שמשון ושמואל: פרק יז א וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ׃
סיפורי פסל מיכה ופילגש בגבעה, קרו כרונולוגית בזמן "תחילת" תקופת השופטים, ונבחרו לסיים איתם את הספר, כדי להדגיש ולכלול מצב חברתי, דתי ומוסרי רעוע באותה תקופה.
רש"י: פילגש בגבעה ופסל מיכה אירעו שניהם בתחילת תקופת השופטים, ולאורך כמעט כל התקופה שהמשכן עמד בשילה, פסל מיכה היה קיים.
סיפור פסל מיכה, זה סיפור שמעורבים בו כסף, שקרים, קללה ועבודה זרה, שמהווה מקור פרנסה.
פרשה זו נסכמה לפרשת שמשון כי בשני הפרשות יש 1100 מטבעות כסף. הוא דחה את הדעה האומרת שאמא של מיכה הייתה דלילה, כי פסל מיכה ארע שנים רבות לפני סיפור שמשון.
רד"ק: יש אומרים שפילגש בגבעה ארעה בתחילת תקופת השופטים כי כתוב בסיפור פילגש בגבעה שהעיר יבוס עדיין לא נכבשה.
הרד"ק מקשה כי אם כך הפסל עמד כל התקופה שהמשכן היה בשילה, וגם בימי יהושע, בעת הקמת המשכן בשילה, ולא ייתכן לומר זאת, כי הרי כתוב שלאורך כל ימי יהושע עבדו ב"י את ה'.
רד"ק טוען שירושלים נכבשה עוד בימי יהושע, חוץ ממצודת ציון. אלא שירושלים לא יושבה על ידי ב"י, כי היבוסי עדיין חיו שם. והלוי ונערו עברו ליד ירושלים שעדיין ישבו בה רבים מהעם היבוסי.
מיכה גנב מאמו 1100 כסף, סכום זהה לזה שקיבלה דלילה לבגוד בשמשון.
רד"ק טען שפסל מיכה נסמך לסיפור שמשון כי בשניהם קרתה תקלה בגלל אלף ומאה ככר כסף, ופסל מיכה נסמכה לפילגש בגבעה כי האלפים שנהרגו בפילגש בגבעה מתו כתוצאה מהצבת פסל מיכה.
רלב"ג: סיפור פסל מיכה נסמך לסיפור שמשון כי שניהם היו משבט דן, אבל ברור שסיפור זה קרה בין מיתת יהושע למיתת עתניאל בן קנז, ולא ניתן לומר שהיה זה בין מיתת שמשון למיתת עלי כי חישוב השנים מוכיח ששמשון ועלי חיו בתקופות סמוכות.
סיפור פילגש בגבעה התרחש עוד לפני שב"י כבשו את ירושלים וזו הסיבה שהלוי לא רצה להיכנס לתוכה.
מלבי"ם: תחילה האיש נקרא מיכיהו כי הוא היה צדיק, אך לאחר שהתחיל לעבוד עבודה זרה, הוא נקרא מיכה.
ב וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ שנגנבו ממך, וְאַתְּ אָלִית קיללת את מי שגנב ממך את הכסף.
מלבי"ם: אם מיכה קיללה את מי שלא יחזיר את הכסף ולא את מי שהכסף אצלו.
וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי מצודות: רצית שגם אני אשמע אותך מקללת את הגנב, כי חשדת שאני גנבתי את המטבעות.
הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו, מיכה גנב כסף מאימו ואח"כ עבד לפסל. גם אימו העדיפה להשאיר לעצמה את הכסף, ואת החלק המוקדש לה' הועידה לעבודה זרה.
המקדש שהקים מיכה כלל אפוד, תרפים, פסל ומסכה, ונוהל בידי כוהן שלא היה מבני לוי, אלא בידי בן מיכה שמונה ע"י אביו, הם ניהלו מוסד מכניס והכסף נשאר במשפחה.
