מן הפח אל הפחת: פרק כ"א יא דוד ברח מנב לגת, בירת ארץ פלישתים.
הפגישה עם דואג האדומי בנב גרמה לדוד לברוח לגת, אל מחוץ לתחום ההשפעה של שאול, כי פחד שדואג ילשין לשאול, כפי שבאמת קרה, כי דוד הצטייד בנב לפני שהמשיך בבריחתו: והמדרש אומר שבגלל רצח כוהני נב, לא זכה דוד לבנות את בית המקדש: כי דם נקי שפכת!
דוד לא נזהר די, סיכן את כוהני נב, ובעקיפין גרם למותם.
אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ.
ויָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא, אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, התחנה הראשונה של דוד בבריחתו מפני שאול, הייתה אל… הפלישתים:
רד"ק ואברבנאל: "והלוא תמול (גם) ברח (משאול) אלא ר"ל כי היום ההוא (החליט ל) ברח לו מארץ ישראל ובא אצל אכיש שלא ימצאהו. (שאול).
דוד קיווה 1. שאף אחד לא יכיר אותו בגת, 2. או קיווה שאם יזהו אותו – האויב של אויבו יהפוך לבן בריתו, האמין שכמורד במלכות יתקבל בברכה בחצרו של אכיש מלך גת, כתוספת כוח כנגד שאול.
מהר מאד התברר לדוד, כי שגה בכל הנחותיו.
1. מיד זיהו אותו: יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו: הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; התברר לדוד שזיהו אותו, כי הוא היה מוכר מאד.
2. הפלישתים בגת, ראו בו את מלך ישראל ולא בשאול: "הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ". אנשי גת התייחסו לדוד כאל מלך ישראל. הם זלזלו בשאול והעריצו ופחדו מפני דוד. ואולי דוד טעה בכך שהביא את חרב גוליית.
לדוד קראו עבדי אכיש: מֶלֶךְ הָאָרֶץ, אך למלך ישראל הם קראו: שאול!, דבר המעיד, מי בעיניהם הוא המלך האמיתי של ישראל. הפלישתים טענו שדוד הוא המלך האמיתי, כי כל ההצלחות הצבאיות באו לישראל בזכותו.
עבדי אכיש ניסו לשכנע את מלכם, שמלך הארץ השכנה, עלול לסכן את המלך ואת ארצו, אם מלך גת לא ידאג לרצוח אותו.
הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹור, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו,
דוד הרג רבבות פלישתים, והוא מסוכן משאול שהרג רק אלפי פלישתים. בדברים אלו עבדי אכיש רצו להעצים את חשש מלכם מפני דוד.
בפעם הראשונה שהנשים שרו לכבודו: הכה דָוִד בְּרִבְבֹתָו, הן גרמו ששאול יפחד, יקנא וירדוף את דוד,
בפעם השנייה שהוזכר השיר, נאלץ דוד להעמיד פני משוגע, כדי להינצל, ולברוח מגת.
אברבנאל: "ודוד פחד מאוד בשמעו דבריהם פן יהרגהו אכיש על זה, לפי שגלית הפלישתי מגת היה ודוד הרגו.
דוד לא היה רק קל רגלים, הוא היה גם מהיר מחשבה, ומיד הבין שהוא בסכנה. לדוד היו תגובות מהירות, גם בעת ששאול ניסה פעמים לרצוח אותו עם חניתו, וגם כעת כשחש שנקלע לסכנה בגת.
דוד ידע ששוב יהיה עליו לברוח: יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד, מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. העובדה שדוד הגיע לגת אל אכיש לבדו, בלי חיילים, אפשרה לו להעמיד פני משוגע, ולא להראות כאיש צבא.
יד וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, נראה שתוך כדי הצגת פני משוגע, הוא התקדם לכיוון השער, ממנו יוכל לברוח, אם לא יאמינו להצגה שלו.
וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. התחזה למשוגע שאינו מסוגל להיחקר ולענות לשוביו. שיחק את תפקיד – המשוגע! כי משוגע לא מסכן את מלך גת.
שאול נפל ערום כל הלילה וכך ניצל דוד מפניו. דוד התחזה למשוגע וכך ניצל מידי מלך גת, ולא נחשד עוד שהוא מהווה סיכון למלך.
אכיש גער באנשיו: טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; בתהילים ל"ד כתב דוד: "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך".
הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי? דוד הצליח לשטות במלך גת, ולהציל את חייו.
טז החֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, לפי המדרש: ילקוט שמעוני אשתו ובתו של אכיש השתגעו, ולכן לא רצה עוד משוגע בחצרו.
מדרש ילקוט שמעוני: "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא… כל מה שעשית כולם בחכמה עשית אבל השטות (השיגעון) שבראת, מה הנאה יש בה לפניך?… אמר לו הקדוש ברוך הוא:
על השטות אתה קורא תגר? חייך שאתה בעצמך תצטרך לה. כאן השיגעון הציל אותו.
"אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ", זה כבר לא "מלך הארץ" אלא משוגע. אכיש קרא לגדול אויביו משוגע, גרש אותו והחמיץ את ההזדמנות להיפטר ממי שיגבר וינצח את הפלישתים בעתיד.
דוד נאלץ לברוח מפני שאול, ומפני אכיש מלך גת, והסתתר בשולי ארץ כנען, במדבר יהודה ובנגב סמוך לפלישתים.
מגת למערת עדולם: וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻולָּם; שהייתה התחנה הראשונה שלו במסע בריחתו בדרום הארץ.
במערת עדולם, הצטרפו במשך הזמן אל דוד אנשים נוספים רבים.
ב וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו, מי? כָּל אִישׁ מָצוֹק (במצוקה) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא, (כמו פושט רגל הבורח לחו"ל מפני נושיו) וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ.
דוד הנרדף ע"י שאול, היה במצוקה, ומצוקתו משכה אליו עוד אנשים במצוקה, ורדיפת שאול אחריו, משכה אליו עוד אנשים נרדפים.
אגוד עברייני יהודה: דוד הנהיג את מרי הנפש והעניים, שנפלטו ממלכת שאול בשל מצב כלכלי, פוליטי, או חברתי.
גם דוד יכול היה להיות מר נפש, הוא סיכן חייו כדי להילחם בגוליית, לא קיבל כל תמורה ועוד הפך להיות נרדף, ע"י זה שהפר את הבטחותיו, ולא גמל לו על זה שהציל אותו ואת עמו מהאויב הפלישתי המאיים.
הפך קושי ומצוקה לאתגר: דוד ניצל את זמן השהות במדבר, כדי להכין תשתית לכוח צבאי: שיעמוד לצדו בדרום יהודה, שם התחבא מפני שאול.
דוד החל להקים לעצמו צבא פרטי, ומרי הנפש היו ראשוני חייליו. הוא אימן את הפליטים והפך אותם לחיילים.
וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ: ליקט סביבו גרעין של צבא לוחם שהורכב מאנשים חלשים חברתית, מרי נפש, נואשים, מיואשים שאין להם כבר מה להפסיד, ומהם הקים גדוד של אנשים מאומנים, נחושים וחמושים.
דוד הפך להיות המנהיג של אלו שלא יכלו לשלם את חובם, לשלם מיסים, או כאלו שהם או ילדיהם היו מיועדים להימכר לעבדים, כך הצליח לשקם ולשפר את הדימוי העצמי של חסרי הכול וחסרי הבית.
האנשים שהצטרפו לצבאו שיפרו: 1. את מצבם החברתי,
2. את ביטחונם העצמי, 3. ואת מצבם הכלכלי.
דוד הוביל את גדודו לניצחונות שבהם בזזו את המובסים.
וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; בזכות הכריזמה שלו הפך דוד להיות מנהיג הפליטים. מפליט הפך להיות מפקד גדוד בן 400 איש. האנשים משולי החברה שהצטרפו אליו, היו החיילים הראשונים בצבא שלו, והם נשארו נאמנים לו והלכו אחריו עד סוף ימיו. דוד הנרדף, הפך למורד בעל צבא.
צבאו הלך וגדל במשך השנים, הצבא גדל, הפך להיות צבא מאומן וחזק ובעזרתו הצליח להתגונן מפני הרודפים אחריו.
נפוליון אמר: תנו לי גנרלים עם מזל, על דוד נאמר כבר מלכתחילה: "ה' עמו", ה' דאג שיצליח. אך גם מי שה' עמו, עובר משברים והמבחן הוא, איך האדם מתמודד עם המשבר שהגיע אליו.
האם הוא מתחזק או נחלש, כתוצאה מהמשבר ודוד התחזק.
