כאשר יעקב ברך את בניו לפני מותו, הוא קרא לראובן: פחז כמים, ואכן הפזיזות אפיינה את ראובן. אחרי מות רחל, הוא סילק את מיטתו של יעקב מאהל בלהה. הוא רצה להציל את יוסף, אבל רק יהודה הצליח לחלץ את יוסף ממוות.
בפזיזות אמר ליעקב, בזמן הרעב: את שני בני תמית! איזה סבא ימצא נחמה במות שני נכדים? ראובן בפזיזות גם ביקש ראשון נחלה בעבר הירדן המזרחי, אבל הוא גם היה מהשבטים הראשונים שגלו מארץ ישראל.
שנים וחצי השבטים קבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי. למעשה רק שבטי ראובן וגד בקשו שם נחלה, איך הצטרף אליהם חצי שבט המנשה?
מפרשים רבים סוברים, שצרפו אליהם חצי משבט המנשה, כדי לגרום זיקה בין חצי השבט שבמזרח ובין חצי השבט שבמערב, וכך לערוב ששני שבטים אלו לא יתנתקו מעם ישראל.
נתינת נחלה גדולה בעבר הירדן המזרחי ועוד נחלה בעבר הירדן המערבי, גרמה שבני יוסף, לא רק קבלו 2 נחלות, כדין בן בכור, אלא ששבטים אלו קבלו שטחים הרבה יותר גדולים משאר השבטים.
פרק ידא וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, ערים שב"י קיבלו לנחלה בא"י.
אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
מעם לועז: הכתוב ציין את גבולות השבטים, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וכל אחד יידע מה הם גבול נחלתו. ב. כדי להבהיר מה הם גבולות א"י.
ב בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם, ע"י גורל,
מלבי"ם: גוֹרַל. חילקו את גבולות המחוזות השונים על פי גורל, וכך נקבע תחום כל נחלה ונחלה.
לאחר מכן נתנו לשבטים הגדולים את הנחלות הגדולות ולשבטים הקטנים את הנחלות הקטנות.
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה השבטים.
מהר"י קרא: אלו העיירות שהיו על גבול נחלת שבט יהודה וחצצו בין נחלת שבט יהודה לבין ארץ אדום.
הגר"א: סבר שארץ מואב הייתה דרומית מארץ אדום: א. משתמע מהפסוקים שמשה שלח שליחים ממדבר צין לאדום – וצין חייבת להיות דרומית לארץ אדום. ב. מהר ההר נסעו בני ישראל להקיף את ארץ אדום ואילו לפירוש רש"י הר ההר היה אחרי ארץ אדום, שהרי הר ההר הייתה צפונית למדבר צין. ג. רש"י כתב שאהרון מת בהר ההר משום שב"י התקרבו לארץ אדום. מדבר צין היא הנקודה הדרומית, צפונית לה קדש, צפונית לה הר ההר וצפונית לה הגבול הצפוני של ארץ אדום. מואב הקיפה את ארץ אדום מצד מזרח ומצד צפון.
ב"י לא יכלו לעבור דרך מואב והם נסעו לנחל זרד שעל הגבול שבין אדום למואב והוא מקביל לגבול הדרומי של א"י.
ג כִּי נָתַן כבר מֹשֶׁה נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְלַלְוִיִּם לֹא נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם.
רש"י: כל מקום שבו הגבול עולה לכיוון ירושלים, כתוב עולה, וכל מקום שקו הגבול מירושלים, כתוב יורד, ומכאן שירושלים גבוהה מכל הארצות.
הגר"א: כל מקום שנאמר "ויצא", = הגבול יוצא מהמישור לכיוון שיפוע. לאחר שהשיפוע הסתיים, הגבול יצא אל המישור, ומכאן שהגבול התרחב באותו כיוון.
כאשר נאמר "ועבר", הכוונה היא שהגבול עבר באמצע העיר.
כאשר נאמר "ונסב", הכוונה היא שקו הגבול מקיף רק את אותו מקום.
כל מקום שנאמר וְתָאַר, הכוונה היא שקו הגבול הלך במישור ולא סטה ימינה או שמאלה. כל מקום שנאמר "ועלה" ,הכוונה היא שעלה למקום גבוה.
כל מקום שנאמר "וירד", הכוונה היא שהגבול ירד לעבר העמק או השפלה.
מעם לועז: ב"י לא נתנו נחלה ללויים כדי לקיים את צו ה' ולא כדי שתהיה להם נחלה גדולה יותר.
ד כִּי הָיוּ בְנֵי יוֹסֵף שְׁנֵי מַטּוֹת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם לעניין נחלה בארץ, התחלק שבט יוסף לשני שבטים: לשבט מנשה ולשבט אפרים. וְלֹא נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ כִּי אִם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם, לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם,
מצודות: מִגְרְשֵׁיהֶם הם הבתים שנמצאים מחוץ לחומת העיר. אך בתורה כתבה שהמגרשים מיועדים לכל צרכי הלויים ובהמותיהם, ולא למגורים,
ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחְלְקוּ אֶת הָאָרֶץ.
מלבי"ם: ב"י הקפידו גם על כל שאר הצווים הקשורים לחלוקת הארץ, כ – "לרב תרבו נחלתו".
ו וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל,
מעם לועז: בני שבט יהודה ניגשו עם כלב
א. כדי לחלוק כבוד ליהושע ב. כדי לסייע לכלב למלא את מבוקשו,
ג. בשל ויכוח שהתנהל בין כלב לאנשי שבט יהודה האם לתת לכלב את כל חברון, ויחד ניגשו ליהושע לדין תורה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹוקִים עַל אֹודוֹתַי וְעַל אֹודוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ,
ז בֶּן 40 שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ.
רד"ק: חז"ל למדו את זמן הכיבוש והנחלה מפסוק בספר יחזקאל.