רלב"ג: מיכה אמר לאימו שהוא מוכרח לומר לה שהכסף אצלו כי היא קיללה את הגנב.
רד"ק: מיכה לא רצה להכין את הפסל.
מהר"י קרא: כוונת הכתוב לומר שבשעה שמיכה החזיר את הכסף לאימו, היא נתנה את הכסף לצורף. לשיטתו יש רק החזרה אחת ולא 2 החזרות.
מלבי"ם: לא רק שמיכה לא הסכים לעשות את הפסל לעבודה הזרה, אלא הוא גם שכנע את אימו שלא לעשות כן, ולכן האמא הכינה פסל רק מ – 200 שקלי כסף ולא מאלף ומאה.
וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַה'׃ מצודות: אני מברכת אותך שלא יבואו עליך הקללות שקיללתי את הגנב, כי הודית שלקחת את הכסף.
ג וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ
וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, לאחר שהכסף נגנב, הקדשתי את הכסף לה', כדי שאתה מיכה תכין ממנו פסל או מסכה, מטרת הכנת הפסל לא הייתה לשם עבודה זרה, אלא לעבוד את ה' ע"י פסל שיחולו עליו כוחות עליונים, דבר האסור על פי התורה, אך היא חשבה שכך היא עובדת את ה'. וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ׃
ד וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ מיכה לא רצה לעשות בעצמו את הפסל, ולא רצה לקחת שוב כסף שכבר נכשל בגנבתו.
וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף ובתשע מאות שקלי הכסף הנותרים קנתה חומרים לעשיית הפסל וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ׃
ה וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים, מלבי"ם: תחילה מיכה רק הניח את הפסל בביתו, אחר כך בנה לפסל בית מיוחד לשם עבודה זרה, כי עבירה גוררת עבירה.
וַיַּעַשׂ אֵפוֹד דומה לאפוד שהכוהנים היו לובשים בשעת עבודתם במשכן וּתְרָפִים פסלים בצורת אדם, מדברים ועושים בהם קסמים וַיְמַלֵּא חנך אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו בן זה הקריב קורבנות בבית העבודה הזרה וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן׃
ו בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל ולכן אף אחד לא מנע ממיכה להקים בית לעבודה זרה אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃
רלב"ג: היחיד שבאמת השמיד את העבודה הזרה עד פסל מיכה היה יהושע. הכתוב אומר שאם היה מלך, מיכה לא היה בונה את הפסל, ולכן צריך להגיד שפסל מיכה קרה בין תקופתו יהושע לתקופת עתניאל בן קנז.
ז וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה היו 2 ערים בשם "בית לחם" אחת בצפון ואחת בנחלת שבט יהודה. מצודות: בֵּית לֶחֶם מנחלת שבט יהודה כדי להדגיש שזו לא העיר השנייה בשם בית לחם שהייתה בנחלת שבט זבולון.
מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי איך יכול להיות לוי משבט יהודה? אימו משבט יהודה, ואביו לוי. רש"י: אדם זה היה מנחלת שבט יהודה, אלא שהוא היה לוי מצד אימו. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שבגלל שנער זה עשה כמעשהו של מנשה, שעבד עבודה זרה, נקרא על שם שבט יהודה, השבט ממנו בא מנשה.
רד"ק: דחה את השיטה האומרת שהנער היה לוי מצד אמו, שהרי המקרא אינו מייחס אדם לפי האמא.
מלבי"ם: מצד האמא היה משבט יהודה ומצד האבא היה משבט לוי.
וְהוּא גָר שָׁם׃ גָר שָׁם" ז. המטרה: להזכיר את גר-שם, בן משה רבנו. בהמשך יש פסוק: "וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" יא, בדומה לספר שמות, כשמשה הגיע ליתרו ונענה להצעתו לשבת במדין: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" (שמות ב, כא).
ח וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא במקום שבו הוא ימצא פרנסה, וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃ להמשיך בדרכו.