למרות הקשיים, תקופת הבריחה חישלה, חיזקה, והעצימה את אמונתו של דוד בה', והכשירה אותו להיות ראוי למלוכה, אחרי מות שאול.
וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כָּל הַיָּמִים וְלא נְתָנוֹ אֱלוקִים בְּיָדוֹ. שאול המשיך לחפש את דוד, ולמרות שקשה להחביא קבוצה של מאות אנשים, ה' היה עם דוד ושאול לא הצליח לתפוס אותו.
וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. דוד כבר לא היה בודד, בני משפחתו ברחו גם הם מפני רדיפות שאול והצטרפו אליו, אבל מכיוון שהיו בהם, נשים ילדים וזקנים הם הכבידו על המשך בריחתו.
תחנה שנייה: ג וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, מגת עבר דוד למואב. התחנה השנייה במסע הבריחה של דוד הייתה אצל מלך מואב. אולי מתוך קירבת משפחה, כי אבי דויד היה נכד של רות.
סבתא רבתא של דוד באה ממואב.
וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹוקִים" (שמואל א כב, א-ג. דוד סיפר בגלוי למלך מואב ששאול רודף אחריו והוא אינו יודע מה הגורל הצפוי לו מידי ה'.
דוד ביקש את חסות מלך מואב, ורשות מהמלך, להשאיר במואב את הוריו, וכל בני משפחתו, שבגללו גם הם נרדפו ע"י שאול, כדי שהמלך לא יתנקם בהם, בזמן שדוד בורח מפניו.
דוד עשה מאמצים לרכוש לעצמו בעלי ברית ראשונים. הוא ניסה להתקרב למלך מואב, אח"כ קשר קשרים גם עם אכיש מלך גת הפלישתי.
העובדה שמלך מואב הסכים שבני משפחת המורד במלך יישארו בארצו מעידה שהייתה מתיחות בינו ובין שאול.
ד וַיַּנְחֵם, אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב; וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה. במדרש מובא סיפור מחריד שברגע שדוד עזב את מואב, הרג מלך מואב את כל בני משפחת דוד, למעט אח אחד שהצליח לברוח ולקבל חסות מנחש מלך בני עמון, במדבר רבה פרשה יד, תנחומא מהדורת בובר פרשת וירא כה וילקוט שמעוני.
אז הצטרף אל מחנה דוד גם גד הנביא, וכמו ששמואל ליווה את שאול, כך גד הנביא ליווה את דוד, והוסיף ממד של מנהיגות רוחנית למחנה של דוד.
ה וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה,
גד הנביא הורה לו: "לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה". אם אתה רוצה להיות מלך על יהודה וישראל, עליך לחיות במקומות אלו, ולהתבסס שם.
גם היום ראש עיר או רב עיר, אינם יכולים להיבחר, אם אינם גרים באותה עיר.
עליית דוד החלה מאז שחזר ליהודה: הוא התחזק, צבאו גדל והתעצם, ושכבות הולכות וגדלות בעם, התחילו להכיר אותו, ויש שגם העדיפו אותו על פני שאול המלך, רוצח תושבי העיר נב: ילדים, נשים וזקנים.
כשנודע הדבר לשאול, הדבר עורר את קנאתו וחמתו. וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת ו וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד, וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ; "כי עד הנה היה (דוד) נחבא ולא ראהו איש… נודע הדבר שהיו עמו (עוד) אנשים" (מצודת דוד).
שאול שמע זאת וקינא בדוד וביקש לחסלו. שאול ביקש למנוע מדוד 4 "כף" = כוח, כבוד, כיסא, וכסף.
ו וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל עֲבָדָיו, נִצָּבִים עָלָיו. שאול הפרנואיד, יוֹשֵׁב תמיד וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ.
ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו, שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי יְמִינִי: גַּם לְכֻלְּכֶם, ייִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים? לְכֻלְּכֶם יָשִׂים, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?
אני נתתי לכם, כי אתם בני שבטי, אך דוד ייתן רק לשבט יהודה ולא לכם.
חולה במחלת הרדיפה – כולם נגדי: ח כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּולְּכֶם עָלַי וְאין גֹלֶה אֶת אָזְנִי: כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹורֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה" (ז-ח).
שבוי בפחדיו: כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹורֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה. בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי, יונתן משתף פעולה, עם מי שהיה קודם עבדי וכיום פועל נגדי.
