יונה

"לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים" (בבלי).

ספר יונה – חז"ל שאלו שתי שאלות: 1. למה ספר יונה בכלל נכנס לתנ"ך?

2. למה בחרו לקרוא ביום כיפור, דווקא בספר יונה?

הרי הספר כולו מדבר על הגויים, והיהודי היחיד, שנזכר בו, יוֹנָה, בחר לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה'! אבל כפי שנראה בסכום, הספר נכתב כדי שנלמד:

1. שיש לברר האם בכלל ניתן לברוח מה' ומצו ה'?

2. כדי שנלמד מהספר על חשיבות החזרה בתשובה וגם איך לחזור בתשובה.

3. יש סברה, שהספר הוא תוכחה לישראל, על שאינם מקשיבים לנביאים ומצייתים לנביאים כמו הגויים.

א וַיְהִי, דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי, ספר יונה, הוא השישי בתרי עשר, אך בניגוד ל 11 הנביאים האחרים הכלולים בתרי עשר, הוא ספר סיפורי, והנבואה היחידה הנמצאת בספר, היא נבואה בת 5 מילים: "עוד 40 יום ונינווה נהפכת".

מי זה יונה? תני דבי ר' אליעזר(ס"א י"ז): יונה בן אמיתי, היה בן הצרפתית, שהחיה אליהו הנביא: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי,

 כג וַיִּיקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּיה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִימּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ כד וַתֹּאמֶר הָאִישָּׁה, אֶל אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹוקִים אָתָּה; וּדְבַר ה' בְּפִיךָ, אֱמֶת. את האֱמֶת, קיבל יונה מאמו, שהסתירה את אליהו.

יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי, היה תלמידו של אלישע ועליו הטיל אלישע את התפקיד למשוח את יהוא למלך על ישראל (מלכים ב, ט, א-ו, ע"פ חז"ל).

יונה החל לנבא לאחר פטירת אלישע.

לראשונה (ורק פעם אחת בכל התנך, מלבד בספר יונה) מוזכר יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי מגת חפר, בספר מלכים ב' י"ד 22-27 כנביא שניבא בימי המלך ירבעם בן יואש (ירבעם השני): "הוא (ירבעם בן יואש) השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי הנביא אשר מגת חפר",  י"ד, כ"ה.

לֵאמֹור: בדרך כלל כל ספר נפתח בפתיחה המספרת על הגיבור, החוסר פה  1. אולי מציין שיונה הוא דמות מורכבת שנצטרך להכיר אותה לאט במהלך הספר, 2. או שספר יונה הסתמך על הפסוקים במלכים ב' המספרים שהנביא היה בן אמיתי מגת חפר. (בגליל התחתון).

יוֹנָה – היוֹנָה גם בתנך, וגם כסמל בן לאומי, היא בעל כנף, החוזר אל השובך שלו, וגם יונה, שינסה לברוח מהנבואה בפרק א', יחזור אל החוף ממנו ניסה לברוח, ואל הנבואה ממנה ביקש לברוח.

בֶן אֲמִיתַּי, יוֹנָה הוא בן של איש שבשם שלו יש אמת. אבל בפרק ד כשיוֹנָה מונה את תכונות ה' מי"ג העיקרים: אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה, הוא השמיט, אחרי רַב חֶסֶד את "אמת" והוסיף את "ונִחָם עַל הָרָעָה", חסרה אצלו אמת, למה?

יוֹנָה האמין שהאמת דורשת להעניש כל חוטא.

יוֹנָה לא הבין שמידת הרחמים על חוזר בתשובה, גוברת על החובה להענישו.

 ב קוּם המלה קום בתנך משמשת לזירוז, וגם לציין מפנה, "ותקם חנה.. ופניה לא היו לה עוד", גם יונה שינה עמדתו והחליט לציית לצו ה'.

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵוה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, נינווה הייתה בירת אשור, עיר עתיקה, הנזכרת בספר בראשית, אשר נבנתה ע"י אשור בן שם, בן נח.  

בשפה אכדית עתיקה השם נינווה נכתב ע"י ציור של בית ובתוכו דג. "נון" פרושו דג. כמו אמנון או תמנון, וכו'. כלומר נווה+ דג =נינווה = בית הדג שבחידקל.

נינווה נבנתה ע"י החידקל. היום הריסותיה נמצאים בעירק, ליד העיר מוסול.

וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי. הרָעָה, מזכירה את רעת סדום, וגם לנינווה הייתה נבואה, שאם לא יחזרו בתשובה העיר תתהפך, כמו שסדום נהפכה.

ביונה ובנינווה יש אותן אותיות. יונה הסרבן יאלץ בסוף להגיע אל נינווה.

 ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, נינווה בירת אשור נמצאת צפון מזרח מא"י, ואילו תרשיש נמצאת דרום מערב מא"י, כלומר יונה ברח לכיוון ההפוך מנינווה.

למה יונה ברח? פה אין הסבר, רק בפרק ד' יונה הסביר מדוע העדיף לברוח ואולי גם למות, אך לא להתנבא. להלן הסברי המפרשים:

1. מצודת דוד: עמדת נינווה הייתה רעה לישראל, לכן (יונה) לא חפץ להיות שליח בדבר, כי היה טוב בעיניו שיעמדו ברשעם ויאבדו, ולא יהיו לשטן לישראל, ואכן אשור (אחרי שחזרה בתשובה) היא זו שהחריבה את בית המקדש הראשון.

ואם נינווה לא הייתה חוזרת בתשובה, ואובדת בחטאיה, אולי אשור ונבוכדנצר  לא היו שבט בידי ה' להעניש את ישראל, לכבוש אותה ולהגלות את בניה.

2. רש"י:  הגויים קרובי תשובה הם, אם אומר להם ויעשו תשובה, נמצאתי מחייב את ישראל, שאין שומעים לדברי הנביאים, וחוזרים בתשובה מהר כאנשי נינווה, ויהיה קטרוג, על ב"י, שלא תמיד שמעו מהר לדברי הנביאים.

יונה ניסה להתחמק מהנבואה, כי לא רצה שחזרתם בתשובה של אנשי נינווה תגרום לכך שב"י יצטיירו כרשעים, שלמרות הזהרות הנביאים לא תמיד חזרו בתשובה, או שלפחות לא חזרו מהר בתשובה.

3. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, רבי נתן: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר ויאמר אליהם: שאוני והטילוני אל הים.

וכן תמצא באבות והנביאים שהיו נותנים עצמם על ישראל. כגון, במשה מה הוא אומר? "ועתה אם תישא חטאתם – ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". (שמות לה לה), או "אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי "במדבר יא טו.

מכילתא לפרשת בא: "נמצאת אתה אומר: 3 בנים (נביאים) הם:

1. אחד תבע כבוד האב (ה') וכבוד הבן (ישראל).

2. ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן.

3. ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב.

1. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן: 'קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות מלכים א' יט י. עונשו: "ויאמר לך שוב מדרכך… ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך". שאין תלמוד לומר "לנביא תחתיך", אלא: שאי אפשי בנבואתך.

2. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, (שנאמר ויקם יונה לברוח וגו') יונה תבע את כבודם של ישראל ולא את כבוד ה'.

עונשו: רד"ק: מאחר שכתוב: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמור" (יונה ג, א). מכאן למדו "שנית נדבר עִמו, ולא שלישית".

3. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן: נחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת איכה ג מב. שכרו: נכפלה נבואתו, שנאמר "ועוד נוסף עליהם דברים". רק ירמיהו מצא את האיזון: הוכיח את ישראל בשם ה', אך גם הגן על ישראל והתפלל בעדם.

 כמו משה גדול הנביאים שתבע גם כבוד האב וגם הבן.

וַיֵּרֶד יָפוֹ – יונה ירד שוב ושוב: 1. קודם ירד מגת חפר ליפו, 2. וַיֵּרֶד בָּהּ (באונייה). לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, ה'. 3. וְיוֹנָה, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה.

וַּיָקָם, לִבְרֹחַּ,  וַּיֵרֶד, וַּיִמְצָא, וַּיִתֵן, וַּיֵרֶד. פעלים רבים המביעים חיפזון ובהילות.

לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה – 3 פעמים כתוב שיונה ברח לתרשיש, כלומר לא במקרה הגיע לתרשיש. זה לא שהגיע ליפו והאונייה הראשונה שמצא, נסעה לתרשיש.

יש ממקמים את תרשיש בספרד, המקום המערבי ביותר שהיה ידוע אז לבני אדם _ לפני גילוי אמריקה), והכי רחוק מנינווה שהייתה במזרח, ויש ממקמים את תרשיש, מחוץ לגבול ישראל, במקום הנקרא כיום: תרסוס.

תרשיש ידועה בתנ"ך, כמקום ששם נבנו האוניות החזקות ביותר, אך גם האונייה שנסעה לתרשיש, כמעט טבעה בסערה בגלל יונה, השט בה.

רד"ק: מִלִּפְנֵי ה'. גם יונה ידע שאי אפשר לברוח מה'. הוא ברח מִלִּפְנֵי ה', כלומר, חשב שבחו"ל רוח הקודש אינה שורה על האדם, וכך יתחמק מהנבואה.

או שקיווה שאם ה' יראה שהוא מסרב להתנבא, ה' יוותר לו ויבחר בנביא אחר.

 ד וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל, (המים רוגזים, הגלים סוערים), בַּיָּם, וְהָאֳונִייָּה, חִשְּׁבָה לְהִישָּׁבֵר. כל איתני הטבע נלחמו ביונה.

הסערה לימדה את יונה, כי הוא עלול לגרום לכל המלחים לטבוע בים בגללו, להיות אשם במותם, וגם כדי להצילם, סרב לצאת ולנבא לנינווה כדבר ה'.

ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹוקָיו, וַיָּטִילוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳונִיָּה אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; המלחים פעילים גם בתפילה וגם בהתגוננות בפני הסערה.

לא פשוט להטיל אֶת הַכֵּלִים אֶל הַיָּם, כי הם יצטרכו לשלם לבעלי הַכֵּלִים כשיחזרו לחוף, אבל הם היו בטוחים, שהם עומדים לטבוע ואין להם ברירה.

וְיוֹנָה, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, יונה השתדל להיות הכי פסיבי: וַיֵּרָדַם. וַיֵּרָדַם = וַיֵּרָד + ם. או שהשינה מעידה על השלמה מלאה עם גורלו, לטבוע בים.

  ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹוקֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹוקִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד. יִתְעַשֵּׁת = אולי התפילות ישנו לטובה את הגזרה.

ה' אמר לו קוּם קְרָא אֶל נינווה, ורב החובל אומר לו: קוּם קְרָא אֶל אֱלֹוקֶיךָ. אבל יונה לא קרא, לא אחרי הצו הראשון של ה', ולא אחרי הצו השני של רב החובל.

 ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ;

למה המלחים חשבו שהסערה היא בשל אחד מאנשי הספינה? כי ראו סביבם ספינות שלא נפגעו מסערה, וכי הסערה הכתה רק בספינתם מדרש.

וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַייִּפֹּול הַגּוֹרָל, עַל יוֹנָה. ברור שאם מפילים גורל, אחד מנוסעי הספינה יעלה בגורל, לכן כתוב: גּוֹרָלוֹת, הפילו כמה גורלות ובכולן עלה שם יונה.

 ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ: 1. בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ,  2. מַה מְּלַאכְתְּךָ, 3. וּמֵאַיִן תָּבוֹא, 4. מָה אַרְצֶךָ, 5. וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה? נראה שאת אוסף השאלות האלו, לא שאל אדם אחד, אלא כל אחד מהמלחים, זרק לעברו שאלה אחרת.

מטרת כל השאלות להבין מה עשה כדי שבאשמתו תתחולל סערה כזו?

 ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת ה' אֱלֹוקֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם, וְאֶת הַיַּבָּשָׁה. אם יונה ירא אלוקים, איך הוא העז לברוח מהשליחות שה' הטיל עליו? העדיף למות ולא לנבא. ויונה עדין לא הודה כי בשלו הָרָעָה הַזֹּאת.

 י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ? את השאלה הזאת שאל גם ה' את קין, לאחר שרצח את הבל אחיו. כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹורֵחַ כִּי הִגִּיד, לָהֶם. אבל למה אתה בורח מפני ה'? על זה הוא לא ענה!

יונה ברח כדי לא להחזיר בתשובה את אנשי נינווה. אבל בלי כוונה הוא החזיר בתחילה את המלחים בתשובה. הצהיר: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹוקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה", (ט), הצהרה זו השפיעה על המלחים.

י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח, לַה' וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם:  כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. יונה החזיר בתשובה את המלחים הגויים למרות שלא רצה לעשות זאת, והם קראו לה':

יד אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּיתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא:  כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ …

בתחילה הם נקראו מלחים, אך בפסוק ט הם כבר אֲנָשִׁים, זה מעיד שהמלחים עברו תהליך רוחני, של יראה מה', מה שזיכה אותם עכשיו כבר להיקרא: אנשים.

 יא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ? וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹער.

 יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם:  כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. אסור להתאבד, אבל יונה, הסכים שהמלחים יזרקוהו אל הים, מה שנחשב למוות כמעט בטוח, כדי שיצילו את עצמם.

יונה היה מוכן למות אך לא היה מוכן ללכת ולהתנבא לנינווה.

 יג וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ: המלחים ניסו לעשות ניסיון אחרון לחתור ליבשה ולהציל את חייו. לא לזרוק אותו למים, כי זה גזר דין מוות!

ה' מנע מהם להגיע לחוף, כי חיכה שקודם יונה יתחיל להתפלל ויבין שהוא חייב לציית לצו ה', ואת זה יונה עשה רק לאחר שסבל 3 ימים במעי הדג.

  וְיִשְׁתֹּק הַיָּם… כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. יונה פסיבי והים סוער "ומדבר".

