וכשהגיע לשדה / עוזי שביט.
| וכשהגיע לשדה ויקיפוהו עשרה, הוא לא שיועולא מרר | ולא זעק זעקה מרה, ולא נשא קולו בכי כשפשטו את כותנתו, | ולא פתח פיו בתחינה, כשלבור זרקו אותו, רק תהה מה מוזרים | דרכי האלוקים, כמה בודד יכול להיות אדם, בין עשרה אחים. |
יוסף ובנימין: וַיְצַו יוֹסֵף: וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר, יוסף ציווה על ממונה הבית לתת לאחיו הספקה רבה ככל אשר יוכלו לשאת, ולטמון את כספם בשקיהם.
וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ, שוב ניסה יוסף לגרום לאחיו פחד ובהלה, כאשר ציווה לטמון את הכסף בשקם. למה?
1. רצה להעמידם במבחן,
2. לא רצה לקחת מהם כסף.
וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם, עַל חֲמֹרֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, מִשָּׁם, כמה מאושרים היו האחים לחזור לכנען עם צידה שתכלכל אותם ברעב.
וַיִּפְתַּח הָאֶחָד, מי זה הָאֶחָד? זה לוי, רשי: שנשאר יחיד משמעון בן זוגו".
"שמעון ולוי אחים- וכולם אינם אחים? אלא אחים הם בעצה….וכיוון שבאו במצרים אמר יוסף: אם אני מניחם במקום אחד, נוטלים עצה עלי ומחריבים את מצרים, לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר: "וייקח מאתם את לוי", (בראשית רבה צז תאודור אלבק).
אם כן הָאֶחָד, הוא לוי, השני מבין השנים שאמרו: "הנה בעל החלומות".
"ויפתח האחד אֶת שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן; וַיַּרְא, אֶת כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה הוּא, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי;
וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר, מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹוקִים, לָנוּ? לב 4-28
מדוע פתח רק לוי את שקו? מדוע בכלל פתח את שקו? הרי יוסף צייד אותם בצידה לדרך? מדוע לא השתמש לוי בצידה שנתן להם יוסף?
שמעון נשאר כלוא במצרים, אך חמורו חזר עם אחיו אל ארץ כנען, עמוס בר לכלכלת המשפחה.
יוסף צייד את אחיו בצידה לדרך, אך לא צייד את שמעון שנשאר במצרים,
מי טיפל בחמורו של שמעון? לוי! לוי נאלץ לפתוח את שקו כדי להאכיל את חמורו של שמעון, שלא קיבל צידה לדרך, (לוצאטו נ., במאמרו של ברנר ב., דף 946 תשעב בר אילן).
וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר, מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹוקִים, לָנוּ? האחים הבינו שקרה להם משהו לא רגיל, שהוא כנראה עונש מה' על חטאם.
האחים חזרו אל יעקב אביהם. כט וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אַרְצָה כְּנָעַן; וַיַּגִּידוּ לוֹ, אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, אִתָּנוּ קָשׁוֹת; וַיִּתֵּן אֹתָנוּ, כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ. לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו, כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ, מְרַגְּלִים. לב שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים, בְּנֵי אָבִינוּ; הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ, הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, בְּזֹאת אֵדַע, כִּי כֵנִים אַתֶּם: אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. לד וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם; אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם.
הבנים סיפרו ליעקב שמושל מצרים הציע להם: וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ והרי יוסף לא הציע להם דבר כזה, מאין לקחו הצעה כזאת? משכם שהציע לאחר אונס דינה: ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוהו", (לד 10).
וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ האחים ניסו לתאר את שעבר עליהם בעידון, כדי לא להפחיד את יעקב. הם ריככו את הספור על מה שקרה במצרים:
1. העלימו מיעקב כי המושל ביקש להשאיר את כולם במצרים.
2. לא סיפרו שהיו 3 ימים במאסר.
3. במקום "אחיכם האחד יאסר", אמרו: "האחד הניחו איתי".
יתכן שהיו מצליחים להרגיע את עצמם ואת יעקב, אבל אז שוב נבהלו: לה הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם, וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, בְּשַׂקּוֹ; וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.
לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, בסתר ליבו יעקב האשים את בניו במות יוסף: חשד שהרגו את שמעון או מכרוהו כיוסף, (רש"י). ולכן לא הרשה להם לקחת את בנימין מצרימה.
עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: הבנים באמת שכלו את יעקב כשמכרו את יוסף והראו לאביהם את כותנתו הטבולה בדם. יעקב לא ידע במה בניו אשמים, אך הוא ידע שהם אשמים במשהו, והם ידעו במה הם אשמים.
: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ? כל ימיו נתמך יעקב על דמויות שאהב, או שאהבו אותו: אימו, רחל, יוסף ולבסוף בנימין.
ראובן תפס מנהיגות בפזיזות: כאשר האחים ביקשו להוריד את בנימין למצרים, הבטיח בפזיזות לאביו: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ.
זו הייתה הצעה טיפשית. יעקב לא היה מוכן למסור את בנו הקטן בידי מי שמוכן להרוג את 2 בניו. לא לחינם הגדיר יעקב את ראובן: "פחז כמים", והוא לא היה מוכן להפקיד את בנימין בידי אדם פזיז.
לז וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל אָבִיו לֵאמֹר, אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; למה הציע דווקא זאת? ראובן זכר שיהודה נענש במות שני בניו על מכירת יוסף, והיה מוכן לקבל עונש זהה, אם לא יחזיר את בנימין לאביו.
בניגוד לראובן בולטת התנהגות יהודה (שהציל בסופו של דבר את יוסף מרצח). יהודה שתק עכשיו, אולי כי הוא, בניגוד לראובן, הרגיש שעדין לא בשלה השעה לדבר על לקיחת בנימין. הרי אפילו המאסר של שמעון לא שכנע את יעקב לשלוח את בנימין, כדי לשחררו ממאסר.
יהודה חיכה בשקט ובסבלנות, הוא ידע שהמשפחה לא תשרוד, אם יעקב לא יתגבר על אהבתו המופרזת לבנימין. אבל חיכה בסבלנות עד שהמשפחה גמרה לאכול את האוכל שהביאו ממצרים, והרעב איים על המשפחה: והָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם;
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.: הרעב משכנע מדיבורים.
ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ, אִתָּנוּ נֵרְדָה, וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד: יהודה הסביר לאביו שאם לא ישלח את בנימין איתם, הוא דן את משפחתו למות מרעב, וגם בנימין ימות ברעב יחד אתם: כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ, לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי, אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.