בנו ובתו של שאול תמכו בדוד, על מי יוכל עוד לסמוך?
וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי (אף אחד לא מזדהה עם כאב לבי, אף אחד מכם אינו משתתף בצערי, לא מגלה אמפטיה כלפי).
שאול התפרץ על עבדיו, כי חשד בהם שיעברו לצד דוד בהזדמנות הראשונה, הוא חשד שכולם עוזרים לדוד. שאול פחד מדוד, שבדמיונו, היה מוקף בעוזרים וסייעים רבים, והאמין שכולם אוהבים את דוד ושונאים אותו.
דואג האדומי אישר את חשדות שאול: ט וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹומִי, וְהוּא נִיצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת בֶּן יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל אֲחִי מֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב י וַיִּשְׁאַל לוֹ, בַּה' וְצֵידָה, נָתַן לוֹ; וְאֵת, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ.
חנופה או תועלתיות? דואג הקצין את הדיווח שלו כך שנוצר רושם שהייתה קנוניה בין דוד לאחי-מלך, אך למעשה הכתוב מספר שהכוהן נתן לדוד 5 לחם (ולא צידה מגוונת) ואת חרב גוליית, שהייתה למעשה השלל שבו דוד זכה לאחר הרג גוליית, וזה היה כלי הנשק היחיד שנמצא במקום.
דואג לא סיפר על שיחת הברור שערך הכוהן, ועל כך שדוד טען שהוא בשליחות סודית של המלך, דבר המחייב כל אזרח להושיט עזרה לשליח המלך.
דואג גם הוסיף שהכהן שאל עבור דוד בה', מה שהכתוב לא מספר, וגם קשה להאמין שדוד שמיהר להיעלם, לפני שיגיעו שליחי המלך הרודפים אחריו, ביקש לשאול בה', דבר שלוקח זמן רב. אריאל י תתקכט."תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'" (תהלים ה, ז). בפרק זה תאר דוד כי ה' מתאב אנשי דמים ומרמה. ומיהם? המדרש (בראשית רבה פרשה נח): זה דואג ואחיתופל – דוברי כזב – הן ודיבורן… איש דמים ומרמה – זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים, וזה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים. והרי גם דוד שפך דמים, אבל הוא ידע להתחרט, לחזור בתשובה וה' סלח לו.
אחי-מלך היה מודע לכך שדואג נמצא בנוב, אך מכיוון שידע שדוד חתן המלך, לא נתן לדוד את הלחם והחרב בסתר, אלא לפני כל מי שהיה אז בנוב.
יא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִי מֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּוהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב; וַיָּבֹאוּ כֻלָּם, אֶל הַמֶּלֶךְ.
יב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב; וַיֹּאמֶר, הִנְנִי אֲדֹנִי יג וַיֹּאמֶר אֵלָו, שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, (מרדתם בי) אַתָּה וּבֶן יִשָׁי, בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב,
וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹוקִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹורֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה.
יד וַיַּעַן אֲחִי מֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ? טו הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָול לוֹ בֵאלֹוקִים?
חָלִילָה לִּי: אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, בְּכָל בֵּית אָבִי, כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת, דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל.
אחי-מלך האמין שדוד נאמן למלך, ולכן עזר לו, אבל שאול ביקש להטיל עליו עונש נורא, כדי שמי שבעתיד יחשוב לעזור לדוד, ייזכר בעונש הזה, ויפחד.
פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה: "והנה ציווה עוד שאול שיכה את העיר לפי חרב… כדי שכל ישראל ישמעו וייראו ויפחדו אם יבוא דוד עוד ביניהם, שיתפשו אותו ואת אנשיו חיים ויביאום אל שאול…" (אברבנאל).
פקודה בלתי חוקית בעליל: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִי-מֶלֶךְ: בגלל פחדיו שאול העדיף לרצוח חפים מפשע וחלשים, ובלבד להרתיע אחרים ממתן סיוע לדוד.
יז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי;
סירוב פקודה: וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי ה'
אולי בגלל פקודה זו איבד שאול את אמון עמו: הכוהנים היו שבט מקודש ונכבד בעיני העם וגם בעיני עבדי המלך, שריו ויועציו.
נראה שפרשת כוהני נב, היא תחילת ירידת מלכות שאול, ונהירה של רבים מישראל, אל המלך החדש, זה שהעריצו לאחר ניצחונו על גוליית.