 יד וַיִּקְרְאוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּיתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא:  כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. המלחים הבינו שהם חייבים לזרוק את יונה לים, אך ביקשו, שהמעשה הזה לא ירשם לחובתם, כי הם ניסו לחתור לחוף ולא הצליחו עקב הסער, ואם לא יזרקו אותו, כל הצוות יטבע.

 טו וַייִּשְׂאוּ, אֶת יוֹנָה, וַיְטִילֻהוּ, אֶל הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ. ההוכחה הסופית כי הסערה הייתה בשל יונה.

רד"ק: בתחילה הורידו את רגליו לים, והים נרגע, הוציאו אותו והים שוב סער, וכך 3 פעמים, עד שהיו בטוחים שאין ברירה אלא לזרוק אותו לים.

טו וַייִּשְׂאוּ, אֶת יוֹנָה, וַיְטִילֻהוּ, אֶל הַיָּם; מי שקורא את ספר יונה לראשונה, בטוח שזה סופו של יונה, שוודאי טבע בים, ולא נשמע עליו עוד. פרק א, אינו מזכיר מה קרה ליונה לאחר שהשליכוהו למים, אלא מספר על המלחים שחזרו בתשובה.

טז וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת ה', בפעמים הראשונות ככל שהים סער יותר, גדל פחד המלחים, אבל לאחר שזרקו את יונה לים, כתוב שהסערה נפסקה, אם כן למה גדל הפחד של המלחים?

בפעם הזאת היִרְאָה שלהם, הייתה יראת שמים, מפני ה' שמחולל ניסים כאלו!

וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח, לַה' וַיִּידְּרוּ, נְדָרִים. חזרו בתשובה.

ירידת יונה לעומת עליית המלחים.

סַעַר גָּדוֹל, בַּיָּם	וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים,
הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹער	וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה,
וַיְטִלֻהוּ, אֶל הַיָּם;	וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה (שמים) גְדוֹלָה,

7 השליחים שה' שלח אל יונה.

יונה לא גילה מה סודו,                                יונה גילה כי הוא בורח מה'.
1. רוּחַ גְּדוֹלָה,	4. כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם,
2. רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ נִרְדָּם?	5. וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, (המלחים), לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ,
3. וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל יוֹנָה,	6. וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה.

7. המלחים מדובבים את יונה, כדי ללמוד, מדוע הים סוער בגללו.

יש קשר בין 1.2.3. ובין 4.5.6.

הגורלות והדג הם שליחים ניסיים.

פרק ב 1  וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר ב קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵוה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.

ה' לא הטביע את יונה בים, אליו השליכו אותו המלחים: וַיְמַן ה', מצודת דוד: וַיְמַן, ה' הזמין, מינה דג לבלוע את יונה מהר לפני שיטבע במי הים, כך יונה ניצל.

כאשר יונה סרב ללכת אל נינווה, ה' נהג עמו במידת הדין, אז חווה יונה: סערה והשלכה לים.

אחרי שנזרק לים, ה' בחר לנהוג אתו במידת הרחמים: שלח דג להצילו כדי שלא יטבע בים ולא ייטרף בפי דגים טורפים.

אמנם יונה העדיף למות ולא ללכת ולהתנבא בנינווה, אבל ה', הראה לו, כי אי אפשר לברוח מלפני ה', או מפני מילוי שליחותו: "וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה".

יונה ניצל ממוות, אבל נכלא: "וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, (א).

אולי מעי הדג הוא כמו רחם, ממנו ייוולד יונה שונה שמוכן למלא את שליחות ה'.

גם בהיסטוריה ידועים מקרים שאנשים ניצלו כך:

1. מייקל פקרד בן ה-56 צלל וחש חבטה בראשו. "חשבתי שזה כריש, אבל לא היו לו שיניים. קלטתי שלווייתן בלע אותי ושאני עומד למות", סיפר מבית החולים. אחרי כ-40 שניות, הדג פלט אותו והוא שרד עם פציעות ברגליו.

2. ריינר שימף בן ה-52, מאפריקה, ניסה לצלם לוויתן, ונשאב ללועו. "הרגשתי לחץ על הירך. עצרתי את נשימתי, וחשבתי שהוא יצלול וישחרר אותי בעומק הים, הייתה חשכה בפנים. והלוויתן הקיא אותי מיד החוצה".

3. ב 9.2.91 ליד איי פוקלנד, לוויתן בלע את ג'יימס בארטלי, צעיר בן 21.

בלילה נראה הלוויתן גוסס, חתכו אותו ואחרי דקה משכו משם את ג'יימס, מחוסר הכרה, אך חי ונושם. שבועיים סבל מחום גבוה. חלפו עוד שבועות אחדים עד ששב כושר דיבורו, והוא יכל לספר: הבנתי שהלוויתן בלע אותי ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, מצאתי אתכם עומדים סביב מיטתי".

הוא שהה כ –  15 שעות בבטן הלוויתן, עורו הלבין והתקלף, נשרו שערות ראשו. גם ראייתו הלכה ונחלשה אבל הוא נשאר בחיים.

וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה; רש"י: דג גדול  – זכר היה והיה עומד בריווח ולא נתן לב (לא חשב) להתפלל.

בפסוק א, כתוב שיונה נכלא במעי הדג, אבל בפסוק ב, כתוב "דגה". הפשט: דגה, זה שם כולל לעולם בעלי החיים, החיים במים, כמו "הדגה אשר ביאור".

המדרש: בדג היה מדי נוח ליונה והוא לא התפלל, אבל הקב"ה לא רצה שיונה ירגיש בנוח בבטן הדג ויחדל מלהתפלל,  לכן ה' העביר אותו למעי דגה מעוברת.

מצודת דוד: …ורמז המקום לדג והקיאו אל פי הדגה יונה נפלט מפי הדג ונבלע על ידי דגה מעוברת, שם סבל מצפיפות, ועמד בדוחק מפני עובריה.

הדג שחה עם יונה בגובה הים, הדגה שקעה עם יונה למצולות הים:  ו אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵני. יונה כאילו נזרק מכלא לצינוק, צר, אפל וצפוף.

1. יונה לא נכנע בכנען. 2.  לא נכנע, בירכתי הספינה. 3. לא כאשר האנשים חקרוהו. 4. לא נכנע בשעה ש"וישאו את יונה ויטילהו אל הים". מתי יונה נכנע?

ב רק אחרי 3 ימים ושלושה לילות במעי הדגה, יונה הבין כי בריחתו נכשלה, גם המוות בו בחר, לא מילט אותו מהחובה להתנבא. ככתוב בתהילים קלט (7-10): "אנה אלך מרוחך? ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול – הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית. – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".

אחרי 3 ימים שהיה כלוא במעי הדגה, לא חי ולא מת, יונה הסרבן והעקשן, נשבר, ונכנע. רש"י: והיה שם בדוחק, שנאמר: ממעי הדגה. ויתפלל שם.

יונה היה מוכן למות, אך לא היה מסוגל לעמוד בסבל מתמשך. רק כשכשל כוח סבלו הסכים להתפלל. "ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה".

