בראשית פרק ג'

ראשית פרק ג א אדם וחווה בגן עדן: "חטא עץ הדעת: החטא ועונשו.

האדם נברא ביום השישי, הוא יום ראש השנה.

וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת, מה הוא עֵץ הַדַּעַת? מלמד מהו טוב ומהו רע.

בניגוד למקובל בציבור, הפרי שחוה אכלה, אינו תפוח. ציירים נוצריים ציירו על קירות הכנסיה תפוח, ולכן רבים חשבו שזה הפרי, אך חז"ל התלבטו מה היה פרי זה:

1. רבי מאיר אמר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן.

2. רבי נחמיה אמר: תאנה הייתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג) וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

3. רבי אבא דעכו :אתרוג היה, דכתיב (בראשית ג) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא אלא אתרוג. (בראשית רבה פרשה ט"ו פסקה ז').4. רבי יהודה אמר: חיטה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן, תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א').

וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע,

הרמב"ן: עץ (המעלה) הרצון לעשות טוֹב וָרָע.

 טוֹב וָרָע: פעם ראשונה מופיע בתנ"ך רָע, בעוד שבבריאה, כל בריאה הסתימה ב טוֹב וטוֹב מאד.

חופש בחירה: "העולם שיצא מיד הבורא היה טוֹב מאד, אך האדם קלקלו בהתנהגותו, ניסה להידמות או להתחרות בקל.

לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ בראשית, ב 16-17: מדוע אסר ה' לאכול מעֵץ הַדַּעַת?

1. פיתוי שה' נטע בגן כדי להעמיד את אדם וחוה בניסיון, ולראות אם יוכלו להתמודד עם הפיתוי.

2. בחירה: חופש הבחירה הוא ערך נעלה (אבל הוגבל לגבי רצח, עבודה זרה, גילוי עריות ושחיתות). – ה' רצה שהאדם יהיה חכם משאר יצורי העולם, והצמיח עץ שאיפשר לאדם להיות כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע…  "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹוקִים", (תהילים ח 6).

3. חינוך – לעץ הדעת אין ערך בפני עצמו, והאדם הוגבל כדי לחנך אותו להישמע באופן מוחלט לציוויי ה'. (אני אומרת לילדי: הכל בבית בשבילך, אך אל תקח לבד כסף מארנקי).

אוה"ח: מדוע לא ציווה ה' על האדם שלא לאכול מעץ החיים?

לא היה שום טעם לצוות אותו על כך: מצד האדם, לא היה רוצה האדם לאכול מהעץ, היות והוא לא ביקש תחבולות לחיות יותר זמן לפני החטא.

 ומצד המסית, אין שום טעם שהנחש יסית את האדם בדבר שמותר לו לאכול ממנו.

וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקים;

רש"י: כאן (בספור הנחש והחטא) הסבירה התורה מדוע ראו אדם וחוה צורך בלבישת בגדים.

ספורנו: היצר הרע נקרא נָּחָשׁ. בנָּחָשׁ אין הרבה תועלת, והנזק שלו גדול מהתועלת שבו. ב. הסיבה שנָּחָשׁ היה ערום מכל חית השדה כי כח הדמיון וכח המתאווה היה גדול יותר אצלו.

אבן עזרא: עונשו של הנָּחָשׁ: על גחונך תלך. והאישה הייתה יודעת את שפת החיות.

רס"ג: הנָּחָשׁ היה חכם והיה יכול לדבר באופן רגיל, שהרי אם המלאך הוא זה שדיבר מגרונו של הנחש מדוע נענש הנחש?

"וְהַנָּחָשׁ": "היה מהלך בקומה זקופה והיה יודע לשון האדם" (פסיקתא זוטרתי, בראשית). כמו אתונו של בלעם (סעדיה גאון). שטן שנברא לנסות את האדם.

"רבי יצחק: יצר הרע, נחש, מצפון, קול פנימי של האדם.

הרמבם: לא היה ולא נברא, רק משל היה.

