מגילת אסתר פרק ז'

פרק ז, המשתה הראשון: ממוכן ביקש לפגוע במעמד הנשים, אך אסתר הצליחה לחזק את מעמדן, כשהתייצבה לפני המלך בלא שנקראה אליו, והמלך במקום להוציאה להורג, שאל אותה "מה בקשתך? עד חצי המלכות ויעש לך".

בהזמנה הראשונה אמרה אסתר שאת המשתה היא עורכת לכבוד המלך: "אשר אעשה לו".

בהזמנה למשתה השני, היא דיברה עליו ועל המן, כעל שווים: אשר אעשה "להם". פתאום המשתה כבר לא נערך לכבוד המלך, והמן רק מוזמן. עכשיו המשתה נערך "להם", לכבוד שני הגברים, כאילו המן כלול בתוך עסקת החבילה.

ואז יתכן שאסתר הרגישה שהמלך מתחיל לאבד את סבלנותו, ולכן הוסיפה: ומחר אעשה כדבר המלך". מחר אענה ואסביר מדוע הזמנתי אתכם למשתה.

 מחר – המשתה השני: ויָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה/ 

	המשתה הראשון	המשתה השני
הזמנת המן.	וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר,	עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר,
מי בא למשתה?	וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר	וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, זו שכבר הצילה אותו מהקושרים.
מה אמר המלך לאסתר?	וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ	וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ, חל שפור במעמדה מפעם קודמת.
מה ענתה אסתר?	וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְוְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹבלָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי	וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַראִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, מדברת בגוף שני.וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹבתִּינָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי,

מדוע הזמינה את 2 הגברים למשתה השני שיערך מחר? מדרש פנים אחרים: כל המלחמות עם עמלק הוכרעו ל"מחר"!

 "צא והלחם בעמלק מחר".

ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר, ויאמר המלך לאסתר במשתה היין: מה שאלתך? המן חשב שהוא מוזמן, בשל חשיבותו בממלכה, כי אם אותי, וגם למחר אני קרוא עם המלך, אבל המלך חשד: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? אולי לכן פנה אליה כֶאֶסְתֵּר והשמיט את "המלכה", כדי להרחיקה מהמן שבו כבר חשד.

גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, במשתה היַּיִן השני שהיה ביום הבא, בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מוהר"ם אלשייך: במשתה זה גם אסתר שתתה היות והיה זה לאחר שלושת ימי הצום.

במהלך המשתה הראשון והשני, המלך התמלא בסקרנות, הוא גם חשש ממזימה של המן, או של אסתר, או ממזימה משותפת של שניהם נגדו.

אולי נזכר במשתה שערך בעבר ובו הוציא להורג את אשתו הראשונה.

ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן,  מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה? המלך היה מותש, כי לא ישן כל הלילה בגלל החשש, מקשר של המן ואסתר נגדו. עייף, הוא התחנן אל אסתר: מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה?

מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, רש"י. אחשוורוש הרשה לאסתר לבקש 2 דברים.

נו תגידי כבר, למה סיכנת חייך? עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ, אפילו אם תבקשי בקשה גדולה מאוד עד שזה יהיה כמו לתת לך חצי מהממלכה – בקשתך תתמלא.

מלבים: במשתה הראשון, אחשוורוש לא קרא לאסתר: "אסתר המלכה", וכאן קרא לה בשם זה. בדברים אלה רצה אחשוורוש לומר לה שגם אם היא תבקש בקשה גדולה הראויה לה מצד היותה מלכה, הוא עדיין ימלא אותה.

משתה 1	משתה 2
המלך והמן באו אל המשתה שעשתה אסתר –המלך והמן יחד מול אסתר.	לשתות עם אסתר המלכההמלך ואסתר המלכה יחד מול המן.

בתחילה דיברה בצורה מתרפסת: "אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו, וכשר הדבר לפני המלך, וטובה אני בעיניו," (ח 5).

ג ותען אסתר המלכה ותאמר: אם מצאתי חן בעיניך המלך, אם אתה אוהב אותי! כמו דלילה, אסתר השתמשה בנשק של נשים – התחנחנות.

ואז בקשה: שאלתי ובקשתי שתציל אותי ואת עמי, אם מצאתי חן בעיניך המלך.. תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי,  וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי,

אלשייך: פירוש המילה שְׁאֵלָתִי על עצמה, ובַקָּשָׁתִי על אחרים,

  לא ציוותה על המלך, אלא הביעה משאלה, בתקווה שמשאלתה תתקיים והמלך יציל אותה ואת עמה

אם מצאתי חן בעיניך המלך, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב: תִּינָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, רש"י: שלא איהרג בי"ג אדר שגזרת גזירת הריגה על עמי ומולדתי.

וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי, רש"י: והבקשה שלי היא שגם עמי לא יושמד בי"ג אדר.

ואם תאמר מה איכפת לך? כי איככה אוכל וראיתי וגו'.

אלשייך: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ולכן אסתר ביקשה קודם כל שהיא תינצל, ורק לאחר מכן ביקשה על עמה. על עצמה ביקשה רק שתינצל, ואילו על שאר העם ביקשה שכל הבקשה שלה תמולא ושהם יהיו בני חורין, ואלי לכן המלך אמר שהוא ייתן לה את שאלתה, ועל הבקשה, אמר שהוא ימלא אותה.

עכשיו אסתר דיברה בביטחון של מלכה, ופנתה בפעם הראשונה אל המלך בגוף שני, בעיניך. זה קרה רק פעם אחת, במשתה השני, בלילה שבו ניצחה, אסתר פנתה אל המלך בגוף שני, ולא בגוף שלישי, כאשר התחננה לפניו על חייה.

לא דיברה בתחינה כפי שיעץ לה מרדכי, אלא כתובעת ומאשימה.

וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי  אסתר דיברה על "עמי…מולדתי", הדגישה את השתייכותה הלאומית, כבר לא הסתירה את עמה ואת מולדתה.

ד  עכשיו הפסיקה אסתר להסתיר את זהותה: כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי: אסתר יצאה מהארון וגילתה שהיא יהודייה, גילתה שהיא מגזע היהודים וכי נדונה למות על פי גזירת המן. (היא לא המשיכה בהאשמות ולא גלתה שגם המלך נתן ידו לגזר דין המוות שלה).

גזרת המן מזכירה גזרות שגזרו אנטישמיים שדגלו בתורת הגזע על ישראל.

וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ שהרי אין צרה כזאת (מכירה לעבדים ולשפחות) מצדיקה את התעסקותו של המלך בדבר כזה ובכך לגרום למלך נזק (להטרידו בגורלם של עֲבָדִים וְשְׁפָחוֹת).

הַצָּר, אבן עזרא: פירוש המילה צָּר הינו צרה. בפירוש השני כתב שהפירוש הוא אויב. לצָּר, לאויב, שלא אכפת לו מהנזק שיבוא למלך מהשמדת העם

חכמי צרפת: המכירה לעבדים ולשפחות איננו מהלך בלתי הפיך, ותמיד ניתן למצוא הזדמנות לשחרר את היהודים, אולם ההשמדה איננה הפיכה.

לכן, אם עם ישראל היה נמכר רק לעבדים ולשפחות, לא הייתי פונה אל המלך, היות וברגע שהמלך ישים לב לכך, הוא יבטל את המכר. אולם, מאחר שכאן מדובר על השמדה, לא ניתן לחכות שהמלך ישים לב לכך.

רש"י: המן אינו חושש בנזק המלך, שהיה לו לומר: מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון, או החי' אותם להיות לך לעבדים הם וזרעם. מלבים: אסתר רצתה להדגיש שמכירת עם ישראל הייתה כדי שגם היא תימכר.

רבינו בחיי: אסתר הייתה שותקת על דבר המכירה משום שכתוב בתורה שאם עם ישראל יחטא – הוא יימכר לעבדים ולשפחות, אך לא מוזכר שם שעם ישראל יושמד. מכאן הבינה אסתר שאין זו גזירת שמים, אלא גזירת המן. 

מלבים: אסתר טענה שתי טענות בדבריה.

א. המן לא אמר לאחשוורוש מיהו העם שהוא רוצה לאבד. ב. המן אמר שהוא רוצה לאבדם אך היה משמע מדבריו שהוא לא מתכוון להשמידם, אלא להעבירם על דתם, אבל כוונתו האמיתית של המן הייתה להשמיד את העם היהודי.

יש לשאול: הרי אחשוורוש לא לקח את הכסף מאת המן, ואם כן כיצד ייתכן לומר שהעם נמכר?  חכמי צרפת כתבו שאין הכוונה למכירה בכסף, אלא למסירת עם ישראל לידי המן.

ה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁווֵרוֹשׁ, וַַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: פעמים וַיֹּאמֶר, מעיד שהמלך כעס ולא חיכה לתשובת  אסתר.  ומיד שאל: מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?  מיהו החצוף? מי הוא החצוף שרוצה להשמיד אותך ואת עמך? (ולהזיק לי?) ואיפה נמצא, זה שרוצה לעשות זאת?

ו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה; הָמָן, אתה אוכל ושותה וחוגג בחדר שלי ומבקש להרוג אותי?

