וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי, פְּלִשְׁתִּים; וַיַּגִּידוּ לוֹ, לֵאמֹור, הִנֵּה דָוִד, בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי. דוד הסתתר במערת עין גדי, כי שם מצא מים ואוכל לחייליו.
ב וַיּיִקַּח שָׁאוּל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל; "בָּחוּר" בתנ"ך זה גם מלשון נבחר, וגם מהמובחר, כלומר, שאול בחר את המובחרים שבאנשיו כדי לרדוף אחרי דוד. וַיֵּלֶךְ, לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, עַל פְּנֵי, צוּרֵי הַיְּעֵלִים.
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ, לא למלחמה נגד אויב חיצוני, אלא נגד דוד, ששאול הפך ל"אויב העם".
קשה להתעלם מהדמיון בין: שאול במלחמתו הראשונה בפלשתים: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל 3000 מִיִּשְׂרָאֵל, י"ג, ב לבין: וַיִּקַּח שָׁאוּל 3000 אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, ב. שאול השקיע במרדף אחרי דוד, מאמצים דומים לאלו שהשקיע בתחילת מלכותו במאבק עם הפלישתים.
ג וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה, וַיָּבֹא שָׁאוּל, לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו. דוד ואנשיו התחבאו בתוך מערה ליד עין גדי, כששאול נכנס אליה: לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו. שמואל ניבא בעבר לשאול, שבניו לא ירשו את כתרו, עכשיו שאול נכנס למערת עין גדי, בלי לדעת, שהמלך השני שמשח שמואל, נמצא בתוכה.
שאול במערה היה חשוף ופגיע, וכל מי שרצה לפגוע בו, יכל לעשות זאת.
אינטרסים: שאול נלחם כדי לשמור על זכותו להוריש את כתרו לבנו, ודוד ניסה להישאר בחיים, עד שתגיע שעתו של שאול למות והוא יירש את כסאו.
, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה, יֹשְׁבִים,
מי שבא מבחוץ, מאור היום לתוך מערה חשוכה, אינו רואה כלום, שאול נכנס מהאור לחושך ולא ראה שדוד ואנשיו מסתתרים בירכתי המערה. כד, ג. (ד)
אך מי שישב במעמקי מערה חשוכה, ראה מי נכנס למערה.
הקם להורגך השכם להורגו: ד וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֶיךָ!
הזדמנות פז, הזדמנות חד פעמית: אך דוד נמנע מלהרוג את שאול: דוד לא ניצל את ההזדמנות כדי להרוג את שאול, הוא לא רצה לרצוח את שאול, אולי כדי לא ליצור תקדים שמותר לרצוח את מי שה' משח אותו למלוכה, ע"פ רלב"ג).
וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹות אֶת… תחילת הפסוק יוצרת רושם, שדוד עמד לקבל את עצת עבדיו, ולכרות את ראש שאול, אך דוד רק כרת פיסת בד ממעילו.
גם הרלב"ג סבר שדוד חשב תחילה להרוג את שאול, אבל אז החליט דוד לכרות רק את: כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:
1. דוד כרת חלק ממעיל שאול: חלק מסמל המלוכה, מעיל המלך.
2. קריעת מעיל שמואל, הפכה לא בכוונה, לאות אבל על שאול ומלכותו, וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל, עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל;
3. כריתת חלק ממעיל שאול, הפכה לסמל, כריתת מלכותו.
4. כאשר שאול רדף אחרי דוד שהתחבא אצל שמואל, הוא נפל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, הבגדים יצאו נגד שאול. בַּלָּט, בשקט.
ה וַיְהִי, אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד, אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת, אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:
דוד התחרט: מצפונו של דוד לא הניח לו, לרצוח את המלך, והוא התחרט אפילו על זה שפגע במעיל המלך, שהקדיש את סוף חייו לניסיונות לרצוח אותו.
ו וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי, בּוֹ: כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא:
ז וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים, וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל; דוד היה מנהיג אמיתי, שמחליט וסוחף את אנשיו לצדד בעמדה שהוא החליט עליה.
אנשי דוד היו אנשים מרי נפש, הומלסים, אך דוד שלט בהם. שאול אמר: כי יראתי את העם! אבל אנשי דוד לא התקוממו נגדו כי הוא הנהיג את האנשים, לא נגרר אחריהם, ולא פחד מהם, כפי ששאול פחד מאנשיו.
הכלל עליו החליט דוד: לא להרג את שאול המלך. למה?
1. דוד היה מצפוני והתנגד לרצח.
2. דוד זכר שגם הוא נמשח למלך, ולא כדאי ליצור תקדים של התנקשות במלך הנוכחי, כדי להמליך אחר במקומו, לכן מי שנמשח למלוכה לא פוגעים בו.
