סוף תקופת שאול: 1. "וַיְהִי, דְּבַר ה, אֶל שְׁמוּאֵל, לֵאמֹור: יא "נִחַמְתִּי, כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים"..
2. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".
כששאול יצא אל הגלבוע, למלחמה עם פלישתים, מלחמה בה ימצא את מותו, התקרב היום שבו תתגשם הנבואה: קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ.
שאול התחיל כמלך מוצלח ואהוב: בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם…. 1. מלך שהצליח לאחד את רוב שבטי ישראל, 2. כונן בעזרת איחוד זה, צבא חזק בעזרתו הצליח לנצח גם את נחש מלך עמון שביקש לנקר עין אנשי יבש, וגם את הפלישתים.
הדרדרות שאול: 1. לא ציית לצווי שמואל 2. רוח רעה וקנאה תקפו אותו. 3. רדיפת דוד המשוח למלך פ' יח-כד, 4. הרג כהני נב. 5. ביקור אצל בעלת האוב:
כל אלו מסמלים את הידרדרותו כבן אדם וכמלך.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. 1. נוֹדַע = נתגלה, כי עד הנה היה נחבא ולא ראהו איש (לא ידעו איפה הוא), (מצודת דוד).
2. נוֹדַע = נתפרסם, נודע הדבר שהיו עמו (עוד) אנשים, (רד"ק).
הפלישתים איימו על עם ישראל, אך שאול היה אובססיבי לעניין אחד: תפישת דוד והריגתו. הפלישתים היו מודעים לאובססיביות של שאול, לרדוף אחרי דוד, וניצלו את ההזדמנות לפגוע שוב ושוב בבני ישראל. שמואל א כח.
וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; היו מספר מלחמות נגד הפלשתים בעבר.
וַיְהִי, בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִילָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. ולוחמים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַֽת הַיָּם לָרֹב, יג, ה-ו; יז יא, כד ד וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹור מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ: וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים" (כז-כח).
מלחמת שאול האחרונה בפלישתים.
כח ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם (עמק יזרעאל) ; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּועַ. הפלישתים חנו בעמק יזרעאל שבצפון הארץ, רחוק ממעוזם בדרום-מערב הארץ, דבר המעיד על כך שבשנים שבהם שאול היה עסוק במרדפים אחרי דוד, הפלישתים הצליחו להשתלט כמעט על כל הארץ.
מיואש, לחוץ, ונפחד: "וַיּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹֽד (ה). מצבו הנפשי של שאול היה קשה, מאז דוד ניצח את גוליית וזכה למעמד של גיבור. במיוחד היה מצבו הנפשי קשה ערב קרב זה עם הפלישתים.
וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹֽד: מעל הר הגלבוע ראה את הצבא הפלישתי חונה סביב ההר, והנה הצבא הפלשתי גדול, מאורגן, מאומן ומצויד היטב.
מספרם הרב של החייליים וכלי הנשק הרבים שלהם הפחידו אותו. הוא פחד, כי גילה שלפלשתים יש יתרון רב על חייליו.
גיבור טרגי הזקוק לעידוד: שאול ראה את מחנה פלישתים העוצמתי בצפון וידע שלא יוכל לנצח אותו. המלך החולה, והמותש איבד את בטחונו.
בסוף חייו היה שאול בודד ופגוע: 1. בנו ובתו תמכו בדוד, 2. הכוהנים התרחקו ממנו אחרי שהרג את כהני נב, 3. בדוד ראה את מתחרהו על המלכות. 4. לא רק ששאול כילה את משאבי הממלכה במרדפים, אלא שדוד גם לא נלחם לצדו, וזה החליש את כוחו. 5. שאול פחד ירא וחרד מהפלישתים.
יחסי שאול ובנו: הקרע עם יונתן מתבטא בכך ששאול ניסה פעמים להרוג את בנו.
שאול הזהיר את יהונתן: כִּי כָל הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ…כִּי בֶּן מָוֶת הוּא שמואל א כ:. וכינה אותו: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת ..
חולשת מלוכת שאול: שָׁאוּל היה תלותי בשְׁמוּאֵל והתרגל לסמוך על הוראותיו, קשה לצמוח כמלך, אם אתה מתנהל כל הזמן תחת הנחיות ופקודות של מנחה ומדריך, אולי לכן שָׁאוּל לא הפך למלך הבוטח בעצמו.
בימי שְׁמוּאֵל האחרונים, ואחרי מאבק ממושך בין שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל נוצר קרע ביניהם, שְׁמוּאֵל היה כמו כלוא בביתו, והתאבל על שָׁאוּל עד יום מותו.
אבל כפול: שמואל תלה תקוות רבות בשאול, שהתנפצו אחרי המלחמה בעמלק. הוא התאכזב והתאבל על שאול, שנועד לגדולות, שתלה בו תקוות, אך כשל. כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל שָׁאוּל; (שמ"א טו, לה). לא רצה לראות את שקיעת שאול.
וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל, ששורה עליו רוח רעה, שרודף באובססיביות אחרי דוד. עַד יוֹם מוֹתוֹ, אולי רמז שאחר מוֹתוֹ יפגשו.
ג וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה;
אחרי מות שְׁמוּאֵל, הפך שָׁאוּל התלותי לחסר ישע, וחסר אונים. שאול היה זקוק לאיזה שהוא אות, שה' אתו, ויש בכוחו לנצח. אילולי מת שמואל, היה שאול מתייעץ אתו.
ו וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה', וְלֹא עָנָהוּ ה', 1. גַּם בַּחֲלֹומוֹת, 2. גַּם בָּאוּרִים, 3. גַּם בַּנְּבִיאִם. ניסה ב-3 דרכים שונות לחפש מענה לחרדה שקיננה בליבו, ולא נענה.
השתיקה הייתה צריכה להבהיר לשאול, כי ה' לא יעזור לו במלחמה זו.
וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד: ירא, חרד, פוחד, ומבוהל.
זמנים מייאשים חייבו אמצעים נואשים. שאול נאחז בקש: "אשת בעלת אוב: לא מצא תשובה לשאלותיו, ולכן חיפש בעלת אוב להתייעץ איתה.
אמנם בעבר: שָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ, (ה כח). כי התורה אסרה לעלות באוב: שאול בחר ללכת לאשת בעלת אוב, בניגוד למצוות התורה.
שאול הפסיק את העלאת באוב אך הוא ידע שלמרות הצו, נשארו בארץ בעלות אוב, אך מי שהפר את הצו והחוק, היה צפוי לעונש. ושאול המתוסכל פעל בניגוד לחוקים שהוא עצמו חוקק.
שאול התביש במעשהו, ולכן:
1. בחר להתחפש וללבוש בגדים שהסתירו את זהותו.
2. בחר ללכת אליה בלילה כדי לנסות ולהסתיר את מעשיו.
אבל גם בעלת האוב וגם שמואל שניהם גילו מי הוא, ושניהם ביקרו אותו. בעלת האוב כעסה: "למה רימיתני ואתה שאול"?
ושמואל כעס: "למה הרגזתני להעלות אותי"?
שאול התנצל על שפנה לבעלת האוב, וענה לשמואל : "צר לי, ופלישתים נלחמים בי, ואלוקים סר מעלי, ולא ענני, עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות, ואקראה לך להודיעני מה אעשה", (טז).
הוא לא רצה להפנים שאם ה' היה רוצה לדבר אתו, הוא היה מוצא דרך להעביר אליו מסר, ואם ה' אינו רוצה לדבר אתו, גם שמואל לא יעזור לו.
ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. למה שאול דמה באותה שעה? אמר ריש לקיש: משל למלך שנכנס למדינה וגזר: "כל התרנגולין שיש כאן ישחטו.
בלילה. בקש לצאת, אמר: יש כאן תרנגול שיקרא? אמרו לו: לא אתה הוא שגזרת ואמרת כל תרנגול שיש כאן ישחטו? ויקרא רבה כ"ו ז.
שאול קיווה לשמוע דרך בעלת האוב דברי עידוד.
אך שמואל לא אמר לשאול מה לעשות, להפך, הוא ניבא לו נבואת חורבן, והוא לא הרוויח דבר מכך שביקש להסתייע בבעלת האוב.
למה בחר שאול להשתדל כל כך לשאול מה' עד שהלך לבקש אל אוב וידעוני ודורש אל המתים? אברבנאל: 1. מיתת שמואל יועצו, 2. הפחד מהפלישתים. 3. כל הדרכים לדרישה בה' נחסמו בפניו, והיה מתוסכל מכך שה' לא ענה לו.
מאגיה: לכן עשה מאמצים נואשים לקבל תשובה, באמצעות פעולה מאגית אסורה, וכך פגש שאול ביומו האחרון, באשה מסקרנת ונדירה, אישה: 1. טובת לב, ונדיבה, 2. העוסקת בדבר אסור: בעלת האוב מעין דור.
מסקרנת: איננו יודעים מה היה שמה? האם הייתה עברייה או זרה? האם הייתה לה משפחה או הייתה גלמודה? שאול ובעלת האוב – עודד לוי.
| רד חמה לבין הרים, וכוכב זרח ממעל, רכוב על סוס יבוא שאול לאמוד נתיב ושעל, ובאחד מהבתים אור פנס דלק לפתע, כי פה תגור אשת האוב, לעצמו מלמל בפתע. שח המלך | לאשה ושאל אותה לשמה, בעלת האוב אני, מה אקסום לך מלכי. הו, הו… בתוך החדר עלטה, בפינה קלחת ובין תימרות העשן גוף העלתה כמו משחת וקול חזק | נשמע פתאום, אנוכי הוא שמואל, ולמה זה באת הלום, כי סר ממך האל. שח המלך לאשה… העלי שה לעולה כי הקל בדד עזבני, לא בחלומות ולא באורים, לשאלותיי לא ענני. | עת הנצה החמה, שב שאול למחנהו, עייף מליל האשמורה, פחד ומורא חש הוא. ליקט המלך עלומיו, את ריחות האבנים ותחת עץ האלה, יחרוז שירי רועים. |
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר. בעלת האוב המשיכה כנראה בחשאי לעלות באוב, אך נראה שצו המלך פגע בפרנסתה.
