארוכה מירכתי הר אפרים ועד לבית לחם יהודה, מרחק לא קצר.
למה לא חזרה על פעולות נועזות: (עזיבת הבעל ובריחה לבית אביה), אח"כ? אולי 1. נבהלה, ואולי 2. ראתה אח"כ שנאלצה לחזור אל בעלה האלים והפכה לפסיבית.
וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃ מצודות: שנה וארבעה חודשים.
למה חיכה כ"כ הרבה זמן? ללכת "אחריה….להשיבה?
1. אולי חיכה עד שהאמין ששכחה את שעולל לה.
2. חש שלא יוכל עוד בלעדיה, ולכן הלך לפיס אותה.
לאחר 4 חודשים ג וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ מצודות: לשכנע אותה לחזור אליו לַהֲשִׁיבָהּ. לחזר אחריה ולהחזירה מבית אביה.
וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ. 4 מספר סמלי: משה על הר סיני 40 יום. המבול היה 40 יום. המרגלים רגלו 40 יום. גולית חרף 40 יום. יונה בישר: עוד 40 יום נינווה נחרבת.
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ: מסמל פיוס והכנעה של הגבר בפניה. חז"ל מפרשים: וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ: 1. הלך לפיסה, 2. הלך אחר עצתה, חוכמתה ודבריה, כמו אלישע: "ויקם וילך אחרי אליהו וישרתו.
1. "ויקם", 2. "וילך", 3. "לדבר על ליבה", 4. "להשיבה": פעלים רבים המעידים על מאמציו.
וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים מצודות: לקח אתו זוג חמורים, אחד בשבילו והשני כדי שהפילגש תרכב עליו כשהיא תחזור אתו להר אפרים.
האיש רצה להוכיח לה שהשתנה וכעת הוא דואג לה.
וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים הכתוב מוסיף פרטים כאלו רק באירועים חשובים, כמו עקידת יצחק, או חזרת משה למצרים, כדי להושיע את ישראל.
למה הלך להחזירה?
1. פילגש היא נכס כלכלי: עובדת במשק הבית.
2. עזיבתה פגעה בכבודו. הוצג כמי שאינו יכול להחזיק בה, או כמתעלל בנשים, 3. קיווה לשקם את כבודו. 4. הרגיש בחסרונה, ראה כמה הוא תלוי בה.
עשה מאמצים להחזירה, ולמרות זאת זרק אותה אח"כ לפורעים כאילו שהיא חסרת ערך, וחזר רק עם גופתה.
וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ ראתה את בעלה בחוץ, הכניסה אותו לבית אביה.
וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ: בכניעה דוממת הכניסה אותו להתארח בבית אביה. בזכותה זכה להכנסת אורחים מפנקת.
וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה. הנערה הייתה כנראה צעירה מאד, כי היא נקראת "הנערה".
מלבי"ם: אֲבִי הַנַּעֲרָה. השינוי בתואר של אבי הפילגש נובע מהעניין.
וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ׃ מי שמח לקראת הלוי? החותן, הוא זה שהחזיק בו וחגג אתו באוכל ושתייה. אולי הזקן קיווה שיחזרו להיות יחד.
הרי כתוב שהבעל הלך ל"דבר על ליבה, להשיבה", למה לא עשה זאת? אולי מהרגע שהגבר ראה את שמחת האב, גם הוא וגם הבת, הבינו שגורלה נחרץ, ועליה לשוב את הגבר האלים.
לא כתוב על שום מחוות אהבה שעברה בין הגבר לאשתו.
למראה השמחה שבה קיבל אותו אביה, הנערה הבינה שחופשתה תמה, ושתאלץ לחזור עימו לביתו.
הבינה שיכפה עליה לחזור לבעל המכה. לא הייתה לה כל יכולת להתנגד להחלטת אביה או בעלה.
האב לא חשב על טובת בתו, אלא שמח שחתנו ייקח אותה שוב. למה שמח החותן למראה חתנו?
1. אולי שמח להחזיר את בתו לידי בעלה, כדי שלא יצטרך לפרנסה,
2. או כדי שלא יצטרך להחזיר את המוהר.
ד וַיֶּחֱזַק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, מלבי"ם: הוא החזיק בלוי כי היה חותנו, ולכן בפסוק ד' הוא מוזכר כחותן.
5. מלבי"ם: שמחתו הייתה כי היה אבי הנערה, והוא שמח על כך שביתו לא תיאלץ להמשיך להיות לבד.
אבי הפילגש קיבל את חתנו איש לוי בכבוד והאכילו והשקהו ביד רחבה. הכתוב חוזר 3 פעמים על עניין אכילה ושתייה. החותן דאג לחתנו גם לאחר תום 3 ימי האירוח המקובלים.
אבל היא נשאה בעול האירוח של שניהם, הם אכלו ושתו במשך 5 ימים והיא רק בישלה וניקתה.
וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם׃ אביה נהנה לבלות עם חתנו. האישה לא הייתה חלק מהסעודה.
מלבי"ם: תחליה הלוי והפילגש נאלצו להישאר בבית אבי הפילגש כי הם שתו ולא בגלל שהיו ערים עד מאוחר בלילה. החל מהיום הרביעי, הם החליטו להימנע משתייה, אבל הם אכלו עד מאוחד ולכן נשארו בבית אבי הפילגש.
ה וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ׃ הפציר באורחו בנוסח של אברהם אבינו: "ואקחה פת לחם, אחר תעבורו."
אבל יש הבדל מאד גדול בין פרשה זו להכנסת האורחים של אברהם, כי אברהם שיתף את שרה באירוח, ובסיפור זה, גם האב וגם האורח לא מזכירים את האישה כלל.
החותן הצליח לעכב את חתנו בעזרת: 1. דיבורים, 2. יין, 3. ואוכל טעים להישאר בביתו.
ו וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: גם אצל אברהם ויצחק בדרך לעקדה כתוב: וילכו שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו = ברעות רבה.
וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ׃
1. הבטיח לו יין, (גם אצל בועז כתוב: וישת וייטב ליבו"). 2. הבטיח אוכל טוב, וְיִטַב לִבֶּךָ׃ – 3. יחסי אישות נקראים וְיִטַב לִבֶּךָ.
קיווה שבעזרת כול אלו יתפייסו בני הזוג.
ז וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם׃
ח וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ,
לאחר 5 ימים, הלוי קם מוקדם בבוקר. אבל חמיו הפציר בו לאכול,
וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם׃ אכלו עד אחרי חצות היום, עד שרפה היום לערוב, חותנו הצליח לעכב אותו עוד חצי יום.
ט וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב לא תספיקו להגיע לביתכם ותהיו זקוקים למצוא לכם מקום לחנות בו בלילה. אם כן, לִינוּ נָא, הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ
למה עיכב את החתן בביתו? 1. אולי ביקש לחזק את הקשר בין בתו ובין הגבר, לפני שהם יוצאים לדרך. 2. אולי התקשה להיפרד מבתו. 3. אולי הבין שהגבר אלים, ורצה לעכב אותו עוד מעט.
הצליח להשאיר את חתנו בביתו עוד יומיים, סך הכול 5 ימים.
וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ׃ תצאו מחר מוקדם, ולא תצטרכו לישון בדרך.
שגיאה ראשונה של הלוי: י וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ
4 פעמים ציין הכתוב שהערב ירד.
למה לא שמע להפצרות חותנו להמשיך ולהישאר בביתו? למה יצא לדרך בערב? יכל להבין שלא יספיק להשלים את הנסיעה, אם יצא בשעה כל כך מאוחרת ויאלץ ללון בדרך.
1. אולי הבין שההפצרות ימשיכו תמיד, וכך לעולם לא יוכל לעזוב.
2. אולי חיכה שחום הקיץ יתחיל לפוג? העדיף לצאת לדרך כשהחום נחלש ויותר נעים ללכת.
וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם, רד"ק: יְבוּס הייתה חלק מהעיר ירושלים, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ׃ הפילגש נזכרת יחד עם החמורים כרכושו של הגבר.
תרגום: החמורים היו טעונים בלחם, יין ומספוא.
"שנים שלושה": החותן עיכב אותו פעמים, ובשלישית החתן התעקש לעזוב.
ב 2 התקפות על שבט בנימין, הביניימיים ניצחו ורק בשלישית ב"י ניצחו ושבט בנימין הובס.
יא הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד השמש כמעט שקעה.
ציוני זמן: "עד נטות היום" (8), "הנה נא רפה היום לערוב", (9), "הנה חנות היום", (9), "והיום רד מאד", (11), "ותבוא להם השמש", (14), "בערב", (16), ממחישים את רדת החשכה. חשכה מביאה עמה סכנה, ויש הכרח למצוא מחסה מפני הסכנה.
יבוס עדין הייתה עיר נוכרית, רלב"ג: זו הוכחה שסיפור פילגש בגבעה התרחש עוד לפני שב"י כבשו את ירושלים. מכאן שיהושע לא כבש את ירושלים אלא שבט יהודה.
הנער הציע למצוא בה מחסה מסכנות הדרך. וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ׃ נישן בעיר יבוס. הנער שמח להאריך את חופשתו מעט, לכן חיפש אפשרות לינה. גם המלאכים באו לסדום בערב.
שגיאה שניה של הלוי: יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לא שמע בקול נערו ללון ביבוס, וענה לו: לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי.
לו שמע בעצת נערו הייתה האישה ניצלת. אירוניה: הנער הציע לסור אל עיר היבוסי בגלל הסכנות שהלילה מביא אתו, אך הלוי לא שמע להזהרותיו, סרב ללון בעיר נוכרית והעדיף להמשיך ללכת בחשכה עוד שעה צפונה מירושלים, לעיר יהודית, כי פחד מהנוכרים יותר מאשר מסכנות הלילה. האירוניה היא שהוא האמין שבישוב יהודי, יזכה לאירוח הולם ולהגנה.
כאשר נשמע אח"כ מה קרה להם בעיר עברית, נבין את האירוניה שבהחלטתו לדחות את אפשרות הלינה בעיר נוכרית.
אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה׃ נגיע עד לגבעת בנימין שם גרים ישראלים.
מלבי"ם: הלוי לא רצה להישאר ללון בעיר נכרית ובשדה משלש סיבות:
א. החמורים שלו היו מלאים מכל טוב והוא חשש שיגזלו את רכושו.
ב. הוא חשש שמא ינסו לבוא על פילגשו.
ג. הפילגש לא הייתה מסוגלת לישון בחוץ.
יג וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה׃ נחפש מקום שנוכל להגיע אליו לפני שקיעת החמה, או רמה, או גבעה.
3 טעויות פטאליות – הלוי בעל שיקול דעת מוטעה: טעות שלישית: לא התייעץ עם האישה.
לא התייעץ עם האישה, אלא רק עם נערו, כי לא החשיב את דעתה.
מאז שנאלצה לחזור עמו השתתקה. הבינה שאין לה כוח כנגדו, ובעצם הגבר ניצח. וככל שהיא הייתה יותר חלשה ושותקת, הוא הרגיש את עצמו חזק יותר. לכול הגברים יש קול בסיפור, אך קולן של הנשים לא נשמע כלל. האישה נחותה אף מהנער.