רלב"ג: חישב את השנים מעת חטא המרגלים ועד עתה, ומצא שסה"כ נשארו ישראל במדבר עוד 39 שנה אחרי חטא המרגלים.
רד"ק חישב באופן מעט שונה את השנים. מחטא המרגלים ועד הכניסה לארץ ישראל עברו 38 שנה ו 7 שכבשו, וכלב דיבר עם יהושע בסוף שבע שנות כיבוש.
וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי.
מעם לועז: מי שעוסק במצוות, וכובש את יצרו, יצר הרע מתהפך ליצר הטוב. זה פירוש הפסוק "בכל לבבך" – בשני יצריך.
מעם לועז: כלב לא הזכיר במפורש את שכרו ושכר יהושע כי לא רצה להזכיר במפורש את חטא המרגלים.
ב. משה ידע מראש שרק הוא ויהושע לא יחטאו בחטא המרגלים.
ח וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם.
רש"י: תחילה כלב הציג כאילו הוא תומך בעמדת המרגלים ואח"כ, כשדבר לפני העם, אמר את מה שהיה לו בלב באמת ולא הוציא את דיבת הארץ.
וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי אֱלֹוקָי.
מהר"י קרא: אדם שמקיים רק חלק מרצון ה' – אין זה נקרא שהוא ממלא אחרי ה'.וכלב העיד: מִלֵּאתִי אַחֲרֵי (כל צווי) אֱלֹוקָי.
ט וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה,
רד"ק: וַיִּשָּׁבַע למרות שסיפור השבועה של משה לא מוזכר בתורה, בכל זאת קראנו שיהושע הודה לדבריו של כלב, וממילא ברור שכלב דיבר אמת.
מעם לועז: וַיִּשָּׁבַע, ה' נשבע אך אין זה ראוי לומר שה' נשבע.
ב. השבוע מוסבת גם על כלב.
ג. כלב בקש ללכת לכבוש לבדו את העיר ואף אחד לא יעזור לו, וזכה למידה כנגד מידה: כשם שהצליח להתגבר על יצרו, כך הצליח להתגבר על אויביו.
בַּיּוֹם הַהוּא ביום חטא המרגלים לֵאמֹר: אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹוקָי.
י וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, ונכנסתי לא"י, זֶה 45 שָׁנָה
רד"ק: אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה: מחטא המרגלים ועד לסוף שנות המדבר עברו 38 שנה ועוד 7 שנות כיבוש א"י. יוצא שכלב פנה אל יהושע בסוף שנות הכיבוש.
רלב"ג: בניגוד לרדק, כתב, מחטא המרגלים עברו 39 שנה, ולכן יש לומר שסיפור זה לא היה בסוף הכיבוש, אלא בתחילת השנה השביעית.
מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר כי עוד 38 הלכו ב"י במדבר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה.
מעם לועז: מכאן למדים שפעם היו אנשים מתחתנים בגיל 8 ויולדים (החשבון ע"פ זה שבצלאל היה נין של כלב). ב. למדים שא"י נכבשה ב 7 שנים.
יא עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא.
מלבי"ם: היה צריך להגיד: כחי עתה ככוחי אז. אלא שכלב אמר שרק כשנלחם נודע כוחו, והוא משער שכוחו אז היה כמו כוחו עכשיו.
יב וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה הר חברון.
מעם לועז: כלב קרא לחברון: הָהָר הַזֶּה, כי רצה לומר שהוא מבקש את חברון לא בגלל טיב הארץ, כי הרי העיר נמצאת על הר, אלא כדי לקיים את צו ה'.
ב. כלב אמר ליהושע שחברון תינתן לו ללא גורל, אך יהושע לא יקבל חבל ארץ ללא גורל כי כלב התאמץ יותר והיה צריך להתגבר על יצרו יותר כשלא הצטרף לשאר המרגלים, שהרי הוא ראה במו עיניו את הענקים שהיו בחברון.
אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא.
מעם לועז: כלב לא ביקש לעצמו את כל העיר חברון, אלא רק שיינתן לו חלקו הראוי ללא גורל. כלב ביקש את חברון משתי סיבות:
א. משום שהוא רצה להיקבר בעיר בגלל מעלותיה הרבות.
ב. כדי שב"י יזכרו שלא הוציא דיבה רעה על הארץ ולכן זכה להיקבר בה.
כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם ואף אחד מב"י לא יוכל להם.
מצודות: יש שתי הופעות של המילה כִּי. יש פעמים במקרא שהופעה שנייה של המילה כִּי היא הסבר או פירוט נוסף למילה הראשונה
הזמן של כל צלע בפסוק שונה: כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ – עבר, כִּי עֲנָקִים שָׁם – הווה.
וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת. אוּלַי ה' אוֹתִי, וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
מלבי"ם: במקום "איתי" נכתב אוֹתִי.
א. משום שהכוונה היא שה' עשה אות לכלב. ב. אוֹתִי מלשון איתן.
מעם לועז: כלב אמר אוּלַי, למרות שה' הבטיח לו שיירש את חברון, כי כך דרך הצדיקים לדבר שמא התנכו זכויותיהם.
יג וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה כלב כבש את הערים שמסביב לעיר חברון.
כלב קיבל את חברון ללא הגרלה, ויהושע קיבל את נחלתו בגורל, אולי כי כלב התייצב ראשון מול עשרת המרגלים שהשמיצו את הארץ.
מעם לועז: יהושע בירך את כלב ב 3 ברכות. א. שה' ישמרנו מעין הרע, לאחר ששמע את כלב אומר כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה.
ב. שה' יצליח בידו שיוכל לכבוש את העיר לבד. ג. שיזכה לריבוי בנים.
יד עַל כֵּן הָיְיתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי.