האם באמת יכלה להעלות מתים? האם בכלל ניתן להעלות מתים באוב? מחלוקת: 1. כן – רדק ואברבנאל גרו בארצות נוצריות, שבהם הנוצרים האמינו בשדים ורוחות, אולי הושפעו מהדעות הרווחות סביבם, והאמינו שכן.
2. קסמים הן מין חכמת סתרים לא אלוהית, המפעילים כוחות ממשים, על טבעיים, (כטלפתיה והיפנוזה) ומפני שהם ממשיים, הם חטא, קויפמן, בעלת האוב, עמ' 214.
3. לא – אובות הוא מעשה תעתועים. מכשפים שונים ניצלו את תמימות העם למען בצע כסף בנבואות הבל (כקריאת העתיד בקפה, בכף יד, או כסיאנסים).
אז איך "העלתה" את שמואל באוב?
4. העמידה פני קוסמת: כולם ידעו על משבר בין המלך והנביא. הרוב ידעו שדוד נמשח למלוכה במקום שאול, וכשראתה את חרדת המלך, יכלה לנחש שיפסיד וימות בקרב, כי ראתה שאינו מאמין בעצמו, ויכלה "לנבא" תבוסה.
בעלת האוב זיהתה את שאול מתחילה, ומנקמה או חרדה, הציגה "נבואה" מחרידה ותאור ידוע של שמואל, כך למשל טען ר' חפני גאון, (גר בארץ מוסלמית, שאינה מאמינה בשדים, וטען שלא יכלה להעלות מתים). איך?
א. בעלת האוב, הייתה שחקנית ושיחקה לפני שאול, ודיברה על מה שידעה.
ב. שחקן התחבא והציג, מדבר בקול נמוך, על מה שניחש. השחקן אמר לשאול דברים קשים, כאילו שמואל המת מדבר.
ג. הפנטה אותו, ומתוך ההיפנוזה האמין למה שאמרה לו. (ט, יא; יט, כד).
5. רלב"ג: שאול היה קרוב לנבואה – "הגם שאול בנביאים"? הכול נבע מדמיונו של שאול, מפחדיו, מהרוח הרעה שבעתה אותו, ומייסורי מצפונו.
6. רש"י ורמב"ן: היה רצון ה' להודיע לשאול את אחריתו, ה' עשה שהיא "תראה" את שמואל, ושאול "ישמע" את דבריו.
הפרושים הרבים מעידים כי אף אחד מהם לא בטוח, מהי התשובה הנכונה.
מחופש. ח וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים בפעם האחרונה בחייו, פשט בגדי מלכותו ולבש בְּגָדִים אֲחֵרִים, בגדי פשוטי העם.
הלילה האחרון בחיי שאול: ערב מותו פשט בגדי מלכותו, כסימן שיאבד את מלכותו לטובת דוד. וויתר על סמלי המלוכה, ו"ניבא" את גורלו.
למה התחפש?
1. התבייש על כך שנאלץ להידרדר ולבקש עצה מבעלת אוב, מקצוע שבעבר הוא עצמו אסר לקיים אותו, ואיים בעונש מוות על קיומו.
2. "שלא תכירהו האישה" (רד"ק), שהרי הוא שציווה להרגה ולא עלה בידו. לכן רצה להסתיר זהותו מבעלת האוב.
3. פחד שפלישתים יזהו אותו בדרך, ויהרגוהו, או ייקחו אותו בשבי.
בחסות החשיכה: ח וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִישָּׁה לָיְלָה; (כה
לָיְלָה, למה הלך בלָיְלָה?
1. כי התביש ורצה להסתיר את מעשיו המבישים.
2. אולי אלו היו שעות "עבודתה".
3. אברבנאל: "והלכו בלילה כדי שלא יראם אדם, ולא ירגישו במחנה בהעדרו", (התבייש מחייליו).
4. פחד שפלישתים יזהו אותו בדרך, ויהרגוהו, או ייקחו אותו בשבי.
דרמה: בעלת האוב, וודאי לא חלמה, שדווקא המלך שאסר עליה להמשיך לעסוק באוב, יבוא לבקש ממנה שרות זה.
וַיֹּאמֶר, קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.
וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי, מִן הָאָרֶץ; שאול סיכן את חייה כי הפרת צו המלך הייתה כרוכה בסכנת מוות: וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי? (שמואל א כח, ט).
וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל, בַּה' לֵאמֹור: חַי ה', אִם יִקְּרֵךְ עָווֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.
אמר ריש לקיש: "למה היה שאול דומה באותה שעה? לאשה שנתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה.
האישה האמינה להבטחת הלקוח, והחליטה להיענות לבקשתו: יא וַתֹּאמֶר, הָאִישָּׁה, אֶת מִי, אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר, אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
שמואל הוא זה שניבא לו כי מלכותו תימסר ל"רעו הטוב ממנו", אך בשל מצוקתו ביקש מבעלת האוב שתעלה באוב את דמות זה שגם המליך אותו.
ביקש דווקא את שְׁמוּאֵל, אולי כי זה האמין בו, ליווה אותו, זעק בעדו כל הלילה ולא הצליח להתנחם על הדחתו מכס המלוכה.
שאול קיווה לקבל משְׁמוּאֵל עידוד, עצה, או תיקווה, כמו שהדריך אותו בעבר. ואולי גם לקוחות אחרים ביקשו ממנה להעלות את שְׁמוּאֵל באוב.
יב וַתֵּרֶא הָאִישָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; למה זעקה? רש"י ורמב"ן: רוח שמואל הופיעה, ולא בזכות בעלת האוב. בד"כ העמידה פנים שרוח עולה מהשאול. עכשיו ראתה לפניה לפתע את שמואל, ונבהלה מאד למראה עיניה.
לא הבינה כיצד קרה שהפעם עלתה דמות של אדם שנפטר.
נראה שמראה שמואל הבהיר לה : וְאַתָּה שָׁאוּל! (פס' יב). לקוחה הוא המלך. חשפה את זהותו האמיתית.
ראה, יראה, מרמה: יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית? וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה: (רוח) אֱלֹוקִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ.
יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה תָּאֳרוֹ? וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, רוחו של שמואל התגלתה כאיש "אלוקים עֹלִים מִן הָאָרֶץ".
וְהוּא עֹטֶה מְעִיל;
וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִימּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמואל א ב). שמואל לבש את מְעִילי אימו כל חייו. המְעִיל אפיין את שמואל בחייו, ולאחר מותו נראה כזקן עוטה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל, כִּי זה שְׁמוּאֵל.
איך ידע שאול כי זה שמואל? כי שמואל עטה מְעִיל, שהיה סמלו המסחרי.
| אלעד רווה: ומעיל קטן תעשה לו אימו, מעיל בד של פשיטות, הוא לובש מעיל העשוי משכבות כה רבות, כפתוריו הם של אושר, מכפלותיו הן יגון, | כל תפר ותפר, עשוי חוט של דמעות, ככותנתו של יוסף, נספג הבגד בדם, דם יזע ובכי, דמה של אימו, שהרי הבגד מקרין את נפשו של אדם, מקרין את עוצמת לבבו. הבגד, | חותם, ידבק באדם לא יסור, יישאר אף בשעת מיתתו, קריעתו של הבגד, תהא קריעתה של מלכות, קריעתה של עצם נפשו, והמעיל עוד יזוע, חסר מנוחה, כשיעלה הנביא | אז באוב לבשר למלך, "לא ככל הגויים", שנסתיימה, ששקעה מלכותו, ושוב העולם סובב כגלגל ושוב העם עוד ניצב בגִלגל, ושוב שמואל עומד מצפה שיפתח הננעל. |
האישה פחדה וזעקה בקול: לָמָּה רִימִּיתָנִי? האישה זעקה את אותה זעקה שזעק יעקב ללבן לאחר ליל הכלולות שנתן לו את לאה ולא את רחל.
שְׁמוּאֵל עלה באוב אבל כועס וזועם על שאול, שהחריד את מנוחתו. בתורה כתוב להכרית את האובות ליד מפני שיבה תקום, אבל כששמואל עלה באוב, שאול נפל לפניו, במקום לקום מפניו.
לשאול היה גוף אך בלי רוח, ולשמואל הייתה רוח אך בלי גוף, וזהות שניהם נחשפה עכשיו. בעלת האוב ראתה, את שמואל אבל לא שמעה את דבריו. שאול לא ראה את שמואל, אבל כן שמע את דבריו.
בעלת האוב ושמואל גילו מי הוא, ושניהם כעסו. ההאשמות בעלת האוב נבעו מפחד; וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹור לָמָּה רִימִּיתָנִי? וְאַתָּה שָׁאוּל. אתה מסכן אותי! והאשמות שמואל נבעו מכעס: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?
עונש לשאול: על ש: 1. התעלם מצו שמואל, ולא הרג את כל העמלקים, 2. הרג את כוהני נב, לכן הגיעה אליו הנבואה מפי שמואל המת בדרך לא טהורה ובמקום לא טהור, נחמה ליבוביץ מעינות א עמ' 39-.