אבן עזרא (נוסח ב'): צַר הוא בפרהסיה וְאוֹיֵב הוא בסתר.

מלבים: צַר פירושו אדם המציק בפועל וְאוֹיֵב פירושו אדם ששונא בלב.

אלשייך: א. המן צַר לאחשוורוש, וְאוֹיֵב לעם ישראל. ב. כאשר אחשוורוש תמה מי יכול היה להגיע לידי כך שליבו יאמר לו להשמיד את עם ישראל, אסתר ענתה לו שהמן הוא הצַר וְהאוֹיֵב.  הוא כל כך מלא בשנאה עד שליבו אמר לו להשמיד את ישראל. והמן גם ביקש לשום כתרך בראשו ולמלוך תחתיך.

 דברי אסתר אלו הביאו מפנה במצב העם.

אסתר דיברה על המן דווקא בנוכחותו. והמלך לא שאל את עצמו: "מי נתן להמן רשות להשמיד עם שלם ולגרום נזק לאוצר שלי"?

כאשר המן שמע את הדברים וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.

ככל שמעמד אסתר עלה, מעמד המן ירד. בפרק ז היא נקראת לרוב אסתר הַמַּלְכָּה, מה שמעיד על השיפור במעמדה.

אבן עזרא: המן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה היות ורק הם היו במשתה.

חכמי צרפת: ברור שאחשוורוש הוא זה שנתן רשות להמן להשמיד את היהודים. אולם, ייתכן גם לומר שעד עכשיו אחשוורוש לא ידע שאסתר יהודייה.

עוקץ: וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ, מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן, אֶל גִּנַּת, הַבִּיתָן; כאשר האשימה אסתר את המן, המלך לא מיהר להעניש אותו.

אלשייך: כאשר אחשוורוש הבין שהמן מכר את אסתר, הוא נזכר שהמן גם גרם להריגת ושתי (ועל זה היה כעסו), ולכן הוא קם לחצר הפנימית, למקום שציווה על הריגת ושתי, כדי להתאבל עליה.

המלך בחר לצאת אל גינת הביתן כשהָמָן עָמַד, לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

י רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ, משום שראה שהמלך החליט בהחלטה סופית שיענישו אותו.

רש"י. כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַ, וסופי התיבות של זה הם משמותיו של ה', נגמרו הרעה והשנאה והנקמה.

 רינת יצחק: אסתר אמרה לאחשוורוש שהמן רצה להרוג אותו, ולכן המן הכעיס גם את המלך (על כך שרצה להרוג אותו)

וגם את אסתר (על רצונו להשמיד את היהודים). אולם, המן ראה שאחשוורוש כל כך כעס ולכן הוא ניסה להתחנן דווקא בפני אסתר שלא הראתה כעס.

 מלבים: המן היה יכול להכחיש, אבל אז אסתר הייתה כועסת יותר. מצד שני הוא היה יכול לשכנע את אסתר שהוא לא ידע שהיא יהודייה, ולכן התחייב שלא יזיק יותר לעם היהודי, אך אז אחשוורוש היה כועס עליו משום שאז היה מתברר שעם ישראל לא באמת היה חייב בהשמדה, בניגוד לדבריו של המן לפני כן.

וְהָמָן עָמַד, לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אחרי שהמלך עזב את החדר.

המן התחנן על חייו לפני אישה יהודייה. גם המן הבין שמוקד הכוח כבר נשמט מידיו, והוא נמצא עכשיו בידיה של האישה, שעד עכשיו חשב שהיא רק יפה, ועכשיו מתברר לו שיש לה ציפורנים חדות, והן דוקרות אותו עמוק עד זוב דם.

ר"מ חלאיו: המן ביקש רחמים מאסתר המלכה משום שהיא העלתה את הנושא וגם משום שהנשים רחמניות מהזכרים.

אלשייך: המן אמר לאסתר שהוא זה שגרם לה להיות מלכה על ידי שהוא הציע להרוג את ושתי.

אלשייך:  אם כוונתו של המן הייתה רק לקנות את אסתר, הוא היה יכול לעשות זאת כאשר אחשוורוש היה עדיין בחדר. אולם, המן ניגש אל אסתר רק אחרי שאחשוורוש יצא משם, ומכאן שכוונתו הייתה מחשבת זימה, שהוא היה יכול לעשות רק שלא בפני אחשוורוש.

המן ברוב טיפשותו נפל בבור החשד שכרתה לו אסתר: אפילו נפילת המן על המיטה הייתה מתוכננת ע"י אסתר, כדי לגרום למלך לכעוס על המן.

