פרק ז א וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה:
כלי יקר: הסיבה שעד עכשיו לא כתב זאת, היא שמא העולם יחזור בתשובה וכן מתושלח היה עדיין קיים.
כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה.
רש"י: הסיבה שלא כתוב צדיק תמים היא מכיוון שאומרים רק מקצת שבחו של אדם בפניו. ספורנו: הסיבה לחזרה כאן היא כדי לומר שבני משפחתו של נח ניצלו בזכותו.
ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ;
כלי יקר: מטרת הכנסת 7 בהמות טהורות לא הייתה רק להקרבת קרבן, שהרי לא כל הבהמות הטהורות כשרות לקרבן, אלא כי אוכלים מהן הרבה.
אמנם לנח עצמו עדיין לא הותר לאכול בהמות, ולכן הבין שהסיבה שה' אמר לו להכניס 7 בהמות טהורות הוא כדי להקריב מהם קרבן.
רמב"ן: חלק על הכלי יקר ומוכיח שבני נח הותרו בהקרבת כל בהמה טהורה, ורק בישראל צמצם ה' את הקרבת קרבנות אלה לפחות מכך: בקר, צאן וכדו'.
וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.
אונקלוס: התורה כתבה כאן אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה, במקום להשתמש בלשון "טמאה" כדי ללמד אותנו להשתמש בלשון נקייה.
ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, רש"י: בטהורים הכתוב מדבר ולמד סתום מן המפורש. זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל פְּנֵי כָלהָאָרֶץ.
ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה;
רש"י: הסיבה שה' חיכה שבעה ימים היא כדי להמתין עד לסיום ימי אבלו של מתושלח. ב. הדגש של הפסוק על המילה עוֹד היא שזה יהיה בנוסף למאה ועשרים השנים שהמתין ה' לראות אם בני האדם יחזרו בתשובה.
וּמָחִיתִי, אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה, רש"י: כנגד יצירת הוולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים.
ה וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ, ה'. משמעות צדיק תמים שעושה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. רש"י: זהו ביאתו לתיבה. אוה"ח: הכוונה היא לאיסוף הבהמות.
רמב"ן: ייתכן שהכוונה היא שנח הקפיד על כל הפרטים שה' ציווה אותו: אסף מאכלים, הכניס את הבהמות הטהורות ונכנס גם הוא, (לכן נקרא, צדיק תמים).
אבן עזרא: כל החיות באו לבד אל התיבה במשך שבעת הימים שקדמו למבול. ובכך הוא חולק על הרמב"ן, המחלק בין הבהמות הטהורות לבהמות הטמאות.
ו וְנֹחַ, בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל הָאָרֶץ.
ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶלהַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. רש"י: ללמדנו שגם נח היה מקטני אמנה, ולא האמין לגמרי שירד מבול עד שהמים דחקו אותו להיכנס פנימה.
רמב"ן: פה התורה סיפרה על כניסת נח ומשפחתו לתיבה כמו שציווה אותו ה'.
ח מִן הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִןהָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ, עַל הָאֲדָמָה, רמב"ן: רש"י פירש שכולן הושוו במנין זה, מן הפחות היו שנים.
רד"ק: שנים זוגות, לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד. ולדעתי שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם, ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות, כי הבאים להנצל באו מעצמם, ואשר לצורך קרבן טרח במצוה, כי כן נאמר לו. וטעם כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹוקִים, אֶת נֹחַ, אמרו בבראשית רבה (לב ה) זה שיכין לכנוס הטהורים, שטרח ולקחם אל ביתו. והכתוב שאמר פעם שלישית כאשר צוה אלהים את נח (פסוק ט), לומר שעשה כאשר צוהו בכניסת התיבה, כי הוא נמשך למעלה עם: ויבא נח, לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שנים שבאו אליו אל התיבה, וכלם באו אתו, שנכנסו בתיבה מפני מי המבול, כאשר צוה אותו אלהים. וחזר ופירש החודש והיום שבא המבול, וכיצד בא. ואמר כי בעצם אותו היום הוא שבא נח אל התיבה, ועמו כל הבשר החי, לא קודם לכן.
ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם רש"י: כלם הושוו במנין זה מן הפחות היו שנים, בָּאוּ אֶל נֹחַ, רש"י: מאליהן.
אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹוקִים, אֶת נֹחַ
י וַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל הָאָרֶץ יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, יז' חשוון, נבקעו כל מעיינות המים הגדולים שנמצאים בתהומות הארץ, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ
אונקלוס: כן נפתחו ביז' חשוון השמים דרכם יורדים הגשמים.