יד וַיַּעַבְרוּ המשיכו ללכת צפונה. המשיכו ללכת לעיר גבעה, שבשטח שבט בנימין, והעיר גבעה הוכיחה שהיא גרועה מעיר נוכרים. הצגת גבעה לעומת עיר הנוכרים יבוס, הבליטה את רשעות בני העיר גבעה.
וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן׃ השמש שקעה כאשר הגיעו לגבעת בנימין.
טו וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר ישבו ברחוב, ליד השער מבפנים לכניסה לעיר, אולי בשוק וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן׃ אף אחד לא הזמינם לביתו.
רד"ק: הנביא מסביר פה שאנשי גבעת בנימין נהגו במידות רעות.
הכנסת אורחים: אולי לא היו בתי מלון, והקפידו על הכנסת אורחים: מכניסי אורחים ידועים: 1. אברהם אבינו, 2. לוט, 3. אבי הפילגש, 4. הגדילה לעשות השונמית, שהקדישה חדר מרוהט פרטי בביתה לאירוח אלישע.
לידם עברו האיכרים החוזרים מעבודתם בשדה. כל מי שחזר העירה מהשדה ראה אותם ברחוב. אך אף אחד לא הזמין אותם.
בני בנימין היו גרועים מנוכרים: לא הייתה אצלם הכנסת אורחים, אך כן הייתה שם התעללות בזרים.
סדום ועמורה: הלוי הגיע ל"גבעה" בכוונה. סימן שלא שיער לעצמו שמסוכן להיכנס למקום. עדין לא יצא שם רע למקום. לא ידע שהמקום הוא מין "סדום ועמורה". עיר של רשעים כמו בסדום.
הטקסט עוצב ע"פ סיפור סדום, כדי שהאסוציאציות יבהירו לנו את גודל הזוועה שחוותה האישה בעיר זו.
טז וְהִנֵּה האחד בא לגור? בעיר גבעה של שבט בנימין, גר אִישׁ זָקֵן, בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי׃ הזקן מהר אפרים גר עכשיו בנחלת בנימין, ואולי היה נטע זר במקום.
יתכן שעבד כשכיר באדמת של בן שבט בנימין, או שנשא בת השבט.
היחיד שמוכן לארח את האיש ומלויו – היה זקן זר מהר אפרים. כמו לוט הוא לא היה מבני המקום, זר שבא מרחוק. לכן כשהנבלים התנפלו על ביתו, לא באו אנשי גבעה לעזור לזר הגר בתוכם, ואילו התוקפים בני המקום, לא פחדו משכניהם. וגם ללוט אמרו אנשי סדום: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?
יז וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא׃ מלבי"ם: הפסוק משבח את האיש, שלמרות היותו זקן, והוא חזר מהשדה ולא היה מוטל עליו לארח את האיש הלוי יותר משאר אנשי הגבעה, ובכל זאת הכניסם לביתו.
כל בני הגבעה, שחזרו מעבודתם "לא ראו", את האורח, הזר הוא היחיד ש"ראה", אותם. בניגוד לאברהם שלא שאל דבר את האורחים ומיד הזמינם לאוהלו, הזקן חקר אותם בתחילה.
יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ נראה ששיקר, רק כדי להגדיל את הסיכוי שמישהו יארח אותו.
רד"ק: למה אמר זאת? אולי האיש גר בשילה ואולי כדי שהזקן יכניסו לביתו.
מלבי"ם: הלוי אמר שהוא הולך לבית ה' כדי שהאיש הזקן יבין שהוא אינו מהעובדים את פסל מיכה, שגם גר בהר אפרים.
תכונותיו – מתחסד: למרות שהלך להחזיר פילגשו, הציג עצמו כעולה רגל, והתלונן: "את בית ה' אני הולך, ואין איש מאסף אותי הביתה." (רש"י: לשילה). הציג עצמו כצדיק ואמין, ההולך לבית ה', ואיש לא הזמינו.
2. רדף כבוד: הרבה בדברים, אולי בגלל שנעלב כי אף אחד לא הזמין אותו.
3. אנוכי: כתוב: "ואין איש מאסף אותם הביתה", אבל האיש שדאג רק לעצמו אמר: וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה׃ הרבה להזכיר את עצמו ולדבר רק על עצמו: אנכי, ואלך, הולך, אותי.
יט וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ לא נהיה לנטל על מי שיארח אותנו, גַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא אלו המילים שאמרה רבקה, לאליעזר, כאשר הזמינה אותו עם גמליו לבית אביה, דמות מלאה חסד, בניגוד לאנשי גבעה, שלא מהרו להכניס אורחים.
וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר׃ גַם חוזר כדי לציין שלא חסר להם דבר. היה להם אוכל לעצמם ולבהמותיהם והם רק חיפשו קורת גג.
מצודות: ללוי היה מספיק אוכל כדי להאכיל את עבדי הזקן.
מלבי"ם: הזקן אמר שכל מחסורו של הלוי יהיה מוטל עליו, למרות שיש ללוי אוכל משלו, כי הזקן רצה לקיים את המצווה.
כ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן׃ אדאג שלא תישן ברחוב.
למה הציע הזקן אוכל, ו"כל מחסורך עלי, רק ברחוב אל תלין"? יתכן והזקן הזמין אותם לביתו, בגלל 1. מוצאם המשותף מהר אפרים.
2. נראה שהזקן היה מודע לסכנה הצפויה לאורח מאנשי העיר, ידע כמה מסוכן המקום לאורחים, וקיווה לגונן עליהם מפני התנכלויות בני העיר.
3. "רק ברחוב אל תלין": אולי אם הייתה אלטרנטיבה, לא היה מזמין אותם.
הזקן התייחס רק ללוי: גם הוא התייחס בדבריו רק ללוי "כל מחסורך", ולא התייחס בדבריו ולא הזכיר את הנער, או את האישה.
הכנסת האורחים הנדיבה של חותנו הדגישה והעצימה את חוסר הכנסת האורחים בגבעה. החותן מבית לחם יהודה אירח את חתנו כמו שאברהם אירח את המלאכים, והזקן מהגבעה התנהג כמו לוט.
החותן, איש בית לחם יהודה מכניס אורחים כמו אברהם אבינו.
| אברהם מצטיין בהכנסת אורחים, (בראשית יח). | איש בית לחם יהודה, אבי הפילגש, מכניס אורחים. |
| וישא עיניו ויראה, (2).המלאכים: "כי ברחוב נלין", (2)."ויפצר בם מאד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו". "ורחצו רגליכם", (4-5).ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו, (4-5). | וישא עיניו ויראה, (17)."רק ברחוב אל תלן", (5)."ויפצר בו חתנו וישב וילן שם".סעד לבך פת לחם ואחר תלכו…"וירחצו רגליהם", (21). |
הזקן מגבעה מקבל את הלוי כמו שלבן קיבל את אליעזר
| הזקן מאפרים | לבן (בראשית כד 32-33). | |
| "ויביאהו לביתו ויבל לחמורים,וירחצו רגליהם,ויאכלו וישתו. | וייתן תבן ומספוא לגמלים,ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו,וישם לפניו לאכול. | |
הזקן מגבעה מכניס אורחים כמו לוט.
| לוט. | הזקן מהגבעה. |
| אנשי סדום אינם מכניסי אורחים.ולינו .. והשכמתם והלכתם לדרככם,לא, כי ברחוב נלין.ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה.. ויאכלו."ואנשי העיר אנשי סדום…רשעים, נסובו על הבית.הוציאם אלינו ונדעה אותם."הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש".אנשי סדום דחו את ההצעה. | אנשי הגבעה אינם מכניסי אורחים.לין פה.. והשכמתם.. לדרככם.רק ברחוב אל תלין.ויבואו לביתו וירחצו רגליהם ויאכלו."והנה אנשי העיר אנשי בליעל, נסובו על הבית.הוצא את האיש..ונדענו."בתי הבתולה ופילגשו".בני הבליעל דחו את ההצעה. |
כא וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָול לַחֲמוֹרִים תערובת לחמורים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃
פעמים זכה הלוי ליהנות מהכנסת אורחים נדיבה, אצל חותנו ואצל הזקן, הוא אכל ושתה יין והאישה ניקתה ובישלה וגם גרוע יותר: נאנסה.
כב הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, בשעה שהם הטיבו את ליבם, הנבלים שבעיר, התקבצו ליד הבית, הקיפו אותו, והתנכלו לאורח.
וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל אנשים בלי עול, בלי תועלת, מושחתים, "בנים שפרקו עול", (סנהדרין קיא ב). בניגוד לסדום, שם באו "מנער ועד זקן", וכאן "רק" "אנשי בליעל" (דעת מקרא).
נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת, איום ופחד לנצורים: כל עוד ישבו ברחוב הפתוח התעלמו מהם, ודווקא כאשר נכנסו אל הבית המוגן, נחתה עליהם סכנה. אנשים רבים הקיפו את הבית, וניסו לפרוץ את הדלת.
מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ. מדוע דרשו להסגיר את האורח הנכבד?
מדוע ביקשו לאנוס דווקא את האורח הגבר?
1. שנאת זרים: כנראה שאנשי גבעה, כמו אנשי סדום, שנאו זרים, ובקשו לפגוע בזר העיקרי. זו לא הייתה רק תאווה מינית, אלא הפעלת אלימות מתוך הפגנת כוח.
2. הגדירו גבריותם באמצעות השפלת גבר: הפורעים לא רצו את המארח, או את האישה או את המשרת, אלא דרשו להוציא אליהם רק את הלוי.
הגדירו את גבריותם באמצעות השפלת הגבר הנכבד בחבורה.
3. ביקשו לעשות מעשה תועבה: להתעלל באורחים. ראו את האורחים כהפקר שאפשר להתעלל בו, בלי לפחד מעונש. "איש הישר בעיניו יעשה".
וְנֵדָעֶנּוּ׃ רד"ק + רלב"ג + מצודות: כוונתם הייתה למשכב זכר.
מלבי"ם: ההבדל בין אנשי גבעת בנימין לבין אנשי סדום. אנשי סדום החליטו מבחינה שכלית שיש למנוע מאורחים מלהתארח בארצם, ולעומתם אנשי גבעת בנימין היו נתונים תחת יצרם הרע, פשוט הייתה להם עין רעה והם לא רצו לתת משלהם לאחרים. גם הכישלון עם הפילגש נבע מיצר העריות.
יש לראות את ההבדל בין אופי המקום בהבדלים במעשים שבין האיש הזקן והאיש הלוי ובין לוט והמלאכים
א. לוט הכניס את המלאכים לביתו בסתר, והאיש הזקן הכניס אותם ללא חשש.
ב. אצל סדום היו אלה כל אנשי סדום שהקיפו את בית לוט, ואילו במקרה של פילגש בגבעה, היו אלה רק הרשעים.
ג. מטרת אנשי סדום הייתה להילחם בלוט שהפר את החוקים שלהם, ואילו פה רצו אנשי הגבעה את הלוי כי רצו לחטא.
ד. כאן נאמר לאנשים הרשעים שמדובר במעשה נבלה, משום שגם לפי משפטיהם היה מדובר על מעשה נבלה. לעומת זאת, אצל לוט, הוא ניסה לשכנע אותם שלא לפגוע במלאכים כי הם באו אליו, אך הוא לא אמר להם שמדובר במעשה נבלה, כי לפי חוקיהם מדובר בחוק ראוי.
כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל בֵּיתִי כיוון שהאיש הזה כבר זכה להכנסת האורחים שלי, אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃ אל תעשו את הדבר המגונה והמכוער הזה.
המארח נקרא: גם "האיש", גם "בעל הבית", גם "הזקן": אך לא כיבדו אותו: 1. לא כשכנם, 2. לא כבעל בית הרשאי לארח בביתו, 3. ולא כאדם זקן.
הזקן, זר במקום סיכן את חייו למען אורחיו, כאשר יצא אל הפורעים, וניסה לשכנע אותם לחמול על האורח: אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. אבל האיש לא ניסה אח"כ לעשות משהו למען אשתו.
איך ניסה הזקן לשכנע את הפורעים? 1. מחאה: "אל", 2. דיבורים נרגשים, "אחי": פנה אל הרגש שלהם, בדרך המיועדת לרכך את לב השומע. 3. הזכיר מוסכמות מקודשות: "אחרי אשר בא האיש אל ביתי, 4. מוסר: "אל תעשו את הנבלה הזאת". 5. רמז לעונש הצפוי על רצונם לעשות מעשה "נבלה". 6. פגיעה במסורת: פגיעה בגבר הוא מעשה הנוגד מסורת הכנסת אורחים.
הפורעים לא חששו מעונש: "אין מלך בישראל" הנבלים, בני המקום, לא האמינו שמי שהוא יצא לפעול נגדם ויעניש אותם, ולכן הרשו לעצמם להשתולל: לא האמינו שהעם יתגייס כנגדם. כל דאלים גבר.
כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. הזקן כמו לוט גר בקרב חוטאים ושניהם הושפעו מערכי השכנים.
האַל תָּרֵעוּ והַנְּבָלָה שביקשו לעשות באורח, הפכו להַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, ולעַנּוּ כשמדובר בנשים.
וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃ = המושג "נבלה", מגדיר תמיד קיום יחסי מין שלא בדרך מקובלת.
הדרך אל הגהנום רצופה כוונות טובות: הפציר בהם לעזוב וכשסירבו, הציע לנבלים בדיוק כמו לוט את בתו ואת פילגש האיש. תוכלו לענות את הבת שלי והפילגש, ולעשות להם כל מה שאתם רוצים.
מוסר כפול לגבר ולאישה: האנשים לא בקשו את הנער, והזקן לא הציע להם את הנער. להתעלל בשתי נשים נחשב, בעיני הזקן מוסרי יותר מאשר להתעלל בגבר.
גם האיש לא ניסה לזרוק אל ההמון את נערו, במקום את פילגשו, למה?
1. בעיניו, עינוי הפילגש, קל מאשר התעללות בנער,
2. אולי לקנות נער זול מלקנות פילגש.
הזקן לא חס על בתו: הציג את בתו כ"בתולה", כדי שתהיה אטרקטיבית לאנסים.
נזק כלכלי: מסירת הבת לאונסים, הייתה גורמת לזקן נזק כלכלי, שכן להשיא נערה שעברה אונס, כמעט בלתי אפשרי, ובכל מקרה גוררת הפסד כספי, ובכל זאת לא היסס להציע אותה לאנסים.
הזקן לא חס על אשת האורח, למרות שהייתה גם 1. אורחת שלו 2. שייכת ללוי, 3. אשת איש. חובתו כמארח הייתה להגן על הפילגש, השייכת לאורחו, והוא לא היסס להציע אותן להמון.
לא האורח ולא המארח העלו בדעתם את האפשרות להפקיר את הנער, שניהם היו מאוחדים בדעתם שאם יש להפקיר מישהו, זאת תהיה אישה.
כה וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ
הבעל הוא מי שהפעיל ראשון אלימות נגד האישה, הוא זה שתפס אותה בכוח וזרק אותה אל ההמון המשולהב, אל חיות האדם שחיכו לטרפם בחוץ. מרגע זה הלוי הוא שותף לאונס אשתו.
וַיַּחֲזֵק האיש בפילגשו: וַיַּחֲזֵק ב = תוקפנות. רד"ק: "הוציאה בעל כורחה". "ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה, והחזיק בה האיש ושכב עמה, ומת האיש אשר שכב עמה לבדו.
כי כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה (דברים כב 25 26). גם הלוי וגם אמנון כשאנס את תמר, "החזיקו" בנשים לפני התקיפה. וַיַּחֲזֵק, גם באונס תמר ובסדום.
חמו החזיק בו לאכול והוא לא גמל לו והחזיק בבתו, בחייה להפקירה לאנסים, ולאחר מותה, לנתח את אבריה. היא הביאה אותו אל אביה והוא הוציאה והפקירה לאונס.
כנראה שהפילגש התנגדה בכל כוחה, כי נאלץ ל"החזיק" בה באלימות, היה צריך כנראה להתגבר על התנגדותה, גרר אותה בכוח ודחף וזרק אותה מהבית אל הפורעים.
וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ רלב"ג: הם התרצו בפילגש לאחר שהוצאה אליהם בגלל יופייה.
האם בכתה והתחננה בפניו לבל יעולל את הרעה? איננו יודעים, אך הדמיון יכול לשער את המתרחש.
האיש נעל את הדלת כדי להבטיח שלא תוכל לברוח מההמון חזרה לתוך הבית, ותסכן בכך אותו. רצה שיאנסו אותה במקומו. ידע טוב מאד מה צפוי לה. שניהם ידעו מה צפוי לה.
פחדן ואכזר: מצטייר כפחדן, החושש לעורו, והמפקיר בקור רוח את פילגשו לפורעים כדי להציל את עצמו. לא ניסה אפילו להעמיד פנים שהוא מנסה להציל אותה, אם בדיבור או במעשה.
הגברים התבצרו בבית המוגן: הבית הוא המקום המוגן, והלוי זרק אותה מהבית אל החוץ המסוכן.
האישה הועברה כחפץ מיד ליד. 1. מאביה ללוי.
2. ברחה לבית אביה, אך הוא שמח להחזיר אותה ללוי, במקום לתת חסות מפני מי שברחה ממנו.
3. המארח הציע אותה להמון, 4. הלוי זרק אותה להמון.
למה שמח הגבר לזרוק את האישה למתעללים? הוא ביקש להעניש אותה:
1. על שברחה ממנו אל אביה, ומנעה ממנו להמשיך ולהתעלל בה.
2. על שאילצה אותו ללכת אחריה ולבקש ממנה שתחזור אליו.
3. על שהעמידה בסימן שאלה את שלטונו המוחלט בה.
4. על שמרדה בו ומנעה ממנו את גופה.
העונש שגזר עליה: 1. אפשר לגברים רבים לאנוס אותה, כדי שהם "ילמדו אותה לקח".
2. כך גם הבטיח שלא תוכל לברוח ממנו שנית, הוא לא הצליח לשלוט בה, ולכן העונש יכניע אותה.
אין לה מושיע: בנות לוט ניצלו מהלינץ' בזכות המלאכים, שהכו את ההמון בסנוורים וסגרו את הדלת. פה לא באו שום מלאכים להצלת האישה:
2. בסדום הפורעים ניסו לשבור את הדלת, פה לא נזקקו לשבור את הדלת, כי האיש זרק בעצמו את האישה החוצה.
כזאבים רעבים: האישה נפלה ביד הנבלים שהתנפלו עליה כזאבים רעבים.
וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר׃ במאבק על התור להתעלל בה, שכח ההמון את יושבי הבית והם ניצלו.
כָּל הַלַּיְלָה: וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר". הביטוי כָּל הַלַּיְלָה, מבטא את גודל הזוועה. במשך כל לילה התעללו אנשי העיר בפילגש.
הלילה הארוך ביותר: ציוני הזמן מסמלים את אורך ההתעללות. הלילה הארוך מפורט, ומעצים את מה שהתחולל במהלכו: 1. "כל הלילה", "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה", (25). 2. "עד הבוקר", 3. "כעלות השחר", 4. "לפנות בוקר", 5. "עד האור", 6. "בבוקר" (25-27).
זעקות וסבל: בני הבית וודאי שמעו זעקותיה, חשו את האימה, הבינו את הכאב שחשה, ידעו שהיא סובלת ומדממת למות, ולא ניסו להגיש לה כול עזרה.
איפה היו אנשי גבעה, כשנשמעו זעקות המעונה? איפה האחראים למה שקורה בישוב? איפה היו מנהיגי המקום?
ומה עשה בעלה לאחר שזרק את האישה אל האנסים? הלך לישון! הוא יחד עם כל בני הבית. גם אם סתמו את פיה והיא לא יכלה לזעוק, הוא היה צריך לשמוע את הזעקות בליבו, ולחשוב שכל מה שהיא עוברת, היא סופגת במקומו.
גינוי האירוע במילים:1. נבלה, 2. רעה, 3. התעללות, 4. ענוי: 1. "הוצא את האיש ונדעהו, (22). 2. אל נא תרעו נא. 3. אל תעשו את הנבלה הזאת, 4. עינו", 5. "לא תעשו את דבר הנבלה הזאת", (23).
כפיות טובה: כשהוא הגיע אל בית אביה, הפילגש הזמינה אותו לבית אביה "ותביאהו בית אביה", ואביה אירח אותו ביד רחבה, והיא בישלה וטיפלה בשניהם, והוא החזיר להם רעה תחת טובה.
הוא אדם שאהב לדבר, כך דיבר הרבה אל הזקן ואח"כ אל העם, אך מהרגע שחש מאוים נאלם קולו. הוא הפסיק לדבר והאישה לא העזה לדבר, אך מבעד לשתיקה שלה נשמעות זעקותיה לעזרה.
האישה נשארה בחיים לאחר הלילה הנורא:
כאשר נדמו מצהלות המתעללים והם הרפו ממנה: כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה: בבית אביה נקראה "נערה", ליד אדוניה נקראה "פילגש", התעללות בה הייתה כ"אישה", אישה מעונה. "האישה" שהופקרה ע"י גבר, לידי גברים מתעללים. האישה שפגעו בנשיותה.
לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם, אור הבוקר לא הפסיק את הסיוט, הבוקר רק האיר את מה שעוללו לה, וחשף לאור השמש את הזוועה, את הרוע, את האכזריות.
חיפשה עזרה: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה: זחלה אל הבית שם התארח בעלה, כי הייתה בטוחה שהוא יחוש לעזרתה. אך הוא היה אטום, הוציא אותה מהבית ושכח ממנה, וכלל לא התעניין במה שעבר עליה.
היא עדין הלכה עד רגליה, או זחלה בשארית כוחותיה עד לפתח הבית בו נשאר מוגן אדוניה, זה שלא הגן עליה. זחלה עד לבית, כי השלתה את עצמה ששם תמצא ישועה, שם כלו כוחותיה, ולא הצליחה להתקדם יותר. מצבה הוא העדות על ההתעללות הנוראה שעברה במשך הלילה.
עַד הָאוֹר׃ נשארה על הקרקע הסמוך לבית עד שהאיר היום. יתכן שמתה מהקור.
כז וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, בבוקר זה לא השכים הגבר קום. אחרי שנת לילה טובה, שנמשכה עד מאוחר, האיש הואיל בטובו לקום. במשך הלילה לא דאג ולו רגע למצבה, לא עלה בדעתו לנסות לברר מה קורה לה, או מה שלומה. לא יצא לחפש אותה, לבדוק אם היא זקוקה לעזרה. גם בבוקר, כשמצהלות ההמון נדמו, לא יצא לחפשה.
וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת כשחלפה הסכנה, פתח את הדלת, וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, התכוון לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, התכוון לנטוש אותה בידי הפורעים, כאילו לא זרק אותה בלילה אל הפורעים.
ומצא וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ.
"והנה": תמיד לשון הפתעה, כנראה שלא ציפה לראות אותה שנית והופתע למראה, ואולי לא רצה לראות אותה שוב. הוא הופתע לראות את זו שלא רצה לראות.
מראה גופה השרוע לפני הדלת המחיש לו את מה שגרם לה כדי למנוע את המעשה מגופו, את מה שהיו עלולים לעולל לו, מה שאולי רצה לשכוח.
מצודות: הלוי נקרא אֲדֹנֶיהָ, כי האישה הייתה פילגש ולא אישה בקשרי נישואין רגילים.
אֲדֹנֶיהָ: לא כתוב מה הייתה תגובתה לכך שבעלה בא להחזירה לביתו. אבל הוא היה אדוניה = השולט בה.
נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף׃ דלת נעולה: הגיעה עד לפתח, אך לא הצליחה לפתוח את הדלת. מצאה: דלת סגורה ונעולה וגברים ישנים.
1. אולי כבר לא היה לה כוח לצעוק או לדפוק בדלת.
2. או שדפקה והישנים לא שמעו את דפיקותיה.
יושבי הבית האטומים הגברים הישנים לא בדקו מה קורה בחוץ, ולא ניסו לבדוק מה קרה לה, ואם דפקה בדלת, לא שמעו את נקישותיה.
אף אחד מהם לא נחלץ לעזרתה. אף אחד לא הושיט לה עזרה: איש לא יצא אליה להגיש לה עזרה, ואף אחד, מיושבי הבית או מחוצה לו, מבני גבעה, לא ניסה לעזור לה.
פֶּתַח הַבַּיִת מכיוון שכל בני הבית ישנו שנת ישרים הם לא שמעו שהאישה זחלה עד הדלת וניסתה להיכנס. גם באונס תמר נסגרה הדלת בפניה כדי שלא תוכל לחזור, ובסדום המלאכים סגרו את הדלת בפני האונסים. בסדום הדלת הסגורה הגנה על הנשים, פה היא מנעה הצלה מהאישה.
וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף׃ ידיה כמו הושטו בתחינה אל הגברים שבבית שיעזרו לה, ידיה היו מושטות במאמץ נואש לקבל עזרה, ולא היה מי שיגיש לה עזרה.
כמה מעוררת רחמים התמונה של אישה ששולחת את ידיה בתחינה, מרחוק, אל יושבי הבית המוגנים.
לא היו לה כבר מילים ורק שפת הגוף שלה זעקה.
מצבה היה נורא, היא הגיעה חזרה אל הבית ולא הצליחה להיכנס אליו. אולי איבדה את ההכרה תוך כדי ניסיונותיה להיכנס פנימה.
ערומה וקפואה: נראה שלא נשארו על גופה הרבה בגדים אחרי האונס, ולפנות בוקר קר מאד בלילה, בחוץ בגבעה. מי יודע כמה זמן שכבה בחוץ קפואה ומדממת.
כח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה כשיצא להשיבה כתוב: "לדבר על ליבה", והפעם היחידה שהוא מדבר אייתה, זה כשהיא חסרת הכרה.
הפעם היחידה שהוא פנה אליה בדברים, היא הפעם היחידה בה לא היה צריך כלל לדבר, אלא לעשות: להגיש לה עזרה, לנסות להציל את חייה.
ודאי ראה את הדם, את השריטות, את החבלות. אבל הוא לא התכופף אליה לעזור לה. לא הכניס אותה לבית, ולא ניסה לטפל בה, ולא מיהר להגיש לה עזרה. אפילו זר שהיה רואה אישה פצועה מוטלת ברחוב, היה מרחם עליה.
האם כבר מתה? התעלפה? או נפטרה בגלל שלא קיבלה עזרה רפואית? האיש לא בדק את מצבה, ולא ניסה להגיש לה עזרה. לא הושיט לה יד, ודן אותה לגסיסה איטית וכואבת
וְאֵין עֹנֶה אך הוא פשוט צווה עליה לקום, "קומי ונלכה" כאילו הוא מנסה להעיר אישה שלא התעוררה בזמן ליום עבודה רגיל.
דיבורו הגס מעיד על חוסר רגישותו. ויאמר אליה: "קומי ונלכה, ואין עונה".
וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ׃ האיש הלוי לקח את פילגשו על חמורו, אך לא כתוב שהיא כבר מתה.
וייקחה על החמור וילך למקומו. זרק אותה על החמור, כמו מטען. יצא להחזיר את האישה וחזר בידיים ריקות, פגע באישה והזיק לעצמו.
יתכן שרצה במות הפילגש, 1. כי מאס בה אחרי שנאנסה, אונס שהוא הגורם היחידי לכך שהאונס ארע. האישה איבדה את ערכה בעיניו ולכן החיש את מותה.
2. אולי ביקש בליבו להעלים את העדויות לחטאו. המראה שלה הזכיר לו מה שהוא עולל לה.
אכזר ונבל: כמו אמנון בן דוד, גם הוא היה אכזר ופחדן. ושניהם יחד גילו כוחניות ואנוכיות, ומי שהפך את האירוע לדרמתי, היה בעלה.
הלוי האשם העיקרי במותה, ולו היה מנסה להגיש לה עזרה, יתכן והיה מצליח להציל אותה:
. 1. יתכן שלו נתן לה עזרה: כמו: כיסוי בשמיכות, שתייה חמה, עצירת הדם הנוזל, הייתה נשארת בחיים.
. 2. יתכן שטלטולי הדרך הביאו עליה את מותה.
. 3. ויתכן שהאיש חתך את גופה בעודה חייה ואז נגמרו ייסוריה.
כט וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, מלה זו זכורה לנו מעקדת יצחק.
וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ רעה תחת טובה: כאשר בא אל חותנו, הוא "החזיק בו", להנעים עליו את האירוח, פה הוא החזיק בבת מי שגמל לו טובות, כדי להתעלל בה.
תועבה: "ויחזק בפילגשו והחזיר רעה תחת טובה: כאשר בא אל חותנו, הוא "החזיק בו", להנעים עליו את האירוח, פה הוא שוב "מחזיק" בבת מי שגמל לו טובות, כדי להתעלל בה.
תועבה: וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, פעמים התעלל באישה: 1. בתחילה החזיק בה וזרק אותה באכזריות למתעללים. 2. "החזיק בה", וביתר את גופתה. המעשה השני היה מעשה של נבזות, רע מהמעשה הראשון.
איש אלים: בעזרת האלימות כנגד גופת האישה, חיזק את הגבריות שלו, המאוימת ע"י הבקשה לאונסו, פחדנים מרבים להשתמש באלימות כדי להסוות על חולשתם.
הרי הלך להחזיר את הפילגש, כי כנראה חש בחסרונה, הליכתו הייתה לחינם, בגלל שלא ידע להגן עליה.
5 פעמים התעלל בה: 1. התעלל בה עד שברחה. 2. זרק אותה אל ההמון. 3. הטעין אותה על חמורו, 4. ביתר את הגופה, ל – 12 חלקים, 5. וישלחה בכל גבול ישראל.
בכל פעם התעלל בה יותר, התעללות חמורה יותר.
האונס האחרון, לאחר מותה, הוא האכזרי, הנורא, המעורר חלחלה והמיותר מכולם. "אין אלוקים במקום הזה", (בראשית כ 11).
אביה שאירח בנדיבות את חתנו, גרם בעקיפין לאסונה. לו היו יוצאים מוקדם יותר, לא היו צריכים להתעכב בגבעה, ולא היו מתעללים בבתו.
נבגדה בידי כל הגברים שפגשה בחייה: 1. אביה שאילץ אותה לחזור לבעלה. 2. המארח שהציע אותה לאנסים. 3. האנסים שאנסו אותה. 4. בעלה שהפקיר אותה וחתך את גופתה.
מתי מתה האישה? האם חתך אישה חיה? אין יודעים, כי האיש לא ניסה לוודא שאכן מתה. אם הייתה עדיין בחיים, אולי טיפול היה יכול להחיות אותה, והוא רצח אותה, ואם לא, הוא חילל את גופתה.
2 רמזים שהייתה עדין בחיים: מאכלת, הזכורה מעקידת יצחק. והעובדה שנאלץ להחזיק בה, כי אולי ניסתה להתנגד.
"המאכלת": אברהם השתמש במאכלת בעקבות צו שקיבל, והלוי השתמש במאכלת כדי לבתר את הגופה.
ב"עקדת יצחק" התערב המלאך ומנע מאברהם לשחוט את בנו. בסדום התערבו המלאכים כדי להציל את בנות לוט מההמון הזועם, אבל פה לא באו לא מלאכים ולא בני אדם לעזרת האישה ולהגנתה.
אם הייתה עדיין בחיים, אולי טיפול היה יכול להחיות אותה, והוא רצח אותה, ואם לא, הוא חילל את גופתה.
התעללות במקום קבורה: "וינתחה לעצמיה" – במקום לקבור אותה בצורה מהוגנת, במקום לחלוק לאישה כבוד אחרון, הוא חתך את גופה וכך התנקם בה על שהעזה לברוח ממנו.
אין להלין את המת: האיש חילל וטימא את הגופה, בכך שניתח את גופתה ומנע ממנה להיקבר.
ככל שחתך את גופה ליותר חלקים, הוא הרגיש עצמו יותר חזק, ובכוח החדש הזה שגייס הצליח להוליך שולל את העם ולגרום לו לצאת למלחמה שהוא תכנן כדי לכפר על השפלתו בידי אנשי גבעה.
האיש ניתח את גופת אישה:
1. כדי להסוות את פשעו ולהסתיר את נבלותו מאחורי גופת האישה.
2. כדי לנקום במי שרצה להשפיל אותו באונס.
3. לנקום במי שהשחיתו את רכושו.
4. התעלל בגופתה, כדי להצדיק את עצמו ולהרגיש חזק יותר.
לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל׃ כל שבט קיבל חלק אחר של הגופה.
צו גיוס מאיים: הלוי שלח 12 שליחים ל- 12 שבטי ישראל, כל אחד עם נתח אחד מגופת פילגשו, כל נתח לשבט אחד, ופרסם את האירוע בכל גבול ישראל.
בעזרת חלקי הגופה הסית את העם למלחמה: הוא איים שמי שלא יבוא לעזור להתנקם בבנימין ייענש. זהו צו גיוס המכיל איום. ניתן היה להזעיק את העם בדרכים אחרות, אבל אז הוא היה מאבד את הדרמה, כשהעמיד את עצמו במרכז וכקורבן.
צו גיוס זה מזכיר את הגיוס שערך שאול נגד נחש העמוני שנלחם נגד יבש גלעד: "וייקח צמד בקר, וינתחהו, וישלח בכל גבול ישראל, ביד המלאכים, לאמור: אשר אינו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה יעשה לבקרו".