יח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג, סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּוהֲנִים; אתה גילית לי על הקשר נגדי, אתה תהרוג אותם.
דואג היה בטוח שציות לשאול ישתלם לו: וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹומִי, וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּוהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא 85 אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.
יט וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּוהֲנִים, הִכָּה לְפִי חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד אִישָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי חָרֶב. שאול עולל לכוהני נב את מה שהצטווה ע"י שמואל, לעשות לעמלק ולא עשה: לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק… מֵאִישׁ עַד אִישָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (טו 3).
שאול לא עשה לעמלק, את מה שציווה עליו שמואל מתוך חמדנות ותאוות בצע, אך עשה זאת לכוהני נב, החפים מפשע, שלא ידעו שאחי-מלך בסך הכול רצה לעזור לשליח המלך ונתן לו לחם וחרב. על זה נאמר:
מי שמרחם על אכזרים (אגג מלך עמלק) סופו שמתאכזר לרחמנים (כהני נב).
למרות שעבדי שאול סרבו לרצוח את הכוהנים החפים מפשע, אך כשדואג האדומי, הרג את כולם, הם לא מחו, אולי כי פחדו שגם אותם יהרגו?
כ וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד, לַאֲחִי-מֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב, וּשְׁמוֹ, אֶבְיָתָר; וַיִּבְרַח, אַחֲרֵי דָוִד, רק אביתר הכהן הצליח לברוח מהטבח, אביתר היה בסכנה, כי שאול וודאי ירצה לסיים את מלאכת הרצח, אבל דוד הבטיח לו הגנה ושמירה מפני שאול:
כג שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא, כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ: כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה, עִמָּדִי. האם דוד פרש את חסותו על אביתר הכהן, כפיצוי על אובדן בני משפחתו?
כא וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר, לְדָוִד: כִּי הָרַג שָׁאוּל, אֵת כֹּהֲנֵי נב.
כב וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר, יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹומִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד, לְשָׁאוּל: אָנֹכִי סַבֹּתִי, בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ.
האם אמירה זו היא לזכותו של דוד או לגנותו?
לזכותו: דוד יכל לשתוק ואף אחד לא היה יודע שהוא זיהה את אביר הרועים של שאול בנוב.
לגנותו: דוד וודאי הכאיב מאד לאביתר, שהבין עכשיו, שזה שפורש עליו את חסותו, הוא גם זה שהביא עליו את אסונו.
אביתר הביא לדוד מוהר ו וַיְהִי, בִּבְרֹוחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִי-מֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה; אֵפוֹד, יָרַד בְּיָדו, אביתר הצליח להציל מהעיר ששאול הרס, את האֵפוֹד שבעזרתו שאלו שאלות את ה'.
התשובות שקיבלו חזקו מאד את האמונה של אנשי דוד, בכך שהם פועלים נכון, ומובטחת להם הצלחה ועזרה מה'.
אביתר חיזק את מחנה דוד. אביתר נתן את האֵפוֹד לדוד.
עכשיו היו במחנה דוד גם גד הנביא וגם אביתר הכוהן. דוד היה המנהיג הצבאי, גד הנביא היה המנהיג הרוחני. ואביתר הפך לכהן המחנה.
2 אנשים אלו הביאו את דבר ה' למחנה, וחיזקו את ביטחון האנשים בה' העוזר לצבאם.
דוד זכה באֵפוֹד, וגד הכוהן ליווה את דוד גם כשהפך למלך.
השמדת אנשי נב, הזיקה לשאול, ועזרה לדוד.
העם העביר ביקורת על שאול שרצח כוהנים ובני משפחותיהם על לא עוול בידם.
קְעִילָה: כ"ג א א וַיַּגִּדוּ לְדָוִד, לֵאמֹור: הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה, וְהֵמָּה שֹׁסִים (שודדים) אֶת הַגֳּרָנוֹת,
אחרי שנת עבודה, איכרי קעילה אספו את התבואה אל הגורן, מתוך תקווה שתבואה זו תפרנס אותם כל השנה, עד הקציר הבא, והנה פשיטה של פלישתים שבאו לבזוז את התבואה ולגזול תוצרת שעליה עמלו שנה שלמה.