שאול ביקש להעלות את שמואל כי קיווה שיענה לשאלותיו. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?
דו שיח של לָמָּה? 9 פעמים נשאל שאול בפרק לָמָּה? לָמָּה לא ניצלת את הפוטנציאל שהיה בך? למה דאגת רק לשושלתך ולא לעם כולו?
ולָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? גם שאול שאל (אולי בליבו): לָמָּה המלכת אותי! מַדועַ מֵאַחַר הַצֹאן לְקַחתָנִי, ולנָגִיד עַל עַמך זֶה שַמְתָנִי? (שאול צרניחובסקי)
שאול ניסה להסביר למה פנה לבעלת האוב: 1. צַר (צרה) לִי מְאֹד, 2. וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, 3. וֵאלֹוקִים סָר מֵעָלַי.
הדיבור בגוף ראשון מדגיש, עד כמה הרגיש בדידות.
שאול אמר: צַר לִי מְאֹד שמואל ב כד 14 כתירוץ המצדיק את חטאו. גם דוד השתמש בביטוי: צַר לִי מְאֹד, אך הוסיף: נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה, (שמואל ב כד 14). יש הבדל רב בין שאול, שה' מאס בו כמלך, הנזקק לתירוצים, הבודד, הפוחד, ובין דוד שהאמין שה': רַבִּים רַחֲמָו.
שאול נרדף ע"י המתים: 1. הכוהנים לא ענהו אחרי רצח כהני נב,
2. אף אחד לא ענהו אחרי מות שמואל, 3. ה' לא ענהו, אחרי שהפר צו להרוג את כל העמלקים. וְלֹא עָנָנִי עוֹד טז. א. גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים, ב. גַּם בַּחֲלֹומוֹת.
| שאול שאל: | אבל לשמואל שאול אמר: (פס' טו). |
| ולא ענהו ה' | ולא ענני עוד |
| 1. גם בחלומות, | 1. גם בחלומות |
| 2. גם באורים (ותומים) | |
| 3. גם בנביאים | 3. גם ביד הנביאים |
לשאול לא אמר ששאל גם באורים: "למה לא סיפר ששאל באורים ותומים?
1. ייתכן מאוד ששאול השמיט את השאילה באורים, הנזכרת בפסוק וכדי לא להזכיר את רצח 85 כוהני נב, שכל אחד מהם היה "נשא אפוד בד" (שמואל א כב, יח.
2. ולא היו אומרים לו: לא אתה הוא שהחרבת את נב עיר הכוהנים"!?
טען לפני שמואל שקודם שאל בנביאים, וכי דיבר עם נביא, אבל באמת שאל קודם בחלומות ילקוט שמעוני ב רמז קלט. שאול מאד רצה תשובה, ולכן:
1. וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחווּ. שאול השתחווה, תוך שהוא מוחל על כבוד מלכותו, ובלבד ששמואל יענה לו. (פס' יד),
2. שאול הודה שעבר על איסורי עצמו. אולי כך קיווה לרצות את שמואל ולהניעו לסייע לו. שאול ביקש מאד לדעת איך להתגונן בפני הפלישתים.
3. וָאֶקְרָאֶה לְךָ, אני סומך מאד עליך.
4. שאול התחייב לציית לשמואל, אם אתה: לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה טו. מהבקשה משתמעת התחייבות לעשות את מה שיצווה עליו הנביא. בעבר כששמואל משח את שאול ברמה, הוא ציווה: "והודעתי לך את אשר תעשה" שמואל א י, ח אך שאול לא ציית לשמואל שאמר: 7 ימים תוחל עד בואי אליך, ולא חיכה לנביא. עכשיו הבטיח לציית לכל מה שהנביא יאמר לו.
שאול לא רצה להפנים שאם ה' היה רוצה לדבר אתו, הוא היה מוצא דרך להעביר אליו מסר, ואם אינו רוצה לדבר אתו, הסיאנס לא יעזור לו.
כעס שמואל לא נרגע בעקבות הצטדקות שאול, אלא גבר.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי: וַה' סָר מֵעָלֶיךָ ,(פ' ט"ז).
אין לשאול כל תקווה. למה? מדה כנגד מדה: כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ , על שלא שמעת אז בקול ה',
אין הוא שומע לך היום.
וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה.
וַה' סָר מֵעָלֶיךָ, שמואל הטיח בשאול שפנייתו אליו, לא תסייע לו. והוא, לא יסכים לבקש מה' שיענה לשאול.
7 פעמים מוזכר שם ה' בדברי שמואל, המדבר בשם ה' ולא בשם עצמו.
וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד.
אמר שאול: כאשר היית אצלי אמרת לי 'לרעך הטוב ממך' (שמואל א טו, כח) וכעת אתה אומר לי 'לרעך לדוד'?!