3. דוד הבין שפגיעה במלך שהוא משיח ה', עלולה לקומם את העם נגדו, 4. דוד הבין שבעתיד, כשימלוך, עלולים לזכור לו שפגע במלך הקודם.
וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה, וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ. ח וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן, וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה, וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹור, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו,
וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחווּ, כששאול התרחק, דוד קרא אליו מרחוק, חלק לו כבוד, כיאות למלך, השתחווה לו אַפַּיִם ארצה, וקד לפני המלך הרודף אחריו להורגו, (כד, ח) דוד נאלץ לדבר עם שאול ממרחק בטוח, נפנף בכנף מעיל שאול הקרוע שבידו , ואמר לו: יא וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ, בְּיָדִי:
שאול זכר היטב, את התאונה שהתרחשה, כאשר תפס בכנף מעילו של שמואל שרצה לעוזבו, והמעיל של שמואל נקרע.
שמואל כעס עליו ואמר לו: קרע ה' את ממלכתך ונתנה לרעך הטוב ממך.
איך ידע עתה שאול כי דוד ימלוך? כי עכשיו ראה שאול את כנף מעילו ביד דוד, והבין שזה הרע "הטוב ממנו" שיתפוס את מקומו על כיסא המלכות, כבנבואת שמואל.
עכשיו היה בטוח שדוד הוא זה שימלוך אחריו. ולכן אמר אח"כ: עתה ידעתי כי מלוך תמלוך!
דוד: למה אתה רודף אחרי? כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ, דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי, לְקַחְתָּהּ.
נאום דוד: ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל, לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹור: הִנֵּה דָוִד, מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ י הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ, אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲורָגְךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ;
אני לא אפגע בך: וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא, יב יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי יה' מִמֶּךָּ; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
דוד ניסה לפייס את שאול, בשלל כינויים מחמיאים: אדֹנִי, אָבִי, מְשִׁיחַ ה', מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. דוד ניסה עוד אמצעים, כגון: משל קדום: יג כַּאֲשֶׁר יֹאמַר, מְשַׁל הַקַּדְמֹונִי, מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע; הבטחה: וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ, איני רוצה להיות רשע.
וכן כינויי גנאי לעצמו: כֶּלֶב מֵת, פַּרְעֹושׁ אֶחָד. יד אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף: אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת? אַחֲרֵי פַּרְעֹושׁ אֶחָד? אני כלום, לא נחשב.
טו וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְיֵרֶא וְיָירֵב אֶת רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.
ההתנהגות המכובדת והמכבדת של דוד לא נעלמה מעייני העם והוא רכש את אמונם של חלקים הולכם וגדלים בעם.
שאול הבטיח לדוד שלא ירדוף אותו שוב: טז וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד, לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד?
וַיִּישָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ,
למה שאול בכה? אולי מתסכול? עכשיו היה בטוח שדוד אמור לרשת אותו, וזכר כמה פעמים ניסה בעבר לתפוס אותו, לרצוח אותו, ולא הצליח!
יז וַיֹּאמֶר, אֶל דָּוִד: צַדִּיק אַתָּה, מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה יח וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי יט וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה;
שאול אמר מילים יפות, אבל שאול כנראה ידע, גם ברגע בו הבטיח להניח לדוד, שהוא ימשיך לרדוף אחריו גם בעתיד.
וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה, תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.
שאול הכריז דרמטית בפני שומעים רבים: כ וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל
את הדברים האלו שמעו 3000 אלפים מחיילי שאול ו-600 מאנשי דוד.
כא וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי , כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל;
וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל, אֶל בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה.
הַגִּבְעָתָה, מקום מגורי שאול בגבעת שאול, הזכור מפרשת פילגש בגבעה.
מהר מאד שכח שאול הבטחה זו, וחזר לרדוף את דוד.
המדרש (מדרש תהילים, מזמור נ"ח). אומר, שאנשיו שייכנעו אותו, שדוד לא רצח אותו, כי חשש, שאנשי שאול, יתפסו אותו כשיצא מהמערה, ויתעללו בו על שרצח את מלכם.
פרק כו א וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל, זו פעם שנייה שהזיפים ניסו להסגיר את דוד לידי שאול. נראה שאם העונש למי שעוזר לדוד, הוא השמדת כל כוהני נב, האמינו הזיפים, שגם השכר למי שיצליח בהסגרת דוד יהיה גבוה מאד.
לֵאמֹר: הנה כתובת! הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.
ב וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף, וְאִתּוֹ 3000 אִישׁ, בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, מנבחרי חיילי שאול, לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד, בְּמִדְבַּר זִיף ג וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ; וְדָוִד, יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר, וַיַּרְא, כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד, מְרַגְּלִים; וַיֵּדַע, כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן.