אנשי קעילה היו שייכים לממלכת ישראל, עליה מלך שאול. במצב רגיל, הם היו צריכים לפנות לשאול המלך, ולצפות שהוא יושיע אותם כמו שהציל בתחילת מלכותו את אנשי יבש גלעד, אך שאול לא בא לעזרתם!
מי שהתנדב להילחם עבורם ולבוא לעזרתם הוא דוד.
כאשר שמע דוד שהפלישתים תקפו את קעילה, שאל בה': ב וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹור: הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי, בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה? ונענה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד: לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים, וְהוֹשַׁעְתָּ, אֶת קְעִילָה, (ב).
דוד יצא להגנת קעילה, מה שלמעשה היה תפקידו של שאול מלך ישראל, ושאול במקום להודות לדוד על שעשה את מלאכתו, ראה בעזרה של דוד לנתיניו, הזדמנות ללכוד אותו.
כאשר דוד הלך לעזור לאנשי קעילה, ידע שבכך הוא מסכן את עצמו ואת אנשיו. אנשיו גם ידעו זאת וטענו: ג וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד, אֵלָיו, הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה, יְרֵאִים; וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה, אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים.
ד וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד לִשְׁאוֹל בַּה' וַיַּעֲנֵהוּ ה' וַיֹּאמֶר, קוּם רֵד קְעִילָה כִּי אֲנִי נֹתֵן אֶת פְּלִשְׁתִּים, בְּיָדֶךָ. רד"ק סבר שהשאלה השנייה נועדה לחזק את רוח חיילי דוד, ולכן נשאלה, למרות שבחלקה, לפחות, חפפה את השאלה הראשונה.
ה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, דוד וחייליו היכו את הפלישתים והושיע את קעילה: ; וַיֹּשַׁע דָּוִד, אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה.
וַיִּנְהַג אֶת מִקְנֵיהֶם, וַיַּךְ בָּהֶם, מַכָּה גְדוֹלָה. דוד החזיר ליישוב את התבואה שנגזלה, וגם לקח מהפלישתים את מִקְנֵיהֶם.
מרדפי שאול אחרי דוד: ז וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, כִּי בָא דָוִד קְעִילָה; מה לא שמע שאול? הוא "לא שמע" שהפלישתים התנפלו על הישוב והם שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת, שעבודה של שנה שלמה נבזזת ונעלמת, ושדוד עם גדוד אחד, הצליח לא רק לנצח, אלא גם לתפוס את המקנה של הפלישתים.
לאחר הקרב נודע לשאול שדוד ואנשיו נמצאים עדיין בקעילה. שאול שמע על הצלחת דוד במערכה, ורצה לנצל את הזדמנות ללכוד את דוד.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, נִיכַּר אֹתוֹ אֱלֹוקִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא, בְּעִיר דְּלָתַייִם וּבְרִיחַ, מעתה ועד מותו בהר הגלבוע יעסוק שאול בצורה אובססיבית במרדף אחרי דוד, מרדף שיגרום לו, להזניח את חיזוק ישראל ואת המלחמה בפלישתים.
שאול החליט: לָרֶדֶת קְעִילָה, לָצוּר אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו.
ח וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת כָּל הָעָם, לַמִּלְחָמָה, שאול הזעיק את עמו למלחמה, לא נגד פלישתים או אויבים אחרים, אלא נגד דוד שזה עתה הציל את נתיניו.
ט וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו, שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה; וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד י וַיֹּאמֶר, דָּוִד ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר, בַּעֲבוּרִי
אז שאל דוד 2 שאלות:
1. הֲיֵרֵד שָׁאוּל, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר ה': יֵרֵד.
2. יב וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי, בְּיַד שָׁאוּל?
וַיֹּאמֶר ה': יַסְגִּירוּ
אנשי קעילה שדוד סיכן את חייו כדי להציל אותם, רצו להסגירו לשאול, כי כל העם שמע מה עולל שאול לא רק ל 85 כוהני נב, אלא גם לנשיהם ולילדיהם, ואף אחד לא היה מוכן לסכן עצמו ואת משפחתו ולצאת נגד שאול.
גם אנשי קעילה שדוד נלחם בפלישתים והביא להם שלל רב, היו מוכנים להסגיר אותו למלך.