אבל איזה הבדל – אצל שאול הנתחים שימשו לאיום על מי שלא יצא למלחמה. שאול ביתר גופת פר כדי להזעיק את העם ולאחד אותו למלחמה באויב, אצלו נתחי הגופה שימשו להסתה, לרגע לא חשב לנקום על מה שקרה לאישה, וגרם למלחמת אחים נוראה.
העם רואה באונס פשע נורא: ל וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת כולם אמרו שלא היה כזה דבר, כמו שעשו לפילגש, ולא נראה כדבר הזה כמו שעשו לה לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ׃ תתייעצו ותדברו ביניכם, לראות מה ניתן לעשות. מלבי"ם: תאמרו מה החלטם איך לתקן את העניין הזה.
א וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מלבי"ם מדגיש שב"י הלכו ברגל למצפה ולא רכבו על סוסים, והשקיעו כ"כ הרבה להגיע כי הם קנאו לכבוד ה'.
וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד נציגי השבטים לא התכנסו, כדי לשבת לדין, ולפסוק הלכה על הפשע שבוצע בקרב אחד השבטים.
העצרת מיד קראה לגיוס כללי, אחרי שמיעת רק צד אחד, דבר האסור על פי כל דין.
אחדות בין השבטים: לזכות השבטים, שברגע ששמעו את גרסת האיש, על מה שאירע בגבעה, התקהלה העדה, כדי למחות על העול. העדה לקחה על עצמה, להילחם נגד מבצעי העול, להגן על המוסר, ולדאוג להתנהגות תקינה של אחיהם. ב"י פעלו כגוף החלטי ובעל כושר מנהיגות..
מלבי"ם: דינם של בני הבלייעל לא היה מוות, וב"י ישראל רצו להרוג אותם רק מצד גדר. לכן מדגיש הנביא את אספת כל ישראל כשהזקנים עומדים בראש.
לְמִדָּן שהייתה בקצה הצפון מזרחי של ארץ ישראל וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שהייתה בדרום מערב ארץ ישראל, וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד, וגם תושבי ארץ הגלעד שהיו בעבר הירדן המזרחי, באו אֶל ה' הַמִּצְפָּה׃
מחזה כזה שכל העם מתאחד מאחורי צו גיוס, זכורה לנו מהזמן שהעם ביקש להמליך עליו מלך ובהמלכת דוד. האיש הצליח לגייס לצבא זה אנשים מכל גבולות ישראל, בעוד ששופטים כמו גדעון, אהוד ויפתח הצליחו לגייס רק מבני שבטם ולכל היותר מבני שבטים שכנים. דבורה הצליחה לגיס רק חלק מהאנשים שבששה שבטים.
רד"ק: הייתה השראת השכינה במצפה או כתוצאה של איסוף אנשים רבים מע"י, דבר המביא להשראת שכינה, או כי לע"י נעשתה תשועה במצפה בזמן שיהושע כבש את הארץ.
ב וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹוקִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, מלבי"ם: בני ישראל התייצבו לפי סדר הדגלים שהלכו איתן במדבר.
מצודות: כל שבט מישראל עמד בפינה שונה, השבטים שהתאספו לא התערבבו זה עם זה.
רד"ק: ראשי העם נאספו בתוך הקהל, כדי שיוכלו לחקור ולבדוק כיצד נעשתה הרעה הזאת בישראל.
שֹׁלֵף חָרֶב׃ שמשון הכה את הפלישתים בלחי חמור, ושרף את שדותיהם בעזרת שועלים, אהוד הכה במלמד בקר. ואילו האיש הלוי הצליח לגיס חרבות. נראה שהיו אלו חרבות עץ או חרבות צורים, כי לא היו בישראל נשק מברזל עד תקופת דוד, או שלמה.
ג וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה
מצודות: שבט בנימין שמע שע"י יצאו להילחם נגדו, ובכל זאת לא עשה כלום כי היה בטוח בכוחו.
רד"ק: בני בנימין לא ביערו בעצמם את הרע מקרבם.
יש ביקורת בהשוואה בין ע"י שרצו לחקור ולבדוק מה קרה, לשבט בנימין ששמע שעם ישראל נאסף, ובכל זאת לא עשה דבר כדי לבער את הרע מהם.
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת׃ תאמר לנו מה קרה, איך נהיה הדבר הזה? מצודות: בעת התקהלות ב"י הם ביקשו מהלוי לתאר את מה שקרה.
מלבי"ם: למרות שעיקר הסיפור כבר סופר לב"י ע"י השליחים שהביאו את נתחי הפילגש, ב"י רצו לוודא את הפרטים כדי שיוכלו להחליט האם לצאת למלחמה נגד שבט בנימין או לא.
בעל הפילגש ענה להם שלא היה שום סיבה להרוג את הפילגש כי היא לא זנתה תחתיו, ומי שהקיף את בית האיש הזקן היו האנשים החשובים בגבעה, והם רצו לענות אותו באופן שהוא היה בוודאי מת מעינויים.
ד וַיַּעַן, העיד, כמו "לא תענה ברעך עד שקר", (שמות כ 13).
הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן׃ תרגום: מטרת אנשי גבעת בנימין הייתה להרוג את הלוי.
מצודות: כוונתם הייתה למשכב זכר, והלוי אמר שאם הוא לא היה נותן להם את מבוקשם, הם היו הורגים אותו.
וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת׃
שקרן: עדותו של הלוי לא הייתה כל האמת ולא רק האמת.
למשל 1. הוא לא הזכיר את נערו כי אולי חשש שיחקרו את נערו וישמעו עדות שונה מאד מזאת שהוא סיפר. 2. אמר: אותי דימו להרוג – שיקר שרצו להרוג אותו, כדי שלא ישאלו אותו למה לא הגן על פילגשו, 3. לא סיפר שזרק את האישה מהבית לאספסוף, שהוא עצמו ישן בזמן שההמון עינה את האישה, ושלא הגיש לה עזרה עם עלות השחר, כשחזרה בחיים מההתעללות שחוותה.
4. לא סיפר שבני בלייעל סובבו את הבית, ואמר שהיו אלה בעלי הגבעה, חשובי העיר.
כל הספור סובב סביבו: עלי, אותי, פילגשי. אבל הוא לא גילה שהיה פחדן ובגד בפילגשו.
ו וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כדי לעורר אתכם לנקמה, כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
מלבי"ם: המעשה הוגדר בתור זימה, אולם מכיוון נעשה בפרהסיה, זה מביא אותנו למסקנה שדבר הנבלה נוגע לכלל ישראל.
לא אמין: הוא האשים את כולם בחטא, ("ויקומו", "דימו", "להרוג", "עינו".) מלבד את עצמו. מתי הוא התחיל לפעול? רק אחרי שהסכנה לחייו נגמרה: "ואוחז", "ואנתחה", ואשלחה".
"ואוחז בפילגשי": למרות שהוא סיפר סיפור המצדיק את עצמו, מבין המילים מבצבצת אכזריותו ותוקפנותו: "ואוחז בפילגשי". כאילו שנבלת אנשי גבעה מצדיקה התעללות בגופת האישה.
ז הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מצודות: הרי כולכם עם קדוש, והמעשה שעשו תושבי גבעת בנימין מעורר בכם חלחלה, הָבוּ לָכֶם דָּבָר, מלבי"ם: הכוונה ב"דבר" הוא לפסק הדין שצריך להינתן,
וְעֵצָה הֲלֹם׃ פירושו דרך להוציא את גזר הדין בפועל. כוונת ב"י לא הייתה להרוג את כל תושבי הגבעה, אלא להרוג את החוטאים ובכך לעזור לאנשי הגבעה על ידי ביעור החוטאים.
למרות שפילגשו הייתה היחידה שנפגעה והוא נעלב מהכוונה לפגוע בו, הוא העמיד את הדברים כאילו שהמעשה פגע בעם כולו, וכאילו כל בנימין חייב במוות, ולא רק בני הבלייעל שפגעו באישה.
ח וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ׃ לא נחזור לבתינו אפילו לביקור קצר, עד שנסיים לעשות משפט בתושבי גבעת בנימין.
ב"י טעו במשא ומתן עם בנימין, שכן קודם התאספו בצורה מאימת ורק אח"כ שלחו משלחת לבנימין.
ט וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל׃ מצודות: נטיל גורל כדי לראות מי ייצא להילחם נגדם ומי יבצע את התפקידים האחרים הנדרשים למהלך המלחמה.
י וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם,
מצודות: על כל מאה חיילים ניקח עשרה חיילים כדי שיספקו מזון וצידה לחיילים שנלחמים.
העדה שלחה עשירית מהאנשים שעלו בגורל להצטייד במזון ונשק.
לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל׃ על המעשה המביש שעשו אנשי גבעת בנימין.
יא וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים׃ כולם הסכימו לצאת למלחמה נגד אנשי גבעת בנימין. מודגשת הערבות ההדדית והפעולה המאוחדת.
יב וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר שלחו שליחים לכל משפחות שבט בנימין, כדי לומר: מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם?
יג וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם מה שהתרחש אצלכם הוא מעשה חמור, תמסרו לנו את האנשים הרשעים שבגבעת בנימין, ונהרוג אותם, כעונש על מה שהם עשו,
וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל. נשמיד את הרשעים.
תביעה הגיונית – בקשו מבני בנימין להסגיר את האשמים: השבטים שלחו משלחת לבני בנימין ותבעו מהם להסגיר לדין את בני הבלייעל. להסגיר את המתעללים למשפט.
וְלֹא אָבוּ [בְּנֵי] בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ולא אבו": שבט בנימין סרב. זה היה החטא הגדול של השבט. מלבד שלא היו מכניסי אורחים.
למה??? 1. בפרשת עיר הנידחת כתוב: "וחקרת ודרשת היטב", ואולי כאן ב"י החליטו בלי לחקור ובלי לדרוש, להאשים את בנימין בלי לשמוע את גרסת הצד השני.
2. כאשר העם גייס 400.000 איש, ברור היה שפניהם למלחמה, ולא למשא ומתן, לכן אולי כעס שבט בנימין על שההחלטה התקבלה בלעדיו ובלי להתייעץ אתו.
3. אולי בני בנימין רצו לשפוט בעצמם את בני הבלייעל, ולא הרגישו שזה צודק, להפקיע מהם את הזכות הזאת, ולהעביר אותה לכל העם.
4. אולי הפושעים באו ממשפחות עשירות או מיוחסות, ואבותיהם הצליחו להשפיע על הרוב לגונן עליהם.
אבל היו נבלים בתוך שבט בנימין, ואסור היה להגן עליהם. הפושעים פשעו כי לא הייתה אימת מלך עליהם.
למה בחר העם במלחמה? דווקא בגלל שאין מלך בישראל, ולא הייתה דרך אחרת להרתיע את האשמים, שקיוו שבאין מלך, יתחמקו מעונש.
יד וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ מלחמת אחים נוראה: שני הצדדים האמינו שהם צודקים. בני בנימין, לא הסגירו את "בני הבלייעל", וגם לא הענישו אותם, אלא התגייסו כנגד אחיהם. לכן השבטים החליטו לבער את הרע מקרבם.
טו וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיּוֹשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר׃
טז מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא׃ = לא יחסיר. רש"י: = לא ישגה.
יז וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה׃ 400.000 חיילים שהיו אנשי מלחמה, גיבורים וחזקים, מול 26.700 מבני בנימין. לכאורה נראה בטוח שבני ישראל היו צריכים לנצח בקלות את שבט בנימין, אך לא כך קרה.