דוד העדיף להיות היוזם ולא הניצוד, במקום לברוח, התקרב בחשאי למחנה שאול, וממקום נסתר צפה בו מרחוק.
ה וַיָּקָם דָּוִד, וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל, וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל, וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ; וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו. שאול היה מוגן מאד, שכב במרכז המחנה, כשכל החיילים מקיפים ומגינים עליו בגופם.
מצב סמלי: מלך ישראל ישן, חסר הגנה, השומרים נרדמו, ודוד, המלך הנמשח היה מסוגל להרוג אותו, אך מטעמי מצפון, מוסר ותועלת לא רצח אותו.
ו וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִי-מֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, אֲחִי יוֹאָב (בני צרויה אחות דוד) לֵאמֹור: מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה?
משימה מסוכנת: וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי, אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ ז וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם, לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁותָו; וְאַבְנֵר וְהָעָם, שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו.
ח וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד, סִגַּר אֱלֹוקִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ; אבישי ראה הזדמנות להפטר מפני הצורך לברוח ולהתחבא כל הזמן משאול, הנה הקב"ה הביא את שאול למקום שהם יכולים להרוג אותו בקלות ובלי להסתכן.
מבקש לרצוח: וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ, פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה, לוֹ
ט וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי: אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה? י וַיֹּאמֶר דָּוִד, חַי ה', כִּי אִם: 1. ה' יִגֳּפֶנּוּ (מגפה), 2. אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת (מעצמו), 3. אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד (ייהרג) וְנִסְפָּה, בסדר!
יא חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'.
זו פעם שנייה שדוד סרב לנצל הזדמנות להרוג את שאול, כי הוא משוח ה', וכדאי לחכות בסבלנות לסופו, ולקבל את כיסא המלכות בכבוד, ולא כרוצח.
וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁותָו, וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה לָּנוּ. יב וַיִּיקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית, בתחילה דוד אמר לאבישי לקחת את חפצי שאול, בסוף הוא בעצמו הסתכן ולקח את חנית המלך. אולי לא סמך על אבישי, שיצליח להתאפק ולא להשתמש בחנית של שאול כנגד המלך. כך הבטיח ששום מעשה פזיז של אחד מאנשיו לא יסכן מוסרית את תביעתו לכתר המלכות.
דוד לקח את החנית שבאמצעותה ניסה שאול פעמים לרצוח אותו, וכך הוכיח לו, כי אינו זקוק להגנה, וכי דוד אינו מהווה סכנה לחייו, ואינו רוצה לפגוע בו.
וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, מֵרַאֲשֹׁותֵי שָׁאוּל, שאול היה רגיל להחזיק תמיד בחנית והיא הפכה לסמל לשלטונו, כמו שרביט המלך, ומדוע גם צפחת? אולי הצפחת הייתה בולטת וצבעונית, כך שניתן היה לראותה מרחוק.
החנית הייתה העיקר, אח"כ דוד יציע ששאול ישלח נער לאסוף את חפציו, ויזכיר רק את החנית, כי כנראה הצפחת הייתה חסרת חשיבות.
וַיֵּלְכוּ, לָהֶם; וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים, ה' עוזר לדוד: כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם יג וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר, וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק:
רַב הַמָּקוֹם, בֵּינֵיהֶם: ממרחק בטוח דוד נפנף בחנית של שאול, והוכיח כי היה יכול בקלות להרוג את שאול.
הפעם דוד לא כרת את מעיל שאול, ולא בייש אותו, אלא האשים את אבנר על שלא שמר על אדונו.
דוד למד מאביגיל, שכדאי להראות נדיבות ורחמים, תכונות שהעם מעריך במנהיגו. עוד למד ממנה, שבתוקפנות לא ישיג את אהדת העם, ואת רצונו שימלוך במקום שאול.
דווקא מחוות גדלות הנפש של דוד הביאה לו כבוד ותהילה.
תוכחה לאבנר שר הצבא שנרדם בשמירה: יד וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם, וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר. למה פנה דוד דווקא אל אבנר? לפי המדרש, בפעם הראשונה שאול מאד התרשם מכך שהייתה לדוד הזדמנות להורגו והוא לא עשה זאת, ולכן הבטיח לו שלא ירדוף עוד אחריו. אבל אח"כ אבנר שכנע את שאול, שלא צדקת דוד גרמה לו שלא לפגוע במלך, אלא החשש שאם יפגע במלך במערה, לא יוכלו אח"כ לברוח מפני חיילי שאול שמחוץ למערה, שהיו טובחים בהם בצאתם מהמערה. לכן שאול המשיך לרדוף אחרי דוד.