הגם לכבוש את המלכה בבית? כאשר המלך יצא מהחדר, נשארו בו רק אסתר והמן, ואסתר תמרנה כך שכדי שהמן ינסה להתחנן על חייו לפניה, הוא יאלץ להתקרב אל המטה עליה הייתה שרועה.

אבן עזרא כאשר אחשוורוש חזר למקום המשתה, המן נבהל ונפל על המיטה.

מסנוור מקנאה לאסתר: וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וראה: וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, המן בחר ברגע זה ליפול על מיטת אסתר, כדי להתחנן על חייו, ולבקש מאסתר שתרחם עליו.

המלך חזר, מבולבל מהיין, וראה את המן נופל על המטה, וחשב שהמן רוצה לכבוש את המלכה בבית". מראה זה חיזק את הקנאה שחלחלה בו מהרגע שאסתר הזמינה גם את המן למשתה הראשון שערכה לכבודו, חשדותיו גברו, ולבו נהפך מאהבת המן לקנאה בוערת ולשנאת המן.

מלבים: אחשוורוש חשב שהמן עדיין רוצה להרוג את אסתר, והוא כעס על שהמן העלה על דעתו להרוג את המלכה ועוד בארמון.

לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה? רש"י: לשון תימה הוא, לכבוש לאנוס בחזקה.

 לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה? יש לזה גם פרוש מיני, וגם מי שכובש את אשת המלך, מסמן את רצונו לכבוש את השלטון מיד המלך, כמו אבשלום ואדוניה.

נֹפֵל, אולי פשוט מעד ונפל מרוב התרגשות על המיטה. רש"י: מיטות זהב וכסף לבני המשתה. דרכם היה לשבת על מיטה בשעת אכילתם.

אבל נפילת המן על מיטת אסתר הייתה הפרה חמורה של כללי המוסר שהיו נהוגים בחצר, ובדיוק אז חזר המלך ופירש את מה שראה, כניסיון לכבוש את המלכה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?

ברגע זה נפל הפור, המלך התנפל על המן: הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?

האם אתה רוצה גם לשכב עם המלכה ועוד כשאני בבית ורואה זאת?

כשהמן נפל במלכודת, ונפל על מיטתה, אסתר לא קמה, לא ברחה, לא צעקה, היא לא העמידה את המלך על טעותו. היא רצתה שהמלך יראה את המן בפוזה שניתן ליחס לה כונה לפתות את המלכה. כך נפל המן ברוב טיפשותו בבור שכרתה לו אסתר. "כורה שחת, בה ייפול", (משלי כו 27).

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת? הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ ופני המן כוסו בבושה וכלימה, המן התבייש מאוד. 

וּפְנֵי הָמָן חָפוּ, (מלשון חופה, כיסוי) מנהגם של הפרסיים היה  שהמשרתים כיסו את הפנים של מי שהמלך כעס עליו.

המן נֹפֵל עייף וחסר אונים על מיטת המלכה בתחנונים, והנפילה הזאת הובילה אותו לנפילה הסופית "תלוהו עליו".

נפילות המן:

1.    עשה כן למרדכי היהודי.

2.    איש צר ואויב, המן הרע הזה.

3.    וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ,

4.    הגם לכבוש את המלכה?

5.    תלוהו עליו. זהו גורלו של המן.

האם אחשוורוש לא הבין שהמן לא התכוון לכבוש המלכה אלא ביקש על נפשו? או שהעמיד פני טיפש מוחלט, ואולי היה לו נוח להציג את הדברים.

כך מצא המלך תירוץ טוב להיפטר מהאיש שהוא גידל, ועכשיו מאס בו.

כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶוה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. (העמידה פנים כאילו כל דאגתה לא לפגוע בהכנסות המלך).

אלשייך: אחשוורוש היה יכול לטעון שאין תועלת בפניית אסתר אליו, שהרי כבר מכר את היהודים. לכן אסתר אמרה בדבריה שני דברים שיפריכו טענה זו.

א. היה זה מקח טעות משום שאחשוורוש לא ידע שאסתר יהודייה.

ב. הייתה אונאה במכירה זו, שהרי המלך יפסיד הרבה יותר מהשמדת היהודים בכך שהוא לא יוכל לגבות מיסים.

כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. כדי להבין את מזימת המן יש ללכת בעקבות הכסף:

אחשוורוש היה מלך בזבזן, בזבזן גדול. על מה בזבז את כספי הממלכה?

1. משתה: המגילה מתחילה בתיאור משתה שהמלך ערך. הוא עשה משתה שנמשך 180 יום וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים… ולְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן עשה משתה שנמשך עוד 7 ימים.