מעם לועז: פעמיים כתוב שחברון ניתנה לכלב. הראשונה כנגד בקשתו שהעיר תינתן לו ללא גורל, והשנייה על שביקש לכבוש את העיר לבד.
2 סיבות לבקשת כלב: א. לחזק את לב ב"י ולהראות שהוא יכול לכבוש את העיר לבדו. ב. כדי שכאשר ב"י ישאלו מדוע הוא זכה בעיר חברון לנחלה, יענו שהוא זכה בעיר כי הוא כבש את העיר לבדו.
לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, גם לאחר שנים רבות אחרי כיבוש חברון, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, כלב קיבל את נחלתו ללא גורל כשכר על שלא חטא בחטא המרגלים.
טו וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַית אַרְבַּע,
מעם לועז: הסיבות שהעיר חברון נקראה קריית ארבע. א. שהיו גרים בה 1. אשכול, 2. ענר, 3. ממרא 4. אברהם. ב. בעיר זו קיימו הארבעה את מצוות מילה. ג. בעיר זו נקברו ארבע צדיקים גדולים: אדם הראשון ושלשת האבות. ד. נקברו שם 4 אימהות. ה. שהיו שם 4 ענקים: אחימן ששי ותלמי וענק אביהם. ו. אברהם יצא מחברון כדי להילחם נגד 4 מלכים. ז. שהיו בה 4 מדרגות של קדושה, ז. נחלקה 4 פעמים בגורל, הגורל שהפיל אותה לנחלת שבט יהודה, שניתנה לכלב על פי דבר ה' (שזו מעלה גבוהה יותר מהגורל), ניתנה ללויים, ניתנה לבני אהרון הכהן.
בזכות שבני הענקים אמרו לאברהם "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", זכו לכך שב"י יכבשו מהם את העיר 47 שנים לאחר יציאת מצרים ולא מיד ביציאת מצרים.
ע"ש הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא, רש"י: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוא אברהם אבינו, שגרם לכך שהיה שקט בארץ במהלך כל השנים שב"י נדדו במדבר, כי הם כיבדו את אברהם אבינו כשמכרו לו את מערת המכפלה.
רד"ק: וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה, משום שבני ישראל התעצלו מלכבוש את הארץ.
מעם לועז: היו 3 סיבות לזה שהארץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה:
א. יהושע התרשל ולא הלך לכבוש עוד חבלי ארץ.
ב. העמים שהיו בארץ ישראל פחדו מעם ישראל ולא רצו להילחם נגדם יותר. ג. ב"י לא רצו לכבוש עוד ערים כי האמינו שמספיקות להם הערים שכבשו.
וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה ולכן יהושע היה פנוי לחלק את הארץ לב"י.
פרק טו א וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה הגורל שהטילו כדי לקבוע את גבול נחלת שבט יהודה, קבע את הגבולות האלו לְמִשְׁפְּחֹתָם כל משפחה בשבט קיבלה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם, בדרום גבלו בארץ אדום מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן וגם דרום מדבר צין. מדבר צין נכלל בתוך תחום נחלת שבט יהודה.
ב וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח בדרום, נחלת שבט יהודה התחילה מהנקודה הדרומית מזרחית של ים המלח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה, הקצה של ים המלח משוך כמו לשון.
ג וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, גבול נחלת שבט יהודה התרחב לכיוון דרום, וגם מעלה עקרבים שהייתה דרומית מזרחית לקצה ים המלח נכללה בתחום נחלת שבט יהודה,
מלבי"ם: בספר במדבר כתוב שהגבול נסב מנגב למַעֲלֵה עַקְרַבִּים, כי שם מדובר על פינה. כאן מדובר על נקודת היציאה של קו הגבול, ולכן כתוב: וְיָצָא.
וְעָבַר צִנָה קו הגבול של הנחלה פנה לעבר צין.
וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ עד לנקודה שהייתה מדרום לקדש ברנע והייתה בתחום נחלת שבט יהודה.
וְעָבַר חֶצְרוֹן קו הגבול בכיוון מערב הגיע עד לחֶצְרוֹן. וְעָלָה אַדָּרָה בכיוון מערב וְנָסַב הַקַּרְקָעָה, קו הגבול סבב והקיף את קַּרְקָעָ.
מלבי"ם: קו הגבול לא היה ישר אלא מתפתל בדרך להר אדר.
ב. בכל מקום שכתוב: וְנָסַב, פירושו שקו הגבול עלה והקיף את המקום משני כיוונים כמו האות ד'. כאשר כתוב וְתָאַר, הכוונה היא שקו הגבול הקיף את המקום משלש כיוונים, כך שהוא עלה, פנה ולאחר מכן חזר וירד.
ד וְעָבַר עַצְמוֹנָה בכיוון מערב וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם משם עבר קו הגבול אל נחל מצרים,
וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה, גבול הנחלה בצד הדרומי מערבי היה הים התיכון הגבול הדרומי, של נחלת שבט יהודה היה לאורך כל רוחב א"י,
רד"קַ: גְּבוּל אינו האיים שבים התיכון, אלא שהים התיכון עצמו הוא הגבול של נחלת שבט יהודה.
זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב דרום.
רד"ק: אולי הכוונה היא שהגבול הדרומי של נחלת שבט יהודה הוא גם הגבול של א"י. לכן גם כתוב "לכם" כשהכוונה היא לכל ישראל, ולא לָהֶם אז הכוונה הייתה לשבט יהודה.
ה וּגְבוּל קֵדְמָה מזרח, יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן הקצה הדרומי של נהר הירדן, במקום שבו הוא מתחיל להישפך אל ים המלח, וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה: מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן מהקצה הדרומי של נהר הירדן, ומזרחה,
מצודות: ייתכן שמהירדן זרמו המים לכיוון מערב ונשפכו לים התיכון.