ו וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח.?
ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, והרי יוסף לא שאל אותם שאלות אלו. וַנַּגֶּד לוֹ, עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר, הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם.
ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה;
יהודה נהג בחוכמה: פנה אל יִשְׂרָאֵל, ולא אל יעקב, כי הוא פנה אליו לא כאל איש פרטי, אלא כאל ראש השבט, האב האחראי על חיי כל משפחת ישראל כולה, האב של "בני יִשְׂרָאֵל.
כאשר האחים בקשו לקחת את בנימין למצרים, ראובן הבטיח ליעקב: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, אך יעקב לא היה מוכן למסור את בנו הקטן בידי מי שמוכן להרוג את 2 בניו.
למה יהודה הצליח לשכנע את אביו, וראובן לא הצליח?
| ראובן דיבר על מוות:"את 2 בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אֹתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (מב:לז). | דברי יהודה: "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (מג:ח-ט).דוד בן לאה הציל את שאול בן רחל מגולית, בהתאם להבטחת יהודה. |
יהודה ערב לבנימין: ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ.
יהודה הבטיח ערבות ולא מוות.
למה היה יהודה צריך להיענש אם בנימין יילקח מהם בידי המצרים? כי יהודה ראה קשר בין מכירת יוסף למצרים ובין הציווי להורדת בנימין למצרים.
יהודה הבין שדרישה להורדת בנימין, היא עונש על מה שעשו, ולכן ראה בשמירת בנימין תיקון לחטא מכירת יוסף, (מידן י פרקי האבות 192).
1. יהודה כמו אביו חווה צער של מות 2 בניו,
2. יהודה כמו אביו חרד לגורל הבן שנשאר בחיים, יהודה – לחיי שלה,
יעקב – לחיי בנימין. יהודה שכל את שני בניו והתאלמן מאשתו, אירועים שבלי ספק גרמו לו לחשבון נפש בוגר, במצבו הוא יכול להבין יותר טוב את רגשות אביו, לחוש את כאבו, ולרצות לפצות אותו על מה שעוללו לו הוא אחיו.
יעקב השתכנע שיהודה כאב שכול יעשה כל מה שאפשר כדי להחזיר לאביו את בנימין בריא ושלם.(גם ער ואונן בני יהודה מתו באשמת יהודה במכירת יוסף).
יעקב היה מוכן להפקיד את בנימין בידי יהודה שהבטיח לו: אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:
יהודה הבהיר לאביו, שרק יחד עם בנימין יש סיכוי להציל את כולם, וגם את בנימין. ואילו אם בנימין לא ירד איתם, הוא ימות ברעב עם כולם.
"אם בנימין ירד, ספק נתפס, ספק אינו נתפס, ואם לא ילך, כולנו מתים, מוטב תניח את הספק ותטול את הוודאי", (תנחומא מקץ ח).
כאשר שלח יעקב את בניו בפעם הראשונה לקנות אוכל במצרים, הוא השתמש בביטוי: וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, עכשיו חזר יהודה על ביטוי אביו, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.
| דברי יעקב | דברי יהודה |
| "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (מב:א-ב) | "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו… כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים" (מג ח-י) |
יהודה ניסה להרגיע את יעקב, מהחרדה לחיי בנימין, לכן סיים את דבריו במילים: לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם. כלומר הדרך לא מסוכנת ואפשר לעבור אותה פעמים רבות.
למה יעקב הרשה לבנימין לרדת מצרימה? מה ששבר אותו, זה שאזל האכל, והרעב איים גם על בנימין וגם על הטף.
כיון שאזלה הפת, ויהודה בחר לדבר ברגע המתאים, ובדרך הנכונה, הוא שכנע את אביו, וקיבל את ברכתו לדרך. הסכים שייקָחוּ: "אֶת אֲחִיכֶם".
יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:
מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים, (פרק לז, יא). גם שיירת הישמעאלים שאִתה ירד יוסף למצרים נשאה "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (מג, כה).
מְעַט אֹכֶל, אולי אם נבקש רק מעט אוכל, אולי המצרי יתחשב בנו מדרש הגדול). יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. יג וְאֶת אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.
לפני המפגש עם עשו, יעקב התכונן ל: 1. דורון, 2. תפילה, 3. מלחמה,
מלחמה: הפעם לא העז להגיד להם להילחם עם כל ארץ מצרים, אך הציע תפילה, ודורון: הציע לבניו לקחת דורון למושל, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים פרק לז, יא)
תפילה: וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת בִּנְיָמִין;יד וְאֵל שַׁדַּי, מה ראה יעקב לברכם באֵל שַׁדַּי?
ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב
1. עד שהיה במעי אימו היה עשו מריב עמו …
2. ברח מפני עשו ללבן והיה שם 22 שנה בצרות רבות ונתן לו לאה במקום רחל.
3. ואחר שיצא רדף לבן אחריו להורגו …
4. נמלט מלבן, בא לקראתו עשו בקש עוד להורגו והפסיד עליו כל אותו הדורון,
5. יצא מעשו, באה עליו צרת דינה, 6. יצא מצרת דינה באה עליו צרת רחל,
7. אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף,
8. אחר כך באה עליו צרת שמעון, 9. אחר כך צרת בנימין, וביתו התרוקן.
יעקב עבר חיים קשים מאוד אבל בשלב מסוים גם הוא הגיע לשלב שבו אמר: די. לכן היה מתפלל באֵל שַׁדַּי ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר לייסורי די.
יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ… וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי,
כאוב ופוחד. מאז העלמות בנו האהוב, נשאר חששן, דאגן וירא מכל סכנה.
3 פעמים שלח יעקב את בניו מעמו:
1. "הלא אחיך רועים בשכם, לכה אשלחך אליהם".
2. "את אחיכם קחו".
3. וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת בִּנְיָמִין. רש"י: רוח הקודש נזרקה בו: לרבות יוסף. הפעם הבנים הסכימו להעדפת בנימין על פניהם.
טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן; וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, יעקב נשאר בבית הריק פוחד וירא ממה שעלול לקרות לבניו. וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.
יש קשר בין מכירת יוסף והפרק הזה, אך בפרק מ"ג חל היפוך:
1. פה יוסף לא הלך לבקש את אחיו, אלא האחים – הלכו לחפש אותו.
2. האחים לא קבעו עוד את גורל יוסף אלא יוסף הוא זה שיקבע את גורלם.
3. האחים, מנעו מיוסף לחם, אך יוסף כיבד את אחיו בלחם.
טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם, אֶת בִּנְיָמִין,
יתכן שיוסף התאכזב כאשר ראה שהאחים הביאו איתם את בנימין, כי חשב שהם מוכנים להקריב את בנימין בן רחל, כדי לפדות את שמעון, אחיהם מלאה.
הוא פרץ בבכי כי חשב שגורל אחיו כגורלו: שנוא על בני לאה.
וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף; וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף. יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה, אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. יט וַיִּגְּשׁוּ, אֶל הָאִישׁ, אֲשֶׁר, עַל בֵּית יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, פֶּתַח הַבָּיִת. כ וַיֹּאמְרוּ, בִּי אֲדֹנִי; יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה, לִשְׁבָּר אֹכֶל. כא וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ; וַנָּשֶׁב אֹתוֹ, בְּיָדֵנוּ. כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ, לִשְׁבָּר אֹכֶל; לֹא יָדַעְנוּ, מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם, אֶת שִׁמְעוֹן. כד וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם
כה וַיָּכִינוּ, אֶת הַמִּנְחָה, עַד בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם: כִּי שָׁמְעוּ, כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם.
1. אולי יוסף רצה להזכיר להם שהם אכלו לחם בעוד צעקותיו נשמעו מהבור אליו זרקו אותו אחיו,
2. ואולי רצה לרומם רוחם לפני שיגלו את הגביע בשק בנימין.
כו וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה;
וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, אָרְצָה. וַיִּשְׁאַל לָהֶם, לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר:
הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, הַעוֹדֶנּוּ חָי?" (פסוק כז) יוסף הילד הקטן החבוי בתוך הגוף הבוגר של מלך מצרים, התגעגע מאד לאהבת האב הזקן, ולכן שאל בלשון של תפילה ותיקווה: הַעוֹדֶנּוּ חָי?!
מי יודע האם יחזיק האב הזקן מעמד עד אשר יסכים יוסף לחשוף את עצמו ולהזמינו מצרימה?
כח וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי; וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?
כאשר בנימין הגיע עם אחיו אל יוסף והשתחווה איתם לפניו, הוא הגשים את החלום על 11 השיבולים המשתחווים ליוסף, והשיבולת שעמדה זקופה במרכז, אכן כלכלה אותם בלחם, הנאפה משבולים.
וַיֹּאמַר, אֱלֹוקִים יָחְנְךָ בְּנִי. למה ברכו בחן וחנינה? כי יעקב אמר לעשו על ילדיו, אלו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹוקִים אֶת עַבְדֶּךָ.
בנימין: שאלו: יש לך אח מאם? אמר לו: אח היה לי ואיני יודע היכן הוא.
אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: עשרה. אמר לו: בלע ובכר וכו'. אמר לו: מה טיבן של שמות אלו? אמר לו: כולם על שם אחי והצרות אשר מצאהו –
בלע: שנבלע בין האומות. בכר: שהיה בכור לאמי. אשבל: ששבהו א-ל.
גרא: שנתגורר באכסניות. נעמן: שהיה נעים ביותר. אחי וראש: אחי היה, וראשי היה. מופים: מפי אבי למד. חופים: שלא ראה חופתי.
ארד: שירד לבין האומות. מיד נכמרו רחמי יוסף על אחיו. הוא נוכח כי הוא עדין חי בליבו של אחיו. בנימין כאילו אומר לו: אתה אחי הבכור, שלמד מאבי, האובד, שחייו רחוקים ממני.
ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. אם נאזין לבכי של יוסף, בכי שלא ניתן לכיבוש, נראה שיוסף כבר היה שבע מהבדידות והניתוק ממשפחתו והוא השתוקק לשוב ולהתאחד אתם.
אך כיצד יוכל לעשות זאת עם אחים שרצו להורגו ומכרו אותו לעבד?
לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.
לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; עשה עצמו נועץ בגביע ואמר: ראובן הבכור ישב ראשון וכו', וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.
הדבר זה הגביר את פחד האחים, שכן המושל הזה ידע כל צפונותיהם. האחים וודאי שמעו בדרך שמועות על העבד שעלה לגדולה, וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. ואולי אז לראשונה התחילו האחים לחשוד שזה אחיהם האובד.
לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו, אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם, חָמֵשׁ יָדוֹת; מתנות לבנימין: יעקב הפלה את יוסף לטובה מכל בניו, ויוסף הפלה את בנימין לטובה מכל אחיו: והרי יוסף כבר למד מה קורה למי שמפלים אותו לטובה ותופרים לו כותנת פסים, והרי האחים התעללו בכותנת הפסים ובלובש אותה. בנימין קיבל פי 5 מתנות מכל אחיו, למה? למה הפלה את אחיו?
1. רצה ללמד את אחיו שאפשר להסכים לקבל פחות ועדין לדאוג לאחיהם.
2. כי יוסף רצה לבדוק מה יעשו האחים המקנאים באח שקיבל הרבה מאד מתנות, שהם לא קיבלו.
וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ. מיין, שכל 22 השנים גם האחים וגם יוסף הדירו עצמם מן היין, (בר' מג).
וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, לֵאמֹר, מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל, כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת; וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. ב וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת, כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; כדי שתהיה לו סיבה לעוצרו.
1. רצה לגרום לאחיו לחשוב שכמו שרחל גנבה את הטרפים, ללא ידיעת יעקב, כך גם לקח בנימין את הגביע כדי למנוע ממנו לנחש בהם.
2. ביקש לראות מה תהיה תגובת אחיו כשיחשדו שבנימין גנב את גביעו, והוא יכריז שהוא מכניס אותו לכלא במצרים.
3. ביקש לבדוק האם ינסו לגונן על בנימין או "ימכרו" את בנימין תמורת השגת חרות שאר האחים, כפי שמכרו בעבר אותו.
למה טמן גם את הגביע וגם את כספם?
1. כדי שיסיקו שכמו שהם לא גנבו את הכסף, כך בנימין לא גנב את הגביע.
2. וגם אם יבינו שבנימין לא גנב, זו תהיה הזדמנות להתפטר ממנו.
וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. ג הַבֹּקֶר, אוֹר; וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. יש לשער שהאחים שמחו לצאת מהעיר שכל כך הפחידה אותם, כשהם בהרכב מלא של 11 אחים ועם האוכל. הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ,
רדפו אחריהם כשהיו עוד קרובים, שלא יספיקו להימלט.
