פרק ל א וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
שרי אכיש חשדו, בצדק, שדוד אינו נאמן לפלישתים, והם אילצו את מלכם לא לשתף את דוד במלחמה נגד שאול ולהחזיר אותו ואת אנשיו אל בסיסם.
דוד ואנשיו חזרו במפתיע אל בסיס הבית שלהם: בציקלג, שם חיו הנשים והילדים ששמרו על הרכוש כשהגברים יצאו להילחם.
וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ, (לפני כן) אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג, אין ספק שהעמלקים ידעו שגם דוד ואנשיו וגם אכיש ואנשיו, עומדים לצאת לקרב בגלבוע נגד שאול.
זו הייתה שעת כושר נפלאה עבורם, לפשוט על מחנה הנשים חסרות הישע, ולקחת שבויים שאין להם מגן. וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
כשדוד ואנשיו חזרו לעירם, הם מצאו אותה שרופה וריקה מאנשים.
העמלקים, סוחרי עבדים: ב וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ; וַיִּנְהֲגוּ, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם, נשים וילדים נחשבו לרכוש. הנשים נאנסו או נמכרו לגברים שחשקו בהם, וכולם, כולל הילדים, נמכרו לעבדים.
בפרק הקודם דוד הרג את כל העמלקים, וויתר בכך על רכוש וכסף רב, כדי שאכיש לא יוכל לשמוע שדוד לא נלחם נגד בני עמו אלא נגד עמלקים.
יחד עם זה, זה היה גם מעשה סמלי: דוד עשה את מה שציווה שמואל על שאול: הרוג את כל העמלקים, הוראה ששאול לא קיים, ודוד כן קיים.
ייאוש והרגשת כישלון וחולשה: ג וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר, וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ; וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹותֵיהֶם, נִשְׁבּוּ ד וַייִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּוחַ, לִבְכּוֹת, דוד ואנשיו עברו תהליך של אבל, כשנודע להם שאיבדו את ילדיהם, את נשותיהם וכל רכושם.
ה וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד, נִשְׁבּוּ אֲחִינֹועַם, הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי ו וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ.
מצודת דוד 6: רצה לומר, מלבד הצרה שנשבו נשיו, כי עוד אמרו העם לסקלו באבנים, על שהיה מסבב (מתכוון) לרדת למלחמה עם אכיש, והיה זה סיבה (עונש) ל(כ)שיבואו עמלק ועשו מה שעשו. נענשו על שרצו להילחם עם אכיש.
יכול להיות שאנשי דוד התנגדו לתוכנית הסתר של דוד לעזור במלחמה נגד הפלישתים, דווקא לשאול, מי שהפך אותם לאנשים "מרי נפש".
זו נקודת השפל הכי נמוכה אליה מנהיג יכול להידרדר.
לא רק שלא הצליח לשמור על המחנה, על הנשים והילדים שנחטפו, גם חייליו רוצו לסקול אותו באבנים.
כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם, אִישׁ עַל בָּנָו וְעַל בְּנֹותָיו;
צריך להאשים מישהו, ודוד היה הכי זמין, ולמרות שגם הוא נפגע, חייליו האשימו אותו באסון שקרה להם. ואולי באמת, דוד היה צריך להשאיר כוח גדול יותר כדי לשמור על הנשים והילדים, וכמנהיג הקבוצה, האחריות הייתה שלו.
את המשבר הגדול שחווה דוד, כשחייליו קמו עליו, הוא ידע להפוך לניצחון.
קור הרוח שהפגין דוד והתנהגותו, השפיעה על אנשיו, הם ראו שיש להם מנהיג היודע מה יש לעשות.
דוד, בניגוד לשאול, היה מנהיג אמיתי. הוא איבחן את מצבו, תיכנן תוכנית פעולה, הצליח לסחוף אחריו את כל חייליו, ניצח, החזיר את השבויים, וחזר עם שלל רב. המשבר נהפך למנוף להצלחה, בזכות מנהיגותו. איך?
1. וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד, בַּה'– עם כל זה היה דוד מתחזק עצמו להִישען בה'.
דוד התחזק באמונתו, וקנה סוג של אמונה עמוקה בה' שעזרה לו בכל שנות חייו ובכל שנות מלוכתו.
דוד היה מאמין גדול שתמיד סמך על אלוקיו, גם בפרשת בת שבע, אמר: חטאתי לה'. וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד, בַּה' אֱלֹוקָיו.
2. שאל בה': העובדה שדוד התפנה לשאול בה', שידרה לאנשיו, שהוא שולט במצב ויודע מה לעשות.
מה היה לדוד לשאול? הרי ברור שהיה צורך לרדוף אחרי השבויים, אך דוד ידע שברגע משבר כזה, הקשר עם ה' יחזק אותו ואת אנשיו, יחדש את בטחונו ואת בטחון אנשיו ואת הנחישות שלהם.
לפני הקרב בגלבוע נקלעו גם שאול וגם דוד למצוקה נוראה, אנשי דוד רצו לסקול אותו, ושאול ראה את מחנה פלישתים, והתמלא בפחד, ורעדה.
אבל דוד ידע להתחזק, לבטוח בה', להתמלא באמונה, לאזור כוחות, לצאת לפעולה ולהצליח. ושאול שקע במעמקי הייאוש, לא התנער, לא מצא כוחות בקרבו, ויצא בפחד ובלי להאמין בעצמו, לקרב הגדול ביותר בחייו.
ז וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִי-מֶלֶךְ, הַגִּישָׁה נָּא לִי, הָאֵפוֹד;
שאול הרג את כל כוהני נב, רק אביתר הצליח לברוח מנב, הביא אתו את האפוד, והפך לכוהן של אנשי דוד. כמו בעבר, בכל פעם ששאול ניסה לפגוע בדוד, הוא ומחנהו רק התחזקו.
וַייַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפוֹד, אֶל דָּוִד ח וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹור, אֶרְדֹּוף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ; וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל,
ה' ענה לדוד תשובה מלאה יותר ממה ששאל.
דוד תמיד שאל ותמיד נענה.
שאול או שלא שאל, או שלא נענה, או שלא הייתה לו סבלנות לחכות לתשובה.
התשובה הרגיעה את האנשים והם שוב קיבלו את מנהיגות דוד. הם ידעו שדוד מסוגל להפוך כישלון לניצחון.
מרדף: ט וַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר; וְהַנּוֹתָרִים, עָמָדוּ, לא כולם בעלי כושר שווה, והאיטיים והחלשים נותרו מאחור, כדי לא לעכב את המהירים, ושמרו על חפצי אלו שהתקדמו.
לדוד ואנשיו היה מזל שהעמלקים לקחו שבויות, כי הן האטו את קצב הבריחה של העמלקים, וכך דוד הצליח להשיג אותם.