ו וְעָלָה הַגְּבוּל עד בֵּית חגלה,מלבי"ם: חגלה לא הייתה בתחום נחלת שבט יהודה, אלא בתחום נחלת שבט בנימין.
וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה מערבה, כך שבית הערבה נכללה בתחום נחלת השבט.
מצודות: גם בנחלת שבט בנימין היה מקום בשם בֵית הָעֲרָבָה, אלא שלאחד מהם היה שם לוואי שלא הוזכר במקרא.
וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן לכיוון צפון מערב, עד אֶבֶן בֹּהַן. השייךלבֶּן רְאוּבֵן.
רד"ק: נקרא – אֶבֶן בֹּהַן כי הייתה שם אבן גדולה.
ז וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר מערבה עד לדביר,
הגר"א: עֵמֶק עָכוֹר עבר לכל אורך ארץ בנימין עד לארץ יהודה, כי כאשר סקלו את עכן היו ב"י צפונית ליריחו, שהייתה בצפון נחלת שבט בנימין.
רלב"ג: בספר שופטים, פרק א' פסוק יא' כתב שהעיר דביר המוזכרת כאן היא עיר שונה מהעיר דביר שכבש יהושע.
רד"ק בשם חז"ל: דְּבִר בפרסית משמעו ספר. מעם לועז: לקריית ספר הייתה סגולה שמי שלמד בה תורה, הגיע לדרגות לימוד גבוהות.
וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל מערבה עד לצפונה מהגלגל והגלגל הייתה חלק מנחלת שבט יהודה.מלבי"ם: אין הכוונה לַגִּלְגָּל, אלא לגליל.
הגלגל, שהיה בנחלת שבט יהודה ולא מקום המשכן. אֲשֶׁר נֹכַח מול לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב דרומית לַנָּחַל הנחל לא היה בנחלת שבט יהודה וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי מערבה עד שהגיע אל מעיינות עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל בצפון, הגבול הגיע אל עין כובס. ומשם הגבול ירד כלפי דרום, וכך הייתה נחלת שבט יהודה בצד מערב, צרה יותר מאשר הנחלה שהייתה עד לעין כובס.
ח וְעָלָה הַגְּבוּל דרום מערב עד גֵּי בֶן הִנֹּם ליד ירושלים מצד דרום, אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם ליד מורד תלול שירד דרומה והיה שייך ליבוסי.
רלב"ג: מכאן לכאורה מוכח שיְרוּשָׁלִָם לא התחלקה לשבטים, כי לא מוזכר שהיה לשבט יהודה חלק בה ולכן לא ניתן לומר שהיא התחלקה גם ליהודה.
אך יש פסוקים מהם עולה שירושלים כן התחלקה לשבטים, כי כתוב ששבט יהודה לא יכלו לרשת את יְרוּשָׁלִָם, ודבר זה לא כתוב על שאר השבטים שנמנעו מכיבוש ירושלים, ומכאן שיְרוּשָׁלִָם שייכת לשבט יהודה. וגם יש פסוקים מהם עולה שיְרוּשָׁלִָם הייתה בנחלת שבט בנימין.
הרלב"ג אומר שסתירות אלו גורמות למחלוקת בחז"ל בעניין השאלה האם יְרוּשָׁלִָם התחלקה לשבטים.
רלב"ג שאל למה שבט יהודה נתנו חלק מעריהם, שבגורל יצא ששייכות לשבט יהודה, לשבט שמעון? וענה שבערים שנמנו כערי שבט יהודה, נמנו ערים רבות שהשבט לא כבש, והן נמנו כחלק מנחלת יהודה כי היו בתוך גבולות נחלת השבט. השבט העביר חלק מהערים האלו לשבט שמעון.
וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר משם, עבר הגבול אל ראש ההר שעליו הייתה ירושלים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מערבית גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה עמק רפאים עצמו היה חלק מנחלת שבט יהודה.
רד"ק: עֵמֶק רְפָאִים נקרא כך כי היו שם גיבורים ענקים.
ט וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר מהר ירושלים, הסתובב קו הגבול והגיע אל מעין שנקרא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר ערי הר עפרון היו חלק מנחלת שבט יהודה.
וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה מהרי עפרון קו הגבול עבר צפונה אל מקום שנקרא בַּעֲל, שנקראת גם, הִיא קִרְיַת יְעָרִים.
הייתה עיר נוספת שנקראה בשם בַּעֲל, והכתוב הבדיל ביניהם. זו הייתה מעין מובלעת בתוך נחלת שבט בנימין,
י קו הגבול של נחלת שבט יהודה עבר ממזרח למערב, וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה עד אֶל הַר שֵׂעִיר מערבה, זה לא הר שעיר שבארץ אדום, אלא הר באזור קריית יערים.
הגר"א: הַר שֵׂעִיר נקרא כך משום שהיו בו הרבה קנים שנראו כמו שערות שגדלות על אדם.
וְעָבַר אֶל כֶּתֶף למורדות הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הר יערים נכלל בגבול נחלת שבט יהודה, הנקרא גם הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה.
דעת מקרא: זו העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ הנמצאת בגבול נחלת שבט דן, אך עיקר העיר הייתה בנחלת שבט דן וגבולה בנחלת שבט יהודה.
מלבי"ם: יש מספר ערים הנקראות בֵּית שֶׁמֶשׁ, זו הייתה בנחלת שבט יהודה אך הייתה עיר שנקראה בֵּית שֶׁמֶשׁ בנחלת שבט יששכר ועיר נוספת שנקראה בֵּית שֶׁמֶשׁ בנחלת שבט נפתלי.
יא וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף מורדות הר שנקרא עֶקְרוֹן, צָפוֹנָה, וְתָאַר הסתובב הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה ומשם וְיָצָא הגבול ליַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּוצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה סוף גבול נחלת שבט יהודה היה הים התיכון.