אהובה קלין, השיר נכתב בהשראת פרשת ויגש.
| יוסף בכיסא מפואר, עטור עיטורים מהודר, פניו כובש בידיו, דמעות כנהר בעיניו. במוחו | נעים זיכרונות: פיסות חיים וחלומות, בן זקונים, בגד פסים, אב זקן, אחים מתנכרים. נפשו נקרעת | לגזרים, מנסה לישב הדורים, נחשול געגועים לאביו ובנימין, באיחוד לבבות דוגל ומאמין. | תוכנית אלוקים להודיע: ירידה למייצר לצורך עליה, זרע פורענות יצמיח גאולה. |
ד וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים; וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. ה הֲלוֹא זֶה, אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ, וְהוּא, נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ; הֲרֵעֹתֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. ו וַיַּשִּׂגֵם; וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; חָלִילָה, לַעֲבָדֶיךָ, מֵעֲשׂוֹת, כַּדָּבָר הַזֶּה. ח הֵן כֶּסֶף, אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ, נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ, כֶּסֶף, אוֹ זָהָב.
למה ציווה יוסף לאסור את בנימין?
1. כדי לבדוק, אם אחיו שוב יסכימו למכירת אח למושל הזר.
2. הרמב"ן: עונש: אחרת איך יוכלו (האחים) לכפר עוונם שהסבו לו, ואיך יוכלו להתאחד לבית יעקב?
3. נחמה ליבוביץ: צריך אדם לבוא שוב לאותו ניסיון ולראות אם יעמוד בו הפעם?
4. אברבנאל: רצה לראות אם ישתדלו הפעם להציל את בנימין שהיה אהוב מהם ע"י יעקב, וקיבל ממושל מצרים, 5 ידות יותר מהם.
יוסף העמיד את אחיו במבחן. להזכיר להם את מה שעשו לפני 22 שנה. האחים זכרו את עוון מכירת יוסף, בקשו להיענש על כל חטאיהם. לכן לא זנחו את בנימין וחזרו יחד אתו לארמון, מקום בו הם צפויים לעבדות, כפי שמכרו את יוסף לעבדות. העדיפו עונש קולקטיבי על עונש לבנימין. ספורנו.
כאשר השיג שליח יוסף את האחים, הם התחילו לשאת ולתת אתו על העונש, עוד לפני שנמצא הגביע:
ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.
האחים הציעו שכולם יהיו עבדיו, רשי: ענישה קולקטיבית, כולם יענשו.
אך יוסף ביקש לבחון אותם, ולכן הכריז השליח, שכולם משוחררים ורק בנימין יאסר. אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. (17).
השליח הכריז בשם יוסף שיעניש רק את מי שהגביע אצלו.
מדוע אמר השליח: כדבריכם, כן הוא, הרי הוא הקל בעונש, אלא שהוא הסכים שאם ימצא הגביע אצל אחד מהם, הם לא יהיו אשמים, ולכן הוא ישחרר אותם, ואת האשם ייקח לו לעבד. (אבי הרלב"ג, במאמרו של ברנר ב., דף 946 תשעב בר אילן).
שוב העדיפו עונש קולקטיבי על עונש לאחד מהם:
הציעו: הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. (מד, יז), אבל השליח קבע עונש קל יותר: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.
מעשי אבות סימן לבנים: יעקב ללבן: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹוקֶיךָ לֹא יִחְיֶה! (בראשית לא, לב), וגרם למותה של רחל בעת לידת בנימין. בניו לא למדו לקח וכאשר עבד יוסף רדף אחרי האחים והאשים אותם, במצוות יוסף בגניבת הגביע, אמרו האחים: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת (פסוק ט).
וַיְמַהֲרוּ, וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ, אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. יב וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. דמיון בין הגנבות:
1. הן הגביע של יוסף, והן התרפים שגנבה רחל שימשו לניחוש.
2. שניהם נתפסו ע"י הרודפים.
3. נשאלו, אצל רחל "למה גנבת"? ואילו אצל בנימין נשאלו, "למה שלמתם רעה תחת טובה"?
4. יעקב אמר: לא יחיה", והאחים אמרו: "אשר ימצא אתו מעבדיך, ומת",
5. החיפושים הגיעו בסוף לרחל והגביע נמצא בסוף החיפוש אצל בנה.
חרטה: המדרש עמד על דמיון זה, והשתמש בו ותאר את שהתרחש בין האחים לבנימין לאחר מציאת הגביע: כיון שנמצא הגביע אמרו לו: מה, גנב בן גנבת, אימך ביישה את אבינו ואתה ביישתנו! בנימין לא נשאר חייב: "אמר להם: יש כאן שעיר [עזים]? יש כאן אחים מוכרים את אחיהם?" בתגובה, קרעו האחים את שמלותם, וסגרו מעגל: "אמר להן הקב"ה: אתם הקרעתם את אביכם קריעה של חינם, אף אתם קרעו קריעה של חינם". (מדרש הגדול לפרשת מקץ, עפ"י בראשית רבה ומדרש תנחומא מקץ י).
פיוט לסדר 'ויגש אליו יהודה' שכתב ר' שמעון הכהן בירבי מגס:
| צפו אלו לאלו, ותעו להאמין: כאשר גנבה הורתו כן גנב בנימין! קמו בתימהון והדמימו לשון, וסחו: 'לזה נצר אב כאישון?' | רחשו: 'מה נאמר על הכסף הראשון?' ומה נדבר על הכסף השני בלחשון?' שמעו כלם: 'איך רחמים נמצא, ומה נצטדק על הגביע הנמצא?' |
נאמרו דברים בגנות בנימין: 'לזה נצר אב כאישון?' וכי גנב זה ראוי לאותה חיבה מפלה של אבינו?
יוסף רצה שיבינו שבנימין לא גנב, ולכן השיב את כספם, אך הוא גם בדק אם בנימין יילקח מהם ע"י כוח אשר לא יוכלו כלל להתמודד אתו, (10 מול כל האימפריה המצרית). יסכימו לחזור בלעדיו.
האחים נבחנו: אם יילקח מהם בנימין בכוח, אשר לא יוכלו כלל להתמודד אתו, הם יסכימו לחזור בלעדיו, או יסרבו לחזור שוב אל האב ובן רחל השני אינו עימם?
האם יהיו מוכנים למסור את נפשם על בנימין, בן רחל, אהוב אביו, שיכלו לשונאו על שתפש את מקומם בלב אביהם?
ואכן מהר האחים הבינו שכמו שהם לא גנבו את הכסף, וודאי בנימין לא גנב את הגביע והרי, בקוריאה הצפונית אף אחד לא גונב מגבות מהמלון.