ט וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא׃ מחפש מקום בו אוכל ללמד כשאר אחי הלויים ואוכל למצוא בו את פרנסתי.
י וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן תהיה לי מורה ותשמש אצלי ככהן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים.
מלבי"ם: מיכה ניסה לשכנע את הלוי והבטיח שאם הנער יישב עימו, הוא לא יצטרך לנדוד יותר. בהבטחתו להיות כהן, הבטיח מיכה לנער הלוי כבוד רב.
וְעֵרֶךְ בְּגָדִים תרגום: הכוונה לזוג בגדים.
רד"ק: אדם צריך כל שנה זוג בגדים: אחד לימות הקיץ ואחד לימות החורף. וּמִחְיָתֶךָ. בתמורה, אתן לך כל שנה, שלשה דברים: 1. עשרה שקלי כסף שכר עבודה, 2 . אתן לך בגדים לפי הצורך 3 אוכל.
וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃ התרצה לשבת עם מיכה.
יא וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ גם כשמשה ברח למדיין כתוב: ויואל משה לשבת את האיש. וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃ בני מיכה היו כהנים לעבודה זרה, וגם הנער היה כהן לעבודה זרה
יב וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃
מלבי"ם: תחילה לא רצה הנער הלוי לעבוד את הפסל, ורק ישב בביתו של מיכה. לאחר שנהיה מאוכלי שולחנו וכאחד מבניו, עבירה גררה עבירה, ואז הוא התחיל לעבוד את העבודה הזרה.
יג וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן, חשב שמאחר ועובד גם אדם משבט לוי בבית העבודה הזרה שלו, הוא בטוח שה' ייטיב לו, משום שה' ציווה ששבט לוי יעבוד בבית המקדש.
פרק יח א בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, לכן במקום שיהיה מלך שיאחד את כל העם לצאת להילחם ולכבוש את הארץ, שבט דן הלך לבדו לכבוש לו נחלה.
אף שבט לא הציע סיוע לשבט דן, לעזור לו לנחוֹל את נחלתו מעמי כנען, שבטי העם נמנעו מלהתגייס והותירו את בני דן לבד במערכה.
מלבי"ם: לא היה מלך בישראל ולכן הייתה מציאות כזו ששבט שלם יעבוד עבודה זרה.
רד"ק: פסוק זה מוכיח שסיפור זה לא התרחש בתקופת עתניאל בן קנז, שהרי אם היה שופט קיים, ב"י לא היו עושים איש הישר בעיניו. לכן צריך לומר שכל האירועים עליהם נאמר שלא היה מלך בישראל, אירעו בין תקופת שמשון לתקופת עלי, תקופה שבה לא היה שופט ששפט את בני ישראל.
וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת,
למה שֵׁבֶט הַדָּנִי בקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת? רד"ק: מלכתחילה קופח שבט דן כשעלתה בגורלו נחלה בלתי ראויה לגודלו.
ולא עוד אלא נחלתם, נמצאה קרוב לערי פלשתים, ולכן היו להם מאבקי ההישרדות מול הפלשתים, ולבסוף הפלישתים דחפו אותם מחוץ לנחלתם.
כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא מצודות: כי לא הספיקה לו הנחלה שעלתה בגורלו בשעת כיבוש הארץ. בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃ רד"ק: לשבט דן לא הייתה נחלה ראויה לו.
מלבי"ם: טענת שבט דן הייתה שנחלתם הייתה בסוף תחום ארץ ישראל, ולכן הכנעני היה יכול בקלות לתקוף ולכבוש את נחלתם חזרה.
ב וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם, איש אחד מכל אחת מחמש המשפחות שהרכיבו את שבט דן, מהמובחרים שבשבט אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל, מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ.
מלבי"ם: יש 2 סוגי מרגלים.