יב וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל הים התיכון, וּגְבוּל גם האיים שבים התיכון השתייכו לשבט יהודה. מלבי"ם: מתואר כאן מיקום של ים שהיה דרומית מזרחית לבעל.
זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה
רד"ק: פירוש המילה גְּבוּל בפסוק זה שגבול הים התיכון הוא גְּבוּל נחלת שבט יהודה.
סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם.
מצודות: הגדירו לכל מִשְׁפְּחה את נחלתה ולא נתנו למשפחות להתחלק לבד.
יג וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי אֶל פִּי ה' לִיהוֹשֻׁעַ לא על דעת עצמו,
מצודות: אין הבדל בין אֶל פִּי ה' ל – על פִּי ה'.
מלבי"ם: צורת הכיתוב, אֶל פִּי ה', מאד ייחודית ומשמעותה שהציווי לא היה ליהושע, אלא ציווי שנאמר למשה. זו הסיבה שכיתוב זה מופיע רק ב-3 מקומות: כאן, בציווי על ערי הלויים ובציווי על בנות צלפחד. בכל המקרים מדובר על ציווי שנאמר כבר למשה. אך, בכל פעם שיש ציווי חדש, הכתוב בא בצורת: על פִּי ה'.
אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק ארבע היה הגדול שבענקים שהיו בארץ. הִיא חֶבְרוֹן
יד וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם גירש כָּלֵב.
אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק שנקרא ארבע אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק,
מעם לועז: תחילה נקראו הענקים בְּנֵי הָעֲנָק ואח"כ נקראו יְלִידֵי הָעֲנָק, כדי ללמדנו שכלב הוריש אותם כאילו היו ילידי ענק.
מעם לועז: סדר שמות בני הענק שונה, כי בתחילה מנה אותם לפי גבורתם ולאח"כ לפי סדר לידתם, וגם שינוי הסדר בא ללמדנו שכולם היו שווים בגבורה. טו וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר.
המקרא מספר על מספר נשים שהיו להן נחלות. הראשונה היא עכסה בת כלב שספורה נמצא ביהושע והן בשופטים, ביהושע: טז וַיֹּאמֶר כָּלֵב ברבים: אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ יכבוש את העיר וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה מעם לועז: עַכְסָה נקראה כך כי כל מי שראה אותה כעס על אשתו על שהיא או מעשיה אינם יפים טובים כמוה. ב. מי שילכוד את קריית ספר יהיה תלמיד חכם ולכן כלב לא חשש שייצא שהוא יצטרך להשיא את ביתו לאדם שאינו ראוי.
בִתִּי לְאִשָּׁה,
בשופטים א יב וַיֹּאמֶר כָּלֵב (בן יפונה), אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי, לְאִשָּׁה. יג וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ; וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ, לְאִשָּׁה. יד וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה, וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב, מַה לָּךְ. טו וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב, אֵת גֻּלֹּת עִלִּית, וְאֵת, גֻּלֹּת תַּחְתִּית.
יז וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב, מאמו,
רד"ק: בֶּן קְנַז או בֶּן יפונה? או שליפונה היו 2 שמות: יפונה וקנז.
או שקנז היה ראש משפחת כלב ויפונה אביו. קשה לומר שהתנך ייחס את עתניאל לאימו ולא לאביו.
המוהר שנתן עתניאל לכלב, עבור עכסה, היה כבוש דביר.
ספור זה מזכיר את ספור שאול שהבטיח את בתו למי שיכה את הפלשתי, אך שאול הבטיח גם עושר גדול וכלב הבטיח רק את בתו.
וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה,
כלב הבטיח ונתן לעתניאל את בתו לאישה כפי שהבטיח. עכסה ועתניאל היו בני דודים. יח וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, לאחר החתונה, אל חתנה לטכס האירוסים או הנישואים. וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה: שיסכים שהיא תבקש מאביה שָּׂדֶה.
וַתְּסִיתֵהוּ, פיתתה, לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
מהר"י קרא: וַתְּסִיתֵהוּ, עכסה פיתתה את עתניאל שיבקש את השדה, ובשעת החתונה הטתה עכסה ולחשה את בקשתה באזני עתניאל. כלב ראה זאת וכעס משום שהיה רע בעיניו שבתו לוחשת באזן עתניאל עוד לפני החופה.
מעם לועז: עתניאל לא רצה לבקש מתנה מכלב משום ששונא מתנות יחיה, אך עכסה אמרה שאין רע בבקשה זו כי כך היה מנהגם לתת לזוג שהתחתן.
עתניאל עדיין לא הסכים ולכן כתוב: וַתְּסִיתֵהוּ, כדי לומר שלעתניאל זה נראה כעברה.
רלב"ג: וַתְּסִיתֵהוּ, עכסה בקשה לעתניאל לבקש מאביה שדה, ולאחר מכן, בשעה שקיבל את השדה, ביקשה מאביה גם מעיינות.
עכסה קבלה חלקת שדה שלא היו בה מים, לכן גם האדמה היא "אדמת נגב", אך גם היא נמשלת ל"אדמת נגב".
נראה שמה שכלב נתן היא מתנת "שילוחים" לרגל כלולות בתו. נתן לה את ארץ הנגב, השחונה והסובלת ממחסור במים. אדמה יבשה אינה נותנת דבר לבעליה.
רד"ק: עכסה רצתה שעתניאל יבקש את השדה, אך עתניאל סירב ולכן היא עצמה ביקשה.
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר ליד אביה,
מעם לועז: 1. משום צער על הבקשה או 2. רצתה להראות לאביה כמה היא מצטערת על חוסר השדה, או 3. רצתה לנשק את רגליו.