י וַיִּרְדֹּוף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ, מָאתַיִם אִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְּרוּ,
חמלה על נַעַר מִצְרִי: יא וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיּיִקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד; וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם יב וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, אֵלָיו: כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, וְלֹא שָׁתָה מַיִם, שְׁלֹשָׁה יָמִים, וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
אסור לתת מדי הרבה אוכל למי שלא אכל 3 ימים. בסוף מלחמת העולם השנייה, היו ניצולי מחנות, שאכלו מדי הרבה לאחר ההצלה, ומכיוון שגופם לא ידע עוד להתמודד עם כמויות אוכל גדולות הם מתו בגלל האוכל הרב שאכלו.
חיילי דוד היו חכמים, הם נתנו לנער הגווע ברעב: לֶחֶם, חיכו מעט ורק אז נתנו גם: פֶלַח דְּבֵלָה (תאנה) וּשְׁנֵי צִמֻּקִים.
דוד ואנשיו התייחסו בחמלה וכבוד אל הנער הגוסס למרות שלא יכלו לנחש שהוא יועיל להם. יג וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד (כשהתאושש) לְמִי אַתָּה, וְאֵי מִזֶּה אָתָּה?
וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי, וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי, הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה (ימים) יד אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת צִקְלַג, שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, הֲתוֹרִידֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה?
וַיֹּאמֶר (העמלקי) הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹוקִים: 1. אִם תְּמִיתֵנִי, 2. אִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי, וְאוֹרִדְךָ, אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה.
הנער התאושש ושמח לשתף פעולה עם מציליו כי זכה ליחס אנושי מהחיילים הזרים והלא מוכרים האלו, בניגוד ליחס הנורא והאכזרי שקיבל מאדונו שניצל אותו כשהיה בריא, וזנח אותו למות ברעב ובצמא, ברגע שחלה.
חגיגת הניצחון של העמלקים: יז וַיֹּרִדֵהוּ, (בהנחיית הנער המצרי) וְהִנֵּה נְטֻושִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וְחֹגְגִים, בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה,
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף (הרוח הנושבת (נושפת) בתחילת או בסוף הלילה) וְעַד הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם; וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ,
כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.
שחרור כל השבויים: יח וַיַּצֵּל דָּוִד, אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו, הִצִּיל דָּוִד יט וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת,
וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם: הַכֹּול, הֵשִׁיב דָּוִד.
שלל: כ וַייִּקַּח דָּוִד, אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר; נָהֲגוּ, לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ, זֶה שְׁלַל דָּוִד כא וַיָּבֹא דָוִד, אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד, וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ;
וַיּיִגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם, וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם
דוד בעמדת כוח: מנקודת השפל אליה נקלע, הצליח 1. לעודד את אנשיו, 2. להחזיר את כל השבויים, 3. להרוג את רוב העמלקים, 4. לחזור עם שלל רב.
עכשיו יכול היה להתמודד מול הרעים: כב וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּיעַל, מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד,
וַיֹּאמְרוּ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי, לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ: שייקחו חזרה את נשיהם וילדיהם, ויגידו תודה: כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ, אלו שהלכו עם דוד, הם היו החזקים, בעלי הכוח, הם נלחמו וסיכנו את חייהם, רצו את כל השלל לעצמם, ובכל זאת כאשר דוד דיבר, הם הקשיבו:
מי דיבר? אִישׁ רָע וּבְלִייַּעַל, למרות זאת דוד כיבד אותם וקרא להם: אֶחָי!
דוד נגד חמדנות הלוחמים: כג וַיֹּאמֶר דָּוִד, לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי:
אֶחָי: במלה זו יצר דוד קירבה רגשית עם אנשיו, ולמרות שהתנגד לדעתם, הוא ייצר רקע להבנה, לדו שיח ולקבלת דעתו.
ה' עזר לנו: 1. אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, 2. וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, 3. וַיּיִתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ, בְּיָדֵנוּ, לא הכוח שלנו קובע, ניצחנו בזכות ה', ועלינו לעזור גם לחלשים, לאלו ששמרו לנו על הכלים.
נבל לא הסכים לשלם לנערי דוד ששמרו על צאנו ורועיו, ודוד ביקש "צדק חלוקתי", גם לנכים, לחלשים, לאיטיים וגם לשומרים.
דוד חוקק חוקים חדשים, וכל אנשיו נשמעו וקיבלו על עצמם לציית לחוקיו: כד וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה? כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.
רשי כתב שאת החלוקה הזאת למד דוד ממעשי אברהם. גם אברהם לא הסכים לקחת לעצמו משלל המלחמה, למרות שהוא ניצח 4 מלכים, ושיחרר את לוט בן אחיו מהשבי.
אברהם ביקש שלל לחייליו, ואת השאר השאיר למלכיצדק, מלך שלם.
כה וַיְהִי, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹוק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, (גם לתומכי לחימה, מגיעה תשלום) עַד הַיּוֹם הַזֶּה. חוקי דוד התקבלו ע"י כל העם.
כל חייליו קיבלו עליהם לציית לדוד מנהיגם ולקבל את החלטותיו.
השוואה בין מנהיגות שאול ודוד: דוד היה מנהיג שכפה את דעתו על אנשיו, ובחוכמה ושכנוע קבע נורמות התנהגות ראויות.
ושאול אמר: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם ט"ו 24.
לא ידע להגיד: אחרי! ובמקום להוביל את העם נגרר אחריו.
דוד תיכנן את עתידו, ושלח לכל זקני יהודה חלקים מהשלל, בבחינת: שלח לחמך על פני המים, וברבות השנים תמצאנו. כו וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג, וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹור: הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה' כז לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר כח וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ. כט וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל, וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר, בְּעָרֵי הַקֵּינִי. ל וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ לא וְלַאֲשֶׁר, בְּחֶבְרוֹן; וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּך שָׁם דָּוִד, הוּא וַאֲנָשָׁיו.
דוד הצליח: 1. להחזיר לאנשיו את הנשים, הילדים והרכוש, 2. קבע חוקי מלחמה צודקים, 3. דאג להזכיר לזקני יהודה כי יש מנהיג חדש בסביבה, מנהיג שדואג להם, שומר על הרכוש, ומחלק את המשאבים בין כולם, וכך השיג גם את נאמנות אנשיו, וגם את הכרת התודה של מנהיגי יהודה.
העמלקים הפקירו נער חולה למות מרעב וצמא, ודוד שידע שהחיילים החלשים יאטו את צבאו, אמנם השאירם מאחור, אבל בחר לדאוג להם.