כיון שהלך לו שאול, אמרו לו גבוריו: וכי בשביל שלא הרגך במערה היה צדיק? יודע היה שאם היה עושה לך מאומה, היינו נכנסין ואוכלין אותו מיד, הביט ונתיירא. כיון ששמע – 'ויקם וילך מדבר זיף'… 'ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמור הלוא תענה אבנר', אמר לו: מה יש לו עכשיו לענותי, הרי אמרתם אמש לשאול על דבר המערה, שאלמלא עשה לך מאומה, היינו נכנסין ואוכלין אותו מיד, עכשיו הרי החנית והצפחת, מה יש לך לענות?
'הלוא תענה אבנר'! ולא היה לו לענות והיה כאילם ולא הודה בצדקו של דוד (מדרש תהילים, מזמור נ"ח).
בפעם הזאת התגנב דוד לתוך מחנה שאול, ואח"כ התגנב אל מחוץ למחנהו, והוכיח שגם כשאין לו כל סכנה משאול, הוא זה שבחר לא לפגוע בו.
לֵאמֹור, הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר; וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר, מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ?
טו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ (חשוב) אַתָּה, וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶל אֲדֹונֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם, לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹונֶיךָ!
טז לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם, אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹונֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה'! וְעַתָּה רְאֵה, אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁותָו? אמנם הפעם דוד האשים את אבנר על שלא שמר כראוי על מלכו, אבל שאול, הכיר בכך שהוא חי רק בחסדו של דוד, שלא ניצל את ההזדמנות והרג אותו, יז וַיַּכֵּר שָׁאוּל, אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר, הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד?
וַיֹּאמֶר דָּוִד: קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. הכרה זו לא גרמה ששאול פתאום יאהב את דוד, להפך השנאה והקנאה רק התגברו, יח וַיֹּאמֶר, (דוד) לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ: כִּי מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה בְּיָדִי רָעָה? יט וְעַתָּה, יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֵת, דִּבְרֵי עַבְדּוֹ:
מי אשם במרדף המטורף אחרי דוד? אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי הָאָדָם, אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה', כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹור לֵךְ עֲבֹד אֱלֹוקִים אֲחֵרִים,
טענת דוד: כל מי שחי בחוץ לארץ, גם אם זה מכיוון שנאלץ לברוח מארצו, כאילו עובד אלוהים אחרים, תוספתא עבודה זרה, פרק ד, ה-ו
כ וְעַתָּה, אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה, מִנֶּגֶד, פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹושׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּוף הַקֹּרֵא, בֶּהָרִים.
שאול איבד את המלוכה, בעיקר כי העם לא סלח לו על הרג כוהני נב, ודוד רצה להציב מודל אחר: הנה אדם שאינו מנצל הזדמנות כדי להרוג מלך שרודף ומנסה להורגו על לא עוול בכפו.
מדוע המשיך שאול במרדף חסר תועלת זה?
זו הייתה פראנויה חולנית ואובססיבית, ששאול הבין בשכלו שהיא שוחקת אותו, את חייליו ואת כל העם, אך הכפייה הנפשית ותאוות השלטון היו כל כך עצומים, ששאול לא הצליח להפסיק את המרדף שהזיק רק לו עצמו.
במוחו, הבין שאול, שדוד מתאים ממנו למלוכה, ולא חשוב מה יעשה, הוא לא ישנה את העובדה שדוד מצליח בכל מה שהוא עושה, ורוכש את אהדת העם, אבל רגשית, לא הצליח שאול להרפות מהמעמד המלכותי שרכש לעצמו, ולא הצליח להשלים עם העובדה שעליו להעביר את מלכותו לדוד.
כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד, תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ, הַיּוֹם הַזֶּה: הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה, הַרְבֵּה מְאֹד.
כה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹול תּוּכָל; כב וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ; וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וְיִקָּחֶהָ, כג וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ, אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם, בְּיָד, וְלֹא אָבִיתִי, לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' כד וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי: כֵּן
דוד מקווה: תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה' וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה.
| תמר | דוד |
| תמר הוכיחה את זכאותה בזכות, הפתילים,יהודה לא יסף לדעתה, תמר לקחה את סמלי השלטון: חותמת, מטה ופתיל. | דוד הוכיח את זכאותו בזכות קרע המעיל,דוד נפרד משאול: וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל הַמְּצוּדָהדוד לקח את סמלי השלטון: מעיל וחנית, |
פרק כ"ז פרידה אחרונה: א וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, הרשעים הן ברשות לִבן: "אמר נבל בלבו" (תהלים יד, א), "ויאמר עשו בלבו" (בראשית כז, מא), "ויאמר ירבעם בלבו" (מלכים א יב, כו), "ויאמר המן בלבו" (אסתר ו, ו).