מה אנו מצפים לשמוע בתפילתו? בקשת הצלה, חרטה, הסכמה למלא את שליחות ה'. אבל נראה שתפילת יונה שונה לגמרי מכל מה שמצפים ממנה.

קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי ד וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ ה וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ

אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי ז לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי  ה' אֱלֹוקָי ח בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת  ה' זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ

קריאה לה': ג וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי; איך יונה אומר וַיַּעֲנֵנִי, הרי הוא בתוך מעי הדג? מִבֶּטֶן שְׁאוֹל (המוות, הדג) שִׁיווַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי.

איך יונה אמר: וַיַּעֲנֵנִי, או ושָׁמַעְתָּ קוֹלִי, הרי הוא עדין לא ניצל?

מה הייתה תפילת יונה? תודה!

על מה תודה? הרי הוא עדין במעי הדג?  ה' עוד לא שמע קולו? הרי הוא עדיןבבֶּטֶן שְׁאוֹל? ככתוב בפסוק: ד וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; אלא:

1. יונה ביטא הכרת תודה: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה  י,  על כך שהוא עדיין חי. יונה היה בסכנת מוות מספר פעמים, ניצל ועכשיו הודה:

2. הודה על כך שאליהו הנביא החזיר אותו לתחייה בצעירותו.

3. הודה על כך שלא טבע בים, כשהמלחים זרקו אותו מהאונייה.

4. הודה על כך שנשאר בחיים במעי הדג.

5. הבין בשכלו שה' החליט להציל אותו, ולכן גם ממעי הדג, הוא אמר תודה!

6. בשל היותו נביא, ידע כי בסוף יינצל, ולכן הודה על כך כבר עכשיו.

7. התפילה הייתה צריכה להיכתב אחרי פסוק י"א, אחרי שיונה נושע ביד ה'.

8. כשסבל במעי הדג, אמר פרק תהילים, שאנחנו לא מכירים, שנהגו להגיד בשעה שבקשו את ישועת ה', כשם שגם אנחנו נוהגים לקרוא בתהילים בצרה.

9. אמר לקט של פסוקי תהילים, שאותם זכר בעל פה.

למה יונה הודה על הצלתו, הרי הוא ביקש למות? אולי כשנזרק לים, הבין שהחיים יקרים, וכשניצל, הודה על הצלתו, כהרבה אנשים שניסו להתאבד ושמחו להינצל.

מבקש קרבת ה': רש"י: ה וַאֲנִי אָמַרְתִּי, כשהמלחים זרקו אותי אל הים: נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; גירשת אותי ממך, הפסקת את הקשר ביננו.

אולי יונה חשב, שברגע שברח מהשליחות, הוא גורש גם מה', אבל כשה' שלח דג להציל אותו, הוא ראה בזה את חידוש הקשר אל ה'.

מצודת דוד: אך עתה הואיל וקיימתני (אני חי) מובטח אני לצאת מזה (וראה בזה הבטחה מה', כי: ואוסיף עוד להביט אל היכל קודשך לבא שמה בקול תודה).

2. או אַךְ כשראיתי שנשארתי בחיים, קיבלתי על עצמי: אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָודְשֶׁךָ. מכיוון שה הציל אותי, אני מבטיח: לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָודְשֶׁךָ.

כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ, מלבי"ם: לא צף על הגלים … רק נפל בעומק הים מקום שהמים שוטפים למטה והגלים עברו עליו מלמעלה.

סכנה: ו אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, מצודת דוד: המים סבבו אותי עד קרוב להוצאת הנפש. תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשׁ  ז לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; רש"י: (חשבתי) למעלה ממני סגור, ולא אצא מפה לעולם

למרות זאת יונה לא התנצל או התחרט על בריחתו מהשליחות, וגם לא הבטיח לקיים אותה. וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱלֹוקָי.

לסיכום: מתפילת יונה למדים 1. שיונה חש שהוא נמצא בעולם המוות – בבֶּטֶן שְׁאוֹל, 2. במצולות ים – מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים. 3. מגורש ומרוחק מה' – נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, 4. שאין לו סיכוי להינצל – הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם.

אך כשהתפלל אל ה': וַתָּבוֹא  אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל הֵיכַל קָודְשֶׁךָ, ה' הציל אותו.

ואילו המלחים שכאילו חזרו בתשובה ט מְשַׁמְּרִים, הַבְלֵי שָׁווְא חַסְדָּם, יַעֲזֹבוּ, המלחים העמידו פנים שחזרו בתשובה, ויונה ניבא שהמלחים ואנשי נינווה אמנם שבו מחטא הגזל, אך לא עזבו את אליליהם.

תודה:  י וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי, אֲשַׁלֵּמָה:  יְשׁוּעָתָה, ה'. יונה טען שהוא כמו כל יהודי השב אל יהדותו, שב בכל לבו  ולא יתחרט על תשובתו.

אני את כל נדרי אשלם ולא אהיה הפכפך כמלחים שהעמידו פני חוזרים בתשובה, אך חזרו מהר לעבוד אלילים. לעומת המלחים ההפכפכים, לבסוף אחרי שיונה הבין שאי אפשר לברוח מלפני ה', הוא הבטיח: לקיים את השליחות שהטיל עליו ה': אֲשֶׁר נָדַרְתִּי, אֲשַׁלֵּמָה: יְשׁוּעָתָה, לַה'.

לא פלא שספר יונה נבחר לקריאה בבית הכנסת במנחה של יום כיפור: "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות ד יז).

כשיונה חזר בתשובה, הוא התחיל להתפלל אל ה', ב וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל ה' אֱלֹוקָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה.  אז יא וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה.

ה' ריחם עליו והחליט להצילו.  הַיַּבָּשָׁה. יונה ניצל אך חזר לנקודת ההתחלה ממנה יצא לפני שהחליט לברוח.

פרק ג וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר ב קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵוה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ ג וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר ה',

אם נצרף את 2 הפסוקים הראשונים של פרק ג לפרקים א וב נקבל ספור שלם, על אדם שברח מלפני ה', כדי לא לנבא, (אדם כזה מכונה במשנה "כובש נבואתו", ועונשו: מוות מידי שמים), אך לאחר 3 ימים במעי הדג, חזר בתשובה ויצא לנינווה כדי לנבא בה את דבר ה' כפי שה' ציווה עליו.

למה יונה נקרא "חוזר בתשובה"? 1. סרב למלא את השליחות שה' הטיל עליו.

2. רב החובל בקש ממנו להתפלל, אך יונה לא התפלל ולא מילא את צו ה'.

3. נזרק לים ובילה 3 ימים במעי הדג, עד שכשל כוח הסבל שלו והוא התפלל.

למרות שיונה קיבל על עצמו, למלא את שליחות ה', הוא לא שינה את דעתו על השליחות, ועדין האמין, שחזרת אנשי נינווה בתשובה אינה אמיתית, ואין הם ראויים להקלה, אבל הבין שאי אפשר לברוח מפני ה' וקיבל את השליחות.