פרק זה כתוב אחרי פרשת אביגיל ונבל, והוא בא להראות שבניגוד לרצון דוד להשמיד את כל הגברים שעבדו אצל נבל ולקחת לעצמו שלל ענקי, הפעם דוד הציל נער מצרי, נתן לו צימוקים ודבלים, המוזכרים בתנך רק אצל אביגיל שנתנה אותם לאנשי דוד, ולא הסגיר את הנער לאדוניו, כמצוות התורה.
"(א) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:
(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:
(ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ".
וכך יהושע בן לוי אומר במדרש (ויקרא רבה פרשה כא) על תהילים (פרק כז)
"בקרב עלי מרעים", אילו עמלקים – "ועמלקי פשטו אל נגב ואל ציקלג".
"לאכל את בשרי" – "ושתי נשי דוד נשבו".
"צרי ואיבי לי [המה כשלו ונפלו]" – "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם".
מכאן ואילך אמ' דוד "אם תחנה עלי מחנה" של עמלקים, "לא יירא לבי".
"אם תקום עלי מלחמה" של עמלקים, "בזאת אני בוטח", בה'.
דוד רדף אחרי העמלקים ששבו את נשותיו, ניצח אותם, ובזז אותם, ובאותו זמן נער עמלקי, בא בערב, אחרי הקרב בגלבוע, לבזוז את המתים, הרג את שאול, שחס על המלך העמלקי ולא הרג אותו, כפי ששמואל ציווה עליו.
לו היטלר לא היה מכריז על "טיהור הגזע הנאצי" והשמדת היהודים, יתכן שהיה מנצח במלחמת העולם השנייה, כי הופנהימר ממפתחי האטום, ומדענים יהודים גרמנים רבים ברחו לארה"ב ועזרו לה לפתח את פצצת האטום.
לו שאול לא היה מבריח את דוד, נעזר בכישורי המלחמה המעולים שלו, ומשתף אותו בבניית צבא ישראלי חזק, אולי היה מנצח את הפלישתים.
ודוד נאלץ לחיות כרדוף, אך שרד.
פרק לא א תבוסה: שאול לא הצליח לאחד את כל עמו נגד הפלישתים, כי רדיפתו האובססיבית אחרי דוד, גרמה שרבים, בעיקר משבט יהודה, העדיפו לחבור דווקא אל דוד ולא היו עוד נאמנים לשאול.
שאול שחשש מכך שדוד ואנשיו מהווים חיזוק לכוח הצבאי של אויביו, הפקיר את עמק יזרעאל בידי הכנענים, כי חשש שאם ילחם בהם יותקף מדרום בידי הפלישתים ודוד, (אורבך, א המדבר וארץ הבחירה, עם עובד, ת"א, תשיח, 199).
כשרצו הפלשתים להילחם עם שאול הם זכרו כי מסוכן להילחם אתו בשטח הררי ולכן בחרו להילחם בעמק יזרעאל, והביאו עמם שריון ברזל, לבוש מגן וחניתות. חולשת שאול, אפשרה להם להתבסס בשטח ישראל, עד הגלבוע.
שאול פחד וחשש: שאול הגיע אל הקרב האחרון בודד, בנו לא ליווה אותו אל בעלת האוב, אלא חיילים אלמונים, ואחרי המפגש איתה הרגיש בודד וננטש, גם ע"י שמואל, גם ע"י ה', וגם ע"י בנו יונתן.
שאול לא היה איש של טכסיסים, כמו דבורה שירדה מהר תבור, כשראתה שרכב הברזל של הפלישתים, שקע בבוץ.
הוא לא היה גם איש של טכסיסים, כמו יונתן, שהתגנב בלילה אל עורף האויב הפלישתי והצליח לבלבל, ולהניס צבא שלום, שלא ידע מה נפל עליו.
בקרב האחרון שלו, שאול מתואר כדמות טרגית. הוא לא הצליח להתמודד בצורה ראויה עם המלוכה שקיבל, למרות שלא רצה בה, לא ידע להתמודד עם משיחת דוד, ולא ידע איך להתמודד עם בשורת המוות ששמע משמואל.
היום האחרון בחיי שאול: א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּוע.
לשאול ולצבאו לא היה כל סיכוי במישור, מול רכב הברזל, וחרבות הברזל של הפלישתים, והוא לא הצליח לגרור את הפלישתים לעלות על ההר.
חוסר הביטחון והייאוש שקינן בלב שאול, הדביק את חייליו, וגרם מהר למנוסתם: וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּועַ.
עם תחילת הקרב נפלו חללים ראשונים מצבאו של שאול, וזה גרם למנוסת אנשיו: וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. ואולי התחילו לנוס עוד לפני הקרב.
ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו; נראה שהמלחמה התחילה בעמק, והישראלים ברחו במעלה ההר, והאויב אחריהם.
1. אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לא נלחמו, אלא מיד בחרו בבריחה,
2. בני שאול נהרגו לפני עיניו:
מות 3 בני שאול לנגד עיניו: וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת 1. יְהוֹנָתָן וְאֶת 2. אֲבִינָדָב וְאֶת 3. מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל, נראה שבני שאול דאגו לאביהם ונצמדו אליו, כדי לשמור עליו, וכך הפכו לפגיעים מאד.
שאול ראה: 1. את שלושת בניו נהרגים מול עיניו, והמשיך להילחם.
2. ראה את חייליו, בני עמו, נסים מפני פלישתים 3. רבים מחייליו נהרגו 4 . שאול נפצע קשה: וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים. חיילי שאול, נהרגו לעיניו, או ברחו מפני הפלישתים, ובכל זאת הוא לא ברח.
מוות הרואי: שאול נלחם עד הרגע האחרון של חייו.
ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת;
פצוע: וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים, נפצע קשה, (אך מצודת ציון מפרש: "מלשון חלחלה ופחד": 1. וַיָּחֶל=פחד, התחלחל) או 2. =חלה, נפצע, והמשיך להילחם.
מותו של גיבור: שאול המשיך להילחם בנחישות עד פציעתו ומותו. מות זה מזכיר את הקרב האחרון של אחאב, שנשאר עומד במרכבה, לאחר שנפצע, כדי לא להוריד את מורל החיילים, ומת מאיבוד דם.
גבורה: שאול יצא למלחמה, כשהוא יודע שייהרג בה, ולמרות זאת לחם כגבור, והוא ייזכר כמלך שהמשיך להילחם גם כשחייליו נסו משדה הקרב, ורק כשנפצע, והבין שסופו קרוב, הוא בקש את מותו.
שאול הבין שהפלישתים קרובים לתפוס אותו, והיה בטוח שמותו יהיה ארוך כואב ומבזה, באומץ בחר למות לפני שיתעללו ויענו אותו עד מוות.
ולכן ביקש מנערו, המתת חסד: ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹושֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי,
גם אבימלך ביקש מנערו שְׁלֹף חַרְבְּךָ ומותתני (שופ ט 54).