2. טרקלין יופי: המלך ביקש לבחור מלכה חדשה, והקים "בית נשים" לאלפי המועמדות שיאספו מרחבי ממלכתו, בו ישכנו עד שמהן יבחר המלך את המלכה.

מינה פקידים: שְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים על יד הגא סריס המלך שומר הנשים.

מנהלת הנשים: שיכנה את המועמדות בארמון המלך, להאכיל, להלביש ולבשם אותן במשך שנה שלמה, וְנָתוֹן, תַּמְרֻקֵיהֶן.

3. המלך יצא למלחמות לביסוס ממלכתו ולהכניע את יוון, שהביסה את צבאו.

ברור שבזבוז כספים אדיר זה גרם למצוקה כספית. העלאת מיסים הייתה עלולה לחולל מרד בממלכה, וניסיונות התנקשות במלך, דבר שכבר קרה בעבר.

המן הציע למלך פתרון קסם: ט אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ,

 הרבה כסף תמורת הסכמת המלך לאבד עם.

השקעה מניבת כסף רב: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף.. לְהָבִיא, אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ, כדי לפצות לכאורה את האוצר, על אובדן המיסים ששילמו היהודים, אך סכום זה היה רק חלק זעום מהשלל שקיווה המן לבזוז מהיהודים שיירצחו.

המן היה אדם אמיד, אם יכול היה להבטיח למלך סכום כסף כה גדול. המן קיווה להרוויח כסף זה בחזרה מהשלל שיישאר לאחר השמדת היהודים, ורק חלק קטן מהשלל הבטיח למלך.

המן הציע למלך עסקה כלכלית שנועדה להעשיר את עצמו, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁווֶה, לְהַנִּיחָם… יִיכָּתֵב לְאַבְּדָם. אך אחשוורוש לא הבין שעסקה זו אינה כדאית לו.

איך הצליח המן לשכנע את המלך להסכים לרצח היהודים? המן בחר ב"לאבדם" שהמלך יכול היה להבין גם כגירוש, המרת דת, או מכירתם לעבדים ולאו דווקא רצח.  רש"י: המלך אישר למכור, לא לרצוח.

המלבים: למלה לאבד פרוש נוסף: למכור לעבדים. וזה מה שאמר המן למלך, יש עם שכדאי למכור ולמלך אין שווה להניחם.

אבן עזרא: המילה "שווה" משמעו מלשון תועלת.

כשהמן דיבר עם המלך הוא אמר רק: לאבדם. ואילו לעם אמר: להרוג להשמיד ולאבד.

רינת יצחק:  המן שינה בשני דברים מהיתרו של אחשוורוש: אחשוורוש התיר רק להשמיד את היהודים ואילו המן רצה גם להעבירם על דתם.

ב. אחשוורוש התיר רק להרוג את יוצאי הצבא בישראל, והמן ציווה להרוג את כולם, כולל הנשים והטף.

המן הסתיר בערמומיות את הסיבה העיקרית להצעתו, שהיא רצונו לנקום במרדכי. גם המן וגם אסתר לא אמרו באיזה עם מדובר.

עכשיו אסתר ניסתה להכשיל את תוכניתו של העם, ולהבדיל בין המן והמלך, בטענה כלכלית: אסתר טענה שהמלך הסכים רק למכור את היהודים לעבדים, והמן מאחורי גבו ציווה להשמידם. ואילו עשו כפי שציוות רק למוכרנו לעבדים הייתי אומרת שאוצר המלך יתעשר מכך, והייתי שותקת. אבל בראותי כי נגזר על עמי להכרת, עלי למחות.

רלב"ג: לו המלך היה מרוויח עשרת אלפים ככרות כסף תמורת מכירת עם ישראל לעבדים, אסתר הייתה שותקת משום שהיא לא הייתה רוצה שהמלך יפסיד את הכסף הזה.

הפסיקתא הוסיף מלים בפי אסתר: "ואילו לעבדים ושפחות נמכרנו, החרשתי: הייתי אומרת שאוצר המלך יתעשר מכך, אבל אם נגזר על עמי להכרת בעבור עשרת אלפים ככר כסף, ואדע כי הונו מאד את המלך ולא מסרו לו, שהעם הזה מביא למלך מדי שנה עשרת אלפים ככר כסף מס למלך.

רש"י: לצורר לא אכפת מלהזיק למלך. לו לצורר היה אכפת מהמלך, הוא היה מציע למכור אותנו לעבדים ולא להשמיד אותנו. ולכן אמרה אסתר: אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – שתקתי. והמלך שהבין שהמן "עבד" עליו, כעס.