כשיונה חזר בתשובה, הוא התפלל אל ה', ב וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל ה' אֱלֹוקָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה, אז יא וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה. ה' ריחם עליו והחליט להצילו.  יא וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה, אֶל הַיַּבָּשָׁה.

1. וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה.	4. ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה.
2. ויהי יונה במעי הדג 3 ימים ו 3 לילות.	3. ויתפלל יונה אל ה' ממעי הדג.

מבנה כיאסטי – בתחילת ספר יונה: ה' פעל בצלע הראשונה והאחרונה. יונה  שהה והתפלל במעי הדג בשתי הצלעות הפנימיות.

פרק ג א יונה היה נחוש כל כך לא לנבא בנינווה, כדי שלא יחזרו בתשובה, ויפגעו בהמשך בעם ישראל, עד שהיה מוכן למות למען עם ישראל, ואכן הוא נזרק לים, ונדמה שיטבע בים או ייטרף ע"י דג טורף.

וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹור ב קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵוה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; אבל ה' לא נתן ליונה למות, הדג בלע אותו, ואחרי סבל של 3 ימים יונה נכנע, התפלל, והסכים לנבא.  וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ, איזו קריאה? מצודת דוד: והוא מה שקרא (אח"כ) ואמר: עוֹד 40 יוֹם, וְנִינְוֵוה נֶהְפָּכֶת.

ג וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְווֵה כִּדְבַר ה', יונה נאלץ לעשות את מה שלא רצה לעשות, לנבא לאנשי נינווה.

וְנִינְוֵוה הָייְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹוקִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

מצודת דוד: מהלך – כשיעור הליכת (אדם, במשך) שְׁלֹשה ימים.

אך יש מפרשים שאומרים שאולי לקח 3 ימים להקיף אותה,

או שאם היה רוצה לדבר עם כל האנשים בעיר זה היה אורך 3 ימים.

מצודת ציון: עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹוקִים – דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר… סומכו למילת "אל" (היום אומרים: עיר גדולה לאללה).

ד וַיָּחֶל מצודת ציון: לשון התחלה. יוֹנָה (התחיל) לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד;

מצודת דוד: וַיָּחֶל –  כשהתחיל לבוא בעיר (והספיק ללכת רק) מהלך יום, ועצר.

למה יונה הלך רק מהלך יום אחד, ולא המשיך ללכת לפחות עוד 2 ימים?

אחת הסיבות, היא כי בכלל לא רצה לבצע את השליחות, ועשה אותה רק כי הבין שלא יוכל עוד להתחמק מצו ה'. וכשראה שאנשי נינווה מתחילים לחזור בתשובה, הפסיק את שליחותו מתוך הנחה שכבר ביצע את מה שה' דרש ממנו.

וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵוה נֶהְפָּכֶת",

מצודת דוד: קרא ואמר: הנה יש עוד זמן 40 יום ואח"ז תהיה נינווה נהפכת.

רד"ק: כְמַהְפֵכַת סְדֹם וַעֲמֹורָה, כי מעשיה היו כמעשיהם.

רש"י: נחרבת, כמו שסדום נהפכה ונחרבה. מצודת דוד: מיש לאין.

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם מזכיר את המבול שמימיו ירדו אַרְבָּעִים יוֹם והאנושות נשמדה.

ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְווֵה, בֵּאלֹוקִים; מצודת דוד: ר"ל, בדבר האמור בשם האלוקים.

חז"ל נחלקו בשאלה אם תשובת אנשי נינווה הייתה שלימה, או רק חיצונית:

 סדר תעניות כיצד? משנה מסכת תענית פרק ב משנה א מוציאין את התיבה לרחובה של עיר …הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה: "וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם" אלא: "וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". המשנה ראתה פה חזרה בתשובה שאפילו כדאי לנהוג כאנשי נינווה.

"חזרה בתשובה מצד אחד היא קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה; ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם".  הרב קוק, אורות התשובה הקדמה לספר התשובה.

וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. לכאורה תשובה מהירה ומלאה.

איך האמינו כל כך מהר? רד"ק: ויאמינו –  כי אנשי האונייה הגיעו לעיר, והעידו עליו כי הטילוהו אל הים, והנה הוא חי. לכן האמינו בנבואתו ושבו בתשובה שלמה.

מה שקרה ליונה בפרק א, השפיע על אנשי נינווה שישובו בתשובה, למורת ליבו של יונה.

עלינו לזכור כי עברו רק עשרות שנים מאז הרג אליהו את כוהני הבעל שהביאה איזבל מצור וצידון, ואחרי שאליהו, בניגוד לנביאי הבעל, הוריד אש מן השמים.

עברו עוד פחות שנים מאז שאלישע ריפא את נעמן שר מלך ארם ממחלת הצרעת שלו. ומאז אלישע לקח בשבי את גדודי ארם שה' הכה אותם בסנוורים.

כך שנראה ששמעם של נביאי ה' התפרסם בין הגויים ונטו להאמין להם.

 ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵוה ,מצודת דוד – השמועה הגיעה אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵוה,

גינונים חיצוניים: וַיָּקָם מִכִּיסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר.

1. וַיָּקָם מִכִּיסְאוֹ, צלע ראשונה.	4. וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר, צלע אחרונה.
2. וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו;	3. וַיְכַס שַׂק, מבנה כיאסטי.

מצודת דוד: (המלך) קם מכיסאו לשבת על הארץ והעביר מעליו לבוש מלכות.

 ז וַיַּזְעֵק, מצודת דוד: ציווה להכריז בקול. וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹור:  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ, וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ.

זעקה לאמור: מועצת המלך ומועצת גדולי המלכות גזרה: האדם והבהמה וגו' ובעבור עוגמת נפש ציוו למנוע מאכל מבהמות למען ייכנע לב האנשים.

ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, מגוחך ומיותר לשים שקים על הבהמות!

וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים, מלת המפתח "קרא" הובילה לתשובה. כשיונה הסכים לקרוא לאנשי נינווה כפי שה' ציווה עליו לקרוא, גם מלך נינווה קרא לנתיניו לחזור בתשובה, ונתיניו: וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים. קריאתו הובילה לחזרה בתשובה.

 וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים, בְּחָזְקָה; רש"י: אסרו אימהות לבד והוולדות לבד, אמרו לפניו: רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו.

פה מתחילים להבין שהחזרה בתשובה של המלך ונתיניו, לא הייתה חזרה בתשובה אמיתית. הם באמת האמינו שעלול לבוא עליהם אסון איום ונורא, וכדי למנוע אותו, היו מוכנים לעשות כמה פעולות: 1. לצום. 2. לקרוא ולבקש: סליחה.

אבל בעיקר הם היו מוכנים להתעלל בבהמות שלהם,

1. להלביש עליהם שקים,

2. למנוע מבהמות ומתינוקות, שאינן מבינות למה מרעיבים אותן, אוכל ומים.