אמר לו (שמואל): כאשר הייתי אצלך, הייתי בעולם השקר והייתי פוחד ממך שלא תהרגני, הייתי אומר לך דברי שקר. כעת שאני יושב בעולם האמת, אין אתה שומע ממני אלא אמת, שאין אני פוחד ממך, (ויקרא רבה כו, מארמית), י"ח.
אברבנאל: שאול חטא חטאים רבים, ולכך נענש בעונשים רבים:
עונשי שאול הרבים: יט וְיִיתֵּן ה: 1. גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, 2. וּמָחָר, אַתָּה, 3. וּבָנֶיךָ עִמִּי (מתים כמוני) 4. העם ינחל מפלה נוראה וקשה.
4. גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִיתֵּן יה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים שמ' א כח. הם ישתלטו על הארץ.
שמואל בישר לשאול על תבוסה נוראה הצפויה למחרת – מוות לו ולבניו, ומפלה לצבא ישראל. בני שאול יהרגו בקרב למרות שכתוב: דברים כד 16 לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ.
ייאוש בטרם קרב: שאול למד שידיעת העתיד גרועה יותר מאי ידיעתו. סימון א.
פחד משתק: וַיִּרָא מְאֹד, מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; אובד עצות, במצוקה, חסר ישע, אולי שאול הפסיד בקרב, כי היה בטוח שיפסיד, כי איבד את האמון בעצמו.
שאול וחייליו יצאו לקרב, חסרי ביטחון בעצמם, בניגוד ליונתן, שניצח בעבר בזכות הבטחון שלו בה'.
מת מהלך: שמואל: וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי (שמואל א כח,יט) – שמואל הבטיח לו נחמה רק לאחר מותו. הבטיח לקבלו לחיקו רק בעולם האמת.
וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּיפֹּול מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, המלך, שיפול למחרת במלחמה נפל עתה מלא קומתו על הארץ. הפועל "נפל", חוזר בפרק ל"א 4 פעמים: בפס' א, ד, ה, ח.
וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי! (יט) לעלות ולרדת: שמואל קשר באירוניה מרה בין זה ששאול העלה אותו לארץ החיים, לכך שמחר שאול ירד אליו לארץ המתים.
שאול שאל שאלה דרמטית את שמואל: "ואם אברח? אני יודע שבסוף הקרב אמות, אולי אוכל להציל את חיי ולא לצאת לקרב? וכי אין לו אפשרות לברוח? אמר לו: אם תברח תינצל! א"ל אם תערוך מערכות מלחמה תנצח! ברם אם צדקת עליך את הדין, למחר 'אתה ובניך עמי'. א"ר יוחנן: 'עמי' – במחיצתי] כלומר בגן-עדן! ז; ושאול בחר להילחם ויקרא רבה פרשה כ"ו. מהד' מרגליות, כרך ג, עמ' תרה-תרו (כ), ולא לברוח!
מיוסר מרוב פחד וחרדה, אומלל, ומחוסר כבוד, נשאר שאול שוכב על הרצפה. חסר כוח: גַּם כֹּוחַ, לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.
הימנעות שאול מאכילה הייתה 1. עקב מצוקת נפשו ערב הקרב בפלשתים.
2. שאול לא היה מסוגל לאכול קודם מרוב פחד מפני מה שצפן לו העתיד, 3. לא היה מסוגל עתה לאכול כשהעתיד הנורא שלו ושל בניו התגלה לו.
4. צם, כדי לבקש מה' שירחם עליו והוא ינחל ניצחון במלחמה נגד פלישתים.
וַתָּבוֹא הָאִישָּׁה אֶל שָׁאוּל, (באמפטיה אדירה), היא לא שמעה את השיחה בין שאול לשמואל, אך היא: וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד; שמה לב למצוקת שאול, אולי החוויר, או רעד.
מובס: בעלת אוב ראתה את המלך מושפל ומדוכא, אך ברגע זה של שפל זכה שאול המלך לחמלה מידי מי שעזרה להעביר אליו את הבשורה המרה.
דווקא כששאול היה בשיא השפלתו, גילתה אשת האוב את אופייה הנדיב, גילתה את תעצומות נפשה, אנושיותה, חוכמתה, חסדה וחמלתה.
אשת אוב הייתה היחידה שעמדה לצידו בשעות נוראיות אלו.
יכלה לחוש 2 רגשות:
1. לעג למלך שהפר את חוקי התורה, ואת חוקיו לעיניה ולעיני 2 אנשיו.
2. פחד שירצה לחסל אותה כדי שלא תגלה את סודו.
אך האישה: 1. לא ביקשה תשלום על שרותיה.
2. לא ניסתה להשפיל אותו ולגחך על כך שבחר לבוא אליה.
3. לא דרשה ממנו לצאת מביתה, כדי לא להפחיד אותה יותר.