הפעם הם לא אשמים. האחים יכלו להגיד לעצמם, כך נגזר משמים, בנימין נתפס, ע"י כוח עצום וחזק מאתנו, ואנחנו יכולים לחזור בשקט אל אבינו.
1. והרי הוא אהוב אביו, ויכלו לשונאו על שתפש את מקומם בלב אביהם,
2. בן שמאיים לקחת מהם את חלקם בירושה.
3. חששו שיעקב יחליט שרק בנימין ירש אותו והם ינודו מירושתו.
אך הם נלחמו בשביל בנימין, והחליטו גם אם בנימין גנב, אנחנו אחראים לו, לא ניפרד ונישא את העונש יחד אתו, נכנסו מרצונם למלכודת שטמן להם יוסף.
וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ, וַיָּשֻׁבוּ (כולם) הָעִירָה. מספר פעמים בפרשה זו נגזר עונש על כל האחים והם השלימו עם כך, אך בכל פעם שיוסף ניסה לבודד אחד מהם הם התפרצו.
יוסף יצר מצב שאפשר להם להאשים את בן רחל האהוב ולהפקיר אותו, ובכל זאת 10 אחים עמדו מול כל האימפריה המצרית, לא זנחו את בנימין וחזרו יחד אתו לארמון, מקום בו הם צפויים לעבדות.
כשנמצא הגביע אצל בנימין, שינה יהודה את העונש: הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, עבדות של כל האחים, ולא הריגת אחיו. רמב"ן: האחים בקשו שינהג לפנים משורת הדין. לפי הדין היו חייבים במוות, אך בקשו שרק יהפכם לעבדים.
הִנֶּנּוּ (כולנו) עֲבָדִים: יהודה ניסה לבטל את אשמתו הבלעדית של בנימין, ולהטיל עונש שווה על כולם, (אולי כדי שיוכלו להגן על בנימין כעבד).
ספורנו: האחים חשבו על עוון מכירת יוסף אחיהם, ובקשו להיענש על כל חטאיהם. האחים ידעו שהם מכרו את יוסף ושברו את רוחו של יעקב ורק בנימין הקטן השאירו אותו בחיים ושפוי.
יהודה מיהר לצרף את כל האחים לבנימין, כדי למנוע את בידודו של בנימין מאחיו, וכדי למנוע את הפרדתו מהם. גם אם רק בנימין גנב, אנחנו אחראים למעשיו, אל תפריד אותנו, תעניש את כולנו.
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם. . יוסף ביקש להפריד בין בנימין לאחיו.
וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה., וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, אָרְצָה. האחים שבו, וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; שהיה ממתין להם, אולי סקרן לראות תגובתם.
וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, אָרְצָה, בעוד שבשני המקרים הקודמים, רק השתחוו לו. הפעם הגיעו אל יוסף קרועי בגדים, נכנעים לגורל הרע שנפל עליהם, להאשמה שלא יכלו להכחיש, כמו שיוסף לא יכל להתגונן כשבגדו נתפס ביד אשת פוטיפר.
יהודה מתעלה מעל כל אחיו: כאשר איים יוסף לאסור את בנימין, יהודה התייצב בראש אחיו. סיכן את עצמו למען בן רחל, היחידי שנשאר מרחל לאביו.
"יהודה: יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, הפסוק מנוסח בצורה משונה.
היה צריך להיות כתוב: "ויבואו כל האחים", או: "ויבואו בנימין וכל אחיו", או ויבואו יהודה וְאֶחָיו, למה כתוב פה וַיָּבֹא ביחיד? מהרגע שהגביע התגלה בשק בנימין, כל האחים שקעו בייאוש, וכולם נשאו עיניהם, לא אל ראובן הבכור, אלא אל יהודה, כאילו ידעו שבשעת חרום כה קשה, היחידי שיוכל לחלץ אותם מהמצב המייאש, הוא רק יהודה, זה שערב את בנימין.
יוסף נענש על התנשאותו על אחיו לפני מכירתו למצרים, וכעבד נצרף בכור הייסורים. עכשיו מלך במצרים, אך לא על אחיו, ואילו יהודה התחיל לכבוש את מקומו בראש אחיו. והפועל וַיָּבֹא מדגיש זאת.
יהודה לקח פיקוד: והפך למנהיג היחיד והמובהק של האחים.
יהודה ניגש אל יוסף וביקש להבהיר לו כי מלכתחילה היה ברור להם כי האשמתם כמרגלים, או האשמת בנימין בגנבה, היא מופרכת, "מכל המדינות ירדו אנשים למצרים, לשבור בר ולא שאלת אחד מהם"..
יהודה בעצם אמר: מלכתחילה התעניינת משום מה במשפחה שלנו, אנחנו מבינים כי כל זה היה מכוון מראש, והיו לך כוונות נסתרות.
יהודה בקש לברר מה באמת רצה מהם השליט, שהאשימם בריגול וגניבה.
למה הוא רצה להוריד את בנימין למצרים?
1. וכי בתך היינו מבקשים לקחת לנו?
2. או שמא רצית לשאת את אחותנו? (ע"פ ב"ר צג ו).
יוסף ידע שהמדבר הוא מנהיג האחים, כי שמע בבור איך ראובן, שמעון ולוי התקפלו בפני יהודה, האח הרביעי.
עכשיו עבר יהודה לגישה חדשה: גישה לוחמנית, הנחושה להציל את בנימין. "מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו 400 פרסה… וביקשה מצרים להיפך", (תנחומא ויגש 5),
יהודה הסתכן בעימות עם נציג הממלכה החזקה בתבל. "מלכים מדיינים אלו עם אלו, יאי למלך מדיין עם מלך", (ב"ר פ צג ב). אבל כדי לפתח מריבה, 2 הצדדים צריכים לריב, ומכיוון שיוסף לא הגיב, יהודה נרגע.
יהודה ניסה גישה שלישית, גישת השכנוע, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, נגש מתוך מוכנות להקרבה אישית, כי הרי הגביע נמצא בשק של בנימין.
יהודה ניגש אל יוסף, והתקרב אליו פיזית, התקרבות שעזרה לו לתקשר עם יוסף באופן אינטימי.
יהודה פתח בהכנעה ובהודאה באשמה.
יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִיחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:
במפגש הראשון עם יוסף, יהודה שתק, ורק ראובן, שמעון ולוי נשמעו מתחרטים: אשמים אנחנו…
עכשיו יהודה פתח בנאום שהוא מלאכת מחשבת של הגיון ורגש, נאום רגשי, חכם ומרגש: וגולל בפני יוסף סיפור על חרטה, ואחריות.