תרגום: וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר, עכסה הטתה את עצמה ליפול לכיוון רגלי כלב. מצודות: בשופטים, פרק א' פסוק יד': עכסה הפילה את עצמה לכבוד כלב.
וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר: ירדה מעל החמור בתנוחת כריעה או השתחוות לפני אביה.
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּך?ְ
יט וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה: רד"ק: בְרָכָה – תוספת טובה על מה שכבר נתן לה. ב. הכוונה לבריכת מים. מתנה.
בְרָכָה, תרגום: נחלה. רש"י: פרנסה.
עכסה בקשה בְרָכָה, שהיא גם הבְרָכָה שהאב מברך את בתו לפני הנישואים, וגם מתנה.
כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי מנוגבת ממים,רש"י: הכוונה לארץ יבשה. ב. הכוונה היא לבית שמנוגב מכל טוב ואין בו אלא תורה.
אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי: כדי להפוך את הנגב השחון לארץ ברכה, נזקקים למים.
וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם. רד"ק: גֻּלֹּת = מעיינות או בריכות.
רש"י: גֻּלֹּת = מעיינות. ובספר שופטים פרק א' פסוק טו' כתב שעכסה ביקשה שדה בית הבעל, שדה שהשקייתה מבוססת על מי גשמים.
היא בקשה גֻּלֹּת מָיִם בתור "ברכת חתונה", וכך הארץ תחדל מלהיות כאֶרֶץ הַנֶּגֶב.
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת שתי מעיינות: הראשון מעל ההר והשני מתחת להר.
מהר"י קרא: בכל חלק ארץ שכלב נתן לעכסה, בין אם היה זה בבקעה או בהר, היו מעיינות מים,
עכסה שכנעה את אביה להוסיף לה 2 חלקות שהיו בהם מים, ומחלקות אלו, אולי ניתן היה למשוך מים גם לחלקת השדה היבשה.
כך משפחת עתניאל זכתה לאב גיבור שלכד את דביר, ולאם חכמה שהשיגה מאביה את גולות המים שהביאו ברכה למשפחה.
עכסה מזכירה כנשים חכמות אחרות שבתנ"ך, כאביגיל, כאישה התקועית והאישה מאבל בית מעכה, שכולן היו מחוננות בכישרון דבור שבעזרתו הצליחו להציל חיים, או להשיג את מטרתן. זלמן שזר – כלב בן יפונה.
| לא ענו משה, לא כהן אהרן רק כלב שגער, הוא שראה לפנים בחברון, את ילידי הענק ולא זע בו לבב, וגם בידו בעינם ובהיותם בעיניו, רק חגב רק חגב, האמין בכל לב כי כוחנו הוא | רב, ולא נסער, אך עכשיו, הוא שנחרד וצעק וזעם, ויהס העם, הוא גער כי זכר, שאמנם ואכן, עצום וחזק העם השכן, וערים לו בצורות גדולות במאד, וכבד | הישימון, ועוד רבות בו לצעוד, על כן מאיים הוא הריב, ובכי המלינים. אסון בו, קלון בו, בחוץ ובפנים, לן קם הוא כה נזעם, וכעס וכעס. עד הושלך הס, עד כחל עם המלינים, | הנבוך המפורר, נדהם מחרדת זה שגער נדהם ונדם. ומאז, בכל עת בכי עוועים ומדנים, ריב אחים במחנה והסתר הפנים, צופה ותוהה וזועק ומיילל: איכה, כלב?! |
כ זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם.
כא וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה נחלת לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל ארץ אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה: קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר כב וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה: כג וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן: כד זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת: כה וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר.
מצודות: הערים הנחלת שמעון: באר שבע, מולדה, חצר שועל, עצם, אלתולד, חרמה, צקלג, עין ורמון.
רד"ק: תחילה נטל שבט שמעון את העיר צקלג, אח"כ כבשו את העיר בני אדום, ולאחר שדוד כבש מהם את צקלג, היא שמשה את מלכי יהודה.
מלבי"ם: לא ניתן לומר ששבט שמעון כבש 9 ערים: א. הדבר ייתכן רק אם חצור וכל הכתובים שם בפסוק הן 4 ערים שונות. ב. לשון הפסוק קשה משום שכאשר כתוב שחצרון היא חָצוֹר, הכתוב כבר מנה את חָצוֹר. אלא שבאמת מנויות כאן רק 29 ערים, ויש לחבר חלק משמות הערים כאילו היו עיר אחת.
מצודות: אין זו חָצוֹר ששרף יהושע, ואין זה חָצוֹר שמוזכרת בתחילת הפסוק (כך שבפסוק יש 4 ערים) ואין זה חָצוֹר המוזכר בפסוק כג.
כו אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה: כז וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט: כח וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה: כט בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם: ל וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה: לא וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה: לב וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כָּל עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע,
מכל 38 הערים שנמנו בפסוקים, שבט יהודה נטל 29 ערים, ו 9 ערים נוספות נטל שבט שמעון.
הגר"א: פה רק שמות ערים שהיו מוקפות חומה, אך במניין המספרי, כתובים גם ערים גדולות שלא היו מוקפות חומה, ולכן הפרש בין מספר הערים שנמנו למספר הכתוב.
וְחַצְרֵיהֶן לג בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה: לד וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם:
לה יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה לו וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן מלבד הערים הנוספות שלא היו מוקפות חומה שהיו באזור זה.
מצודות: כך מגיע המניין ל 14ערים למרות שבפסוקים נמנו 15 ערים.
רש"י: תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם הן אותה העיר וכך הוא מגיע למניין 14 ערים.
הכוונה לערים שהיו על גבול נחלת שבט יהודה.