יח וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל העיר שילה נקראה גם בשם בית אל, משום ששם היה המשכן, וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹוקִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שאלה 1. מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? מצודות: ב"י לא שאלו בכלל האם לצאת למלחמה, אלא רק שאלו מי יעלה לצאת למלחמה.
הם לא שאלו אם בכלל לצאת למלחמה, אלא רק מי יצא ראשון. ולכן ה' לא הבטיח ניצחון, אלא רק ענה על מה שהם שאלו. "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו", (מכילתא י 2).
וַיֹּאמֶר ה': יְהוּדָה בַתְּחִלָּה׃ אולי הכוונה הייתה ששבט יהודה, יחקור וידרוש, או שיפשר בין השבטים וימנע מלחמה?
יט וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה׃
איך פעלה העדה? העדה הוכיחה לבני בנימין, שהם לא יכולים להתנהג כפי שהתנהגו, ולא לצפות להתקוממות מוסרית ומלחמתית נגד מעשיהם.
אך עלינו לזכור שגם דוד לא ידע איך להתמודד עם אונס תמר, ואיבד את אמנון בנו האנס. אבשלום נקם באמנון ורצח אותו, כפי שבני ישראל נלחמו עם בנימין, וכפי שבני יעקב נלחמו בשכם.
למרות שגיסו צבא ענק, ב"י בזבזו את היתרון המספרי שלהם, בכך שאפשרו לאנשי גבעה להתבצר בעירם.
כ וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה׃
כא וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה׃
עשרות אלפי הרוגים במחנה ישראל: הייתה מלחמה ארוכה ועקובה מדם בין שבט זה לשאר השבטים. במערכה הראשונה ניצח שבט בנימין. שבטי ישראל איבדו 22.000 איש.
מצודות: חיילי ישראל נענשו על שלא מיחו בפסל מיכה ועל פילגש בגבעה הם כן מיחו.
כב וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל לא התייאשו מהתבוסה שנחלו, וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן׃
כג וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר שאלה 2. הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ אֵלָיו׃
מלבי"ם: בפעם זו לא עלו כל ב"י לשילה, ורק הזקנים עלו. לכן שאלו באורים ותומים האם להוסיף עוד לגשת למלחמה, מכיוון שרוב חייליהם היו כבר במקום המלחמה וכל מה שהיה חסר היה רק לגשת למלחמה. לעומת זאת בפעם השנייה שעלו לשילה, עלו כל ב"י, ולכן השאלה הייתה האם לצאת למלחמה, כיוון שהעם היה רחוק ממקום המלחמה.
כד וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי׃ בני בנימין פרצו לקראת ישראל, והפילו עשרות אלפים מהם.
כה וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב׃
40.000 קורבנות מב"י בשתי המערכות הראשונות: למרות שהחלו לפקפק בצדקת המלחמה ב"אחיהם משבט בנימין", החליטו להמשיך ולהילחם.
במערכה השנייה הצליח שבט בנימין להרוג עוד 18.000 איש מבני ישראל.
אברבנאל: שאל, "ואם הייתה (עשיתם) רצויה…ועשו מה שה' יתברך ציווה, איך היו ניגפים.. ואם היה רצון ה' יתברך להענישם בסיבה אחרת, איך הטעם בתשובת "האורים והתומים", וציווה אותם שיעלו למלחמה"? למה נגפו ב"י בשני ימי הלחימה הראשונים?
1. הרמב"ן: ענשם של ישראל להינגף תחילה, מפני שהמלחמה לא הייתה נעשית בדין, ו"הגדר", על שבט בנימין היה לעשותו ולא עליהם, היו צריכים לתת לשבט בנימין לשפוט את העבריינים.
2. אברבנאל: התנגד לרמב"ן וטוען שבני גבעה דינם היה מוות, ו"איך הטעם בתשובת "האורים והתומים"? ישראל חטאו באופן השאלה, לא שאלו במקום הראוי, (ע"י ארון הברית) ולא ע"י האיש הנכון (הכהן הגדול) ורק בפעם שלישית כששאלו כהלכה, קיבלו תשובה כהלכה.
בפעם הראשונה שאלו: "מי יעלה לנו תחילה"? לא שאלו אם בכלל לצאת למלחמה, אלא הסכימו בינם לבין עצמם לצאת,
2. כאשר פנו לבני בנימין לא פנו עם היחס: "אחי", מה שמראה שלא התייחסו אל בנימין באחווה, "ואהבת".
3. שאלו ב"אלוקים", מידת הדין, ולא בה', שזו מידת הרחמים.
4. בני ישראל חטאו, "על כבודי (שנרמס בפרשת פסל מיכה) לא חסתם, וחסתם על כבוד בשר ודם?" (סנהדרין קג ב),
5. בחרו במלחמת אחים, בחרו להילחם באחיהם בני בנימין, במקום להילחם בכנעני, ובשאר העמים שסביבם.
6. לא אמתו את גרסת הלוי.
כו וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל,
רלב"ג: זה המשכן שבו שוכן ה', ולא לעיר שבה היה ממוקם המשכן.
רד"ק: ב"י העמידו את ארון הברית בבית אל, אלא שהוא חשב שב"י הלכו למקום שבו היה מוצב ארון הברית דרך קבע.
1. וַיִּבְכּוּ 2. וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' 3. וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב 4. וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'׃
מלבי"ם: בני ישראל הקריבו עולות ושלמים בתור קורבנות תודה כי הם ידעו שגם הם היו צריכים להיהרג ע"י חיילי בנימין כי הם יצאו למלחמה שלא כהוגן.
כז 5. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה',
מצודות: רק עתה הוזכר מקום ארון הברית ואת היות פנחס השואל באורים ותומים, כי בפעמים הראשונות, ב"י לא הצליחו במערכה, ולא רצו לערב שם את השאלה באורים ותומים.
מלבי"ם: רק בפעם זו ב"י שאלו באורים ותומים כפי שצריך לשאול, ולכן רק פה נכתבה השאלה.
ו6. ְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹוקִים בַּיָּמִים הָהֵם׃ במשכן בשילה, במקום שבו בני ישראל שאלו את ה', היה מונח ארון הברית באותה תקופה.
כח 7. וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הכהן, אח של משה רבנו,
פה התחולל מפנה ביחס ב"י אל ה'. 1. הם שאלו בה',
2. התפללו, בכו, צמו והקריבו קורבנות.
3. הביאו את ארון הברית אל החזית, ופנחס בן אלעזר בן אהרון עמד לפניו להתפלל עליהם לה'. 4. החליטו להעניש את החוטאים.
5. החליטו לצאת למלחמה נגד מי שמחפה ומגבה אותם.
6. "כל בני ישראל וכל העם" התאחדו.
למרות שמספר האבדות הגיע כבר ל- 40.000 איש, השבטים החליטו להמשיך להילחם בשבט בנימין.
מלבי"ם: 3 הבדלים בין הפעמיים הראשונות שב"י שאלו באורים ותומים לבין הפעם השלישית. א. בפעם הראשונה בני ישראל לא שאלו האם לצאת למלחמה, אלא רק מי יעלה למלחמה. תשובת ה' הייתה "יהודה בתחילה", שיהודה צריך לצאת בראש כמו שהוא יוצא בראש לשאר הדברים, אך לא הייתה הבטחה שבני ישראל יצליחו במלחמה.
ב. לפני הפעם השלישית, ב"י חזרו בתשובה, מה שלא היה בפעמיים הראשונות.
ג. רק בפעם השלישית הם שאלו באורים ותומים ועל ידי פנחס, והקפידו על כל ההלכות של שיש להקפיד עליהם בשאלה באורים ותומים.
רד"ק: פִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן כי היו אנשים שהסתפקו אם פנחס חי שנים רבות כ"כ, לכן כתוב שמדובר בבנו של אהרון והוא אכן חי שנים רבות.
עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר שאלה 3. הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל.
רד"ק: זו פעם ראשונה שב"י העלו את האפשרות להימנע מיציאה למלחמה. בפעמיים הראשונות השאלה היחידה שהם שאלו הייתה מי יעלה לצאת ולהילחם, והם בכלל לא העלו אפשרות להימנע מיציאה למלחמה. הסיבה היא שה' גרם להם לא לשאול על כך, כדי שהם יינגפו לפני שבט בנימין.
וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ׃ אמסור אותם בידיכם.
מדוע בפעם זאת קיבלו הבטחה לניצחון? כי הפעם, טהרו עצמם, התפללו, בכו, צמו, "ישבו לפני ה'", כלומר הכניעו ליבם לפני ה', היו מוכנים להפסיק להילחם באחיהם, אם ה' יורה להם כך. כאשר היו מוכנים באמת לקבל את הכרעת ה', הוא הבטיח להם ניצחון.
כט וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב׃ מסביב לגבעת בנימין.
ל וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם׃ סידרו את החילים כמו בפעמיים הראשונות שבהם יצאו להילחם נגד חיילי שבט בנימין, אלא שהפעם גם שמו מארב.
לא וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר חיילי שבט בנימין נטשו את גבעת בנימין והעיר נותרה ריקה מחיילים וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת במקום שהדרך מתפצלת לשניים. אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה לבֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל׃ חיילי ישראל הוכו בשדה שממנו מתפצלות שתי דרכים.
העיר גבעה נכבשה בטכסיס זהה לכיבוש עי, (יהושע ח 2-28). לאחר שכמה פעמים נאלצו לברוח, בעת ההתקפה על העיר, ב"י ביימו מנוסה, וכוח מסתתר, התנפל על הרודפים, הרג בהם וכובש את העיר.
לב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת׃
ב"י תיכננו להוציא את חיילי שבט בנימין אל השדה ממנה מתפצלות הדרכים לעבר בית אל וגבעת בנימין, וכך חיילי ישראל שהתחבאו במארב יוכלו לתקוף את גבעת בנימין שהייתה ריקה באותה שעה.
לג וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ, רד"ק: יש שוני בין לשון רבים ללשון יחיד, וַיָּקוּמוּ, נאמר כנגד כל אחד מהחיילים הפרטיים שקמו, ואילו מִמְּקוֹמוֹ, מכוון כנגד הכלל שקם ממקומו.
מלבי"ם: תחילה שלחו ב"י חלק מהצבא כדי לתקוף את שבט בנימין ולעשות עצמם כאילו הם בורחים מהם, ובשלב שני יצאו כל חיילי ישראל ותקפו אותם בבעל תמר. כמו"כ כתב שההתקפה הייתה מצפון וחיילי המארב תקפו ממערב.
וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר רש"י: זה המישור של העיר יריחו. וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע׃ רש"י: חיילי המארב תקעו בשופר, או שתושבי גבעת בנימין תקעו בשופר.
לד וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה היו במארב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה קרב קשה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה׃ לא ידעו שהפעם יפסידו והשבט כמעט ימחה.
לה וַיִּגֹּף ה' אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב׃ חיילי בנימין עוד לא ידעו שהם עומדים להפסיד בקרב, והמשיכו להילחם בגבורה.
לו וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן, חיילי ב"י הטעו את חיילי שבט בנימין ונתנו להם לחשוב כאילו שבני בנימין מנצחים במלחמה, כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה׃ סמכו על כך שהחיילים שהיו במארב יכבשו את העיר.