רש"י: הביא את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אם הכוונה היא לחודש חשוון או אייר. הרמב"ן: העולם נברא בחודש תשרי, וכך היו מונים עד יציאת מצרים, שם שינה ה' את מניין החודשים, ואמר למנות מחודש ניסן. אולם, גם לאחר שאנחנו מונים את החודשים מחודש ניסן, יש עדיין זיכרון למניין מתשרי, כמו שכתוב "וחג האסיף תקופת השנה".
יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
רש"י: היום הראשון, יז' חשוון, אינו נחשב ליום, כי הלילה לא היה עימו, וצריך 40 ימים יחד עם הלילות. ב. הסיבה שהתורה קראה למבול בהתחלה גֶּשֶׁם, היא כיוון שכאשר ה' התחיל להוריד גשמים, הוא הורידם בנחת כדי שהעולם יחזור בתשובה, ורק לאחר שהעולם לא חזר בתשובה, ה' חיזק את הגשמים.
יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, אונקלוס: בעיצומו של יום יז' חשוון, באמצע היום כשהשמש מאירה.
בָּא נֹחַ, וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה,
רש"י: והטעם הוא שבני דורו של נח אמרו שהם ישברו את התיבה אם ייכנס אליה, אמר ה' שהוא יכניס את נח לתיבה לעיני כולם, ונראה דבר מי יתקיים.
יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. רמב"ן: בעלי החיים נכנסו מעצמם אל התיבה.
טו וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ, אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר,
רמב"ן: להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם, ובא הוא בתיבה, כי האל הוא צוה, ורוחו הוא קבצן ברגע אחד. אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.
טז וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹוקִים; וַיִּסְגֹּר ה', בַּעֲדוֹ, רק ה' ידע מתי כל החיות נכנסו, ואז סגר את הפתח.
אונקלוס: ע"י שה' ציווה את נח לבנות את התיבה, ה' מנע מנח לטבוע במי המבול.
כשנכנסו לתיבה, באו רבים שרצו להיכנס פנימה בכוח, וה' שלח חיות להרחיק אותם.
רש"י: דרש, ה' הקיף את התיבה בדובים ואריות, כדי להרוג בבני האדם שניסו למנוע מנח להיכנס אל התיבה. אבן עזרא: ה' הגן על נח מפני מי המבול, וכן דאג שלא יהיה נקב בתיבה, כך שיושבי התיבה לא ימותו.
יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.
כלי יקר: הסיבה שהמים היו על הארץ במשך אַרְבָּעִים יוֹם הוא מכיוון שהם קלקלו בע"ז ומי שכופר בע"ז כופר בתורה שניתנה בארבעים יום.
יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
אבן עזרא: המים ירדו באופן החזק ביותר שמים יכולים לרדת. רש"י: התיבה הייתה משוקעת אחת עשרה אמה במים.
יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר תַּחַת, כָּל הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה,
רש"י: למעלה של גובה כל ההרים לאחר שהושוו המים לראשי ההרים. גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים.
כא וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל, הָאָדָם כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.
אבן עזרא: הכוונה היא רק לאדם היות ורק האדם נקרא אדם שיש לו נשמח רוח חיים.
כג וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
רמב"ן: גם הצאצאים נמחו מהארץ, והתורה באה לומר שגם על העצים לא נשארו ביצי עופות. ב. צלע זה של הפסוק הוא סיבה לצלע שלפניו: כל היקום נמחק, היות והאדם ובעלי החיים נמחו מהארץ ורק נח נשאר. ג. גם לעולם הבא דור המבול נמחה מהארץ.
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן הָאָרֶץ;
אבן עזרא: עַד רֶמֶשׂ כאן כוללת את העופות ובעלי החיים כולם. אבל רמב"ן הסתפק אם הדגים במקומות שירדו המים מתו בשל המים הרותחים או שמא כל הדגים ניצולו.
וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה, רש"י: נח היה גונח בגלל שהאריה הכיש אותו, או מטורח הבהמות.
ספורנו: הכוונה היא שרק בעלי החיים הושמדו אך הצמחים נשארו. הרמב"ן מוכיח כן בפרק ח' פסוק יא' מכך שהיונה מצאה עלה זית טרף בפיה.
כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל הָאָרֶץ, רש"י: המים התגברו מאליהן.
חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם. רש"י: מים ירדו על הארץ במשך מאה ותשעים יום, בעוד רמב"ן וא"ע סוברים שארבעים הימים הם חלק מחֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם.
רמב"ן: התלבט אם וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם כי המים התרבו, או כי התעצמה ירידת המים.
פרק ח. א וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקִים, רש"י: הסיבה שכתוב כאן שם אלוקים כדי לומר שעל ידי תפילת נח הצדיק, נהפכה מידת הדין המיוצגת על ידי ה' למידת הרחמים.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקִים אֶת נֹחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹוקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם, מה זכר ה'?
רש"י: זכר שלא השחיתו דרכם קודם לכן ולא נמחו בתיבה.
רמב"ן: חולק על רש"י שהזכירה של בעלי החיים היא בזכותם, כי אין להם כלל זכות, אלא ה' זכר שהוא רצה לברוא את העולם ושיהיו בו בעלי חיים.
אבן עזרא: ה' זכר את השבועה שנשבע לנח. אוה"ח: ה' זכר את כל הטורח שהיה לנח בטיפול בחיות לאורך ימי המבול.
הַחַיָּה רמב"ן: בכלל חיה היינו גם העופות וגם השקצים.
ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם;
רמב"ן: הרוח היא שסגרה את המַעְיְנֹת. המים שעלו מהמַעְיְנֹת, ירדו חזרה למטה.
רש"י: לא כל המעיינות נסגרו, (שהרי לא כתוב שכל המעיינות נסגרו כמו שכתוב שכל המעיינות נפתחו), והמעיינות שיש בהם צורך לעולם, כמו חמי טבריה, נשארו ולא נסגרו.
וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן הַשָּׁמָיִם, אבן עזרא: לשון כליאה, שהמים נכלאו בתוך השמים. רמב"ן: אפילו לא הורידו טל ומטר. אוה"ח: המים הלכו ושבו אל האוקיינוס.
ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם,
רמב"ן: בארבעים יום הראשונים ירדו המים על הארץ והגיעו עד לחמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים, ובמשך מאה ועשר הימים שמשלימים עד למאה וחמישים יום, המים עמדו ולא התייבשו, עד שה' העביר רוח חזקה ונסגרו המעיינות, והמים התחילו להתייבש.
ב. התיבה שטה מעל המים, על ידי שהמעיינות שהתפרצו מהארץ העלו את התיבה, אחרת התיבה הייתה טובעת מפני רוב כובדה. בעניין זיהוי מקום הרי אררט, חכמי האומות אומרים שהכוונה היא להרים שבאירופה, שהרי באירופה יש את ההרים הגבוהים בעולם.
רמב"ן: סובר שהרי אררט נמצאים בבבל, וטוען שתחילה נראו רק ראשי ההרים הגדולים, ולאחר מכן המים התייבשו בקצב מהיר יותר, כך שנראו ראשי הרי אררט, ושם נחה התיבה.
הרמב"ן חולק על רש"י בעניין חשבונות התאריך,
ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט,
רש"י: התיבה הייתה שקועה במים אחד עשרה אמה, כיוון שכתוב שבא' אב נראו ראשי ההרים, וראינו שהמים היו גבוהים חמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים, ואם כן, יוצא שבמשך שישים ימים, המים חסרו 15 אמה, ואם כן, בכל ארבע ימים, המים חסרו אמה אחת.
יוצא שהתיבה נחה כשהמים חסרו רק ארבע אמות (שהרי לפי החשבון שלנו, המים חסרו עד טז בסיון ארבע אמות) וממילא יש צורך לומר שהתיבה הייתה משוקעת במים 11 אמות.
ה וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, רש"י: המים התחילו להחסיר לאחר מאה וחמישים הימים בהם ירדו בעוצמה חזקה.
בהתחלה, המים ירדו במשך ארבעים יום וארבעים לילה, עד לבוקר של כח' כסליו, ולאחר מכן, במשך מאה וחמישים ימים, המים ירדו בעוצמה חזקה יותר עד לתאריך א' סיון.
בתאריך א' סיון, התחילו המים להחסיר.
ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם;
רש"י: בחודש העשירי מסוף ארבעים הימים הראשונים. שהרי משעה שנראו ראשי ההרים עברו שישים יום: ארבעים יום, עד שנח פתח את התיבה, ועוד 21 יום בהם שלח את העורב, ואם נאמר שנראו ראשי ההרים באלול, אין אפשרות לעוד שישים יום עד לא' תשרי.
וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה,
רש"י: לא זהו הפתח שעשה בצד התיבה. לפי זה מוכרחים לומר שהיה חלון בתיבה, והשאלה בפירוש הציווי "צהר תעשה לתיבה" אם הוא אבן או חלון היא רק אם החלון שהיה בתיבה נעשה להאיר או שהאור של התיבה הגיע מהאבן הטובה, ומטרת החלון אינה להאיר.
וַיְשַׁלַּח, אֶת הָעֹרֵב;
רמב"ן: נח הרגיש שהתיבה נחה, והמתין זמן מסוים שחשב שבו הוא יכול לצאת מהתיבה. אבן עזרא: מסביר לאורך הפרשה שנח היה נביא וה' אמר לו את כל התאריכים. אוה"ח: נח ידע לאחר ארבעים יום שהוא יכול לפתוח את התיבה משום שהיה מובטח לו שהמבול לא יהיה מעל שנה. ב. נח רצה לגרש את העורב בגלל שהוא שימש בתיבה.
ז וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, רש"י: מדרש הכוונה היא עד לרעב שהיה בימי אליהו, אז העורבים הביאו לחם לאליהו.
ספורנו: נח שילח את העורב כדי לראות אם האוויר בעולם כבר טוב, והעורב הסתובב כל הזמן, כיוון שהאוויר לא היה טוב לו. עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, לא מילא את שליחותו.
ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
רש"י: נח שחרר את היונה לחופשי, וידע, שאם תמצא מקום יבש בו תוכל להניח את כף רגלה, היא לא תחזור אליו.
ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ,
רמב"ן: הסיבה שהיונה לא מצאה מקום מנוח היא בגלל שאין דרך היונים לעלות להרים הגבוהים, ורק שם היו אז מקומות יבשים.
ספורנו: היונה לא מצאה מנוח לכף רגלה כי גם בראשי ההרים הייתה האדמה לחה, ולכן היונה לא הייתה יכולה לעלות לראשי ההרים.
וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. אוה"ח: נח הושיט את ידו כי היונה הייתה חלשה.
י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מִן הַתֵּבָה. רש"י: כד' אלול.
אבן עזרא: היה זה בכד' שבט (כי הוא מנה את הימים מחודש ניסן).
יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. היונה נשלחה השניה אחרי העורב. בספר בראשית תמיד נבחר השני, קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, אפרים ומנשה. גם האישה נבראה שניה.
רש"י: מדרש, היונה לנח: יהיו מזונותי מרירים כזית ביד ה', ולא מתוקים כדבש ביד בשר ודם. כלי יקר: הסיבה שהיונה הביאה לנח עלה זית כדי להאיר איתו בלילה.
אבן עזרא: טרף = עלה. ב. רק בעלי החיים נמחו והאילנות לא.
רמב"ן: מדרש, היונה הביאה את עלה הזית מהר המשחה, ויוצא מכאן שכל האילנות נמחו, אלא שהמבול לא ירד בארץ ישראל. ב. היונה הביאה את העלה מגן עדן,
רש"י: היונה היה זכר, ובכל המקרא יונה היא נקבה, אך פה התורה קוראת לו בלשון זכר.
יב וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; רש"י: וַיִּיָּחֶל כמו ויחל, אלא שהבניין שונה. וַיְשַׁלַּח, אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, עוֹד.
יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; רש"י: א' תשרי.
וַיָּסַר נֹחַ, אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.
רש"י: המבול ארך שנה, וכ"ז חשוון שהוא עשרה ימים מאוחר יותר הוא מפני ששנת החמה היא יתירה על שנת הלבנה 11 יום, ומשפט דור המבול היה בסך הכל 11 ימים.
אבן עזרא התנגד לרש"י ואמר: נח היה בתיבה שנה של שנת חמה ועוד עשרה ימים. נח היה יגע בתיבה י"ב חודש.
יד וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.
טו וַיְדַבֵּר אֱלֹוקִים, אֶל נֹחַ לֵאמֹר: טז צֵא, מִן הַתֵּבָה אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.
רש"י: כאן עירב את הנשים עם הגברים כדי להתיר להם את התשמיש.
היציאה מהמבול היה בריאה חדשה. היציאה מהתיבה כמו יציאה מהרחם. נח הוא כמו האדם הראשון, אבל השני.
כניסה לתיבה: אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ גברים לחוד ונשים לחוד, ביציאה מהתיבה מה כתוב? צֵא, מִן הַתֵּיבָה אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ, זוגות, זוגות.
יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אונקלוס. כל בעל חיים שיש לו בשר (הכוונה היא לכל סוגי בעלי החיים).
הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, רש"י: מדיוק הקרי והכתיב, הַיְצֵא, אמר להם שיצאו, ואם לא יצאו לבד, יוציא אותם בכוח.
וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ, רש"י: מלמד שבתיבה נאסר עליהם התשמיש. כלי יקר: הסיבה שנאסר עליהם התשמיש הוא כדי שיהי מקום בתיבה.
בתיבה היה עליהם לעסוק בבעלי החיים, ואחרי המבול היה עליהם לפרות ולרבות כדי למלא את הארץ.
יח וַיֵּצֵא נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו, אִתּוֹ. יט כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.
אבן עזרא: כל סוג של בעלי חיים יצא מהתיבה בנפרד משאר בעלי החיים שהיו בתבה. ב. בעלי החיים הולידו משפחות בתיבה, וכל משפחה יצאה בנפרד, ולפי"ז יוצא שלא נאסר עליהם התשמיש. רש"י: הכוונה היא שהם קיבלו עליהם על מנת לידבק במינם.
כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, אבן עזרא: היו בסך הכל עשר בהמות טהורות. וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.
רש"י: נח אמר שהסיבה שה' אמר לו להכניס כל כך הרבה בהמות טהורות הוא כדי שיקריב אותם לקרבן לה'
כא וַיָּרַח ה', אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. א"ע הסביר בריח הניחוח שהריח של הקרבן הניח מהכעס של ה'. לפעמים כתוב ה', ולפעמים אלוקים. "אלוקים" נחשב למידת הדין.
כל עוד מסופר על המבול ומה שהוא עולל, כתוב "אלוקים," אך אחרי המבול נח מקריב למי? לה', = מידת הרחמים.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, אבן עזרא: ואח"כ אמר זאת לנח, היות ונח היה נביא. רמב"ן: ה' לא אמר זאת לנח, אלא כאשר ה' ציווה את משה לכתוב את ספר התורה, הוא אמר למשה לכתוב את מה שחשב אז. ספורנו: ה' לא גילה זאת לנח ובניו עד לאחר שקיבלו עליהם לקיים מצוות.
לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. רמב"ן: כל העולם נענש בגלל חטאי האדם, ולו בני האדם לא היו חטאים, היה שאר העולם ניצול למרות שגם הם חטאו.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; רש"י: הכתיב הוא מנעריו, היינו מרגע שהעובר ננער במעי אימו לצאת, יש בו יצר הרע.
רמב"ן: הנעורים הם שגורמים לאדם לחטוא. אוה"ח: לאדם יש יצר הרע עוד משהוא קטן, ולכן אין זה הוגן להעניש את האדמה על חטאי האדם, שהרי האדם כמעט תמיד יחטא, כיוון שהוא הורגל ביצרו עוד משעה שהיה קטן. אולם, את האדם עצמו ניתן להעניש למרות שהוא התרגל לעשות את הרע, היות והאדם צריך להרגיל את עצמו לעשות טוב.
ספורנו: לאחר המבול, מזג האדם נהיה רע יותר, וממילא קשה יותר לאור להאיר על בני האדם ולמנוע מהם מלחטוא.
וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
רש"י: כפל הדבר לשבועה, ומשמע שהכוונה בראש הפסוק הוא גם כן שה' נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם. אוה"ח: הצלע הראשון של הפסוק מדבר על הכאת הארץ עצמה, כמו שהמבול חרש את הארץ בשלושה טפחים, וצלע הפסוק השני מדבר על הכאת בעלי החיים.
עוֹד, כאשר מדובר על הכאת הארץ, שכבר קוללה, לא שייך לומר לקלל עוד על מה שכבר קוללה עד עתה. אולם, כאשר מדובר על בעלי החיים, בעלי החיים שקוללו כבר אינם קיימים יותר, וממילא שייך לומר ולא אוסיף עוד, להכות בעלי חיים אחרים, בגלל חטאי האדם.
כב עֹד, כָּל יְמֵי הָאָרֶץ: אבן עזרא: ומכאן הוכיח שיש סוף לעולם. זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. רש"י: יש 6 עונות בשנה. אבן עזרא: תחילה יש לחלק את השנה לשניים, וכל חלק מחלקים אותו לשני חלקים נוספים.
ספורנו: הכוונה היא שכך יהיו הדברים עד שה' יתקן את חטא המבול, ואז טבע העולם יחזור למצב בו היה לפני המבול. עד המבול היה השמש הולך על קו המשווה, אך לאחר המבול, תנועת השמש השתנתה ואיתה כל טבע העולם.