העסקה של אסתר: אסתר שכנעה את המלך שהמן הונה אותו, והיא הציעה למלך עסקה כלכלית טובה יותר. אסתר ומרדכי הציעו למלך שהיהודים ילחמו באלו שיבואו להרוג אותם, אך הם לא ייקחו לעצמם את הביזה, אלא השלל יימסר בשלמותו למלך שירוויח בדרך זו סכום הרבה יותר גדול ממה שהציע לו המן. ואכן 3 פעמים כתוב במגילה: "ובביזה לא שלחו את ידם".

מה הרוויח המלך? 3 דברים:

1. המלך יקבל מהביזה הכנסה גדולה יותר (בכלל זה חיסכון תקציבי).

2. היהודים ימשיכו לשלם מיסים כל השנים.

3. הסרת סכנה פוטנציאלית למרד מצד המן, המשנה למלך.

4. המלך יזכה נאמנות היהודים. נאמנות זו חשובה בשל היותם מפוזרים בכל המדינות. היהודים שהיו מפוזרים בכל ממלכות המלך, יהפכו להיות נתינים נאמנים לו, ולאלו שישמרו עליו, בכל מקום, מפני מזימות, מרידות, ומתנגדים.

מרדכי ואסתר הבטיחו בצורה זו לנטרל את הסכנה שהווה המן למלך, שמאז ניסיון ההתנקשות לחייו, חשש מאד ודאג שאף אחד (חוץ מאסתר) לא יבוא לחצר המלך אם לא הוזמן, אחרת אחת דינו למות. (ש., זיילר).

אסתר הייתה חכמה מאד וידעה ללחוץ על הנקודה שהמן פישל. כך אסתר הצליחה במזימתה לשסות את המלך בהמן.

השגה הגדול של אסתר הוא הפלת האיש החשוב ביותר במדינה.

אסתר הוכיחה שהאמון שנתן בה מרדכי היה מוצדק והיא באמת ידעה איך לנהל את מסע הצלת העם.

ט וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, מלבים: חַרְבוֹנָה היה אחד מהסריסים שקראו להמן למשתה ולכן הוא ידע על העץ.

אבן עזרא (נוסח ב'): כיצד התערב חַרְבוֹנָה במהלך הסיפור אם רק אחשוורוש, המן ואסתר היו שם. אולי כוונתו לומר שרק שלושתם אכלו ושתו, והיו שרים נוספים ששירתו אותם.

חרבונא מורכב משתי מילים: "חרבו" ו"נא". "נא" מלשון עכשיו. עכשיו נחרב המן בגלל דבריו.

אלשייך: אחשוורוש הסתפק האם באמת צריך להרוג את המן. חַרְבוֹנָה אמר שהמן באמת רצה להרוג את אסתר, והראיה שהוא רצה להרוג את מרדכי.

מדוע להרוג את מרדכי? לא בגלל שהוא יהודי, שהרי כל היהודים קנויים לו והוא היה יכול לחכות לי"ג אדר. אלא שהמן רצה להרוג את מרדכי על שמרדכי דיבר טוב על המלך ואמר לאסתר שבגתן ותרש רוצים להורגו, כל שכן שהוא רצה להרוג את אסתר שאמרה את הדברים אל המלך בפועל.

רבינו בחיי: אין ראוי להשוות את הנזק שיובא על המן בביטול הגזירה, לנזק שיובא על עם ישראל אם הגזירה לא תתבטל, והגזירה תבוא על עם ישראל רק בגלל שהם קיבלו את מלכותו של אחשוורוש.

"גם חרבונה זכור לטוב", אבל חרבונה לא ניסה לעזור ליהודים עד שהיה בטוח שהמן בדרכו מטה, ואז הפיל אותו בבעיטה אחרונה: גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה.

רש"י. בנוסף לחטאו של המן שרצה להשמיד את היהודים, הוא חטא בחטא נוסף. חַרְבוֹנָה אמר שהמן היה מורד במלך משום שהוא רצה לתלות את מי שהציל אותו. הוא הכין עץ גבוה חמישים אמה כדי לתלות עליו את מרדכי, אוהבו של המלך, שהציל את המלך מסם המוות, ועץ זה עומד בביתו.

אלשייך: אחשוורוש הבין שאסתר לא באה אליו בטענות על זה שהסכים לאבד את היהודים. ולכן שאל את מי יש להאשים במכירה, זה יכול להיות רק אני או המן שעומדים לפנייך.

אסתר אמרה: זהו המן נגדנו, ואז רווח למלך שהבין שאין קשר נגדו. המן סומן.

 לאסתר הייתה השפעה גדולה על המלך, והוא הקשיב לה.   