א. תרים – הולכים לבדוק אם כדאי לכבוש את הארץ שמרגלים אותה. במקרה זה שולחים איש אחד מכל שבט, כי שבט אחד לא יכול להחליט על הכדאיות של שבט אחר. והם אינם צריכים להיות גיבורי חיל כי הם מחופשים.
ב. מרגלים – בודקים מאיפה כדאי לתקוף מבחינה צבאית. במקרה זה שולחים מעט מרגלים חזקים כדי שיוכלו להימלט במקרה והם נתפסים.
המרגלים ששלחו שבט דן עשו את שתי הפעולות בבת אחת, ולכן נשלחו 5 מכל שבט. אלא שעיקר השליחות הייתה לתור את הארץ, ורק בגלל ש 5 המרגלים אמרו לבני דן שאין צורך לשלוח עוד מרגלים, נמנעו בני שבט דן משליחת מרגלים שיבדקו מבחינה צבאית את האופן שבו כדאי לתקוף.
וּלְחָקְרָהּ לחקור את חבל הארץ שנקראת "ליש",
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם׃
ג הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ: מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה מצודות: מה מלאכתך כאן, וּמַה לְּךָ פֹה ומה השכר שלך בתמורה לעבודתך כאן?
מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם, וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה, וּמַה לְּךָ פֹה. (י"ח, ג').
בפסוק 3 שאלות ששאלו בני שבט דן את יהונתן בן שבט לוי, נכדו של משה רבינו. הגמרא נותנת משמעות לכל אחת מן השאלות:
1. מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם – לאו ממשה (שמות ג', ה'): אַל תִּקְרַב הֲלֹם ?
2. וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה – לאו ממשה (שמות ד', ב'): מַה זֶה בְיָדֶךָ.
3. וּמַה לְּךָ פֹה – לאו ממשה (דברים ה', כ"ז): וְאַתָּה פֹה עֲמֹד עִמָּדִי.
3 שאלות דומות במהותן. כולם שאלות ליהונתן: כיצד הגעת למה שהגעת? מה הביאך לעבוד עבודה זרה, שהיא אחת מהעבירות החמורות בתורה? האם לא למדת על האיסור החמור ממשה סבך?
3 מילים המופיעות אצל משה, ומופיעות גם בשאלות לנכדו מביעות את השאלה הגדולה: כיצד לא למדת מהסבא?
תשובת יהונתן מדהימה: כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, ואל יצטרך לבריות. הוא הבין את המושג "עבודה זרה" כפשוטה, ההסבר הנכון של המושג: עבודה שהיא "זרה לו". כלומר, מותר לאדם לעבוד כל עבודה, אפילו עבודה שהיא "זרה" לו, ובלבד שלא יצטרך לצדקה.
מהר"י קרא: שאלו את הלוי אם יש מישהו פה שהוא קרוב משפחתו שבגללו הוא הגיע לכאן? ואם לא, מה אתה עושה כאן? – האם יש לך אומנות שהביאה אותך לכאן?
ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן׃
ה וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹוקִים,
מצודות: אנשי שבט דן חשבו שהנער הלוי יכול באמת להוריד כוחות עליונים.
רד"ק: אנשי שבט דן חשבו שהשאלה בתרפים היא באמת שאלה לה'.
בזה חולק הרד"ק על ההלכה האומרת שכל ההופעות של המילה "אלהים" בפרשה זו נמחקים חוץ מאחד (בפסוק לא'). הרד"ק גם מקשה על דברי חז"ל מהופעת המילה "אלוקים" בפסוק י', לשיטתו מדובר על שם של קודש.
וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ׃ מצודות: תשאל עכשיו בתרפים אם נצליח לכבש לנו עוד חבל ארץ לנחלה?
ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ׃ הכהן לא ענה למעשה האם יצליחו במשימתם, ובאופן דיפלומטי ברכם ותו לא.
רש"י: ה' יודע מה יעלה בגורלכם, ובתרפים אין ממש ואין הם יכולים לדעת מה יעלה בגורלכם.