אבל הצדיקים (כמו דוד: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ) ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א א, יג) "ויאמר דוד אל לבו" (שם כז, א), "וישם דניאל על לבו" (דניאל א, ח), "ויאמר י"י אל לבו" (בראשית ח, כא). בראשית רבה פרשה לד:
ללא אשליות: עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל;
שאול אמנם הבטיח לחדול מרדיפותיו אחרי דוד, ובפעם הראשונה, כששאול הבטיח לדוד שלא ירדוף עוד אחריו, דוד האמין לו.
הפעם דוד כבר לא האמין לשאול. פעמים חמל דוד על שאול, ופעם כבר הבטיח לו שאול, שיחדל לרדוף אחריו, אבל הפר את הבטחתו.
דוד חשב: עד עכשיו, למזלי, ה' היה לצידי. אבל גם מזל נגמר לפעמים, ובשאול, אי אפשר לבטוח. הוא מפר אותן בקלות. עלי להתרחק משאול, לפני שהמזל יפסק וה' לא יעמוד לצידי.
דוד זכר ששמואל משח אותו למלך. וגם שאול הודה בפני אנשיו, שהוא יודע שדוד ימלוך אחריו, אבל דוד חשש שלא יצליח להגיע אל היום המובטח לו, אם שאול, ימשיך במרדפיו.
וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ, וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ. זו השיחה האחרונה שינהלו דוד ושאול, עד מות שאול בהר הגלבוע:
הפעם הבאה שדוד ישמע על שאול, תהיה, כשנער עמלקי יבוא לספר לו כי הרג את שאול בשדה הקרב, כשהוא משלה את עצמו שדוד כל כך ישמח לשמוע על מות שאול, עד שיגמול לו ביד רחבה.
דוד עזב את שאול, נטול אשליה. עכשיו היה בטוח שאי אפשר לסמוך על שאול. דוד העדיף להתרחק אל מקום שם לא תשיג אותו ידו הארוכה של שאול.
וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי, מִיָּדוֹ. דוד החליט להעלם מהשטח, ולחכות בבטחה בממלכה זרה, עד ליום שבו יזכה להיות מלך. מקיאבלי כתב בספר ״הנסיך״: שאסור לשליט המבקש לשרוד, לבטוח באף אדם.
אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. פעמים רבות ניסה שאול להרוג את דוד, עד שדוד הבין שרק בריחה אל הפלישתים, תציל אותו בבטחה מיד שאול! הפלישתים היו האויב הכי חזק של ישראל, ושאול לא היה מעז לפלוש לתחומם כדי לצוד את דוד.
אבל הרי דוד כבר ברח פעם לגת, ונאלץ להעמיד פני משוגע, כדי שהפלישתים, שלא שכחו לו שהוא הרג את גוליית מגת, והמשיך להילחם נגדם גם אח"כ, לא יהרגו אותו.
מה השתנה? למה חזר לשם? בפעם הראשונה דוד הגיע לבדו, פליט חלש ונרדף, ובידו חרב גוליית, שהרגיזה את פלישתים כמו שסדין אדום, מרגיזה שור. אז דוד הסתיר את זהותו, אך עבדי לכיש זיהו אותו, והוא נחשב למסתנן מסוכן. ועתה:
1. דוד נרדף בידי שאול, ואכיש השתוקק לכבוש את כל ממלכת שאול, לכן האויב של שאול היה יכול להפוך לבן בריתו של אכיש.
2. בינתיים דוד צבר עצמה, הפעם, בא עם 600 חיילים מאומנים ומחומשים, חיילים בעלי ניסיון קרבי. פלוגה כזאת היא תוספת מבוקשת אצל כל מלך.
עכשיו היה יכול לנהל משא ומתן מעמדת כוח. כך יכול היה לקבל את הסכמת המלך לשהות בממלכתו, בלי ששאול יסכן אותו עפ רד"ק.
בשתי הפעמים שבהן ברח דוד לגת, הוא שכנע את המלך בכנותו, אך עבדי אכיש, חשדו בו כל הזמן. בפעם הראשונה היועצים שכנעו את מלכם לא לבטוח בדוד, בפעם הזאת אכיש בטח בדוד, אך לפני מות שאול שוב ישכנעו היועצים את אכיש להרחיקו.
בריחה אל האויב העיקרי של ישראל, יכולה להיחשב כבגידה, אבל דוד, כפי שנראה, היה סוכן כפול, הוא התחמק משאול, רימה את מלך גת, והצליח במזל לשרוד עם אנשיו, עד ששאול נהרג על הגלבוע.