לז וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב׃ חיילי ישראל שהיו במארב, נכנסו לתוך העיר והכו את כל תושבי גבע בנימין.
לח וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר׃ היה סימן מוסכם, שחיילי המארב יעלו עמוד עשן גדול כשייכנסו אל העיר.
לט וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה, הפסיקו לברוח מחיילי שבט בנימין, וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁונָה׃ צבא בנימין המובס, הצליח להרוג 30 איש מב"י, והללו החליטו לנקום בבני בנימין, ולחדש את הטבח, והרגו עוד 25.000 איש מבנימין.
מ וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן
רד"ק: מַּשְׂאֵת בצלע הראשונה של הפסוק, הכוונה ללהב שעלה לשמים או שהכוונה היא למקום שנקרא מנוחה.
וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו חיילי שבט בנימין הסתובבו והסתכלו אחורה לכיוון גבעת בנימין וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה׃
מא וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ, חיילי ישראל הסתובבו להילחם נגדם במקום לברוח מהם, וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה׃ הבינו שהם הולכים להפסיד בקרב.
מב וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, חיילי בנימין ברחו לכיוון מזרח מפני חיילי ב"י.
וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ׃ חיילי ישראל הדביקו, את חיילי שבט בנימין וגם את אלו שבאו מהערים השונות כדי לסייע להם.
מג כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, מכל הכיוונים, מלבי"ם: מדובר כאן על מארב שני. כאמור, ההתקפה הייתה מצד צפון, והמארב הראשון היה במערב, והמארב השני, המוזכר בפסוק זה, היה דרומית לגבעת בנימין. המארב שבדרום היה המארב שהצית את העיר.
הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ
חיילי ישראל קראו זה לזה לרדוף אחרי חיילי בנימין ורמסו אותם במקום שהם ניסו לנוח בו, עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ׃ עד שהם הגיעו מול הצד המזרחי של גבעת בנימין.
מד וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל׃
מה וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת, חיילי בנימין סטו מהדרך וברחו למדבר למקום שנקרא "סלע הרמון". חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מחיילי ישראל
וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו השיגו אותם לפני שחיילי בנימין הצליחו להגיע למקום שנקרא עַד גִּדְעֹם, וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ׃ והרגו מהם 2000 איש נוספים.
רש"י: אלף מבני בנימין ברחו לרומי, שם נשארו, וזו הסיבה שאליהו הנביא נקרא "מתושבי גלעד", כי הוא לא יצא מארצו יחד עם שאר בני בנימין, אלא נשאר בארצו. לפי פירוש זה, אליהו הנביא היה משבט בנימין.
מו וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב במלחמה נפלו מב"י 40.000 איש, והללו נקמו בשבט בנימין באכזריות והרגו מהם 50.000 איש. 90.000 אנשים נהרגו במלחמת אחים זו, בגלל רוע של אדם אחד. (גם לוי ושמעון הרגו רבים מבני שכם בגין אונס דינה).
בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל׃ מחיר המלחמה היה נורא: הרוגים, אלמנות, יתומים, זקנים שכולים, הרס ושריפת ערים, ביזה ואלימות.
עשרות אלפי נהרגו משבט בנימין: במערכה השלישית נהרגו משבט בנימין 25.000 איש. אך ב"י לא הסתפקו באבדות הכבדות שהיו לשני הצדדים, ורק לאחר שקראו לשבט בנימין "אחינו", ורק לאחר מערכה רביעית וארוכה הם ניצחו, פשטו על העיר גבעה, בה נערך האונס, כבשו אותה, טבחו את כל מי שגר בעיר ושרפו אותה.
בני בנימין למדו שלא ניתן לפעול בניגוד לנורמות חוקי התורה.
רד"ק: נהרגו 25.100 חיילים משבט בנימין, ועיגלו את מספר הנהרגים. רלב"ג: בכל קרב, הנביא מנה את האלפים השלמים, ושאר הנופלים צורפו לכדי מאה אנשים.
מז וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן מספר חיילי בנימין, שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ הצליחו להגיע וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃
רד"ק: במניין החללים של שבט בנימין, יוצא שנהרגו 25.100, ועוד שש מאות שנותרו בחיים, אם כן חסרים אלף חיילים שלא נודע מה עלה בגורלם.
מדובר בחיילים משבט בנימין שנהרגו בקרבות הראשונים נגד בני ישראל.
מלבי"ם: יש אפשרות שההפרש נובע מזה שאותם אנשים מתו במערות.
מדרש: "שמא תאמרו אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין, מפני מה נהרגו?
היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה, בשתים, בשלש, עד שיתיישבו ישראל בארצם. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו, אמר: שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח… וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערים, ושאינן ראויים, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר: לא נתתי תורתי לאילו, אלא שיקראו בה, וישנו בה, וילמדו הימנה דרך ארץ…לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אילו? אמרו: לא הרג אותן, אלא סנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופנחס בן אלעזר הכהן, (תנא דבי אליהו רבה פרשה יב).
מח וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא, מהאנשים ועד הבהמות, עופות וחיות, גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ,
רש"י: אלף החיילים מבני בנימין ברחו חזרה לערים, שם הרגו אותם ב"י כשהתקיפו את הערים.
תגובה לא מידתית של ב"י כלפי החוטאים, תגובה שגרמה להם אח"כ להתחרט על מה שעשו.
| החטא. | העונש. | |
| דברו איכה נהייתה הרעה הזאת? (3).מה הרעה אשר נהייתה בכם? (12). | והם לא ידעו כי נגעה עליהם הרעה, (34).וייבהל איש בנימין, כי ראה כי נגעה עליו הרעה, (41). ..ונמיתם ונבערה רעה מישראל., (13). | |
חטא של פזיזות: "את מה שציווה ה' לעשות לעמי כנען, עשו לאחיהם: "והכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית, ולא תחנם, ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבניך, (דברים ז 2-3).
מכל שבט בנימין שרדו רק 600 חייליים שברחו אל המדבר, ובכל ערי בנימין נשארו רק זקנים, נשים וילדים ללא הגנה, ואז המשיכו בני כל השבטים לרצוח את חסרי ההגנה ולהעלות עוד ערים של בני בנימין באש.
וכשכילו לשפוך את חמתם, על בני האדם, ועל בתי, כפרי וערי שבט בנימין, נרגעו וקלטו את גודל טעותם. עכשיו הגיע הזמן להצטער על כל מה שעשו.
פרק כא א וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: השבועה: בזמן המלחמה, כשהדם רתח והשנאה יקדה הכריזו בני יהודה על חרם חברתי, ואסרו להינשא לבני בנימין. וכך אמרו ב"י בשבועתם: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה.
2 שבועות נשבעו שם, גם להרוג את מי שמתחמק מלהילחם, עם כל העם.
ב חרטה: וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹוקִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל׃ מלבי"ם: טענת בני ישראל הייתה שעכשיו כבר לא תהיה השראת שכינה בעם כי השכינה יכולה לחול רק כאשר יש 12 שבטים. בני ישראל החליטו להרוג את אנשי יבש גלעד כי האמינו שכל הפורענות באה בגלל שהם לא נשמעו לשבועת בני ישראל.
ג וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד׃ תרגום: למה גרמנו לתקלה גדולה כזו, שיחסר שבט מישראל, למה גרמנו לכך ששבט בנימין יימחק לגמרי.
מלבי"ם: אם בני שבט בנימין לא היו הורגים כל כך הרבה מחיילי בני ישראל, הם לא היו מכלים את כל שבט בנימין. לכן, בני ישראל שאלו מה היה חטאם שגרם שהם היו צריכים לצאת למלחמה נגד שבט בנימין ולהינגף בפניהם, עד שהוצרכו להילחם ולהשמיד את כל שבט בנימין.
ד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים׃ כדי לרצות את ה' ולבקש ממנו לתת לבני ישראל עצה טובה כדי שלא תהיה מציאות שבה שבט בנימין יימחק.
מלבי"ם: תוך כדי בניית המזבח, בני ישראל נזכרו שהם ניגפו גם במלחמת העי, והאמינו שכמו שבמלחמה נגד העי, סיבת החטא הייתה שעכן עבר על השבועה שלא לקחת מהחרם, כך גם עתה הסיבה שהם ניגפו, הייתה שמישהו עבר על שבועתם, ואכן התברר שהוכו במלחמה כי אנשי יבש גלעד לא באו למלחמה.
ה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת׃ נשבענו: מי שלא יגיע עם כל העם דינו מוות.
ו וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל התחרטו אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.
מלבי"ם: תחילה רק ראשי העם התחרטו על שכמעט הושמד שבט בנימין, ועתה כל העם התחרט על כך.
ז דאגה להמשך הקיום: בסוף שתי פרשות יש דאגה להמשך הקיום. בנות לוט חששו שלא נשאר גבר בארץ להמשך הקיום. ובספר שופטים כל שבטי ישראל התיעצו איך למנוע הכחדה של שבט בישראל. מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים מה נעשה כדי שלנותרים משבט בנימין יהיו נשים?
וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים׃ ואם כן, מהיכן יהיו להם נשים?
מלבי"ם: בשעת השבועה, ב"י לא חשבו להשמיד את שבט בנימין, ורק רצו להימנע מנשיאת בני השבט. אך, לאחר ההחלטה, ב"י הלכו להילחם נגד בני שבט בנימין והרגו את כל נשותיהם, ולכן היו חייבים להתיר את השבועה, אחרת שבט בנימין היה נכחד.
ח וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה החרטה וההכרה שהתוצאה של השבועה תהיה גדיעת שבט שלם, גרמה לב"י למצוא פתרון וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל׃ מצאו מי מב"י לא השתתף בשבועה.
ט וַיִּתְפָּקֵד הָעָם הבדיקה העלתה שלא היה אפילו אחד מתושבי יבש גלעד שיצא למלחמה יחד עם שאר ב"י וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד׃
אבל בפרק הקודם בפסוק א כתוב: וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד׃ השליחים נשלחו לכל שבט, ולא היה הכרח שאנשים יבואו מכל עיר.
יתכן שזה קרה כהמשך המתיחות בין שבטי מנשה ואפרים, שהייתה ביניהם בימי יפתח מלחמת אחים, שבה נהרגו רבבות אפרתיים,את המהלך הוביל הלוי שגר בהר אפרים, יפתח היה מהגלעד.
פרשה זו היא המשך למתיחות שהייתה בין אפרים והגלעד בימי יפתח, ועכשיו הייתה לבני אפרים הזדמנות לנקום באנשי הגלעד.
י וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף׃
רצו להפסיק מלחמת אחים, בעזרת מלחמת אחים חדשה, זה כמו לכבות מדורה עם נפט.
רד"ק: צריך שתהיה ירושה לבנימין. את עניין המילה "ירושת" כאילו שהירושה כבר מוגדרת, הסביר בכך שאמר שהכוונה היא לירושת יעקב.
רלב"ג: ב"י אמרו שאם הקב"ה סובב את הדברים באופן שנותרו בחיים 600 גברים משבט בנימין, סימן שהוא רצה שתהיה שארית לשבט זה.