רינת יצחק:  היו בגזרתו של המן ארבעה מרכיבים: לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד ושללם לבוז. על ענין הממון היא לא ביקשה, רק על שלושת המרכיבים הראשונים

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו,

תְּלֻהוּ עָלָיו, המן הרוויח ביושר את החלטת המלך לתלות אותו, אבל התלייה עצמה, נבעה מרצף של אי הבנות, טעויות ושגיאות ששגו המן ואחשוורוש.

י וַיִּתְלוּ, אֶת הָמָן, עַל הָעֵץ, אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי; וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ, שָׁכָכָה.

ה' בוחר מושיע. לא בעזרת32000  חיילים, אלא בעזרת 300 איש שלא כרעו. לא בעזרת הגברים החזקים, אלא בעזרת אישה ש"מי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות?"

סילוק ושתי	בחירת אסתר	סילוק המן
"ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו"	"כשוך חמת המלך אחשוורוש"	"והמלך קם בחמתו ממשתה היין"
"ויאמר ממוכן לפני המלך"	"ויאמרו נערי המלך משרתיו"	"ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים"
"וייטב הדבר בעיני המלך והשריםויעש המלך כדבר ממוכן"	"וייטב הדבר בעיני המלךויעש כן"	"ויאמר המלך תלהו עליו…וחמת המלך שככה"
"וייטב הדבר בעיני המלך והשריםויעש המלך כדבר ממוכן"	"וייטב הדבר בעיני המלךויעש כן"	"ויאמר המלך תלהו עליו… ויתלוהו..וחמת המלך שככה"

מאפייני המן:

1. רודף כבוד חולני. וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶוה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה. דרש מאחרים להפגין את כבודם כלפיו בהשתחוויות, ונפגע מהעובדה שאיש אחד במדינה אינו כורע ומשתחווה להוד רוממותו.

וְכָל זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. להמן היה כבוד שברירי שהיה צורך לחזק אותו בכל יום.

עונשו: יעניק כבוד עילאי למרדכי אויבו.

2. חסר מצפון: מוכן להרוג עם שלם, כי אחד מעם זה לא השתחווה לו.

וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, לא רצה ללכלך ידיו בהריגת איש אחד, לכן ביקש להשמיד את כל עם ישראל, את כל העם שאיש זה משתייך אליו. (מלבים, גרוסמן י., קורן, 2013, 112).

3. מתנשא: וַיֹּאמֶר, הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי; וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ, עִם הַמֶּלֶךְ.

התפאר שרק אותו הזמינה אסתר אל המשתה, ובכך, העלה עליו את חשד המלך, שמא נרקם משהו בינו ובין המלכה.

4. שקרן: וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים.  יש טענה כי כדי לשכנע את המלך, המן דיבר עמו רק על מכירת היהודים לעבדים, אך באיגרת ציווה על השמדת היהודים.

5. בעל אופי רגזן: וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי, חֵמָה .. זרש אולי ידעה להרגיע אותו.

6. רדף בצע: קיווה לזכות ברכוש ובכסף של היהודים שירצחו.

הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, רשי:  הכתוב מפרש ומהו הפור? הוא גורל, הפיל הגורל באיזה חדש יצליח. מִיּוֹם לְיוֹם, רשי:  באיזה יום בחדש שיצליח, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, באיזה חודש יצליח, וקבע: שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. איך קבע?

הפיל פור ביום א', עמד שרו של יום א', לפני ה', ואמר: בי נבראו שמים וארץ.. עקור שמים וארץ תחילה ואח"כ כלה אותם.

הפיל פור ביום ראשון ולא עלה בידו דכתיב: אם לא בריתי יומם וליל, חוקות שמים וארץ לא שמתי ירמיהו לג 25.

הפיל פור ביום ב': עמד שרו של יום ב' לפני ה', ואמר: ביום זה הבדלת שמים מארץ…הפוך עליונים ותחתונים ואח"כ כלה אותם.

יום ב – ולא עלה בידו דכתיב: המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, (דניאל יב 3).

הפיל פור ביום ג': עמד שרו לפני ה', ואמר: בשלישי – נברא גן עדן,

ויום בו נבראו זרעים, מהן מפרישים ישראל תרומות ומעשרות… עכשיו אם ישראל בטלים, איך אנו קיימים?

הפיל פור ביום ד': עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל, אם תאבדם, איך אנחנו קיימים?

וברביעי – שמש בגבעון דום, (יהושע י 12).

הפיל פור ביום ה': עמד שרו לפני ה' ואמר: בחמישי נברא זיו שדי.

וביום זה נבראו בעלי חיים לקורבנות, אם הם בטלים, מי מקריב קורבן? 