מיד אחרי מות שאול, יחזרו הפלישתים להפוך לשונאי ורודפי דוד, והוא יהיה זה שבסופו של דבר יכריע אותם, עד שלא יכלו עוד לאיים על ישראל.
ב וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ: אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת, גַּת הייתה עיר גבול – בין הפלשתים במזרח לבין ממלכת יהודה במערב.
דויד עבר עם גדודו, 600 איש, לארץ פלשתים, שם שלט אכיש מלך גת, וביקש מהמלך שייתן לו מקום ולגדודו שמו א' כ"ז, 6
ג וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ: דָּוִד, וּשְׁתֵּי נָשָׁיו, אֲחִינֹועַם הַיִּזְרְעֵאלִת, וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית.
2 הנשים של דוד באו משני מקומות שונים, אביגיל, אלמנת איש חשוב ממשפחת כלב, חיזקה את מעמדו ביהודה,
ואחינועם מיזרעאל, חיזקה את מעמדו בין שבטי ישראל הצפונית.
מחנה דוד לא כלל רק 600 חיילים, אליהם נלוו נשים וילדים.
ד וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, כִּי בָרַח דָּוִד גַּת; וְלֹא יָסַף עוֹד, לְבַקְשׁוֹ. הטכסיס של דוד הצליח, שאול הפסיק לרדוף אחריו, ודוד יכול היה להתחיל לתכנן את המשך דרכו. כך הצליח דוד להתרחק גם משאול וחייליו וגם מכל מבקשי רעתו, כמו אנשי זיף, שבלשו אחריו, וששו להלשין עליו לשאול.
ה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה וְאֵשְׁבָה שָּׁם; וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה, עִמָּךְ,
דוד ידע לתקשר עם אנשים ולעורר אצלם אמון, הייתה לו כריזמה, והוא ידע להקסים נשים וגברים, וגם אכיש נכבש בקסמיו.
דוד הצליח לשכנע את אכיש שהוא יביא תועלת לפלישתים אם ישב באזור הספר ויגן על גבוליות מדינתו, מפני שבטי הסביבה שהיו פושטים על ישובים חלשים, ובוזזים אותם.
ו וַיִּיתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת צִקְלָג; אולי קיווה אכיש שבעתיד דוד ואנשיו יעזרו לו גם לכבוש את ממלכת שאול.
אחרי שנאלץ לעזוב את מולדתו והדגיש: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'", (כו, יט) דוד כבר לא היה פליט נרדף, הוא מצא מקלט בצקלג.
דוד מצא מקום קבוע להתבסס בו והתחיל לבנות את צבאו וממלכתו.
כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, בּוֹאֲךָ שׁוּרָה,
צקלג הדרומית, אפשרה לדוד לחיות בשולי ארץ יהודה, ושלטה על כל אזור הדרום, וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם, מדינה דרומית-מערבית, חזקה, שאף אחד לא העז להתגרות בה. לָכֵן הָייְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה
ז וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים, אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים, וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. כנראה שנה או שנתיים ו- 4 חודשים.
בפרשת פילגש בגבעה כתוב: "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים' שופטים י"ט, ב. הדמיון בין שני סיפורים אלו, נועדה כנראה לגנות את דוד על משך הזמן שישב בגת.
ח וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי: דוד החל בפשיטות מאורגנות על גשור, ועל גזר ועל עמלק (שמ"א כ"ז, 8), שהיו שבטים נודדים שחיו על חרבם, והתפרנסו, משוד, גזל וגניבה, והציקו לעבריים בדרום יהודה.
היה לדוד צבא מאומן ומחומש, בן 600 איש, הוא נלחם בשודדי הדרום, וניצח בהתנגשויות שהיו ביניהם.
ט וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ, וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה;
יא וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד, לְהָבִיא גַת לֵאמֹור פֶּן יַגִּידוּ עָלֵינוּ, לֵאמֹור: כֹּה עָשָׂה דָוִד, וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ, כָּל הַיָּמִים, אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים דוד לא לקח שבויים, כי שבויים היו יכולים לגלות שהם לא נשבו בערי יהודה.
דוד שיחק משחק כפול בפני אכיש. למעשה הוא נלחם בשבטי השודדים בדרום הארץ, אך הציג בפני אכיש מצג שווא כאילו הוא נלחם בבני עמו, ופגע ביישובי יהודה שבדרום הארץ.
דוד שיחק באש, וכמו לוליין על חבל במרומי הזירה, צעד אחד מוטעה, והוא היה עלול ליפול אל מותו.
דוד שרד, אבל במחיר נפשי כבד, של צלקות ודילמות מוסריות, שליוו אותו לאורך שנות ההמלטות משאול.
בינתיים השתנה מעמדו של דוד, הוא כבר לא רק נרדף אלא מפקד גדוד, שניצח את עמלק, וחוקק חוקים.
וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹורִים וּגְמַלִּים, וּבְגָדִים, דוד זכה בשלל רב, כשחזר מהקרבות עם שבטי הדרום. השלל הספיק לכמה דברים: השלל פרנס אותו, את אנשיו, ונשאר לו די להביא, בשלב הראשון, דברים יקרים למלך גת, כדי שזה ימשיך להעניק לו חסות, ואח"כ נתן מהשלל גם לזקני יהודה.
אחרי כל קרב, דוד שלח:
1. לזקני יהודה חלק מהשלל, וכך ביסס את מעמדו ביו שבטי הדרום.
2. חילק מהשלל ללוחמים.
3. נתן גם לתומכי הלחימה.
4. נתן חלק מהשלל לאכיש מלך גת.
מי לא קיבל? דוד לא שמר את השלל לעצמו, והוכיח שהוא מלך צדק. כל אלו שינו את מעמדו ואפשרו לו להתקדם אל השגת המלוכה.
וַיָּשָׁב, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ י וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם; וַיֹּאמֶר דָּוִד, עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב, הַקֵּינִי. אכיש שאל את דוד, מאיפה השלל?
דוד העמיד פנים שפגע בישובים יהודיים. מקיאוולי כתב ששליט חייב לשקר, כדי להצליח. יב וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ, בְּדָוִד, אכיש האמין שדויד נאמן לו, וכי הוא פשט על ישובים ישראליים בדרום. לֵאמֹור:
ובזאת: יב הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם. כך נוצר אצל אכיש הרושם שדוד שרף את הגשרים עם מולדתו הקודמת, ועכשיו יאלץ להיות נאמן לו, כי אין לו לאן לחזור.
העובדה שדוד פגע בשבטי דרום הארץ הלא יהודים, הצילה את דוד מלהיחשב כבוגד בעמו, וכמי שמסייע לאויב בעת מלחמה.
רד"ק – בפירושו לדה"א כ"ב, ח, שם דוד הסביר לשלמה בנו, מדוע לא זכה לבנות את בית המקדש: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹור דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי,
רד"ק: ובאמרו 'דמים לרוב שפכת ארצה' כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה 'לפני'… גם בדמי הגויים = נראה שהכוונה לכך שלא השאיר שבויים בחיים, אמנם מחוסר ברירה, אך עדין זה לא נזקף לזכותו.
הפלישתים היו מודעים לווקום שנוצר בממלכה בשל המאבק בין דוד ושאול, והם התחזקו כל כך, שמשפלת החוף המערבית דרומית, פלשו עד הגלבוע ושם ניהלו את המלחמה נגד שאול, צפונית מזרחית מממלכתם.
במלחמה אחרונה זאת, כמעט כל חבלי הארץ נפלו בידם. כל מה ששאול השיג בימי מלכותו התפוגג. ולאחר מות שאול, דוד נאלץ להתחיל את המלחמה בפלישתים שוב מאפס.
מלחמת אכיש בשאול: כ"ט א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מחניהם, אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל, התקפה גדולה של פלשתים על ישראל.
מלחמת שאול האחרונה: ב וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים;
וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עֹבְרִים בָּאַחֲרֹונָה עִם אָכִישׁ, דוד ואנשים נמנו עם חיילי אכיש מלך גת, ואולי היוו את חיל המשמר האישי שלו.
א וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִילָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים (כ"ח, א-ב).דומה שפסוקים אלו מציינים את הצלחת תוכנית דוד.
בפני אכיש העמיד דוד פנים שהוא נאמן לו, אך נראה שברגע המכריע ביקש להיות גייס חמישי ולעזור לישראל לנצח את פלישתים.
האם היה מצליח במשחק הכפול גם במהלך הקרב? לא נדע לעולם.
ג וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? סרני פלישתים התנגדו שדוד יצא איתם למלחמה נגד ישראל, כי היו בטוחים שבשעת הקרב דוד יצא נגדם ויעזור לאחיו. אכיש ניסה לסנגר על דוד:
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים, וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ד וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם.
העובדה ששרי אכיש יצאו נגד מלכם ולא הסכימו בשום אופן להסכים שדוד יצא איתם לקרב, עד שאכיש הבין שאם לא ייכנע הם יצאו נגדו, מעידה, שהם היו בטוחים שדוד יילחם לטובת בני עמו.
דוד היה בעיניהם בוגד וגייס חמישי במחנה שלהם.
וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, ה הֲלוֹא זֶה דָוִד, אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹור: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו.