רבי יהודה: נחש ממש" (ספר הזוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב).

הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים", (ג 1) עָרוּם:  וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה (שמות כא,יד).

1. "חכם להרע", לפי שהיה אדם הראשון חשוב, מלאך המוות חיבל תחבולות להמיתו. יצחק דוד, אדם הראשון 299

2. רוע שיצא נגד האל שיצר אותו. הנחש חתר כנגד סמכות ה'. ביקש לשבש את תוכנית ה'.

3. "חורש רע" בְעָרְמָה, שפנה אֶל הָאִשָּׁה, ופיתה אותה בכל מיני ספורים לאכול מעץ הדעת, רש"י.

 4. עָרוּם: "ללא לבוש", (ראא"ע). בניגוד וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, (תמימים) הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. בראשית, פרק ג, פסוק א.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. בראשית, פרק ב, פסוק כה.

חיפש בכל ברואי העולם בריה להתחפש כאחת מהם כדי לפתותה ולא מצא חריף מהנחש. שהצליח לפתות את אדם וחוה לאכול מהפרי האסור ולהיות: "כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה).

וַיֹּאמֶר (הנחש) אֶל הָאִשָּׁה, אַף כִּי אָמַר אֱלֹקים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. רש"י: שמא אמר לכם ה' שלא לאכול מ (כל) הפירות שבגן?

למרות שראה אותם אוכלים, רצה רק להרבות עליה דברים.

אוה"ח: כך דרכו של יצר הרע – אמר לאישה שלמרות שמותר לה לאכול משאר הפירות בגן, הרי שבגלל שאסור לה לאכול מעץ הדעת, נחשב הדבר כאילו אסור עליה הכל.

ב. כל העצים שבגן היו יונקים מעץ הדעת, וטענת הנחש הייתה שאם האישה מקפידה שלא לאכול מעץ הדעת, הרי שאסור לה לאכול גם משאר העצים.

מדוע פנה דווקא לאישה?

ספורנו: הסיבה שפנה דווקא אל האישה היא מכיוון ששכלה של האישה חלש יותר, והוא פנה אל הכח המדמה (הדמיון שלה) אצל האישה.

1. חשק בחווה: המדרש היהודי תיאר את הנחש כבעל תשוקה מינית, בעל תאווה שהשתוקק לחווה. "ראה אותם ערומים, ועוסקים בתשמיש לעין כל, ונתאווה להם, (בראשית רבה יח ו 168. סוטה ט ע"ב רש"י). "התאווה לחוה, ורצה להרחיק אותה מאדם, לכן בא אליה במרמה".

ויעל הנחש על העץ ויטל בפרי את זוהמתו, את התאווה, כי התאווה ראשית כל חטאת היא", האכילה מהעץ מדומה כאן למשגל הנחש עם חוה, שהחדיר זרעו לגוף האשה באמצעות הפרי (ספר אדם וחוה, פרק י"ט, פסוק ג'). "שבא נחש על חווה הטיל בה זוהמה", (תוספתא סוטה פד היז 30, תלמוד בבלי שבת קמו א).

2. אוה"ח: את האישה ציווה האדם עצמו ולא ה', ולכן חשב הנחש להכחיש את הציווי של אדם ולומר שהכל אסור. הנחש ידע שחווה לא שמעה על האיסור מה'.

3. הקישור בין חווה לנחש נובע רק מקשר אטימולוגי בין חווה לבין חיוויא (נחש בארמית).

4. רש"י: מטרת הנחש הייתה שהאדם ימות על ידי האכילה מעת הדעת (חווה תהיה שלו).

5. המדרש טוען שפנה לאישה ולא לגבר, כי חווה בפרט ונשים ככלל חפצות בדעת.

ידע גם כי האישה תוכל בקלות לפתות את האדם, כי גברים נוטים להתפתות לנשים, (רד"ק ורלב"ג בעקבות פרקי דרבי אליעזר).