במשך השיחה חלק כבוד ליוסף, ופנה אליו בכינוי: אֲדֹנִי, וגם ולעצמו ואחיו קרא עַבְדְּךָ: 13 פעם אמר בנאום את המלה: עבד, להביע הכנעה ולהראות כי קיבל את עול האדון שלפניו.
התחנף אליו: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. חנופה תמיד עוזרת, ויהודה התחיל את דבריו במתן מחמאות, כדי לרכך את האגו של יריבו. מד, יח
יהודה לא הזכיר את אשמת הריגול של יוסף, כי היה לו מספיק עם עלילת הגנבה, ולא חיפש להסתבך גם עם עלילת הריגול. וכן התעלם מהמאסר שלהם ושל שמעון. יהודה אמר: בשיברון נפש: 1. מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, 2. מַה נְּדַבֵּר 3. וּמַה נִּצְטַדָּק. 4. הָאֱלֹוקִים, מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ:
עֲווֺן, עווינו (בשכבר הימים), וכאילו נשכח ואיננו, והיום נמצא, (אבן-עזרא)… יהודה ידע שבנימין לא גנב, ולכן התוודה לא על עוון בנימין, אלא על עֲוֹן עֲבָדֶיךָ העוון שלנו אינו בגניבת הגביע, אלא עוון עתיק שהיום אנו נענשים בשלו.
חשב בליבו: לא בגנבת הגביע אנו אשמים. אנו אשמים במכירת אח. יהודה התוודה על חטאם בשם אחיו, והאחים הניחו לו להיות הדובר שלהם.
יהודה האשים את יוסף: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח? והרי יוסף לא שאל זאת כלל והם לא הזכירו את זקנת יעקב, למרות שיהודה אמר: וַנֹּאמֶר, אֶל אֲדֹנִי, יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן.
מסירות לאב: יוסף שאל: אָב… הַעוֹדֶנּוּ חָי" (מג, כז). יהודה זכר שבכל המפגשים השליט המצרי התעניין באביהם, ולכן החליט לנגן על נימה זו:
אב זקן שליבו נשבר. הבין, שזה הסדק שדרכו יוכל להיכנס ללב השליט.
האם יהודה כבר הבין אז שהוא מדבר גם על אביו של השליט? יתכן שבשלב זה יהודה כבר הבין שהוא מדבר אל האח שלפני 22 שנה הם מכרו למצרים, הרי כתוב: וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה;
איך ידעו הרודפים מי הגדול ומי השני?
אולי הבין שיוסף אחיו ויעקב אביו. יהודה הבין, שגם זה סדק שדרכו יוכל להיכנס לליבו, לכן בנה את נאומו כך שיעורר את רגשות יוסף כלפי אביו הזקן.
יהודה סיפר ליוסף שיש להם אבא, שלבו שבור. לבו שבור כי היה אח אחד שמת, (למה אמר: מת? שלא יבקש להביא גם אותו!) והאח הזה… הקטן… .
סחטנות רגשית: יהודה סיפר שעד לרגע האחרון יעקב סרב להרשות להוריד את בנימין למצרים, אך הם הצליחו לקחת אתם את בנימין, למרות שברון ליבו של האב, כך יצר סחטנות רגשית.
וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: יהודה הרבה להשתמש בנאומו במילים "אב", ונער", מלים המבטאות את הקשר הרגשי החזק שבין האב ובנו בנימין, שלמרות שהיה כבר מבוגר, גם אביו וגם אחיו, התייחסו אליו כאל "נער".
5 פעמים אמר יהודה: אח, אחי, אחינו.
14 פעמים אמר יהודה את המילים: אבא אבי, אבינו…
14 פעם בדברי יהודה, חזרה המילה "אב", ולא סתם "אב", אלא אב זקן,תזכורות שנועדו לרכך את לבו הקשה של המושל. יהודה הזכיר הרבה את האב הזקן ואת הנער אשר נפש האב קשורה בנפשו, ובלעדיו לא יחיה.
וַתֹּאמֶר, אֶל עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו… וַתֹּאמֶר, אֶל עֲבָדֶיךָ, אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי.
יחס האב לבנימין וַנֹּאמֶר, אֶל אֲדֹנִי, לֹא יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת אָבִיו: וְעָזַב אֶת אָבִיו, וָמֵת, עכשיו מתברר מדוע האחים העדיפו להמשיך ולשבת בכלא ולא להבטיח להוריד את בנימין.
וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד לוֹ אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת: אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.
כשיוסף דרש להוריד את בנימין, האחים לא מחו, אלא קיבלו את הדרישה בשתיקה. עכשיו יהודה הוסיף דברים ששינו את הסיפור: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת,
ראובן אמר: והילד איננו.
יעקב אמר: טרוף טורף יוסף.
ויהודה אמר: והאחד איננו.
עכשיו אמר יהודה: וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (מד, יט-כ).
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. יהודה דיבר על רחל, כעל אשתו היחידה והאמיתית של אביו, בכך הוא העמיד את עצמו ואת אחיו, כבנים הנופלים בערכם מ 2 הבנים שילדה רחל, אהובת אביו.
יהודה ציטט את יעקב שאמר שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. יעקב קרא אִשְׁתִּי רק לרחל, לאישה שאהב. הוא לא הזכיר את הבנים האחרים ואת נשותיו האחרות, רק את בני רחל, הם הכי חשובים לו. פה יהודה הסביר: בנימין הוא היחידי שנשאר לאבינו מאשתו, מזו שבעיניו, רק היא לבדה אשתו.
זו הייתה אמת כואבת ליהודה ולשאר הבנים, אמת שהם הפנימו, קיבלו והשלימו איתה, שבעיני האב רק רחל הייתה אשתו האמיתית היחידה.
וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף;
אחרי 22 שנה שמע יוסף לראשונה, כי הוא "מת", וכי אביו חשב כל השנים שהוא נטרף, ולכן בכה והתאבל עליו. יוסף הבין שהוא ואביו חיו בטעות, טעות של "טָרֹף טֹורָף", וזה הסביר לו, למה אביו לא חיפש אותו כל השנים האלו.
עכשיו הבין יוסף שאביו לא היה בסוד הרחקתו.
"טָרֹף טֹורָף", יעקב אמר מילים אלו לפני 22 שנה, אך יהודה הציג זאת כאילו אמר זאת לפני צאתם לדרך, כך העצים יהודה את הטרגדיה של אביו, ומכאן גם שמילים אלו גרמו לו ייסורי מצפון כל השנים וחרטה רבה.