3. "לאיים על ה'": אם לא תרחם עלינו, אנחנו לא נאפשר לפרות ולאימהות להניק ולעגלים ותינוקות לינוק, והם ימותו "באשמתך", מתוך סבל, ייסורים  וכאב.

לעומת המשנה, טען הירושלמי: תשובה של רמיות עשו אנשי נינווה. מה עשו? ר' חונא: העמידו עגלים בפנים ואימותיהם בחוץ, סייחים בפנים ואימותיהם מבחוץ והיו אלו גועים מכאן ואלו מכאן, אמרו: אם לא תרחם עלינו, לא נרחם עליהם.

לדעת הירושלמי הייתה תשובת אנשי נינווה, תשובה של רמאות, של חוצפה, ושל התעללות קשה בבעלי חיים, שהורעבו בפומבי, ולא תשובה שלימה ורצויה.

הירושלמי פסל את החזרה בתשובה של אנשי נינווה: אמר רבי שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינווה תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב דף סה טור ב השתמשו בתכסיסי רמאות ובמניפולציות רגשיות ע"י שימוש בבעלי החיים הסובלים.

 וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם – אמר רבי יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו, מה שהיה בשידה, תיבה נסתרת מן העין,  לא החזירו. מה שהיה מתחת לבלטות, או מופקד במקלט מס מרוחק, לא החזירו.

כמו עברין, שמפסיק להתגלח, וחובש כיפה, לפני שמביאים אותו למשפט, והוא טוען: חזרתי בתשובה ואני מתחרט, ומבטיח מעכשיו להתרחק מחטאים, וברגע שהשופט סולח לו, הוא חוזר לסורו, כך הם לא החזירו גזל מוסתר.

ט מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹוקִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד, הפסוק דומה ל:

ירמיהו כ"ו ג: אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם, מִפְּנֵי, רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם ד וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ה':  אִם לֹא תִשְׁמְעוּ, אֵלַי, לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי… וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשִׁלֹה…

וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ, לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִיווָּה ה', לְדַבֵּר, אֶל כָּל הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּוהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם לֵאמֹור:  מוֹת תָּמוּת!

ב"י לא שמעו בקול ירמיהו, ואנשי נינווה אפילו שחזרו בתשובה חלקית וקצרה, ה' מחל להם, ונראה שזו הסיבה שיונה סרב ללכת לנינווה, כי חשש מתוצאה זו.

הקבלה בין המחצית הראשונה של ספר יונה. למחצית השנייה.

שליחות ראשונה: בספר יונה (א-ב)

שליחות שנייה: (ג-ד).

וַיְהִי, דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי ב קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי.וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹוקָיו, מִמְּעֵי הַדָּגָהג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ. 2.  וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא:  כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ.רב החובל: אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹוקִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד.3. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח, לַה', וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים.

דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה'… יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן…ג וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְווֵה כִּדְבַר ה' וְנִינְווֵה, הָייְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹוקִים.. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹוקִים;2. וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵוה נֶהְפָּכֶת,המלך: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹוקִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד.3. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים.. וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה,

מצודת דוד: מי יודע –  גם זה מן הכרוז שאמר: מי היודע דרכי התשובה ישוב לה', ואז ינחם האלוקים וישוב מחרון אפו ולא נהיה נאבדים מן העולם.

 י וַיַּרְא הָאֱלֹוקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה;

מצודת דוד: עשו כדבר המלך, ועם כי (זה) לא נזכר. וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹוקִים,

מצודת דוד: –  נתחרט על הגזרה. עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה. מידה כנגד מידה: רב החובל ביקש מיונה: קום קרא אל אלוהיך, ויונה ידע שהוא מסכן את חיי המלחים בספינה ולא התפלל.

אולי לכן נענש שבניגוד לרצונו ה' ביטל את הרעה שחשב להביא עליהם.

רד"ק: וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹוקִים, כי כל דבריו שאמר (בעבר) להרע לבני האדם, אם שלא ישובו; אבל אם ישובו, יסלח. וזו המידה היא ממידותיו יתברך, כמו שאמר בתורה.

וכן אמר יחזקאל: "ובשוב רשע מרישעתו" … יחזקאל יח. ה' רחמן וסולח.

בשני חלקי הספר הגויים נהגו כשורה: גם המלחים וגם אנשי נינווה היו גויים. המלחים בחלק הראשון התנהגו כהלכה, כמו אנשי נינווה בחלק השני של הספר.

רב החובל דאג לאנשיו, כפי שהמלך דאג לנתיניו.

המלחים	המלך
"ויקרב אליו רב החבל ויאמר לו… קום קרא אל אלוקיך אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד (א, ו)	"ויגע הדבר אל מלך נינוה… ויקראו אל אלוקים בחזקה… מי יודע ישוב ונחם האלוקים ולא נאבד" , (ג, ו-ט).

מי חזר בתשובה בספר?

1.    המלחים פחדו מהסערה וחזרו בתשובה.

2.    יונה הבין שאי אפשר לברוח מלפני ה', ואפילו לא למוות, וחזר בתשובה.

3.    אנשי נינווה פחדו שעירם תתהפך ותחרב, וחזרו בתשובה.

בפרק א יונה סרב לצו ה' וברח,

בפרק ג יונה נאלץ לשמוע בקול ה', ולצערו, נינווה חזרה בתשובה.

חזרת המלחים בתשובה	חזרת אנשי נינווה בתשובה
וַיְהִי סַעַר גָדוֹל בַיָם וְהָאֳונִּייָה חִּשְבָה לְהִּישָבֵר,קְרָא אֶל אֱלֹוקֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹוקִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד? ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹוקָיו, וַיִּקְרְאוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת ה'  וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח, לַה', וַייִּדְּרוּ, נְדָרִים.	וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְווֵה, בֵּאלֹוקִים;  וַיִּקְרְאוּ צוֹםט מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹוקִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד?וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים, בְּחָזְקָה;וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְווֵה, בֵּאלֹוקִים;ויצומו וילבשו שק.

יונה ניבא: עוד 40 יום ונינווה נהפכת. ובאמת נינווה עברה מהפכה. אך היא לא נהפכה. תושביה עשו את המהפכה בחזרתם בתשובה. וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ ב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל  ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה ג וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.  ד וַיֹּאמֶר  ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה יִּהְיֶה בָּעִיר ו וַיְמַן  ה' אֱלֹוקִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה ז וַיְמַן הָאֱלֹוקִים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת; וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן, וַיִּיבָשׁ ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹוקִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי ט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.  י וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ:  שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

פרק ד'. א וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה, למה יונה הרגיש רע?

מצודת דוד – כי בנבואה נאמר לו שניחם ה', (על העונש שביקש להביא על אנשי נינווה). וַיּיִחַר, לוֹ = ו(זה) היה רע בעיניו וחרה על עצמו (כעס על עצמו).

רָעָה גְדוֹלָה; על שהצליח מדי בשליחותו רש"י וירע אל יונה, אמר: עכשיו יאמרו האומות שאני נביא השקר.