4. לא ניסתה לגלות מה ניבא לו שמואל.
מה כן עשתה האישה? מנעה מהמלך למצוא את מותו מת מרעב בביתה, שוכב על רצפת חדרה, לובש בְּגָדִים אֲחֵרִים (ח), וזונח את צבאו.
האישה שנרדפה קודם בידי שאול, חמלה על המלך הפוחד, ולמרות שהייתה צריכה לשנוא אותו על החוקים שחוקק נגד מקצועה, פעלה לעזור ולתמוך בו.
שִׁפְחָתְךָ: וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, קראה לעצמה פעמיים: שִׁפְחָתְךָ, כיבדה את רום מעמדו והחזירה לשאול מעט מכבודו כמלך.
וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. וְעַתָּה, שְׁמַע נָא גַם אַתָּה (3 פעמים שְׁמַע) בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, שִׁפְחָתֶךָ, יתכן ששאול נבהל לשמע דבריה, כי חשש שעכשיו תסחט אותו על סודו, על עזרתה, או על כך שסיכנה את חייה למענו. יכלה לבקש, כסף, משרה נכבדה, חלקת אדמה, אך לא כך היה.
גדול – קטן, נתנה לשאול דבר גדול מאוד, ובתמורה בקשה רק דבר קטן.
חסד: הציגה את הסכמתו לאכול את האוכל שלה, כחסד שיגמול לה שאול.
לב טוב: כך התגלה טוב ליבה של האישה, שכדי לעזור לו, הציעה למלך אוכל ועידוד, שיחזקו אותו.
אמרה: וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם, וֶאֱכוֹל כב, גם אברהם הציע לאורחיו פַּת לֶחֶם. ההשוואה לאברהם מחמיאה לאשה.
אמרה מעט ועשתה הרבה: הציעה רק "פַּת לֶחֶם" (כב), אך עשתה מה שעשו אברהם ושרה יחד: "וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּיקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּופֵהוּ מַצּוֹת, הנאפות מהר. אירוח מלכותי למלאכי אברהם ולמלך שאול.
עבדה במהירות רבה: אברהם רָץ, והיא מיהרה כדי שאורחיה ישובו למקומם לפני עלות השחר.
כדרך מכניסי אורחים:
1 אברהם בראשית יח ג, 2. לוט שם יט ג, 3. אבי הפילגש שופטים יט ו
בנדיבות הכינה ארוחה מפוארת, למרות שאולי ארוחה זו חיסלה את העגל היחיד שהיה לה.
| שמואל א כ"ח | בראשית י"ח |
| כב וְעַתָה שְׁמַע נָא גַם אַתָהבְקוֹל שִפְחָתֶךָוְאָשִמָה לְפָנֶיךָ פַת לֶחֶם וֶאֱכוֹלויהִי בְךָ כוח כי תֵלֵךְ בַדָרֶךְ. כד וְלָאִשָה עֵגֶל מַרְבֵק בַבַיִתוַתְמַהֵר וַתִזְבָחֵהו… כד וַתִקַח קֶמַח וַתָלָש…כה וַיָקֺמו וַילְכו בַליְלָה הַהוא. | ג אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְעֵינֶיךָאַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶךָ.ה וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדולִיבְכֶם אַחַר תַעֲבֹרו…ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם ז וְאֶלהַבָקָר רָץ אַבְרָהָם וַיקַח בֶן בָ קררַךְ וָטוֹב וַיתֵן אֶל הַנַעַר וַיְמַהֵרלַעֲשוֹת אֹתו.ו מַהֲרִי שְׁלֹש סְאִים קֶמַח סֹלֶתלושִי וַעֲשִי עֺגוֹת.וַיָקֺמו מִשָם הָאֲנָשִים…וַילכו. |
האישה הקריבה את העגל שלה כאברהם, אך לאברהם היה מקנה רב: וְאֶל הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַייִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, בראשית יח, ז), והעגל שלה היה אולי בעל החיים החי היחידי של האישה, והיא הסכימה לשחוט אותו למען המלך.
ספור הפוך לספור "כבשת הרש. במשל, העשיר חמל על הצאן של עצמו ושחט את כבשת הרש, והאישה הענייה, לא חמלה על העגל שלה אלא שחטה אותו כדי להאכיל, מלך במצוקה. וִיהִי בְךָ כֹּוחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ.
אישה רגישה ונדיבה. בהתנהגותה מול המלך, הציגה דמות נדירה בנדיבותה, באנושיותה ובאצילותה (מאק חננאל, ותאמר בליה, חמד, 2014, 164). וכך הפכה לדמות משמעותית בסוף חיי שאול, שהיה קודם לכן אויבה.
וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל! וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִישָּׁה, כחווה שפיתתה את אדם, כך גם בעלת האוב פיתתה את שאול שלמרות נדרו, יאכל.