וְלֹא רְאִיתִיו, עַד הֵנָּה: מילים אלו מגלות שיעקב לא השלים עם הרעיון שיוסף מת, מכיוון שלא ראה גופה אלא רק כותנת טבולה בדם, המשיך לקוות שיום אחד יוסף יתגלה.
בקשתי: תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. לח וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, למי אמר יהודה: "לבדו"? לעשרת אחיו.
וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה. יהודה זכר גם שיעקב היה מוכן להשלים עם מאסר שמעון במצרים ובלבד שלא לסכן את הבן של רחל, הוא כיבד את רגשות האב לבנימין, התעלה על הכאב שחש עקב ידיעה זו, והשלים עם העובדה שבני רחל נחשבים בעיני יעקב יותר מכל הבנים האחרים.
כמה קשה לאח להודות שאביו אוהב את אחיו הרבה יותר מאשר אותו עצמו, אך יהודה הודה בכך באומץ.
וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. והרי יעקב לא אמר זאת! אלא כך ניסה יהודה לגעת בליבו של יוסף.
גם יהודה איבד 2 בנים ולכן יכול היה להזדהות עם אביו שפחד לאבד את הבן השני האהוב עליו. את הרגשת ההזדהות הזאת הצליח להעביר בנאומו אל יוסף.
וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. יהודה חשש שמאסר הבן הקטן, השריד האחרון של רחל, או כל פגיעה נוספת בבן שנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (מד, ל) פרושו מוות לאב.
ואת זה תיקח ממנו? יהודה דיבר כאילו הוא מדבר מתוך לבו של יעקב.
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר, וָמֵת" מי ימות הזקן או הנער?
לא נספיק להגיד שום דבר ליעקב, כי ברגע שנחזור בלי בנימין הוא ימות מיד.
יחס יעקב לבנימין: וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. יהודה התמקד בנאומו בסבל אביו ובאהבתו אל בן זקוניו.
הפעם יהודה כבר לא קינא באחיו הצעיר, הוא הכיר ברגש המיוחד שהרגיש יעקב לבני רחל האהובה עליו, שמתה בגיל צעיר, והבין כי 'הריגת' יוסף העצימה את הקשר המיוחד הזה. כאילו אמר: 'התבגרנו' אנחנו יודעים שיש לאבינו יחס מיוחד לבני רחל, ומשלימים עם כך.
אני ערב: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. הגבר האמיץ הזה, שהעז להודות קבל עם ועדה ששכב עם כלתו, שב והתגלה במלוא גדולתו, וביקש להיכלא במקום אחיו בנימין: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי… יהודה היה מוכן לשלם מחיר יקר תמורת וְהַנַּעַר, יַעַל עִם אֶחָיו. (בר' מד 33-34).
ואם יעקב יאבד את יהודה במקום את בנימין, הכול בסדר?
ההקרבה המופלאה של יהודה: הסכים להישאר כעבד במקום אחיו.
למה הציע יהודה להיות לעבד במקום בנימין?
1. מכיוון שהוא זה שהציע בעבר למכור את יוסף אחיו לעבד, וטבל את כותנתו בדם, כדי שאביו יחשוב שיוסף נטרף, מיהר עכשיו להציע את עצמו לעבד במקום בנימין. עבד לאחיו המשנה למלך מצרים.
2. יהודה היה מוכן להקריב את עתידו, לא לראות בחיים יותר את משפחתו, ולחיות חיי עבד בניכר, ובלבד שלא לצער את אביו ולא להפריד בינו ובין הבן שהוא אוהב, רצה רק שבנימין יוכל לחזור אל אביו, שאוהב אותו ולא לראות בצרת ובאבל אביו, כדי לא לצער אותו, ולא לגרום לו למות משברון לב.
3. יהודה היה מוכן להפוך לעבד, גם אם ידע שכך אביו ימשיך להפלות את אחד האחים, ויעמיד את המשפחה בסכנת רעב.
4. יהודה היה מוכן גם לוותר על מנהיגותו, ובלבד שהנער יעלה עם אחיו, כי ידע שאם בנימין לא ישרוד לא יהיה המשך לבית רחל אלון מ., תכלת מרדכי, מקץ ויגש 44
5. כי אני כל כך אוהב את אבי. עכשיו הבין שאי אפשר לשלוט באהבה, ואם אבא מעדיף את בנימין, אני מכבד את רגשותיו.
6. כי "אביו אהבו", מה שגרם קודם למכירת יוסף, היה עכשיו הסיבה לנכונות להיות עבד תחת אחיו, כדי לא לצער שוב את האב.
קודם האחים מכרו את יוסף כי הוא היה הכי אהוב על אביו, ועכשיו יהודה הציע להיות עבד, כדי להציל את בנה האהוב על יעקב של רחל אהובת אביו.
כאשר הביע יהודה את הסכמתו להיות עבד במקום אחיו בנימין. הוא הוכיח שהוא ואחיו למדו את הלקח, והתחרטו על מה שעשו לפני 21 שנה: אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי?
יהודה השתמש בביטוי שבו השתמש קודם יוסף: "עלו לשלום אל אביכם", ועכשיו שאל: אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי?
שאלתו הנרגשת של יהודה המחישה את עומק השינוי שחל בו. מי שמכר קודם אח לעבדות, היה מוכן עכשיו להיות עבד, כדי להציל את אחיו מעבדות.
האחים שערבו וגוננו על בנימין, הוכיחו שלמדו את כוחה של האחדות במשפחה. עכשיו ניתן לגלות להם שהמלך הוא יוסף אחיהם.
יוסף הבין שאחיו מתחרטים על מה שעוללו לו. עם אחים כאלה יוסף רצה קשר. עכשיו סיים להתלבט ויכול היה להסיר את מסכת המתעלל, להתוודע ולומר לאחיו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם.
א וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, אולי תכנן להמשיך ולהתעלל באחיו, אך דברי יהודה שברו את ליבו והוא לא יכול עוד להתאפק.
חרטת אחיו: יוסף שמע כי אביו חושב שהוא מת, ואחיו מאוחדים בהגנה ובמלחמה על הצלת אחיו בנימין, ומצטערים על מכירתו לעבד, ולא רצה שהמצרים הנצבים שם יראו בבושת אחיו. וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי;
ואז נתן קולו בבכי חזק. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. יוסף הסתכן כשנשאר לבדו עם אחיו, כי הם יכלו לחסלו כדי להסתיר את חרפתם.
ב וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בר' מה). איך שמעו המצרים? נראה שמתוך סקרנות בחרו לצאת לאט, ושמעו את הווידוי.