מצודות: דרככם היא מול דרכו של ה', אתם הולכים בדרכו של ה' כדי לכבוש את הארץ.
ז וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה זו העיר ליש, והיא העיר לשם המוזכרת בספר יהושע.
רש"י: הסיבה שבספר יהושע נקראת עיר זו בשם "לשם" היא כי מצאו שם אבן טובה בשם לשם, והאבן ששבט דן היה רשום עליו בחושן הייתה לשם, ולכן בני דן ידעו שזו נחלתם.
וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים. רד"ק: צידון לא הייתה חלק מא"י, ולכן לא רצו להילחם נגדם.
מצודות: תושבי ליש היו בטוחים כמו תושבי צידון, שישבו בשקט ובבטחה, ולא חששו שמישהו יתקוף אותם. שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ.
רש"י: לא היה חסר שום דבר בארץ ליש, עד שלא הייתה מציאות שבה אדם היה מבקש משהו ומישהו היה מחזיר את פניו ריקם.
רד"ק: לא היה אחד משכניהם שיזיק להם.
וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ, לא היה אפילו מישהו שהיה מבייש את חברו, כי הם חיו ביניהם בשלום
רלב"ג: לא היה מושל שהיה מכלים את הציבור כשאמר להם את חטאיו.
יוֹרֵשׁ עֶצֶר מצודות: גם אין להם יורש, דבר המעיד על חולשת העיר.
רד"ק: יורשי העצר היו עדיין קטנים ומשום כך הממלכה לא הייתה חזקה. ב. כלל לא היה יורש עצר.
רש"י: היו מעט מאוד יורשים בעיר ליש, ולכן אם הם היו הורגים זה את זה, לא היה עוד מי שיחזיק בנחלות העיר.
רלב"ג: המלוכה לא הייתה עוברת בירושה, ולכן לא היה מישהו שימסור את נפשו על הגנת העיר.
וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים מצודות: הם רחוקים מצידון, כך שאנשי צידון לא יכולים לעזור להם, ונראה שהצידונים היו עוזרים לכל מי שהותקף.
וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם׃ אין לאנשי ליש ברית עם איזה שהוא עם, ואין מי שיבוא לעזור להם.
מלבי"ם: לתושבי ליש לא הייתה שום מוטיבציה לתרגל מלחמה: כי לא ניסו לתקוף אותה ולא היו בה מריבות פנימיות.
לכן אין צורך לשלוח מרגלים שיבדקו את התוכניות המבצעיות של כיבוש ליש, כי תושבי ליש לא ינסו כלל להתגונן, כי אין להם איך לעשות זאת.
לסיכום: ארץ ליש הייתה ארץ חלשה צבאית, מלאה כל טוב, והיה נוח לבני שבט דן לכבוש ארץ זו.
ח וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם׃ רש"י: אתם מתעצלים.
ט וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם להילחם על ליש כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד, מצודות: בליש לא היה חסר שום דבר ממה שיש בעולם.
וְאַתֶּם מַחְשִׁים תרגום: אתם צריכים לשתוק כדי שאף שבט אחר לא יחשוב גם הוא על הרעיון של כיבוש ליש.
אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ׃
י כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ, מצודות: כאשר אנשי שבט דן יגיעו לליש תמצאו עם בוטח בעצמו, ואיננו פוחד שיתקפו אותו.
וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וארץ ליש היא גדולה מאוד, יש בליש מספיק מקום ליישב את כל מי שצריך אדמה לשבת עליה.
כִּי נְתָנָהּ אֱלֹוקִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
למרות שליש אינה חלק מא"י, עדיין לא חסר בה דבר.
יא וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה׃ 600 אנשי צבא.
יב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה, 600 איש בני דן הקימו מחנה סמוך לקריית יערים שבנחלת יהודה, ושם הצטיידו לקראת המלחמה לכיבוש ליש.
עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים׃
יג וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה׃
מלבי"ם: הדגש הוא שהמחנה לא נכנס ממש לתוך העיר.
יד וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה.
רד"ק: תְרָפִים נעשו כדי לדעת את העתידות, ויש אומרים שהם היו כלי נחושת שנעשו כדי לדעת את חלקי השעות והיו מכריעים בהם על פי המזלות.
2. יש אומרים שהיה כוח בידי חכמי המזלות ליצור צורה שהייתה מדברת.
3. מדובר בדמות אדם שהייתה עשויה לקבל את כוחות עליונים.
מצודות: חמשת המרגלים שנשלחו לרגל את ליש אמרו לאנשי דן שעלו לכבוש את ליש: האם אינכם יודעים שיש באחד הבתים האלה 4 דברים:
1 . אֵפוֹד, דומה לאפוד שהכוהנים היו לובשים בשעת עבודתם במשכן.
2 ּתְרָפִים, פסל העשוי בצורת אדם שמדבר כשעושים בו מעשי קסמים.
3 פסֶל, 4 וּמַסֵּכָה, פסל העשוי ממתכת.
וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ ועכשיו, מאחר שאתם יודעים שבבתים האלה יש את ארבעת הדברים האלה, תתכוננו לקחת אותם איתכם.
טו וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם׃ חיילי דן נכנסו אל בית מיכה ופגשו בנער הלוי.
טז וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן׃ 600 חיילי דן החמושים נשארו לעמוד בפתח השער,
יז וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ מצודות: הנער הלוי נשאר עם 600 האנשים, ואף אחד לא היה בבית,
בָּאוּ שָׁמָּה תרגום: חיילי שבט דן נכנסו אל בית הריק. לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר.
מלבי"ם: כאשר הלוי חזר לביתו, המרגלים כבר לא היו בביתו, אלא בביתו של מיכה. יוצא שהלוי חזר לבית ריק ולא ידע מיד שלקחו ממנו את התרפים.
וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה׃
יש הקבלה בין תחילת הספור להמשכו, מיכה גנב כסף מאימו ואנשי דן גנבו ממנו את הפסל.
מיכה פיתה את הלוי לעבוד אצלו והם הציעו ללוי תנאים טובים יותר כדי שיעבור לעבוד אצלם.
יח וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד, רד"ק: פֶּסֶל הָאֵפוֹד, כי יש פסל בלי אפוד. השימוש כאן בפסל היה לצורך האפוד.
לפי פרושו מובן מדוע בפרק יז' פסוק כה' לא מוזכר הפסל יחד עם שלש הדברים האחרים שעשה מיכה – כי הוא היה טפל לאפוד.
וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה, מלבי"ם: בני שבט דן לא חשבו שזה שהם לקחו את התרפים, נחשב לגניבה, כי הם לקחו את התרפים כשלל מלחמה.
מצודות: הנער הלוי עמד בפתח הבית לאורך כל הזמן שחמשת האנשים לקחו את הדברים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים׃ מדוע אתם לוקחים את הדברים האלה?
יט וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ, שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ, וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן
תשמש ככהן אצלנו במקום לשמש ככהן אצל מיכה, הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן מצודות: מעמדך ככהן לשבט דן יהיה מעמד גבוה יותר ממעמדך הנוכחי, כשאתה משמש ככהן רק למיכה
לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃ רבינו ישעיה: כל שבט דן בא ממשפחה אחת, מחושים, ולכן הם נקראו כאן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה.
וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן, וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם׃ דברי המרגלים מצאו חן בעיני הנער והוא החליט להמשיך איתם.