"האריכות שבה מביא התנך את דברי הסרנים, ובמיוחד אזכורה של שירת הנשים על גבורתו של דוד אשר הכה ברבבותיו, משמשים כאן לחיזוק מגמת האפולוגטיקה, המכוונת לרמוז על כוונותיו הסמויות של דוד ועל נאמנותו דווקא לעם ישראל. משה גרסיאל, מתוך "עולם התנ"ך: ספר שמואל א.
האריכות בה נאלצו סרני פלישתים לשכנע את מלכם לא לגייס את דוד למערכה נגד שאול, משכנעת שדוד אכן היה בוגד בהם ברגע המכריע.
וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה; וּבַמֶּה, יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹונָיו הֲלוֹא, בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם,
סרני אכיש היו בטוחים שדוד ימוטט את צבאם במהלך הקרב, וכך יוכל לחזור לעמו כמנצח, וגם שאול יאלץ להתפייס אתו, ולא יוכל עוד לרדוף אותו.
מההתנהגות הקודמת של דוד ניתן להבין, ששרי אכיש צדקו ודוד שוב התכוון להילחם נגד הפלישתים תוך שימוש במסווה שהוא יוצא לעזרתם.
שרי פלישתים לא התרצו, ולא התרשמו מטעוני אכיש. הם דרשו להרחיק את דוד. אף אחד לא מחפש מרד, ערב יציאה לקרב, ואכיש נכנע לדרישת אנשיו, והרחיק את דוד.
מזלו של דוד שיחק לו, שרי אכיש התנגדו לשתפו בקרב, וכך נחסכו ממנו כל הדילמות.
אכיש ניסה לפייס את דוד: ו וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי ה' כִּי יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה.
יכול להיות, שאם דוד היה מצליח להצטרף לקרב כגייס חמישי, ישראל לא הייתה נוחלת מפלה כה נוראה, ומאבדת את כל צבאה ואת רוב שטחי אדמתה.
ז וְעַתָּה שׁוּב, וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם; וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים.
דוד העמיד פני מתמרמר. ח וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ, מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
האם בעומק לבבו הוקל לדוד כששמע שלא יצטרך לצאת למלחמה עם אנשיו, ולא יצטרך לתמרן בין 2 המחנות ולהעמיד פנים שהוא נגד ישראל?
ט וַיַּעַן אָכִישׁ, וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד, יָדַעְתִּי, כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹוקִים; אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ: לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה י וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְעַבְדֵי אֲדֹונֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ; וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר, וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ.
ה' מנע מדוד לשכנע את אכיש לצאת אתו ולבגוד בו, כדי ששאול ייפול כפי שניבא שמואל.
אכיש נאלץ לדחות את דוד ולשלח אותו לצקלג בדרום יהודה לחכות במתח כדי לשמוע מה יהיו תוצאות הקרב בין הפלישתים ושאול.
וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו, לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לדוד זרחה השמש בבוקר, ושאול יצא בלילה אל אשת בעלת האוב, כי השמש שלו עמדה לשקוע,
לָשׁוּב, אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, עָלוּ יִזְרְעֶאל.
שאול יצא לקרב בלי דוד, שאותו הרחיק ברדיפותיו. לו דוד היה עומד לימינו, כנראה ששאול לא היה נהרג, בניו לא היו נהרגים, ועם ישראל לא היה מובס.
רוב כיבושי שאול נפלו בידי אכיש וישראל חזרה למצבה הנורא, ערב משיחת שאול, כשמלך עמון העז לדרוש: נקרו את עין ימין.
| שאול ע"פ חגי משגב. | דוד |
| המלך הראשון, לא האמין בעצמו, היה חלש, מדוכא, חש נרדף ונבגד. | דוד שירת בחצר המלך כנגן ושר צבא. קשר קשרים עם מלכי מואב ופלישתים. |
| שבט בנימין קטן וחלש, התנחל בין הגבעונים, ילידי כנען, שנאסר לגעת בהם. | פוליטית: שבט יהודה חזק, גדול, לא הצטרף למלחמות אחיו, והצליח לשגשג. |
| שאול לא היה איש צבא, ומלבד במלחמת יבש גלעד לא נלחם בעוז. היה אובססיבי ועסוק ברדיפת דוד. | דוד נשא לאישה ראשונה את מיכל בת שאול ונקשר לבית המלוכה, גם את נשיו האחרות הקפיד לקחת ממשפחות חזקות ומשפיעות. |
| שאול ניהל את ענייני הממלכה מביתה בגבעה. | דוד קבע את ביתו הראשון בחברון, ואחר הפך את ירושלים לבירת עם ישראל. |
| שאול ניסה לנהל את הממלכה, לנהל גם תחומים שלא שלט בהם, וניהולו לא היה תמיד טוב. | דוד ידע לפזר סמכויות ובחר אנשים לנהל את הכספים, את המנהל ואת הצבא. וכך כונן צבא מאומן ומגובש. |