ההתוודעות: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; מה שאל יוסף?
1. יוסף ידע כי אביו חָי, אך לא הבין איך החזיק מעמד 22 שנה של אבל, לכן שאל את אחיו: האם עצר אבא כוח לעמוד בצער הגדול שגרמתם לו, כאשר מכרתם אותי?
כך יוסף הוכיח את אחיו לא על מה שעוללו לו, אלא על מה שעוללו לאביו.
2. הַעוֹד אָבִי חָי? ולא הַעוֹד אָבִינו חָי? כי שאל בעצם האם נותרתי הבן של אבא, כמו שהייתי אז?
3. הַעוֹד אָבִי חָי? יוסף עדין חשש שאחיו משקרים, ומספרים על האב זקן כדי לרכך את ליבו.
יעקב האב שיחק תפקיד מרכזי אצל בניו: המלה האחרונה בנאום של יהודה היא אָבִי, והמלה האחרונה בזו של יוסף: מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל אָבִי.
וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. עד עכשיו הם היו גנבי גביע, וכשנחשף יוסף הם הבינו שיוסף יודע שהם גנבו אותו ומכרו אותו לעבד.
גם בנעוריו, וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. אבל יוסף בחוכמתו אמר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם.. כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם, (מה 4-8). יוסף היה יכול לבקש נקמה מאחיו על שזרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבדות, אבל 22 שנים הצליחו להרגיע את כעסו ואפשרו לו לראות את התוכנית האלוקית שכיוונה אותו להפוך מעבד למושל מצרים. ולכן אמר לאחיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי,
וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם,
למה אמר זאת? כי זכר שאחרי אונס דינה, כתוב: וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: והוא זכר מה אחיו יכולים לעשות כשהם כועסים. (וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם: כך אמרה גם רחל לאביה: וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ, אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי)
| יוסף בכיסא מפואר עטור עיטורים מהודר, פניו כובש בידיו, דמעות כנהר בעיניו. במוחו | נעים זיכרונות: פיסות חיים וחלומות בן זקונים, בגד פסים, אב זקן, אחים מתנכרים. נפשו | נקרעת לגזרים מנסה ליישב הדורים, נחשול געגועים לאביו ובנימין, באיחוד לבבות דוגל ומאמין. | תוכנית אלוקים להודיע: ירידה למייצר לצורך עליה זרע פורענות יצמיח גאולה. אהובה קלין, השיר נכתב בהשראת: פרשת: ויגש. |
כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם.
יוסף פרש חזון של תקוה, וניחם את אחיו, כמו שניחם ה' את רחל אימו: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, (ירמיהו לא 15).
יוסף שבגיל 17 אמר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; מצא אותם רק לאחר 22 שנה.
יוסף התוודע לאחיו, וראה שחלומותיו נכונים ומיהר לבקש שגם לאביו יבוא אליו: מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל אָבִי, (ולא אל אביכם),
וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹוקִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם; וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּושֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר.
יוסף הפך את חלומות הגדלות לחלום המנבא את יעודו: להחיות את בני משפחתו ברעב. הוא התמקד בעתיד משפחתו: לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. יוסף אמנם אמר ליעקב כי הוא אָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, אבל הפסיק להתגאות, ולהתנשא מעל אחיו, וייחס את הצלחתו לה': "שמני אלוקים"… רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד. (9).(תחילה ביקש יוסף להוריד אליו את בנימין, כי רצה לבדוק אם החלק של 11 אלומות נכון ו- 11 אחיו ירדו אליו. אחרי שראה שהחלום הראשון התגשם, ביקש לבדוק גם את נכונות חלומו השני).
סגירת מעגל השינוי: האחים הודו בעוול שעשו ליוסף, ויוסף השיל את גאוות הנעורים, היהירות והנרקיסיזם, והראה ענווה, חמלה וסליחה.
עכשיו הבין יוסף מדוע נמכר לעבד. נעלמו היהירות והגאווה. כבר לא ציפה שהשיבולים ישתחוו לו, אלא התחייב לכלכל את משפחתו בשיבולים.
יוסף הוכיח כי חלומותיו היו נבואה מצילת חיים, שהובילו אותו ליעוד שנועד לו, ונתנו משמעות לסבל, להשפלה ולתלאות שספג. לא שררה ניתנה לו אלא עבדות. הוא קיבל אחראיות: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם.
| אני יוסף. האהוב, הנישא, המחובק, המורם.השנוא המוחרם, המשוטט, שותת הדם. החולם אלומות האולם חלומות המתחנן בבורות, לא נרדם.אני יוסף. המסולסל, התמים, היפה, המחוזר. הנאנס, | הנאשם, הנענש, שוב הזר. הערום מבגדים הנבגד מערומים הבוכה בין קירות לא נרדם.אני יוסף, הכלוא שאני, ואתם, שאיני, מפריד בינינו תהום בין קירות כלא ראשי אגרופים סולמות תמונות פתרונות של חלום. | האסור המופר הזוכר הנשכח נצמד כל כוחי אל עצמי לא נרדם. אני יוסף, הלובש שוב את כסות המלכות הפסים הכתרים ההדר הצפנת הפענח הכוכב הזורח הפותר חלומות מלך זר. הגלמוד בתוכי, | ההתגלמות שאני, בבואה של יופיי חלומי שגם כאן לא נרדם. אני יוסף אחיכם, העומד לפניכם הנחבא, הבוכה, הצורח, הנחשף, המודה, העוזב, הסולח. לעולם חולם לעולם מתגעגע אולי רק הלילה נרדם, |
האחים חששו מנקמתו וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. קודם הואשמו בגניבת גביע ועכשיו חשו את נטל האשמה הרובצת על מי שגנב אח.
יוסף לא האשים את אחיו, כי נוכח לדעת שהתחרטו והשתנו. ולכן אמר: לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹוקִים.
וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. האהבה שהוא שפך עליהם, זו התוכחה הקשה ביותר.
איך יכלו לשנוא אח שכל כך אוהב אותם?" האחים למדו לקחת אחריות, ויוסף למד שכל מה שקרה לו הוא תוצאה של שליחות וייעוד אלוהי.
יוסף רצה לאמת את חלומותיו אימות אחרון, ולבדוק אם גם החלק הזה בחלומותיו היה אמיתי, האם גם אביו יבוא אליו, כפי שחזה בצעירותו?
הספור התחיל "וישלחהו מעמק חברון", והסתיים במרום אצולת מצרים.