וַיִּשְׁמַע לְקֹולָם; שאול שבר צום שגזר על עצמו בטרם קרב, בסעודת מלכים. על ששבר צום, וטעם מעט דבש, ביקש קודם להוציא להורג את יונתן בנו, פ' "ד. בניגוד לדוד, ששבר את צומו רק אחרי מות בנו התינוק, שאול לא המשיך לצום, כדי לעורר רחמי שמים על עם ישראל, ואולי החמיץ הזדמנות לביטול הגזרה.
שאול לא יכול היה להרשות לעצמו לסיים את חייו שוכב בבית האישה, ואולי לכן בחר להפסיק לצום ולהתחזק פיזית ונפשית, כדי שיוכל להמשיך בדרכו.
וַיָּקָם, מֵהָאָרֶץ, קימה גופנית ונפשית. האישה בדברי העידוד הטובים, בנדיבותה הרבה, הצליחה להקים את המלך גם פיזית וגם נפשית.
דבריה ומאכליה הטובים של בעלת האוב גרמו לשאול הרגשה טובה. היא השיבה לו את כבודו העצמי ואת יכולתו להמשיך לתפקד כמלך ושר צבא.
שמואל ניבא לשאול נבואות חורבן ומוות שנטלו ממנו כוחו. אך בעלת האוב, אישה משולי החברה, החזירה לו די כוח לצאת בראש חייליו לקרב המאיים.
וַיֵּשֶׁב, אֶל הַמִּטָּה. וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ. יוסף בן מתתיהו: ..השתפה בצערו, נחמתו ונתנה לו בנדיבות מלאה את קנינה היחיד, שהיה לה בעוניה. קדמוניות היהודים ו, יד, ד; תרגום א' שליט, עמ' 712. לו חפצה בכך, יכולה הייתה גם היא לשפוט את שאול על פי ערכיה, ולנטור לו איבה על שהכרית את פרנסתה ואח"כ בא לבקש עצה ממנה. אך לא היה בה כל רצון להשפיל עוד את שאול.
אנושיותה של בעלת האוב וגבורת שאול האירו את חשכת לילו האחרון, סימון א.
"וַיָקֺמוּ וַיֵלְכוּ בַלַיְלָה הַהוּא, )שם, כה( ועל דוד אמר המלך אכיש: בַבקֶֹר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ, שאול המלך יצא בלילה אל מותו ודוד יצא עם בקֶֹר וְאוֹר מתקרב להמלכתו.
"ובחשכת הליל בלי קשת ושלח, על סוס קל, המחנה שב שאול המלך.
ופניו חוורו, אך בליבו אין מורא, ובעיניו מתנוצצות הייאוש הנורא".
בניגוד לדברי שירו של טשרניחובסקי, שאול החרד לא נכנע לייאוש הנורא, ולא נרתע מנבואת הזעם של שמואל, אלא בחר למות כגיבור.
כל חייו סבל שאול מפחדי שווא. עתה, שמע נבואה נוראה וגזר דין נורא, הצפוי לו, לבניו ולעם ישראל. אך הוא לקח את בניו ויצא להילחם בראש צבא ישראל, באויב שכה הפחיד אותו, (ע"פ עירובין נג ע"ב).
שאול היה היחידי שידע את סוד התבוסה הצפויה לו על הגלבוע, ידע שזה יהיה יומו האחרון, ידע שייהרג, ידע שבקרב זה ימותו גם ובניו.
שאול היה יכול להציל את עצמו ואת בניו, אך במקום לפחד ולברוח, בחר ללכת אל מותו ולמות כגבור בראש חייליו.
יצא למלחמה, ולא ברח כיונה. שאול צעד מפוכח לקראת גורלו המר כ"ח ויצא בראש חייליו, לקרב אבוד.
דון יצחק אברבנאל: כה "חזר אל המחנה, ובזה מהגבורה העצומה שהלך שאול ..בדעתו בלא ספק שבמלחמה ההיא הוא ובניו יתמו ושם ימותו… חרף נפשו למות על מרומי שדה כגיבורים אשר מעולם, אנשי השֵם.
שאול יצא עם בניו להילחם בפלשתים, מתוך ידיעה שייהרג, בשל עוון החרבת העיר נב (רש"י). כך כיפר על הריסת נב והרג יושביה (רד"ק).
אמר ריש לקיש: באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו בריה שבראתי בעולמי וצורה שצרתי בעולמי. בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו נוטל בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג ונוטל את בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. (ויקרא רבה [וילנא] כו, ז).
לולי בחר שאול לצאת לקרב האחרון, למרות נבואת הזעם של שמואל, הוא היה זכור כמלך חלש, פרנואידי ואובססיבי, אבל החלטתו לצאת ולהילחם וקינת דוד לאחר מותו, המתארת אותו כגיבור, שימרה את דמותו בזיכרון הלאומי כמלך גיבור.