"אַף כִּי"-

"אַף כִּי = "שמא" או "האמנם" (עפ"י רשי) אמר ר' חנינא. 4 הם שפתחו ב"אף", ונאבדו באף, והם:

1. הנחש: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן, וניתקלל,

2. שר האופים: אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי, ונתלה,

3. עדת קורח: אף לא אל ארץ זבת חלב הבאתנו," ונבלעו באדמה,

4. המן: אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר.. אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי, ונתלה על העץ, (מדרש רבה למגילת אסתר ט).

פיתוי ערמומי: אָמַר אֱלֹקים: לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (שם ג 1):

הנחש ראה שהזוג אוכל מפרות הגן, ופתח באמירה שיש בה גרעין אמת, כי הרי ה' הרשה: מִעֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. אך הוסיף מלת שקר: מִכֹּל: "לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.", (בראשית ג 2).

העמיד פנים כאילו זה איסור קשה, שיהיה להם קשה לעמוד בו. פתח באמירה שתפתה אותה להשיב. לא סיים את המשפט, שתק ואיפשר לאישה להמשיך אותו, טכסיס ידוע של חוקרים, לשתוק, ולגרום לנחקר לדבר) ולהציג  גרסה לא נכונה לדברי ה'.

הנחש הצליח לעורר את סקרנותה, אך לא הצליח לשכנע אותה להפר את הצו, ולכן לבסוף שמר את הפיתוי הגדול ביותר: השתמש ביצר הגדולה הקים באדם וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים.

הבטיח חכמה ותבונה בדומה לאלֹקים. רוצים להיות כֵּאלֹקים? כיוון אל שגעון הגדלוּת הקיים באדם וחווה ובכל אדם.

פיתה את חווה במילים: ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת, תְּמֻתוּן. ה' ברא את האדם בצלמו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, אך הנחש טען שהאכילה תהפוך את האדם לדומה לה': ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  

  רש"י: יהיו כמו אֱלֹקים יוצרי עולמות. ה' אכל מהעץ ועל ידי כך ברא את העולם, והוא לא רוצה שגם אתם תהיו כמוהו. אבן עזרא: הכוונה היא שיהיו כמלאכים.

1. יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע : תהיו כמלאכים להבחין ביו טוב לרע, (תרגום יהונתן).

2. אם לא תאכלו, ה' יברא עולמות אחרים, והם ימשלו בכם, (שם).

3. ה' אכל מהעץ הזה וברא את העולם, וציווה עליכם שלא תאכלו ממנו כדי שלא תוכלו לברוא עולמות אחרים, ולהרוג ולהחיות ולהתחרות בו. שכל אומן שונא את בני אומנתו, (ילקוט שמעוני, בראשית).

אבל דווקא בגלל דמיון זה ה' גרש את האדם מגן עדן. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן  יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.

ב  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן, נֹאכֵל.

חווה פירשה את הזהרת ה' כאמצעי זהירות שלא ימותו. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: חווה הדברנית הוסיפה נופך מִשֶּׁלָהּ: "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", פֶּן תְּמֻתוּן.

רש"י: האישה הוסיפה על ציווי ה', שהרי לא היה איסור לגעת בעץ.

כלי יקר: לא האישה הוסיפה, אלא אדם שציווה את חוה שלא לאכול מהעץ, ציווה אותה כדי לעשות סייג שלא לגעת בעץ.

אוה"ח: חוה אמרה שהסיבה שה' אסר את האכילה מעץ הדעת היא מכיוון שהעץ אינו טוב ויש בו יכולת להמית.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת, תְּמֻתוּן: אמר: "הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמותי".

רש"י: הנחש דחף את האישה אל העץ ואמר לה שכשם שלא מתה בנגיעה בעץ, כך לא תמותו גם באכילה מהעץ.

וכשנגעה בעץ ולא מתה, חשבה שגם האיסור השני, האכילה אינו מזיק. ואף כי האישה התנגדה לדבריו, כבר השפיעו דבריו עליה: אם אין דבר נכנס כולו, נכנס חלקו." (חז"ל).