לז באזור אחר: צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד לח וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל: לט לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן מ וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ מא וּגְדֵרוֹת בֵּית דָּגוֹן.
מצודות: הכתוב מנה כאן 2 עיירות: בֵּית דָּגוֹן וּגְדֵרוֹת. נַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן מלבד הערים שלא היו מוקפות חומה מאזור זה.
מב באזור אחר: לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן: מג וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב מד וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן מלבד ערים נוספות לא מוקפות חומה מאזור זה מה באזור אחר: עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ מו מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן.
מאר"י קרא: העיר עֶקְרוֹן לא נכבשה, אלא הדברים נכתבו כדי שב"י ידעו שאם בעתיד ב"י יכבשו את עֶקְרוֹן, העיר תהיה שייכת לשבט יהודה.
מז אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם בגבול הדרומי וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל הים התיכון במערב מח וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה: מט וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר נ וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים נא וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן נב אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן נג וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה נד וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן
רש"י: כלב כבש את חֶבְרוֹן לאחר מות יהושע.
המלבי"ם: בפרק יד' מסופר שכלב כבש את חֶבְרוֹן ולכאורה הדבר סותר את הכתוב פה שיהושע כבש את חֶבְרוֹן. שתי תשובות בדבר:
א. יהוע כבש את עיקר העיר וכלב כבש את החלק שמסביב לעיר.
ב. סיפור כיבוש העיר כאן הוא אותו סיפור של כיבוש העיר המופיע בפרק יד'. אולם, נכון הדבר שכלב בן יפונה הוא שכבש את העיר, אולם הכיבוש נקרא על שמו של יהושע משום שהוא הנהיג את עם ישראל בכיבוש העיר.
עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן נה מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה נו וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ נז הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן נח חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר נט וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן ס קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן סא בַּמִּדְבָּר בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה
רד"ק פרק ח' פסוק טו': הגדיר: מִּדְבָּר = מקום שומם, ולכן היו בדרך כלל מוציאים את בעלי החיים לרעות שם.
סב וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן סג וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
מצודות: יְבוּס הוא עם. רד"ק: יְבוּס הוא שם העיר. מהר"י קרא: יְרוּשָׁלִַם נכבשה בזמן מלכותו של דוד.
רד"ק: א. שבט יהודה לא היו רשאי לכבוש את ירושלים כי אברהם נשבע לאבימלך, עד שדוד המלך הסיר מהעיר ירושלים את העיוורים והפסחים שהיו פסלי נחושת עליהם הייתה השבועה. אח"כ כבש דוד את המגדל וקנה את העיר.
ב. היה מותר לדוד לכבוש את העיר למרות שבועתו של אברהם משום שכבר עברו 4 דורות מזמן השבועה, והשבועה הייתה רק עד 4 דורות.
ג. שבט יהודה ניסה לכבוש את ירושלים, ולא הצליחו בגלל חוזק העיר.
ד. יבוס לא היה משבעת העמים, אלא אדם בשם יבוס מזרע הפלשתים, והמקום נקרא על שמו.
פרק טז א וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף: אפרים ומנשה. נחלותיהם היו סמוכות זו לזו, למרות שקיבלו נחלה נפרדת.
הגר"א: יהודה ואפרים נחלו תחילה כי היו ראשי הדגלים במדבר ולעתיד לבא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ייצאו מהם.
מִהמקום יַּרְדֵּן יְרִיחוֹ הנמצא מול לְמֵי יְרִיחוֹ עד למקום שנקרא מֵי יְרִיחוֹ.
מִזְרָחָה, בקצה דרום מזרח של נחלת שבט יוסף הַמִּדְבָּר הגבול הצפוני עלה אל המדבר
רד"ק: מִּדְבָּר = מקום שומם.
עֹלֶה מִירִיחוֹ,
הגר"א: כאשר קו הגבול הגיע ליריחו, הוא לא נטה ליריחו, אלא פנה למדבר. כך יוצא שיריחו היה בגבול נחלת בנימין.
בָּהָר מערבה להרהנקרא בֵּית אֵל.
רש"י: נחלת שבט יוסף הייתה בצפון, אם כי היו נחלות (כנחלת שבט בנימין) שחצצה ביניהם.
מעם לועז: מדוע הוגרלו שני בני יוסף? הרי יעקב אבינו אמר "כראובן ושמעון יהיו לי", לכן היה צריך שתהיה להם נחלה נפרדת עם גורל נפרד? א. הגורל יצא כך שהנחלות שלהם היו צמודות זו לזו, אך כל אחד קיבל נחלה נפרדת.
ב. כאשר ערכו את הגורל, כתבו על פתק אחד גם את אפרים וגם את מנשה, ולכן ניתנה להם נחלה גדולה.
ב וְיָצָא מִבֵּית אֵל
הגר"א: זה המקום שיעקב קרא לו בֵּית אֵל.
יש 3 מקומות שיעקב קרא בשם בֵּית אֵל: מקום שיעקב קרא לו רק בֵּית אֵל, מקום שיעקב קרא לו אֵל בֵּית אֵל ומקום שלישי שיעקב קרא לו אלוקים בֵּית אֵל.
לוּזָה דרומית לעיר כך שהעיר לוז עצמה הייתה חלק מנחלת שבט יוסף.
מלבי"ם: לוּז לא עמדה כנגד כל בֵּית אֵל, אלא הייתה מובלעת קטנה בחלק מצידו הדרומי של בֵּית אֵל.
וְעָבַר אֶל גְּבוּל הָאַרְכִּי חבל ארץ שהיה בבעלות משפחה כנענית שנקראה הארכי.
דעת מקרא: יש האומרים שחושי הארכי, רעו של דוד המלך, היה צאצא של משפחה זו.