ב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל  ה': איזו תפילה? וַיֹּאמַר, מה שנאמר במקרא שלאחריו "קח נא את נפשי". גם בפרק א' יונה רצה למות, ופה זו פעם שניה שהוא מבקש למות.

 מתחילת ספר יונה השאלה העיקרית שמעסיקה את הקורא, היא השאלה, למה יונה כל כך התנגד ללכת ולנבא לנינווה, ואפילו היה מוכן לשלם בחייו, ורק לא למלא את צו ה'.

רק פה בפרק ד' יונה הסביר מדוע ברח, ולא רצה לנבא לאנשי נינווה שעירם עומדת להיחרב, וכך הסביר: אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה : כִּי יָדַעְתִּי,  מצודת דוד: "מאז (ומתמיד) ידעתי שאתה אל חנון וגו' ומקבל השבים ומתנחם על הרעה, ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת, כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעוונם ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל".

חז"ל דעה אחרת: "הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל, בראותם כוח התשובה, ואינם לוקחים מוסר, ועל זה חשבתי מתחלה ולכן היה קשה עלי הנבואה".

לסיכום, למה יונה לא רצה שאנשי נינווה יחזרו בתשובה?

1. כי ברגע שחזרו בתשובה, ה' סלח להם, ולא הכחיד אותם, ובעתיד, הם יהיו מטה שבט ביד ה' להעניש את ישראל.

2. כי תשובתם עלולה לקטרג על ב"י שאינם חוזרים מהר כמו אנשי נינווה בתשובה.

כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, במקור, בי"ג מידות, מופיע אחרי רב חסד, "ואמת", אבל יונה בן אמיתי השמיט את "האמת", למה?

תשובת אנשי נינווה, הייתה בעיני יונה תשובת רמיה, שלא ראויה למחילה.

במקום "אמת", יונה הוסיף:  וְנִחָם עַל הָרָעָה. אתה (ה') סולח מדי בקלות.

בעיני יונה, האמת דורשת שהחוטא ייענש.

נניח שאדם יכה את חברו ויפצע אותו, ואז יגיד: אוי סליחה, אני מצטער, אל תפנה למשטרה, כי יענישו אותי. האדם הסביר יבקש תשלום על הנזק שנגרם לו, או יבקש מהמכה פיצויים ואפילו יבקש להעניש אותו, ולא יסתפק בבקשת סליחה.

ג וְעַתָּה ה', מצודת דוד אבקש :קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי, לראות באבדן בני עמי.. שלא חזרו בתשובה,  מהר כאנשי נינווה.

יונה כל כך כעס והרגיש רע, עד שהוא התפלל וביקש מה' שייקח את נפשו.

ד וַיֹּאמֶר ה' (בתמיהה) הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ?

בפרקים הקודמים ה' דיבר אל יונה, או במקרה אחר יונה התפלל לה', אבל רק בפרק ד' פסוקים א-ד התנהל הדיאלוג הראשון ביו יונה וה'. רק כשיונה הסכים לבצע את צו ה', ה' הסכים לנהל אתו דיאלוג. מותר להתווכח עם ה'.

גם אברהם, משה, ירמיהו ועוד התווכחו עם ה'. אבל קודם צריך לציית, ואחרי שמלאת את הפקודה, אתה יכול להתווכח ואולי גם לקבל ממנו תשובה.

גם בצבא, חייל חייב למלא פקודה, אבל אח"כ הוא רשאי לפנות לפיקוד, ולערער על הפקודה, או להתלונן על נותן הפקודה.

 ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; זו פעם שניה שיונה הולך לכיוון ההפוך ממה שמצופה ממנו:

1. ה' שלח אותו לנינווה מזרחה והוא ברח מערבה לתרשיש.

2. אחרי שגמר לבצע את שליחותו, היה מצופה שיחזור מערבה לגת חפר עירו, אבל הוא ישב מִקֶּדֶם (מזרח) לָעִיר; איש מאד דעתן שמתעקש לפעול בדרכו.

וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה יִּהְיֶה בָּעִיר.

מצודת דוד: – כי חשב אולי לא יעמדו בתשובתם ותחזור הגזירה למקומה. היה עליו לחכות לפחות 40 יום, כדי לראות אם נינווה באמת תתהפך.

עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. העובדה שיונה נשאר מחוץ לעיר, היא המשך המרד שלו, נגד ההכרח להזהיר את אנשי נינווה, ועל האפשרות שהם יעשו הצגה של חוזרים בתשובה, ועל סמך הצגה זו ה' יסלח להם.

יונה ראה בתשובה כזאת – שקר, הראוי לעונש נוסף ולא לחמלה.

לכן יונה קיווה שברגע שהוא יצא מהעיר, החשש של התושבים מפני הפיכת עירם, תירגע, הם ישובו לחטא, והוא קיווה לראות שה' בכל זאת הופך את עירם.

ו וַיְמַן ה' אֱלֹוקִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, מצודת דוד: הצמיח עשב קיקיון וגידלה למעלה, ועלה ממעל ליונה, להיות לו לצל, להצילו מהחמה הרעה לו, כי צל הסוכה אינו מתמיד, כי הולך ומתייבש מחום השמש, ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ.

לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה. מצודת דוד: על כי היה לו לצל מתמיד מהשמש.

ו וַיְמַן  ה' אֱלֹוקִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה. את כל עלילת ספר יונה, מנהל הקב"ה:

 א. בתחילה וַיְמַן רוח חזקה וסוערת, שאיימה להטביע את הספינה ונוסעיה.

ב. אח"כ וַיְמַן דג גדול לבלוע את יונה, לבל יטבע בים או ייטרף  ע"י דג טורף.

ג. עכשיו: וַיְמַן (ה') בן לילה קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; (מחום השמש).

ד. ומיד ז וַיְמַן הָאֱלֹוקִים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת; וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן, וַיִּיבָשׁ.

ה. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹוקִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית,

הקב"ה מתמרן את כל היקום, ובוחר לו בכל פעם שליח אחר שהתאים לו באותו רגע כדי לעזור לו לחנך את יונה, לא בדיבורים אלא בהמחשה.

בפרק א' כשיונה החליט לברוח מלפני ה', המכילתא מביא משל לעבד שברח מאדונו הכהן להית הקברות, כי כהן לא יכול לרדוף אחריו לשם, אמר אדונו: יש לי מספיק עבדים שיפעלו בשמי וירדפו אחריך גם לשם. כך ה' שלח את שליחיו, אחרי יונה, לכל מקום שאליו הלך, גם לחו"ל, ששם סבר יונה יתנתק מה'.

רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, ספר יונה התחיל ברוח סערה והסתיים ברוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית. למרות שרוב המפרשים מפרשים חֲרִישִׁית, חזקה ומחרשת אוזניים.

מצוקה גופנית: וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ, לָמוּת, משאלת מוות: וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי! בתחילת הספר, יונה הציע למלחים לזרוק אותו לים, מה שנחשב למוות בטוח, רק כדי שהם לא יטבעו, בגלל זה שהוא רצה לברוח מפני ה'. כשאנשי נינווה חזרו בתשובה, שוב רצה, מתסכול, למות, ובשל חום  השמש המכה בו, ביקש בפעם השלישית למות.