מי גרם לנגיעת האישה בעץ? זה סייג שסג אדם הראשון לדברי ה', שאמר: "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". לא מסר אדם לחווה כדרך שאמר לו ה', אלא עשה סייג לדבריו: "וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן תְּמֻתוּן." אבות דרבי נתן נוסח א פרק א, ד"ה "איזה סייג שעשה אדם הראשון".

נראה שאדם לא סמך על חווה, והוסיף: וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, מכאן אמרו: "אל יוסיף אדם על דברים ששומע", אם סג אדם לדבריו, אין יכול לעמוד בדבריו.

"טוב 10 טפחים ועומד, ממאה אמה ונופל", (לקח טוב, בר', ג: בבלי, סנהדרין, כט א, בר' ג:ג). 

"כל המוסיף גורע: כשחווה נגעה בעץ ולא מתה, חשבה שגם האיסור לאכול מהעץ, לא נורא. אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע? – שאמרה (בר' ג:ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ,

1. "וְלֹא תִגְּעוּ": "חשבה שאדם אמר לה הכול מפי הגבורה", (הכלי יקר).

2. "וְלֹא תִגְּעוּ": "מכאן שאין אפשרות לשמור על איסור בלי לבנות יחס אישי ישיר.

3. "וְלֹא תִגְּעוּ": זה מה שקורה כשמזהירים את האשה יותר ממה שציווה ה'.

ו. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל,

רש"י: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה ראתה את דבריו ה"נכונים" של הנחש.

אבן עזרא: טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל לפני דברי הנחש היא חשבה שהעץ הוא מר והוא סם המוות. רמב"ן: תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם העץ מוליד את כח התאווה בעיניים. נֶחְמָד הָעֵץ הכוונה היא לחמדה על ידי השכל. התַאֲוָה הוא בעין והחְמָדה היא בשכל.

וַתֵּרֶא מתפרשת גם: מהשורש י.ר.א.

וגם מהשורש ר.א.ת.ה. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב", (תרגום המיוחס ליונתן). הָאִשָּׁה (ראתה) כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל.                                                        

              כִּי טוֹב: דומה למה שראה ה' לאחר הבריאה: "וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי טוֹב".

תאבה דעת, ומבקשת להתנסות במשהו חדש, "וטוֹב".

המרחק לחטא מתקצר: בינתיים התקרבה אל העץ והחלה לשים לב לכמה מתכונותיו והמרחק אל החטא התקצר.

ותרא האישה כי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל,וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, (רק ה' רואה ללבב)וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, (בראשית ג 6).	בדקה בחושיה, נכנעה ליצר האכילה.התרשמה מהאסתטיקה של העץ ונכנעה לו, סקרנות: כי יש בו פוטנציאל אינטלקטואלי.
התרשמות האישה מהעץ.	המסקנות שהסיקה: וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל.

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה": מה ראתה? (ג 6) את הפרי, והופעה מבהילה של מלאך המוות.

ראתה מלאך המוות בא כנגדה, אמרה: "עכשיו אני מתה וה' בורא אישה אחרת ונותנה לאדם. שאם נחיה נחייה שנינו, ואם נמות, שנינו נמות", (ילקוט שמעוני ג 26). מיד:

 וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל (שם ג 6). ראית המלאך הכניסה בליבה יראה פן תמות והאדם יישא אחרת על פניה, (בראשית רבה יט 3). רש"י: הסיבה שחוה נתנה פרי לאדם היא כדי שלא רק היא תמות והוא יישא אחרת.

וַיֹּאכַל": (ג' ו'): וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. (בראשית ג' ו').

כאן מתחילה טרגדיה, על חלום גן העדן שהתנפץ, כי בני הזוג העדיפו ובחרו בידע וגורשו מגן העדן. חוה ואדם העדיפו לשמוע לנחש שאמר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים.