מלבי"ם: הכתוב הזכיר את גְּבוּל הָאַרְכִּי, כדי להבדיל את עטרות המוזכר בפסוק זה מעטרות המוזכר בפסוק ז.
עד עֲטָרוֹת.
ג וְיָרַד יָמָּה אֶל גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי חבל ארץ שהיה בבעלות משפחה כנענית שנקראה יפלטי.
הגר"א: יָמָּה – האם הגבול ירד לכיוון מערב או אולי הגיע לעם אחר שהיה באזור.
עַד גְּבוּל בֵּית חוֹרֹן תַּחְתּוֹן וְעַד גָּזֶר וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו יָמָּה הגבול המערבי של שבט יוסף היה הים התיכון
ד וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם,
מהר"י קרא: בל נחשוב שרצועה זו שייכת לשבט אחד, אלא לשני שבטים.
מעם לועז: פה, הוזכר קודם מנשה, ואח"כ אפרים הוזכר לפני מנשה. יהושע כתב את מנשה לפני אפרים מתוך ענוה, (כי היה משבט אפרים) אבל בני אפרים קיבלו את נחלתם לפני מנשה, כפי שציין יעקב בברכתו.
ה וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם,
מצודות: לְמִשְׁפְּחֹתָם, משה רבינו הגדיר לכל משפחה איזה חלק היא תקבל נחלה.
וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם מִזְרָחָה עַטְרוֹת אַדָּר עַד בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן בצפון נחלת שבט אפרים, ועד לבית חורן עליון
ו וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה מערבה, מהר"י קרא: בפסוק א' תואר קו הגבול הדרומי ממזרח למערב, ועכשיו הכתוב פרט את הגבול בצפון ממערב לכיוון מזרח.
הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן מכמתת הייתה בנחלת שבט מנשה וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה קו הגבול עבר צפונית מזרחית לתאנת שילה.
וְעָבַר אוֹתוֹ מִמִּזְרַח יָנוֹחָה, מזרחית ליָנוֹחָה, מזרחית לתַּאֲנַת שִׁלֹה והן לא היו חלק מנחלת שבט אפרים.
רש"י: זה הצד המזרחי של גבול נחלת בני אפרים, והכתוב מנה את הנקודות המזרחיות.
יוצא שתַּאֲנַת שִׁלֹה ויָנוֹחָה היו חלק מנחלת שבט אפרים.
מהר"י קרא: תַּאֲנַת שִׁלֹה ויָנוֹחָה הן שתי נקודות לאורך קו הגבול. מתַּאֲנַת שִׁלֹה הגיע קו הגבול אל יָנוֹחָה.
מעם לועז: אין מקום הנקרא תַּאֲנַת שִׁלֹה. 2 הסברים:
א. כל מי שקרב למקום המשכן החרב בכה על חורבנו.
מזה החובה לבכות על בית המקדש, כי אם בכו על המשכן החרב בשילה למרות שידעו שהוא זמני, וודאי שיבכו על חורבן בית המקדש.
ב. המשכן נבנה ברצועה שיצאה משבט יוסף אל גבול נחלת שבט בנימין, ושבט בנימין מאוד רצה שהמשכן יהיה בחלקו. לפירושו, המשכן היה בנחלת שבט יוסף ולא בנחלת שבט בנימין כפי פירוש המלבי"ם להלן.
מלבי"ם: הייתה רצועה שעברה ע"פ כל הצד הצפוני של נחלת שבט יוסף. רצועה זו הייתה שייכת לשבט בנימין, ומכאן ששילה הייתה בגבול נחלת שבט בנימין.
ז וְיָרַד מִיָּנוֹחָה דרומית מזרחית לכיוון וְנַעֲרָתָה הנקרא עֲטָרוֹת, דעת מקרא: אין זו עֲטָרוֹת שהייתה בתחום משפחת האכי (שהוזכרה בפסוק ב').
נערן וּפָגַע בִּירִיחוֹ וְיָצָא הַיַּרְדֵּן גבול נחלת שבט אפרים הסתיים בנהר הירדן, מצד מזרח.
ח מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה עד נַחַל קָנָה משפת הירדן, לכיוון מערב,
מהר"י קרא: פה משורטט הגבול המערבי של שבט אפרים. תַּפּוּחַ הייתה בפינה הצפון מערבית, ואילו נַחַל קָנָה הייתה דרומית לתַּפּוּחַ. כן כתב שתַּפּוּחַ עצמה הייתה בנחלת שבט אפרים, אך הכפרים שסביבה היו בנחלת שבט מנשה.
רש"י: תפוח עצמה הייתה מעין מובלעת.
גר"א: כתוב פה על מובלעת שהייתה לשבט אפרים בתוך נחלת שבט מנשה.
וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה קצה הגבול המערבי היה בים התיכון זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם זהו חבל הארץ שחולק למשפחות שבט אפרים.
הגר"א: שבט יוסף קיבל נחלה לאורך כל א"י, שבט אפרים קיבל את הצד המזרחי, ושבט מנשה קיבל את הצד המערבי.
מהר"י קרא: בניגוד לגרא טען שהחלק במרכז היה שייך לשניהם. גם הגרא כתב שלשבט אפרים הייתה מובלעת שלהם, בתוך נחלת שבט מנשה.
ט וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי מְנַשֶּׁה ערים נוספות היו שייכות לשבט אפרים, אך היו בתחום נחלת שבט מנשה. כָּל הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן הערים המוקפות חומה שהיו במובלעת וערים שלא היו מוקפות חומה היו שייכות לשבט אפרים אם כי היו בתוך נחלת מנשה.
י וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר, שבט אפרים לא הצליח לגרש יושבי גזר.
מלבי"ם: גָזֶר הייתה אחת הערים המבדלות של שבט אפרים.
וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד שימשו כעבדים לשבט אפרים.