הפיל פור ביום ו': עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו נברא האדם, וקראת לבניך בשמו, צאן מרעיתי אדם אתם, (יחזקאל לד 31),

אם אתה מבקש לעקרם, עקור כל אדם.

הפיל פור ביום שבת: עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו כלו מעשיך…אם אתה מבקש לעקרם, עקור את השבת, אח"כ עקור אותם, (אסתר רבה).

בשבת – ישראל שומרים שבת. (פנים אחרים (בובר), נוסח ב פרשה ג).

ראה אותו רשע שאין הגורל נופל לו בימים,

בדק חודשים.

חדש ניסן עלה בו זכות פסח (גם המשכן הושלם בניסן),

אייר – זכות פסח קטן (גם התחיל לרדת מן).

סיון – זכות קבלת התורה.

תמוז – זכות ארון הקודש.

אב  – טענה ריבונו של עולם, דיינו פורענויות שהרעו בנו: לא תקום פעמים צרה", (נחום א 12).

אלול – השלמת חומת ירושלים, "ותשלם החומה בעשרים וחמשה באלול, (נחמיה ו 15).

תשרי – זכות שופר וכפור ורגלים, (מקדש ראשון הושלם עד ליום כפור),

חשון – זכות שרה אמנו שבו מתה, (נברא הבית בירח בול).

כסלו – זכות חנוכה (נגמרה מלאכת המשכן השני), (אחרי פורים).

טבת: זכות עזרא, "ביום אחד לחודש העשירי לדריווש הדבר, (עזרא י 17).

שבט – זכות אנשי כנסת הגדולה, "ב 23 בו נקבצו בו כל ישראל".

אדר – לא מצא בו כל זכות. התחיל הרשע לשמח, (אסתר רבה).

	חזר ובדק במזלות
	טלה – זכות פסח.
	שור – זכות יוסף "בכור שורו הדר לו, (דברים לג 17).
	תאומים – זכות פרץ וזרח.
	סרטן – זכות היונה.
	אריה – זכות דניאל, משבט יהודה "גור אריה יהודה, (בראשית מט 9).
	בתולה – זכות חנניה, מישאל ועזריה, שלא שינו אלוקיהם.
	מאזנים – זכות איוב, "לו שקול ישקל כעסי.. במאזנים, (איוב ו 2).
	עקרב – זכות יחזקאל, "ואל עקרבים אתה יושב, (יחזקאל ב 6).
	קשת – זכות יוסף, "ותשב באיתן קשתו, (בראשית מט 24).
	גדי – זכות יעקב (גדי עזים)
	דלי – זכות משה, "דלוה דלה לנו", (שמות ב 19).
	דגים – לא מצא כל זכות. שמח. אמר: אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות, ולא עוד שמת בו משה רבנו (בבלי מגילה יג עב).

ולא ידע שבאדר גם נולד משה. ואמר כשם שהדגים בולעים, כך אני בולע אותם. תפוסים הם בידי כאותם דגים.

אמר הקב"ה: רשע, דג פעם הוא בולע ופעם הוא נבלע, עכשיו אתה נבלע. ולא ידע שבני יוסף נמשלו לדגים, שנאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ", ולכן הם בולעים ולא נבלעים.

אמר: הריני מפיל גורלות, ורוח הקדש צווחת ואומרת: רשע בן רשע: גורלך עלה להיצלב, הפיל פור הוא הגורל, עליו נפל הגורל.

"בשעה שנחתמו האגרות וניתנו ביד המן, הוא יצא מהפלטין שמח… פגע בהם מרדכי, (והבין שנגזרה עליהם גזירה).

ראה מרדכי 3 תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ אחריהם. הלך אחריו המן לדעת מה ישאל מהם. אמר מרדכי לאחד מהתינוקות: פסוק לי פסוקך, הראשון אמר: אַל תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא, (משלי ג 25).

השני אמר: עֻצוּ עֵצָה, וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל. (ישעיהו ח 10). השלישי אמר: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל; אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. (שם מו 4). כיון ששמע מרדכי כך, שמח.

שאל המן מה אמרו לך התינוקות שצחקת? אמר: שלא אפחד מהעצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס הרשע ואמר: אין אני שולח יד תחילה אלא בתינוקות אלו.

לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו יושב, והתינוקות לפניו באפר בשק, וצועקים ובוכים, הפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אני שוחט אלו תחילה.

היו אמותיהם מביאות לחם ומים, ולא קיבלו… געו כולם בבכי, האימהות מבחוץ והבנים מבפנים… נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקרע את האגרות, ומנע מהמלך לישון באותו לילה, (אסתר רבה פרשה ז ח).