נערו של שאול לא העז להרוג את המלך, למרות שזה ביקש ממנו: וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּיקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב, וַיּיִפֹּול עָלֶיהָ.
המפגש הראשון עם שאול, המחפש אתונות, מפגיש אותנו, עם אדם פסיבי, קשה החלטה, המניח לעצמו להיגרר אחרי הצעות נערו האקטיבי.
ביום האחרון לחייו, נערו לא נשמע לו, אך עכשיו שאול הפך להיות נחוש, ומכיוון שראה שהנער מפחד להורגו, שאול נפל על חרבו.
וַיּיִקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב, וַיִּיפֹּול עָלֶיה.
רק בספר שמואל בי נגלה ששאול לא הצליח אפילו להרוג את עצמו. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּיפֹּול גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ .
| בהר הגלבוע, יבש הקיץ בעתו, בהר הגלבוע, נשען שאול על חניתו,בהר הגלבוע,רק נער גר עימו, רק נער מבני עמלק. | יבש וחם, יבש וחםהקיץ בעמק.האדמה צבעה פחם,בקיץ בעמק,אולי היה שרב,אולי זו הייתה שעת שקיעה, אולי שקיעת | זהב, כמו היום באותה השעה.נפרש העמק לרגליו,בהר הגלבוע,היה הקיץ כמו עכשיו,הר הגלבוע,מנגד הר תבור , | והר החרמון במרחק, כאילו לא עברו שנים,בהר הגלבוע,אותם סלעים – סלעים שחונים,בהר הגלבוע .לאה נאור. |
חנית שאול: זו החנית בה רצה להכות את בנו יהונתן, זו החנית שאיתה שאול ניסה להרוג פעמים את דוד, זו החנית שבה דוד לא הרג את שאול בלילה, זו החנית שדוד גנב משאול והחזיר לו בבוקר, עכשיו שאול ביקש מהעמלקי להורגו בחנית זו.
ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. שאול ובניו נהרגו וגם חיילים רבים מאד, בית שאול אבד כמעט כולו.
סופו של שאול, דומה לסופו של עלי, שניהם מתו בזמן שהפלישתים הביסו את ישראל, ובתבוסה הזאת מתו גם בניהם.
מדה כנגד מדה: שאול חמל על המלך העמלקי ולא הרג אותו, כפי ששמואל ציווה עליו, ושמואל הודיע לשאול: ה' קרע את מלכותך והמלכות תינתן לרעך הטוב ממך. שאול נחל תבוסה בגלבוע, נפצע וביקש למות, אך נכשל גם בכך. ומי הרג אותו בסוף? סופו שנער עמלקי הרג אותו!
שאול ראה בשדה הקרב, נער בוזז את המתים, ושאל לזהותו, וזה ענה: "עמלקי אנוכי"
המילים האחרונות ששמע שאול לפני מותו היו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי, ויתכן שכשהבין שזה שיביא עליו את מותו יהיה עמלקי, נזכר, שהוא הפר בזמנו את צו ה' להרוג את כל העמלקים, והנה הגיע העונש שלו, למות בידי עמלקי.
ומי היה אותו נער עמלקי? קדמוניות המקרא יוספוס, (ס"ה 4): שאול חמל על אגג מלך עמלק. ועמלקי זה, הוא הבן שנהרה ברחמה של שיפחה ששהתה עם אגג בלילה בו שאול השאיר אותו בחיים, מחמלה, ובן אגג זה, הרג את שאול.
איך הגיע העמלקי לשדה הקרב? בעקבות הלוחמים הלכו בוזזים ורודפי בצע כמו ציפורי טרף המבקשים לבזוז את ההרוגים והפצועים. שאול ביקש מהעמלקי הבוזז, לעזור לו לסיים את חייו.
מפלה מוחצת: ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ,
שאול נחל מפלה נוראה שגרמה לכך שערים ישראליות רבות בעמקים ובעבר הירדן ננטשו מפחד הפלשתים.
לפני ששאול קיבל את המלוכה משמואל, כתוב: וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל. וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל שמ"א ז', יג.
ביום האחרון בחייו, איבד שאול, את כל השטחים שירש ואלו שכבש בשנות שלטונו: ובערים הישראליות שננטשו: וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.
ח וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים; וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּועַ נקמת הפלישתים בשאול הייתה נוראה.
מכיוון שלא הצליחו להתעלל בו בעודו חי, שפכו את חמתם על גופות שאול ובניו והתעללו בהם: ט וַיִּכְרְתוּ, אֶת רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ, אֶת כֵּלָיו;
וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם י וַיָּשִׂימוּ, אֶת כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּורוֹת; גם דוד הפקיד את חרב גוליית במשכן נב.
וְאֶת גְּוִויָּיתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן, זו עוד דרך לפרסם את ניצחונם.
יא וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל, אנשי יבש גלעד סיכנו את חייהם כדי לחלוק לשאול כבוד אחרון: יב וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיּיִקְחוּ אֶת גְּוִוייַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיוֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן;
וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם = נאלצו לשרוף את הגופות הנרקבות.
יג וַיִּיקְחוּ, אֶת עַצְמֹותֵיהֶם, (בלי ראשו של שאול) במסירות ונאמנות, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻומוּ, שִׁבְעַת יָמִים. אבל עמוק וממושך.
למה סיכנו אנשי יבש גלעד את חייהם? הם זכרו לשאול, שהקרב הראשון אליו יצא בתור מלך ישראל, היה כדי להושיע אותם מיד נחש מלך עמון שרצה לנקר את עין ימין של כל גבר בעירם.
שאול נלחם עבורם, ניצח את נחש והציל את אנשי יבש גלעד.
גמילות חסדים לאבלים מנין אנו למדין? מחצי שבט המנשה. כשנהרג שאול ובניו אמרו: האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד? עמדו כל הגיבורים שבהם והלכו כל הלילה, שנאמר:
"וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַייִּקְחוּ אֶת גְּוִייַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִייֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם". (פרקי דרבי אליעזר יז)
ה' הוקיר את מה שעשו אנשי יבש גלעד: והוא אמר להם: גמלתם חסד עם שאול ובניו, אני אתן לכם שכרכם לעתיד לבוא. כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם, ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה, שנאמר "לי גלעד ולי מנשה" (תהלים ס).
תנו רבנן: על ה' חטאים נהרג אותו צדיק, שנאמר: (ד"ה א י).
1. וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (לקח שלל), ולא שמע לשמואל: (שמואל א יג)
2. ועל שהרג נב עיר הכוהנים, בחרב, לכן הוא ובניו נהרגו בחרב.
3. ועל שחמל והאריך את חיי אגג מלך עמלק, וחמל על מיטב הצאן לכן חייו התקצרו.
4. ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר: (שמואל א י) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ולא עשה כך. לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת מִצְוַת ה', לכן לא תוריש את המלכות לבניך.