"וַיֹּאכַל" בניגוד לחווה שהתווכחה עם הנחש, ונלחמה נגד הפיתוי לאכול מהפרי, אדם לא התווכח איתה, לא ניסה להניע אותה מלחטוא, לא שאל, לא היסס, לא הפעיל שיקול דעת, לא שאל, ובחר להיכנע לפיתוי,  

חוה חטאה בשוגג, האדם חטא ברפיון, יצרו התגבר עליו. "לא פיתויי חווה הסיתו אותו לאכול מהפרי האסור, אכל, משום שחווה אכלה…שיפוטה הכריע גם בשבילו", (רש"ר הירש, האישה היהודייה, בני ברק, 1979 עמ' י"ח).

פסיבי ואקטיבית: האישה אכלה מתוך בחירה, האדם כי הציעו לו. חווה הייתה אקטיבית, אך הוא היה פסיבי, מיד הסכים, לקח מהפרי ואכלו ואכן הקב"ה הבחין בכך, ונזף בו מפורשות לאחר מכן: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, (ולא בקולי) וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", (בראשית ג יז). "הרי הציווי לבלתי אכול מן העץ ניתן לאדם, הן לאדם שכל ושיקול דעת עצמי, ויכל לסרב לאכול וגם להניא אותה מהחטא", (אבינר ש., בת מלך, תשס"ה, 283).

חוסר תקשורת: "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". כאשר האישה נתנה לאדם את הפרי, לא אמרה מלה, והאדם לקח ממנה את הפרי ולא דיבר.

חטאו בשל חוסר תקשורת ביניהם, לו היו מדברים, הייתה מתבררת מידת הפיתוי והשידול לחטא בדברי הנחש, והתקרית הייתה נמנעת, (שריקי בראשית, חוה אימנו, כ"ז תמוז תשס"ב, סיכום שיעור).

אלימות קשורה באילמות, בחוסר יכולת לפתור קונפליקטים באמצעות שימוש בדיבור.

האישה "עזר כנגדו" של האדם, וזה מורה על שווי זכויות ושוני היבטים.. . בחטאם היה עליהם להיות עזר זה לזו, לו היו מדברים, היה מתברר חלקו של הנחש, בפיתוי האשה.

הוא שמע את הציווי ישירות, אך לא ראה את העץ ממנו אכל, (אלא קיבל ממנה, הרש'ר הירש מאמר ביסודות החינוך ב' 2).

היא לא שמעה את הציווי, אך ראתה את טוב העץ למאכל, את תאוותו ונחמדותו להשכיל.

אדם, רצה מה שחווה רצתה, בלי לבקר מעשיה או את מעשיו, נחוצה שונות מסוימת בין בני זוג שבו יפתח כל אחד שקול דעת עצמאי ומקורי משלו.

גילתה לו סוד הנחש. ולכן, לא היה אדם שוגג, על כן נענש (ראא"ע).

"וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל", הייתה להם אפשרות לאכול מעץ החיים, למה בחרו לאכול מעץ הדעת ולא מעץ החיים? לא ברור אם יכלו לזכות בחיי נצח, אם לא היו חוטאים, או אם היו אוכלים מֵעֵץ הַחַיִּים, שבתחילה הוא גם לא נאסר עליהם.

רק משנהפכו לבני אלמוות הורחקו מֵעֵץ הַחַיִּים: וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.

1. סקרנות ורצון הרפתקני: חוה פעלה מתוך סקרנות ורצון להתנסות בהתנסות מסעירה, נועזת, חדשה; אחרי שאכלה מהפרי, תמימותה הפכה לחסרון.

 2. לא רצתה להמרות את פי ה', אלא העדיפה חכמה על חיים לעד. מתוך רצון להשכיל, ומתוך תאבון לדעת, ולהרבות חכמה. בהמשך אמר ה': "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע". סיפור עץ הדעת סבב סביב ַדַּעַת טוב ורע.