כא וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם׃
מצודות: אנשי דן הוליכו לפניהם את הילדים, המקנה והדברים הכבדים, כדי שאם אנשי מיכה ירדפו אחריהם, הטף והמקנה יהיו מלפנים והחמושים יהיו בינם לבין אנשי מיכה, ואנשי מיכה לא יוכלו להגיע לטף ולמקנה ללא שיילחמו תחילה נגד הגברים החמושים, ובעוד הם נלחמים, הטף והמקנה יוכלו לברוח.
כב הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן׃
כג וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן מרחוק וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ׃ בני דן סובבו את פניהם לכיוון אנשי מיכה, ושאלו למה נאספתם לרדוף אחרינו ?
כד וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹוהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם, וְאֶת הַכֹּהֵן, וַתֵּלְכוּ, וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ׃
מה עוד נשאר לי בבית שלא לקחתם? ואתם עוד שואלים אותי מה חסר לי? הרי אתם לקחתם לי את כל הדברים החשובים לפרנסתי.
כה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ׃ אל תדבר כי האנשים הכעסנים שנמצאים איתנו, יפגעו בכם ויהרגו את כל משפחתך.
כו וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ׃ מיכה ראה ששבט דן חזק ממנו, וחזר לביתו, בלי לנסות להחזיר לעצמו את מה שאנשי שבט דן לקחו ממנו.
כז וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ׃ אנשי דן שרפו את ליש כי אנשי ליש גילו התנגדות גדולה יותר לכיבוש ממה שאנשי שבט דן ציפו, ושבט דן לא הצליח לכבוש את העיר ללא שריפתה.
רד"ק: העיר הייתה מלאה בעבודה זרה, ובהקמת הפסל כוונתם הייתה לשם שמים.
רלב"ג: כדי להפחיד את יושבי שאר העיירות שנפלו בגורלם.
כח וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק קל יותר לכבוש ישובים בעמק. אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ׃ אנשי דן בנו מחדש את העיר והתיישבו בה.
כט וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל על שם דן בן יעקב. וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה׃
ל וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל, מלבי"ם: בשלב הראשון, בני דן הקימו רק את הפסל.
וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה יהונתן בן גרשם בן משה, ושינה הכתוב וכתב מנשה, (עם נון תלויה) כדי לתת כבוד למשה רבנו, שלא יאמרו שנכדו של משה רבנו עבד עבודה זרה. הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים
רלב"ג: הכהן המוזכר כאן אינו אותו כהן שמוזכר בעניינו של דוד, ואפילו לא צריך לומר שיהונתן מת, אלא שכאשר כתוב שהוא ובניו היו כהנים, אין הכוונה שהבנים שימשו ככוהנים אחרי יהונתן, אלא שכולם שימשו יחד ככוהנים.
לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃ יהונתן ובניו שימשו ככוהנים בבית העבודה זרה של שבט דן, עד סוף ימי עלי, עת גלה ארון הברית למחנה פלשתים.
רש"י: עד היום בו היה גלות סנחריב.
מהר"י קרא: לא רק שהפסל עמד עד לגלות ישראל, אלא שסנחריב לקח את הפסל אתו כשהוא לקח את שני עגלי הזהב.
רד"ק: לא ייתכן שהכוונה היא שהפסל עמד עד גלות סנחריב, כי הרי ברור שדוד או שלמה היו מבערים זאת. אלא הכוונה עד לחורבן שילה, ושמואל לא השמיד את העבודה הזרה משום שהוא עדיין לא היה נחשב ממש מנהיג כל עוד עלי עדיין היה חי, ועלי לא השמיד את העבודה הזרה כמו שלא מיחה בבניו.
רלב"ג: ייתכן שהכוונה היא שהפסל עמד עד שב"י שועבדו על ידי משעבדים חדשים, כנראה הכוונה ליבין מלך כנען. אולם, יש לומר שהכוונה לפני מות עלי.
לא וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹוקִים בְּשִׁלֹה. לאחר חורבן משכן שילה, ולאחר ששמואל התחיל לשפוט את בני ישראל, השמיד שמואל את הפסל.