5. ועל ששאל באוב וידעוני. ולא דרש את ה', וימיתהו, וכתיב (ויקרא כ) ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו. מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ד.
אילו שאול לא היה רודף במשך שנים אחרי דוד, והיה הופך את חתנו לסגננו, דוד היה משקם את הצבא, וכל משאבי הממלכה היו מוקדשים למלחמה נגד פלישתים, הפלישתים כנראה לא היו מנצחים, והיו סופגים מפלה, כמו שקרה בהמשך שלטונו של דוד.
פגמי שאול: לא לקח אחריות מנהיגותית.
אומץ: לולא הקרב האחרון היה שאול נזכר כמלך מסכן שאיבד שפיותו.
אך ביומו האחרון, בעזרת עידודה של בעלת האוב, והאוכל שהכינה לו כדי לחזקו, שאול פעל בצורה שונה מכפי שפעל בשנים קודמות. שאול בקרב האחרון, תפקד כמלך ישראל, לא ברח מדבר ה', הלך באומץ אל מותו ושב אל זהותו כמלך ישראל.
למרות האומץ שהפגים שאול, חייליו נחלו מפלה נוראה בהר הגלבוע, הפלישתים השתלטו על כל נחלת שאול, וכמעט על שטח ישראל.
אחרי מות קדושים אמור:
| שאול | יונתן |
| זהיר, חרד, מגיב ולא יוזם.משליט מרותו בעזרת הפחדה,הפכפך, דתיות פנטית, לא הגיוני. | יוזם, אמיץ, מנהיג, פועל, מוביל.מנהל דיאלוג משכנע עם נערו.מאמין בה', ספונטני, מאמין בעצמו, |
צעדי דוד להשגת המלוכה: המלך מת, יחי המלך! דוד רצה למלוך מיום ששמואל משח אותו למלך, אך הוא לא רצה להרוג את שאול שרדף אחריו, כדי לא להראות שמותר לפגוע במלך מכהן, מה שיפגע בו כשהוא יהיה מלך.
דוד ידע לקום מנקודת השפל אליו נקלע לאחר נפילת צקלג, ולתכנן כיצד ישיג לעצמו את מלכות ישראל, שנשארה בלי מנהיגות לאחר מות שאול.
לדוד הייתה אישיות כריזמטית, כובשת לב. דוד הצליח להתקדם הודות לסגולותיו המדיניות והצבאיות הגדולות.
דוד היה גם מדינאי, גם פוליטיקאי, וגם לוחם מעולה, שהתמודד עם מזימות, בגידות ומרידות, ובכולן נחל הצלחה.
נוצר חלל בשלטון על ארץ ישראל, מכיוון ששאול ו 3 בניו נהרגו, החלל השלטוני יאפשר בעתיד לדוד לנסות ולהכתיר עצמו במקום שאול.
עם ישראל עמד בפני סכנת הכחדה, העם היה מתבולל בעמי האזור, כמו שאבדו אחרי שנים כל עשרת השבטים שנעלמו מעם ישראל.
אבל בדרום יהודה, בגבול המדבר חי דוד ועמו 600 חיילים, דוד התחיל להילחם בשונאי ישראל, נחל ניצחונות, הגדיל את צבאו, התחזק, הצליח לחמש בנשק טוב יותר את חייליו וניצח בעוד מערכות, עד שכבש חזרה את כל חבל יהודה, הומלך למלך, ובסופו של דבר ניצח את כל הפלישתים.
| שאול ע"פ חגי משגב. | דוד |
| המלך הראשון, לא האמין בעצמו, היה חלש, מדוכא, חש נרדף ונבגד. | דוד שירת בחצר המלך כנגן ושר צבא. קשר קשרים עם אנשי חצר המלך, ועם מלכי מואב ופלישתים. |
| פוליטית: שבט בנימין קטן וחלש, שהתנחל בין הגבעונים, ילידי כנען, שנאסר לגעת בהם | פוליטית: שבט יהודה חזק, גדול, לא הצטרף למלחמות אחים, והצליח לשגשג. |
| שאול לא היה איש צבא, ומלבד במלחמת יבש גלעד והמלחמה בפלישתים, שניהל בנו, לא ניצח בצורה מובהקת.היה עסוק בעיקר ברדיפת דוד. | דוד נשא לאישה ראשונה את מיכל בת שאול ונקשר לבית המלוכה, גם את נשיו האחרות הקפיד לקחת ממשפחות חזקות. היה איש מלחמה מעולה. |
| שאול ניהל את ענייני הממלכה מביתה בגבעה. | דוד קבע את ביתו הראשון בחברון, ואחר הפך את ירושלים לבירת עם ישראל. |
| שאול ניסה לנהל את הממלכה, גם בתחומים שלא שלט בהם, וניהולו לא היה תמיד מיטבי. | דוד ידע לפזר סמכויות ובחר אנשים לנהל את הכספים, את המנהל ואל הצבא. וכך כונן צבא מאומן ומגובש. |
| בלי וירוסים. www.avast.com |
בתאריך יום א׳, 20 בפבר׳ 2022 ב-12:57 מאת Tamar Altman <tamar.altman@gmail.com>:
תודה חיילה אולי עוד היום אשלח את המאמר האחרון לשמואל א ואתחיל לעבוד על הסדרה יוסף ואחיו באהבה סבתאבתאריך יום א׳, 20 בפבר׳ 2022, 11:41, מאת חיה פוגל <chaya.fogel1@gmail.com>:
שלום סבתא,
העלתי את המאמר לאתר.
בברכהחיה פוגל
אתר הבית: www.c-site.co.il
בתאריך יום ה׳, 17 בפבר׳ 2022 ב-14:49 מאת Tamar Altman <tamar.altman@gmail.com>:
לחיילה היקרהקודם תתגברי על הפיגורים שנוצרו השבוע, כשתתפני, ולא חשוב מתי, תכניסי את ההרצאה הזאת לאתר, מדובר בפרקים כ"ז כ"ח.
סוף תקופת שאול: 1. "וַיְהִי, דְּבַר ה, אֶל שְׁמוּאֵל, לֵאמֹור: יא "נִחַמְתִּי, כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים"..
2. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".
כששאול יצא אל הגלבוע, למלחמה עם פלישתים, מלחמה בה ימצא את מותו, התקרב היום שבו תתגשם הנבואה: קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ.
שאול התחיל כמלך מוצלח ואהוב: בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם…. 1. מלך שהצליח לאחד את רוב שבטי ישראל, 2. כונן בעזרת איחוד זה, צבא חזק בעזרתו הצליח לנצח גם את נחש מלך עמון שביקש לנקר עין אנשי יבש, וגם את הפלישתים.