רש"י: נחלת שבט בנימין נותרה ריקה ויש לחפש דרכים למלא אותה.
מלבי"ם: כאן ב"י חזרו בהם ממה שאמרו בתחילה שהם לא היו נשבעים אם היו יודעים ששבט בנימין יוכחד ולכן לא צריך להתיר להם את הנדר. הרי יש פתרון לחלק מאנשי שבט בנימין והם לא יושמדו, ואם כן, אין סיבה שהנדר יותר לגמרי.
נישואים כפויים הם גם סוג של אונס: תושבי יבש גלעד, הנמצאת בעבר הירדן המזרחי, לא השתתפו במלחמה ולא השתתפו בכינוס במצפה, בה נערכה השבועה.
אנשי יבש גלעד, אוהדי שאול, הם אלו שקברו אותו ואת בניו לאחר הקרב בגלבוע. כנראה בגלל קשרי הקרבה בין אנשי יבש גלעד ובין שבט בנימין, סרבו להשתתף במלחמה נגד שבט בנימין.
בשבועה במצפה העם נשבע גם להרוג את מי שלא יתיצב למלחמה.
יא וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ׃ תשמידו ותהרגו כל זכר וכל אישה שנבעלה.
עונש אכזרי ופתרון לגבעה: אחרי המלחמה כשבני השבטים הבינו ששבועתם, עתידה לחסל שבט מישראל, החליטו להעניש את אנשי יבש גלעד, על שלא באו לעזרתם, להריגת בני בנימין, אך להשאיר בחיים 400 נשים הנמצאות בגיל נישואים, ואותם מסרו לבני בנימין כדי שיינשאו להם.
פתרו את בעיית הגברים של שבט בנימין באמצעות גופות נשות יבש גלעד.
יב וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃ חיילי ישראל הביאו 400 בנות בתולות.
יג וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם׃
במקום לקרוא להם שלום בהתחלה, הם קראו לשלום, אחרי שנהרגו 90.000 איש מישראל.
יד וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא לאספה בשילה עם כל עם ישראל וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן׃ לא היו מספיק נשים לבני בנימין. עדיין נותרו 200 איש ללא אישה.
טו וְהָעָם נִחָם התחרט כי בגללם ה' כמעט גרם לכך שיכחד שבט לְבִנְיָמִן, כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ מלבי"ם: פֶּרֶץ = מעשה מלחמה, בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃ הרגנו את כל הנשים משבט בנימין.
טז וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה?
מהיכן עוד ניקח נשים? יז וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל׃
יח וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן׃
חג הבציר. רק אחרי כל הרוע, מצאו ישראל פתרון נפלא לבעיית הרווקים שבשבט בנימין, פתרון של אהבה.
הפתרון המוצלח: אחרי כל שפיכות הדמים, עדין לא נמצאו בני זוג לכל רווקי בנימין, ולמאתיים גברים היו עדין חסרות נשים. העם בכה על גורל שבט בנימין וחיפש דרך להשיא את כל הבנים, בלי להפר את השבועה שנשבעו. הם מאסו בשפיכת דם וחיפשו פתרון אחר לבעיית צעירי בנימין.
מה הציעו בני ישראל? הם הציעו לצעירי בנימין: יט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה קבוע בכל שנה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה.
רד"ק: אין מדובר בסימני העיר שילה עצמה, כי כולם ידעו היכן ממוקמת שילה. אלא שהחג התקיים בכרמים מחוץ לעיר, והכתוב מציין בדיוק את מיקום הכרמים שבו הייתה החגיגה מתקיימת.
סביר להניח שהחג היה מתקיים באחד החגים מהתורה: פסח, סוכות או יום כיפור.
כ וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן, מצודות: הדברים לא נאמרו לשאר ב"י הייתה כדי שהם לא יימנעו מהבאת בנותיהם לשילה.
לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים תתחבאו.
כא וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.
מלבי"ם: ב"י התנו עם בני שבט בנימין 2 תנאים: א. שכל אחד יחטוף רק אישה אחת. ב. שיברחו מהר לבנימין כדי שאבות הנשים שנחטפו לא יוכלו להשיג אותם.
בנות שילה חוללו לבדן בכרמים ובחורי ישראל, באו לכרמים וחטפו להם מבנות בנימין, וכך ניצל השבט מהכחדה.
פתרון יצירתי כל כך שהפך להיות חג בישראל: לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב… שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לביש את מי שאין לו, וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך."
החטיפה היא התנהגות רומנטית של צעיר וצעירה המבקשים להינשא מאהבה, גם ללא הסכמת המשפחה.
החג הזה מוזכר גם במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל, כ- ט"ו באב שבהן היו בנות ירושלים, יוצאות, בכלי לבן שאולים, שלא לביש את מי שאין לו…ומחוללות בכרמים. ומה היו אומרים? בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".
ליל ט"ו באב הוא ליל הירח המלא הראשון של הבציר.
כב וְהָיָהכִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם כב וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ לָרִיב אֵלֵינוּ לריב איתנו, כדי שנעזור להם להחזיר את הבנות שחטפתם,
לָרִיב אֵלֵינוּ לבני בנימין היה נח לקבל את הבנות בהסכמה, אך אילו האבות היו מסכימים, היו אשמים בהפרת השבועה שלא להתחתן בשבט בנימין.
רש"י: האבות ייצאו להילחם בב"י שהציעו לבני שבט בנימין לחטוף להם נשים. ו"חנונו אותם" מוסב על ב"י שענו לאבות שהם ריחמו על שבט בנימין.
וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם תרחמו עליהם, כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כי כשנלחמנו נגד אנשי יבש גלעד, לא הצלחנו לקחת מספיק נשים כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.
רד"ק: הניחו לנשים. ב. או תנו אותן במתנה.
ג. בשם חז"ל: האיסור להתחתן עם שבט בנימין היה רק לאותו הדור, ובדורות הבאים כבר היה מותר להתחתן עם שבט בנימין: א. לשון השבועה היה שלא יתנו את הבנות לבני שבט בנימין, אך את שאר הצאצאים מותר לתת. ב. אילו ידעו בני ישראל שכוונת הנבואה "מלכים מחלציך יצאו" מכוון על שבט בנימין שצריך להעמיד מלכים ושהנבואה לא התקיימה, לא היו בני ישראל נשבעים.
מלבי"ם: אנחנו לא נעשה לבנותיכם טובה בכך שנוציא אותם משבט בנימין, שהרי הם התקדשו לדעתם.
כג וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם׃
כד וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ׃
לאחר שמצאו נשים לבני שבט בנימין, בני ישראל חזרו משילה אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ כך יצא שכל נחלת שבט בנימין התחלקה בין 600 אנשים.
כה בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. למרות שלא היה מלך, ב"י לא תפסו את נחלת בנימין לעצמם.
רד"ק: לא היה מי שינהיג את העם עד שנולד שמואל, כפי שיסופר בספר הבא.
מהר"י קרא: כל החטאים עליהם קראנו בפרקים האחרונים קשורים לכך שלא היה מי שינהיג את העם.
התנהגות אנשי גבעה, הייתה חריגה: יש בספור זה עדות להרגשה מוסרית ולתגובה מוסרית בעם, גם בהזדעזעם ממה שקרה בגבעה, וגם ברצון לשמר את שבט בנימין.
תוך כדי מאבק צודק ברשע, נעשו מעשי רשע נוראיים: ב"י יצאו למלחמה כדי למגר חברת רשע, אך תוך כדי מלחמה הם עצמם עשו מעשי רשע.
מדוע נכתב ספור זה? למרות שהיו מלחמות בין שבטים, פה ובתקופת יפתח, הם מעולם לא פרצו בגלל סכסוכי קרקע בין השבטים, מרבית הסכסוכים, מלבד סכסוך זה, פרצו בגלל אי שיתוף של שבט במלחמה, (לאחר שאלה שנלחמו נצחו), או בגלל ששבט מסוים נמנע מלהצטרף למלחמה.
מקום הספור בספר שופטים: הכהן הגדול הוא פנחס, (כ 28) נכד אהרון הכהן ולכן מדובר כנראה בתקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופה שבה ניתן היה להזעיק וללכד את העם בקלות, לפני שכל שבט הסתגר בנחלתו.
אברבנאל שאל מדוע נכתב הסיפור בסוף ספר שופטים? כנראה צרפו את הספור לפולמוס על המלוכה.
מטרת הספור: לשבח את שבט יהודה, ולפגוע בשבט בנימין. השוואת האירוח של החותן, לחוסר הכנסת האורחים של בני גבעה והתעללותם באישה תרמו לכך.
איפה הכניסו אורחים כהלכה? בבית לחם, העיר ממנה בא דוד. הספור מסביר מדוע עברה המלוכה משבט שמכניס אורחים כמו בסדום, לשבט שלמד הכנסת אורחים מאברהם אבינו.
חסרי שם: אין שם לגבור הספור, איש הלוי. עירו שוכנת אי שם בירכתי אפרים, ואין לה שם. לפילגשו אין שם, וגם אין שם לזקן הגר בגבעה, בנחלת בנימין בהר אפרים, ולא כתובה שם עירו.
העובדה שכל אלו חסרי שם מבליטה את ההתמקדות בשם המקום בו התרחשה הנבלה: הגבעה בשטח שבט בנימין.
לא כל שבט בנימין היה אשם, אלא רק בני הבלייעל שבצעו את הפשע, אבל בני בנימין שתפו עצמם באשמה, כי לא רצו להסגיר את האשמים. הספור מעמיד באור שלילי את השבט ממנו בא שאול, ואת "גבעה", עירו של שאול, ספורים אלו גם פגעו בתדמית שאול.
הספור מעמיד באור שלילי גם את שילה. וכן התנהגותם השלילית של בני עלי, והקשר של שילה לספור זה מסבירים מדוע נחרבה לאחר מכן שילה.
באו על עונשם: ספור פילגש בגבעה בא לספר כי בני הבלייעל שבגבעת בנימין באו על עונשם.
דינה ופילגש בגבעה:
| דינה | פילגש בגבעה |
| אונס.הקורבן שתק.האנס מדבר על לב הנערה, כדי שתינשא לו.עונש וחורבן עירו של האנס בעזרת מעשה מרמה. | אונס.הקורבן שתק.האנס מדבר על לב הנערה, כדי שתשוב אליו.עונש וחורבן שבטו של האנס בעזרת מעשה מרמה. |
בניגוד לנקמה בשכם שם הרגו את כל הגברים, בפרשה זו היכו את כל תושבי העיר לפי חרב, כולל הבהמות.
פילגש בגבעה ועקדת יצחק: עקדת יצחק כרקע לפרשת הפילגש מגדילה את האירוניה, למה שקרה בגבעה. אברהם אחז במאכלת מתוך רצון למלא את צו ה', ואילו האיש חתך את גופת פילגשו.
לוט, הזקן מהר אפרים ותמר.
| לוט (בראשית יט 7-8). | הזקן מהגבעה. | תמר (שמו"ב יג 12). |
| אל נא אחי תרעו,רק לאנשים האל אל תעשו דבר. | אל אחי, אל תרעו נא,אל תעשו את הנבלה הזאת,ולאיש הזה לא תעשו. | אל אחי, אל תענני,כי לא יעשה כן בישראל,אל תעשה הנבלה הזאת. |