אנשי נינווה חזרו בתשובה כי רצו לחיות, ואילו יונה מוכן למות כדי לשמור על עקרונותיו.

 ט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֶל יוֹנָה: הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן?

וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת!

  קל וחומר: י וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִידַּלְתּוֹ:  שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד, כמו אדם שמצא שקית מלאה בשטרות של כסף, ובטרם הספיק לנצל את הכסף, בא כייס וכייס אותו, והוא אמר: בא בקלות והלך בקלות.

יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵוה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, יתכן שפה הכתוב מעיד שבנינווה היו 12.000 ילדים אֲשֶׁר לֹא יָדַע(ו) בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וכן חרש ושוטה וּבְהֵמָה, רַבָּה? ואם ה' יעניש את החוטאים, יאבדו גם חפים מפשע, ילדים, זכאים ואף בעלי חיים.

ורחמיו על כל מעשיו. הקב"ה ידע שהתשובה של אנשי נינווה היא שטחית וזמנית, אבל הקב"ה הרי מוכן לקבל גם הרהורי תשובה.

כאשר ברא ה' את העולם ביקש לנהל אותו במידת הדין, אבל הבין שהעולם לא יוכל להתקיים במידה הדין וצירף אליה את מידת הרחמים.

יעשו תשובה – ויכופר להם.

הגויים שרצו למנוע מעצמם חורבן, עשו מה שגויים יודעים לעשות:

1. וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹוקִים, בְּחָזְקָה….

2. ויצומו וילבשו שק, 3. הכי מגוחך שמו שק על הבהמות ומנעו מהן אוכל.

מובן שאחרי שסר האיום מעליהם, הם שכחו את ההבטחות וחזרו לסורם.

אולי לכן בחרו חז"ל לקרוא ביום כיפור בספר יונה, אולי כדי להגיד לה': תסלח לנו, כמו שסלחת לאנשי נינווה, גם אם לא כולנו ראויים לסליחה, גם אם לא כולנו חזרנו בתשובה כפי שצריך. מחל לנו על מה שכן השתדלנו וניסינו לעשות.

הספר מסתיים בשאלת הקב"ה: וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵוה הָעִיר הַגְּדוֹלָה? יונה שותק, וכאן זו שתיקה כהודיה.

בתחילת הספר יונה שתק שתיקה של מרי, של סירוב לקבל ולבצע את צו ה', בסוף הספר השתיקה היא של הבנה שהעולם מוכרח להתקיים במידת הרחמים, אחרת העולם לא ישרוד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

ואת כל זה פרק ד' מלמד לא רק את יונה, אלא גם אותנו, את בני האדם.

הרעות בספר יונה:

1. וַיֹּאמְרוּ (המלחים) אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. מי החוטא שבשלו אנחנו סובלים מהסערה הזאת?

2. עַל הָרָעָה (העונש) אֲשֶׁר (ה') דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה.

3. וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה; וַיּיִחַר, לוֹ, כעס על שהגויים נבהלו וחזרו בתשובה.

4. ד 2 וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה. יונה כעס על שה' סולח לחוטא, ואיינו מעניש אותו, למרות שהתשובה  שעשה שטחית, חלקית וזמנית. 

 יונה מצטייר כאדם דעתן, עקשן, נחוש, עקבי, דבק בעקרונותיו, מוכן למסור את נפשו על עקרון אמונותיו, ומסור לעם ישראל.

ספר יונה מתחלק לשני חלקי פרקים: א-ב, מול ג-ד. ובכל חלק 3 נושאים:

פרקים א, ב, דנים בשאלה האם אפשר לברוח מנבואה, האם אדם יכול לסרב ללכת להתנבא, אחרי שה' הטיל שליחות עליו, ללכת ולנבא משהו?

חלק 1. השליחות הראשונה –

א. ה'  שלח את יונה לנבא לנינווה והוא ניסה לברוח מפני ה'.

ב. יונה עלה על אונייה הנוסעת לתרשיש ומצא שה' רודף אחריו גם על האונייה.

ג. יונה נזרק ע"י המלחים מהאונייה ונבלע והיה במעי דג 3 ימים.

חלק 2, השליחות השנייה – הפרקים האחרונים, ג, ד, דנים בוויכוח בין יונה ובין הקב"ה האם העולם צריך להתנהל במידת הדין או במידת הרחמים.

א. ה' ציווה על יונה ללכת ולנבא לנינווה, הפעם יונה נאלץ ללכת.

ב. אנשי נינווה חזרו בתשובה. ה' סלח להם.

ג. יונה התלונן על כך שה' סלח לאנשי נינווה, וה' לימד אותו שאת העולם יש לנהל במידת החסד.

המיקומים: א. יונה בילה בתחילה בירכתי האונייה, ב. אחר במעי הדג, ג. אחר בעיר נינווה (בית דג) ד. בסוף מקדם לעיר נינווה, בסוכה שבנה לעצמו, כולם יכולים להיות מעין רחם, שמכל רחם, יוצא יונה שונה, ההולך ונבנה במהלך הספר.

נבואת יונה, על חורבן נינווה, נתקיימה 40 שנה אחרי הנבואה. היסטוריונים יוונים קדמונים, ספרו כי שיטפון עצום שטף את נינווה ועזר לחיל מדי ופרס לכובשה. אבל לפני מפלתה, הספיקה אשור להגלות את עשרת השבטים שרובם נטמעו בגויים, ולא נשאר להם שריד.

סיכום הספר: ה' ציווה על יונה לנבא על נינווה בירת אשור נבואת חורבן.

יונה ניסה להתחמק משליחותו וברח לכיוון עיר הנמל יפו, לים, ולמד בדרך הקשה שאי אפשר להתחמק משליחות ה'. הוא הגיע לנינווה וניבא לה חורבן בשל חטאיה. אנשי נינווה חזרו בתשובה ועונשם התבטל. יונה כעס וה' הוכיח אותו ולימדו כי מידת הרחמים, עומדת מעל מידת הדין, ובלעדיה העולם יחרב.

משה ויונה: שמות ל"ב י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹוקָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?… בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָ  יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם? …שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ … יד וַיִּנָּחֶם, ה' עַל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

ה' ביקש להעניש את ב"י וגם את אנשי נינווה, גם משה וגם יונה התפללו, ה' ניחם על הרעה שביקש להביא וסלח לחוטאים.

ההבדל הגדול בין משה ויונה, שמשה התפלל וביקש שה' יסלח לחוטאים: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ . ואילו יונה הצטער על שה' סלח לאנשי נינווה ואולי כעס שבגלל נבואתו, אנשי נינווה חזרו בתשובה ועובדה זו מקטרגת על עם ישראל, שאינם ממהרים לחזור בתשובה.

המשותף, ששניהם, משה ויונה,  דאגו לעם ישראל ורצו בטובתו.