הדרדרות שאול: 1. לא ציית לצווי שמואל 2. רוח רעה וקנאה תקפו אותו. 3. רדיפת דוד המשוח למלך פ' יח-כד, 4. הרג כהני נב. 5. ביקור אצל בעלת האוב:
כל אלו מסמלים את הידרדרותו כבן אדם וכמלך.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. 1. נוֹדַע = נתגלה, כי עד הנה היה נחבא ולא ראהו איש (לא ידעו איפה הוא), (מצודת דוד).
2. נוֹדַע = נתפרסם, נודע הדבר שהיו עמו (עוד) אנשים, (רד"ק).
הפלישתים איימו על עם ישראל, אך שאול היה אובססיבי לעניין אחד: תפישת דוד והריגתו. הפלישתים היו מודעים לאובססיביות של שאול, לרדוף אחרי דוד, וניצלו את ההזדמנות לפגוע שוב ושוב בבני ישראל. שמואל א כח.
וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; היו מספר מלחמות נגד הפלשתים בעבר.
וַיְהִי, בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִילָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. ולוחמים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַֽת הַיָּם לָרֹב, יג, ה-ו; יז יא, כד ד וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹור מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ: וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים" (כז-כח).
מלחמת שאול האחרונה בפלישתים.
כח ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם (עמק יזרעאל) ; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּועַ. הפלישתים חנו בעמק יזרעאל שבצפון הארץ, רחוק ממעוזם בדרום-מערב הארץ, דבר המעיד על כך שבשנים שבהם שאול היה עסוק במרדפים אחרי דוד, הפלישתים הצליחו להשתלט כמעט על כל הארץ.
מיואש, לחוץ, ונפחד: "וַיּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹֽד (ה). מצבו הנפשי של שאול היה קשה, מאז דוד ניצח את גוליית וזכה למעמד של גיבור. במיוחד היה מצבו הנפשי קשה ערב קרב זה עם הפלישתים.
וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹֽד: מעל הר הגלבוע ראה את הצבא הפלישתי חונה סביב ההר, והנה הצבא הפלשתי גדול, מאורגן, מאומן ומצויד היטב.
מספרם הרב של החייליים וכלי הנשק הרבים שלהם הפחידו אותו. הוא פחד, כי גילה שלפלשתים יש יתרון רב על חייליו.
גיבור טרגי הזקוק לעידוד: שאול ראה את מחנה פלישתים העוצמתי בצפון וידע שלא יוכל לנצח אותו. המלך החולה, והמותש איבד את בטחונו.
בסוף חייו היה שאול בודד ופגוע: 1. בנו ובתו תמכו בדוד, 2. הכוהנים התרחקו ממנו אחרי שהרג את כהני נב, 3. בדוד ראה את מתחרהו על המלכות. 4. לא רק ששאול כילה את משאבי הממלכה במרדפים, אלא שדוד גם לא נלחם לצדו, וזה החליש את כוחו. 5. שאול פחד ירא וחרד מהפלישתים.
יחסי שאול ובנו: הקרע עם יונתן מתבטא בכך ששאול ניסה פעמים להרוג את בנו.
שאול הזהיר את יהונתן: כִּי כָל הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ…כִּי בֶּן מָוֶת הוּא שמואל א כ:. וכינה אותו: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת ..
חולשת מלוכת שאול: שָׁאוּל היה תלותי בשְׁמוּאֵל והתרגל לסמוך על הוראותיו, קשה לצמוח כמלך, אם אתה מתנהל כל הזמן תחת הנחיות ופקודות של מנחה ומדריך, אולי לכן שָׁאוּל לא הפך למלך הבוטח בעצמו.
בימי שְׁמוּאֵל האחרונים, ואחרי מאבק ממושך בין שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל נוצר קרע ביניהם, שְׁמוּאֵל היה כמו כלוא בביתו, והתאבל על שָׁאוּל עד יום מותו.
אבל כפול: שמואל תלה תקוות רבות בשאול, שהתנפצו אחרי המלחמה בעמלק. הוא התאכזב והתאבל על שאול, שנועד לגדולות, שתלה בו תקוות, אך כשל. כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל; (שמ"א טו, לה). לא רצה לראות את שקיעת שאול.
וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל, ששורה עליו רוח רעה, שרודף באובססיביות אחרי דוד. עַד יוֹם מוֹתוֹ, אולי רמז שאחר מוֹתוֹ יפגשו.
ג וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה;
אחרי מות שְׁמוּאֵל, הפך שָׁאוּל התלותי לחסר ישע, וחסר אונים. שאול היה זקוק לאיזה שהוא אות, שה' אתו, ויש בכוחו לנצח. אילולי מת שמואל, היה שאול מתייעץ אתו.
ו וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה', וְלֹא עָנָהוּ ה', 1. גַּם בַּחֲלֹומוֹת, 2. גַּם בָּאוּרִים, 3. גַּם בַּנְּבִיאִם. ניסה ב-3 דרכים שונות לחפש מענה לחרדה שקיננה בליבו, ולא נענה.
השתיקה הייתה צריכה להבהיר לשאול, כי ה' לא יעזור לו במלחמה זו.
וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד: ירא, חרד, פוחד, ומבוהל.
זמנים מייאשים חייבו אמצעים נואשים. שאול נאחז בקש: "אשת בעלת אוב: לא מצא תשובה לשאלותיו, ולכן חיפש בעלת אוב להתייעץ איתה.
אמנם בעבר: שָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ, (ה כח). כי התורה אסרה לעלות באוב: שאול בחר ללכת לאשת בעלת אוב, בניגוד למצוות התורה.
שאול הפסיק את העלאת באוב אך הוא ידע שלמרות הצו, נשארו בארץ בעלות אוב, אך מי שהפר את הצו והחוק, היה צפוי לעונש. ושאול המתוסכל פעל בניגוד לחוקים שהוא עצמו חוקק.
שאול התביש במעשהו, ולכן:
1. בחר להתחפש וללבוש בגדים שהסתירו את זהותו.
2. בחר ללכת אליה בלילה כדי לנסות ולהסתיר את מעשיו.
אבל גם בעלת האוב וגם שמואל שניהם גילו מי הוא, ושניהם ביקרו אותו. בעלת האוב כעסה: "למה רימיתני ואתה שאול"?
ושמואל כעס: "למה הרגזתני להעלות אותי"?
שאול התנצל על שפנה לבעלת האוב, וענה לשמואל : "צר לי, ופלישתים נלחמים בי, ואלוקים סר מעלי, ולא ענני, עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות, ואקראה לך להודיעני מה אעשה", (טז).
הוא לא רצה להפנים שאם ה' היה רוצה לדבר אתו, הוא היה מוצא דרך להעביר אליו מסר, ואם ה' אינו רוצה לדבר אתו, גם שמואל לא יעזור לו.
ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. למה שאול דמה באותה שעה? אמר ריש לקיש: משל למלך שנכנס למדינה וגזר: "כל התרנגולין שיש כאן ישחטו.
בלילה. בקש לצאת, אמר: יש כאן תרנגול שיקרא? אמרו לו: לא אתה הוא שגזרת ואמרת כל תרנגול שיש כאן ישחטו? ויקרא רבה כ"ו ז.
שאול קיווה לשמוע דרך בעלת האוב דברי עידוד.
אך שמואל לא אמר לשאול מה לעשות, להפך, הוא ניבא לו נבואת חורבן, והוא לא הרוויח דבר מכך שביקש להסתייע בבעלת האוב.
למה בחר שאול להשתדל כל כך לשאול מה' עד שהלך לבקש אל אוב וידעוני ודורש אל המתים? אברבנאל: 1. מיתת שמואל יועצו, 2. הפחד מהפלישתים. 3. כל הדרכים לדרישה בה' נחסמו בפניו, והיה מתוסכל מכך שה' לא ענה לו.
מאגיה: לכן עשה מאמצים נואשים לקבל תשובה, באמצעות פעולה מאגית אסורה, וכך פגש שאול ביומו האחרון, באשה מסקרנת ונדירה, אישה: 1. טובת לב, ונדיבה, 2. העוסקת בדבר אסור: בעלת האוב מעין דור.
מסקרנת: איננו יודעים מה היה שמה? האם הייתה עברייה או זרה? האם הייתה לה משפחה או הייתה גלמודה? שאול ובעלת האוב – עודד לוי.
| רד חמה לבין הרים, וכוכב זרח ממעל, רכוב על סוס יבוא שאול לאמוד נתיב ושעל, ובאחד מהבתים אור פנס דלק לפתע, כי פה תגור אשת האוב, לעצמו מלמל בפתע. שח המלך | לאשה ושאל אותה לשמה, בעלת האוב אני, מה אקסום לך מלכי. הו, הו… בתוך החדר עלטה, בפינה קלחת ובין תימרות העשן גוף העלתה כמו משחת וקול חזק | נשמע פתאום, אנוכי הוא שמואל, ולמה זה באת הלום, כי סר ממך האל. שח המלך לאשה… העלי שה לעולה כי הקל בדד עזבני, לא בחלומות ולא באורים, לשאלותיי לא ענני. | עת הנצה החמה, שב שאול למחנהו, עייף מליל האשמורה, פחד ומורא חש הוא. ליקט המלך עלומיו, את ריחות האבנים ותחת עץ האלה, יחרוז שירי רועים. |
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר. בעלת האוב המשיכה כנראה בחשאי לעלות באוב, אך נראה שצו המלך פגע בפרנסתה.
האם באמת יכלה להעלות מתים? האם בכלל ניתן להעלות מתים באוב? מחלוקת: 1. כן – רדק ואברבנאל גרו בארצות נוצריות, שבהם הנוצרים האמינו בשדים ורוחות, אולי הושפעו מהדעות הרווחות סביבם, והאמינו שכן.
2. קסמים הן מין חכמת סתרים לא אלוהית, המפעילים כוחות ממשים, על טבעיים, (כטלפתיה והיפנוזה) ומפני שהם ממשיים, הם חטא, קויפמן, בעלת האוב, עמ' 214.
3. לא – אובות הוא מעשה תעתועים. מכשפים שונים ניצלו את תמימות העם למען בצע כסף בנבואות הבל (כקריאת העתיד בקפה, בכף יד, או כסיאנסים).
אז איך "העלתה" את שמואל באוב?
4. העמידה פני קוסמת: כולם ידעו על משבר בין המלך והנביא. הרוב ידעו שדוד נמשח למלוכה במקום שאול, וכשראתה את חרדת המלך, יכלה לנחש שיפסיד וימות בקרב, כי ראתה שאינו מאמין בעצמו, ויכלה "לנבא" תבוסה.
בעלת האוב זיהתה את שאול מתחילה, ומנקמה או חרדה, הציגה "נבואה" מחרידה ותאור ידוע של שמואל, כך למשל טען ר' חפני גאון, (גר בארץ מוסלמית, שאינה מאמינה בשדים, וטען שלא יכלה להעלות מתים). איך?
א. בעלת האוב, הייתה שחקנית ושיחקה לפני שאול, ודיברה על מה שידעה.
ב. שחקן התחבא והציג, מדבר בקול נמוך, על מה שניחש. השחקן אמר לשאול דברים קשים, כאילו שמואל המת מדבר.
ג. הפנטה אותו, ומתוך ההיפנוזה האמין למה שאמרה לו. (ט, יא; יט, כד).
5. רלב"ג: שאול היה קרוב לנבואה – "הגם שאול בנביאים"? הכול נבע מדמיונו של שאול, מפחדיו, מהרוח הרעה שבעתה אותו, ומייסורי מצפונו.
6. רש"י ורמב"ן: היה רצון ה' להודיע לשאול את אחריתו, ה' עשה שהיא "תראה" את שמואל, ושאול "ישמע" את דבריו.
הפרושים הרבים מעידים כי אף אחד מהם לא בטוח, מהי התשובה הנכונה.
מחופש. ח וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים בפעם האחרונה בחייו, פשט בגדי מלכותו ולבש בְּגָדִים אֲחֵרִים, בגדי פשוטי העם.
הלילה האחרון בחיי שאול: ערב מותו פשט בגדי מלכותו, כסימן שיאבד את מלכותו לטובת דוד. וויתר על סמלי המלוכה, ו"ניבא" את גורלו.
למה התחפש?
1. התבייש על כך שנאלץ להידרדר ולבקש עצה מבעלת אוב, מקצוע שבעבר הוא עצמו אסר לקיים אותו, ואיים בעונש מוות על קיומו.
2. "שלא תכירהו האישה" (רד"ק), שהרי הוא שציווה להרגה ולא עלה בידו. לכן רצה להסתיר זהותו מבעלת האוב.
3. פחד שפלישתים יזהו אותו בדרך, ויהרגוהו, או ייקחו אותו בשבי.
בחסות החשיכה: ח וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִישָּׁה לָיְלָה; (כה
לָיְלָה, למה הלך בלָיְלָה?
1. כי התביש ורצה להסתיר את מעשיו המבישים.
2. אולי אלו היו שעות "עבודתה".
3. אברבנאל: "והלכו בלילה כדי שלא יראם אדם, ולא ירגישו במחנה בהעדרו", (התבייש מחייליו).
4. פחד שפלישתים יזהו אותו בדרך, ויהרגוהו, או ייקחו אותו בשבי.
דרמה: בעלת האוב, וודאי לא חלמה, שדווקא המלך שאסר עליה להמשיך לעסוק באוב, יבוא לבקש ממנה שרות זה.
וַיֹּאמֶר, קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.
וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי, מִן הָאָרֶץ; שאול סיכן את חייה כי הפרת צו המלך הייתה כרוכה בסכנת מוות: וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי? (שמואל א כח, ט).
וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל, בַּה' לֵאמֹור: חַי ה', אִם יִקְּרֵךְ עָווֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.
אמר ריש לקיש: "למה היה שאול דומה באותה שעה? לאשה שנתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה.
האישה האמינה להבטחת הלקוח, והחליטה להיענות לבקשתו: יא וַתֹּאמֶר, הָאִישָּׁה, אֶת מִי, אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר, אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
שמואל הוא זה שניבא לו כי מלכותו תימסר ל"רעו הטוב ממנו", אך בשל מצוקתו ביקש מבעלת האוב שתעלה באוב את דמות זה שגם המליך אותו.
ביקש דווקא את שְׁמוּאֵל, אולי כי זה האמין בו, ליווה אותו, זעק בעדו כל הלילה ולא הצליח להתנחם על הדחתו מכס המלוכה.
שאול קיווה לקבל משְׁמוּאֵל עידוד, עצה, או תיקווה, כמו שהדריך אותו בעבר. ואולי גם לקוחות אחרים ביקשו ממנה להעלות את שְׁמוּאֵל באוב.
יב וַתֵּרֶא הָאִישָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; למה זעקה? רש"י ורמב"ן: רוח שמואל הופיעה, ולא בזכות בעלת האוב. בד"כ העמידה פנים שרוח עולה מהשאול. עכשיו ראתה לפניה לפתע את שמואל, ונבהלה מאד למראה עיניה.
לא הבינה כיצד קרה שהפעם עלתה דמות של אדם שנפטר.
נראה שמראה שמואל הבהיר לה : וְאַתָּה שָׁאוּל! (פס' יב). לקוחה הוא המלך. חשפה את זהותו האמיתית.
ראה, יראה, מרמה: יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית? וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה: (רוח) אֱלֹוקִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ.
יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה תָּאֳרוֹ? וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, רוחו של שמואל התגלתה כאיש "אלוקים עֹלִים מִן הָאָרֶץ".
וְהוּא עֹטֶה מְעִיל;
וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִימּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמואל א ב). שמואל לבש את מְעִילי אימו כל חייו. המְעִיל אפיין את שמואל בחייו, ולאחר מותו נראה כזקן עוטה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל, כִּי זה שְׁמוּאֵל.
איך ידע שאול כי זה שמואל? כי שמואל עטה מְעִיל, שהיה סמלו המסחרי.
| אלעד רווה: ומעיל קטן תעשה לו אימו, מעיל בד של פשיטות, הוא לובש מעיל העשוי משכבות כה רבות, כפתוריו הם של אושר, מכפלותיו הן יגון, | כל תפר ותפר, עשוי חוט של דמעות, ככותנתו של יוסף, נספג הבגד בדם, דם יזע ובכי, דמה של אימו, שהרי הבגד מקרין את נפשו של אדם, מקרין את עוצמת לבבו. הבגד, | חותם, ידבק באדם לא יסור, יישאר אף בשעת מיתתו, קריעתו של הבגד, תהא קריעתה של מלכות, קריעתה של עצם נפשו, והמעיל עוד יזוע, חסר מנוחה, כשיעלה הנביא | אז באוב לבשר למלך, "לא ככל הגויים", שנסתיימה, ששקעה מלכותו, ושוב העולם סובב כגלגל ושוב העם עוד ניצב בגִלגל, ושוב שמואל עומד מצפה שיפתח הננעל. |
האישה פחדה וזעקה בקול: לָמָּה רִימִּיתָנִי? האישה זעקה את אותה זעקה שזעק יעקב ללבן לאחר ליל הכלולות שנתן לו את לאה ולא את רחל.
שְׁמוּאֵל עלה באוב אבל כועס וזועם על שאול, שהחריד את מנוחתו. בתורה כתוב להכרית את האובות ליד מפני שיבה תקום, אבל כששמואל עלה באוב, שאול נפל לפניו, במקום לקום מפניו.
לשאול היה גוף אך בלי רוח, ולשמואל הייתה רוח אך בלי גוף, וזהות שניהם נחשפה עכשיו. בעלת האוב ראתה, את שמואל אבל לא שמעה את דבריו. שאול לא ראה את שמואל, אבל כן שמע את דבריו.
בעלת האוב ושמואל גילו מי הוא, ושניהם כעסו. ההאשמות בעלת האוב נבעו מפחד; וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹור לָמָּה רִימִּיתָנִי? וְאַתָּה שָׁאוּל. אתה מסכן אותי! והאשמות שמואל נבעו מכעס: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?
עונש לשאול: על ש: 1. התעלם מצו שמואל, ולא הרג את כל העמלקים, 2. הרג את כוהני נב, לכן הגיעה אליו הנבואה מפי שמואל המת בדרך לא טהורה ובמקום לא טהור, נחמה ליבוביץ מעינות א עמ' 39-.
שאול ביקש להעלות את שמואל כי קיווה שיענה לשאלותיו. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?
דו שיח של לָמָּה? 9 פעמים נשאל שאול בפרק לָמָּה? לָמָּה לא ניצלת את הפוטנציאל שהיה בך? למה דאגת רק לשושלתך ולא לעם כולו?
ולָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? גם שאול שאל (אולי בליבו): לָמָּה המלכת אותי! מַדועַ מֵאַחַר הַצֹאן לְקַחתָנִי, ולנָגִיד עַל עַמך זֶה שַמְתָנִי? (שאול צרניחובסקי)
שאול ניסה להסביר למה פנה לבעלת האוב: 1. צַר (צרה) לִי מְאֹד, 2. וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, 3. וֵאלֹוקִים סָר מֵעָלַי.
הדיבור בגוף ראשון מדגיש, עד כמה הרגיש בדידות.
שאול אמר: צַר לִי מְאֹד שמואל ב כד 14 כתירוץ המצדיק את חטאו. גם דוד השתמש בביטוי: צַר לִי מְאֹד, אך הוסיף: נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה, (שמואל ב כד 14). יש הבדל רב בין שאול, שה' מאס בו כמלך, הנזקק לתירוצים, הבודד, הפוחד, ובין דוד שהאמין שה': רַבִּים רַחֲמָו.
שאול נרדף ע"י המתים: 1. הכוהנים לא ענהו אחרי רצח כהני נב,
2. אף אחד לא ענהו אחרי מות שמואל, 3. ה' לא ענהו, אחרי שהפר צו להרוג את כל העמלקים. וְלֹא עָנָנִי עוֹד טז. א. גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים, ב. גַּם בַּחֲלֹומוֹת.
| שאול שאל: | אבל לשמואל שאול אמר: (פס' טו). |
| ולא ענהו ה' | ולא ענני עוד |
| 1. גם בחלומות, |