שאול התלונן שכולם תומכים בדוד. פה התברר לדוד שרוב האנשים פוחדים משאול, ומוכנים להסגיר אותו, גם אחרי שהציל אותם ונלחם עבורם.
שאול יצא לדרך במטרה לתפוס את דוד ואנשיו, אבל הם הצליחו לברוח, לפני שהוא יצא לדרך. וּלְשָׁאוּל הֻגַּד, כִּי נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה, וַיֶּחְדַּל, לָצֵאת.
וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה, דוד לא העלה בדעתו, להישאר בקעילה ולהילחם בשאול. מבחינת דוד, שאול היה המלך, והוא לא ניסה, אפילו לא פעם אחת, להוציא מידיו את המלוכה, או להרוג אותו. הוא היה מוכן להישאר בחצר המלכות בתור חתן המלך, אבל שאול אילץ אותו להמשיך ולהימלט.
שאול לא התנהג כמלך של העם, אלא כאדם רדוף, שמקדיש את כל משאבי הזמן, הכוח והמחשבה במאמץ לתפוס אדם אחד, שהפראנויה שלו, גרמה לו לחשוב שהוא מאיים עליו.
דוד ברח למדבר זיף. מאוחר יותר גם אנשי זיף ניסו להסגיר את דוד לשאול, כי אנשים הבינו ששאול יתגמל מאד את מי שיסגיר לידיו את דוד.
דוד חי כפליט נרדף, הוא ואנשיו הסתובבו בדרום הארץ במדבר ובישובים חלשים ומרוחקים. ולמרות זאת נאלץ שוב לנדוד ולחפש מסתור לא רק משאול, אלא גם מאלו שהיו מוכנים להסגיר אותו לשאול.
וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כָּל הַיָּמִים, וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹוקִים בְּיָדוֹ. ה' עזר לדוד.
יג וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. בתחילת מנוסתו, הצליח דוד להקים גדוד בן 400 איש, במשך הזמן דוד התחזק, לו ולגדוד היו ניצחונות, ועוד אנשים הצטרפו אליו.
עכשיו מנה גדודו של דוד כבר 600 איש, והפחד של שאול מפניו התחזק.
ד וַיֵּשֶׁב דָּוִד 1. בַּמִּדְבָּר 2. בַּמְּצָודוֹת, וַיֵּשֶׁב 3. בָּהָר 4. בְּמִדְבַּר זִיף;
ל 600 איש, קשה למצוא מסתור במדבר ולהצליח לשרוד שם. וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ" (יג): למצוא לגדוד בן 600 איש מקומות מסתור, שיש בהם מים, אוכל, והם מחוץ להישג ידו של שאול, הפך למשימה קשה יותר ויותר.
דוד חיפש מקומות עם מים ומזון כעין גדי, אליה הגיע בסוף הפרק.
טו וַיַּרְא דָּוִד, כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ; וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף, בַּחֹרְשָׁה.
אם יש חורשה, יש גם מים, וזה מקום שמאפשר לדוד להסתתר בו.
מי נשאר כל הזמן לצידו ותמך בו? יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל.
אנשי קעילה ואח"כ גם אנשי זיף היו מוכנים להסגיר את דוד. ודווקא יונתן שאת כסאו היה דוד עתיד לרשת, נשאר נאמן לדוד.
זה שהיה אמור למלוך אחרי שאול בא, לתמוך בדוד ולהגיד לו: וְאַתָּה תִּמְלֹוךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה!
פגישה אחרונה בין דוד ויונתן: טז וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה; וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ, בֵּאלֹוקִים.
יונתן שב והבטיח לדוד: אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי, וְאַתָּה תִּמְלֹוךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה; (יז).
יונתן היה ללא ספק יורש ראוי ומכובד לשאול. הוא היה אמיץ, נועז וזכה לאהבת העם, שדאג לפדות אותו מידי אביו שביקש להורגו.
גם בהיסטוריה היהודית וגם בבינלאומית, לא זכור מקרה דומה, בה יורש מוכן להעביר את הזכות למלוך, למי שהוא מרגיש שראוי למלוך יותר ממנו.
וְגַם שָׁאוּל אָבִי, יֹדֵעַ כֵּן, מאוחר יותר, יאמר זאת שאול בקולו.