למה בחר ה' להחריב את העולם דווקא במים, ולא ברעידת אדמה כמו בקורח, או באש כמו את 2 בני אהרון? כי המבול ביקש להחזיר את העולם למה שהיה לפני הבריאה: בהתחלה היה תֹהוּ וָבֹהוּ, ואז וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, המים מלמטה עלו למעלה, אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ, המים שלמעלה ירדו למטה. השמים לא חטאו לכן רק האדמה וכל אשר עליה, שחטאו, נענשו. וגם דגי הים לא נפגעו.
המבול – בסדר הפוך לבריאת העולם: קודם מתו האנשים, אח"כ החיות.
הדגים נבראו ראשונים והם היחידים ששרדו את המבול. ורק התיבה ששרדה נתנה תיקווה לקימום האנושות.
וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר תַּחַת, כָּל הַשָּׁמָיִם: המים ניקו את השחיתות, הגזל והזוהמה.
יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; בסמל של יונה ועלה זית יש שילוב של טוהר וכוח צמיחה (וידר כהן א, השמיעיני את קולך, ראובן מס 2009 45). י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מִן הַתֵּיבָה.
| אני יונה מתוך תיבה שלוחה, במים רבים כנפי שווא, נוסעה לה | תועה. דומעה חיתי אין שומעה, אלי מפניך שכוחה | באפלה עבה רקוחה, ואיויתי ואשחרך ואיחל מעומק בור | בי ינץ האור. חביבה פדיה "מוצא הנפש" – 2002 עמ' 43 |
בריאת העולם מול הפסקת המבול.
| יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. | בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. |
| וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם | וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם |
| יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה | וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם |
| וַיְכֻסּוּ, כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם | בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. |
| יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם | וַיְשַׁלַּח, אֶת הָעֹרֵב.. וַיְשַׁלַּח, אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד |
| וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ | כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. |
| וַיִּבְרָא אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ | עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ….וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ |
| וְכֹל, הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו… מֵתוּ | צֵא, מִן הַתֵּיבָה אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. |
העולם בבריאה והעולם שאחר המבול
| בריאת העולם בבראשית פרק א. | התחדשות העולם לאחר המבול פרק ח |
| ורוח אלהים מרחפת על פני המיםויהי מבדיל בין מים למיםיקוו המים..אל מקום אחד ו ת ר א ה היבשהעץ פרי עשה פרי למינו…להבדיל בין היום ובין הלילהויברא אלהים את האדם בצלמו בצלםאלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתםכל נפש החיה הרמשת… ואת כל עוף… נפשחיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ.ברכת ה' לאדם הראשון (א', כח-כט. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוהורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע… לכם יהיה לאכלה. | ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים,ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים,בעשירי באחד לחדש נ ר א ו ראשי ההריםותבא אליו היונה ל ע ת ע ר בוהנה עלה זית טרף בפיה,וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התיבהאתה… כי בצלם אלהים עשה את האדםכל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ.ברכת ה' לנח (ט', א-ג.ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם:פרו ורבו ומלאו את הארץומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים…כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. |
ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, מבוקש/ אדמיאל קוסמן.
| מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל. | לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד. מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים | בִּלְבַד. מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה | יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר, ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה. |
יונה עם עלה של זית – תלמה אליגון.
| יונה עם עלה של זית צאי מן התמונה, השיבי את האמונה שהשלום יבוא בעקבותייך. יש לי תמונה בבית של יונה עם עלה של זית | וילדי מתבונן ומקשה: "תגידי, מה יש לה בפה? "היונה של השלום, סוף מלחמה היא מבשרת, יונה מושלמת, של שלום בתוך מסגרת יש לי תמונה בבית של יונה עם עלה | של זית , מזכירה לי השכם וערב, שבחוץ על הברוש יש עורב, היונה של השלום לאף מקום איננה ממהרת יונה תיירת לעולם אינה נשארת. |
שיר היונה – שמרית אור.
| גבוה מעל המגדלים היונה פורשת כנף, היונה דואה במרחב ועיניה כלות. | גבוה, כמו הענבלים עם עלות היום היא הומה, ועם רדת ליל, בדממה, אברותיה | קלות. הלאה, הלאה, על המים מרחפת עוד היא מחכה. גבוה | מעל הרי גלבוע מעל העננים הדרך ארוכה. |