יח וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית, לִפְנֵי ה' זו לא ברית ראשונה שהשנים כרתו. נראה שיונתן ידע שדוד לא אוהב אותו, באותה מדה שהוא אהב את דוד, ורצה לחדש את הברית כדי שדוד הנהנה מהגנת יונתן, ישיב לו בעתיד, טובה תחת טובה.
בהמשך גם שאול ביקש ממנו: לא לרצוח אחרי מותו את צאצאיו, כי הוא ידע שכל מלך היה עושה כן לצאצאי דוד, לו היכולת הייתה בידו, ודוד הסכים מיד להיענות לבקשה המלכותית, כי הוא הרי כבר התחייב כך ליהונתן.
פרידה אחרונה: וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה, וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ,
יט וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל, הַגִּבְעָתָה לֵאמֹור: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת, בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן כ וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ, לָרֶדֶת רֵד; וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ, בְּיַד הַמֶּלֶךְ
שאול התמוגג: כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם, עָלָי
כב לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד, וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ, שָׁם: כִּי אָמַר אֵלַי, עָרוֹם יַעְרִם הוּא כג וּרְאוּ וּדְעוּ, מִכֹּל הַמַּחֲבֹואִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם, וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן, וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם; וְהָיָה, אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִיפַּשְׂתִּי אֹתוֹ, בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה כד וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה, לִפְנֵי שָׁאוּל; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן, בָּעֲרָבָה אֶל, יְמִין הַיְשִׁימוֹן כה וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו, לְבַקֵּשׁ, וַיַּגִּידוּ לְדָוִד, וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן; וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל, וַיִּרְדֹּוף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן
כו וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר, מִזֶּה, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר, מִזֶּה; וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת, מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו, לְתָופְשָׂם
דוד ניצל ברגע האחרון: שאול כיתר את דוד ואנשיו, וכמעט תפס אותו, אך ה' היה עם דוד ולפתע באו להודיע לשאול כי פשטו פלישתים על ישראל. כז וּמַלְאָךְ בָּא, אֶל שָׁאוּל לֵאמֹור: מַהֲרָה וְלֵכָה, כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.
שאול היה אמור לחזק את צבאו כנגד הפלישתים, שהיו החזקים באזור, אבל הוא היה עסוק ברדיפה אובססיבית אחרי דוד, ואפשר לפלישתים לדחוק אותו ואת אנשיו, עוד מזרחה, ואיבד עוד שטחים שעליהם השתלטו הפולשים.
בעיני שאול, המרדף אחרי דוד הויה העיקר, והפלישתים היו מטרד, שמנעו ממנו להתרכז במה שהיה חשוב בעיניו: מרדף אחרי דוד.
והרי דוד לא ניסה להרוג אותו, גם כשהיו לו הזדמנויות, ושאול הפראנואיד, במקום לדאוג לחזק את גבולות ממלכתו, בפני מתנכלים, המשיך במרדף שווא חולני, אחרי חתנו.
בנקודה זו, חדל שאול להיות מלך, והפך להיות רודף אובססיבי אחרי הסיוטים הליליים שלו.
לפלישתים היו מודיעים שדווחו להם על המתרחש בממלכת שאול. לכן גם הפלישתים היו מודעים לרדיפה האובססיבית של שאול אחרי דוד.
כאשר הפלישתים שמעו ששאול עסוק במרדף אחרי דוד, הם הבינו שזו ההזדמנות שלהם לנצח את שאול, וקיוו לפגוע בישראל בזכות רדיפה זו.
שאול נאלץ להפסיק את המרדף אחרי דוד, ולצאת לקראת פלישתים. הכתוב אינו מפרט מה אירע במפגש, אולי כדי להגיד לנו שמבחינת שאול, זה היה רק מטרד קצר, לפני שיחזור לרדוף את דוד.
כח וַיָּשָׁב שָׁאוּל, מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים; עַל כֵּן, קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא, סֶלַע, הַמַּחְלְקוֹת, ולמרות ששאול ניצל ברגע האחרון ממפלה נוראה במלחמה שהפלישתים כפו עליו, הוא לא למד לקח, המשיך לרדוף את דוד, ואפשר לפלישתים להמשיך להתחזק, ולהדוף את גבול הממלכה עוד מזרחה.
כט וַיַּעַל דָּוִד, מִשָּׁם; וַיֵּשֶׁב, בִּמְצָודוֹת עֵין גֶּדִי. שם יש מים ואוכל.