דעה זו נזכרת בכמה פסוקים, כמו: (דברים ל 19): "העדתי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ",

הרע לא היה טמון בעץ, אלא בבחירה המוטעית של האדם. אדם חווה חוויה חדשה רעה של עמל וכאב, בנוסף על הטוב הבלעדי שהיה לו קודם. האכילה מהעץ הביאה עונש, שעזרה לאדם, כמו לילד קטן, להבחין בין טוב לרע. (מדרש תדשא, הידוע כברייתא דרבי פנחס בן יאיר, מאה 12).

מי אשם בחטא עץ הדעת?

לרוב נחשבת חווה לאשמה העיקרית לחטא זה. כך ביהדות: "גורש מן הגן בגלל אשתו", (ספר אדם וחווה ט"ז 5). או "מפני מה ניתן לאישה מצוות נר שבת? ..על שכיבתה נשמת אדם הראשון", (בראשית רבה י"ז ח').

חווה אשמה עיקרית בחטא: לפי הנצרות, בעיקר הקתולית, שהפכה את חווה לאשמה העיקרית בחטא. האשימה את חוה בפיתוי אדם לאכול מהפרי האסור. פאולוס השתמש בספור החטא וטען שבגללו אסור לאישה "להשתרר על האיש".

אולם כאשר קוראים את הכתוב בפרשה, נראה שהפרשנות הנוצרית שהטילה על חווה את מלוא האשמה גרמה לה עוול, וקריאה מעמיקה, מגלה שחווה אינה האשמה העיקרית.

סדר האירועים בבראשית מראה שה' הזהיר רק את אדם לבל יאכל מהעץ.

1. ה' ברא גבר: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים (ב 7).

2. הביאו לגן העדן: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ  (שם ב 15).

3. "וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ, (ב 17),

חוה לא נצטוותה מפי ה' וכשצווה על האדם, עדין חוה לא הייתה בעולם, (אלשיך הקדוש).

4. ורק אז ברא ה' אישה מצלע הגבר: וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; (ב' 22). ה' אסר על האדם לאכול מעץ הדעת, עוד לפני בריאת האישה.

ואם תגיד: אין מוקדם ומאוחר בתורה, הרי: האיסור על אכילת הפרי נאמר בלשון זכר, ביחיד ובמישרים רק לאדם: "לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ולא כפי שה' דיבר לשניהם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ.

גם מהעונש, ניתן ללמוד, כי עיקר החטא היה של אדם, שכן לאחר שכל אחד מהם קיבל את עונשו, שכן כתוב: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם", רק הָאָדָם גורש, וחוה יכלה להשאר בגן, אך הצטרפה אליו מרצונה (הרב שריקי). וגם עונשם היה שווה.

הנצרות התייחסה לחווה, כמו לנשים כולן, כאל דמויות מפתות. האישה מחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים, מאז חברה לנחש השטן". הנצרות ראתה בחטא זה חטא הקדמון ונפילה. לכן הנצרות מעודדת להתנזר מנשים ומעודדת נזירות. (האיגרת הראשונה אל הקורנתיים, 7, 8).

הנצרות ראתה בנזירות צורת חיים אידיאלית שהוצעה עוד ע"י ישו, ואסרה על כמרים לשאת אישה וללדת ילדים, לוותר על הקמת משפחה. בנצרות, הנזירות מסתמכת על:  "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אימי" (תהילים פרק נ"א פסוק ז').

היהדות, בניגוד לנצרות, מתייחסת בחיוב להקמת משפחה, עד שהברכה הראשונה בה בני האדם התברכו, והמצווה הראשונה אותה קיבלו, היא מצוות פְּרוּ וּרְבוּ: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ  וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", (בראשית א 28).

והרי במצוות פְּרוּ וּרְבוּ הצטווה האדם קודם לחטא. פְּרוּ וּרְבוּ היא התשובה המוחצת לגזרת המוות.

היהדות רואה בחיי אישות בין בעל לאישה דבר קדוש, ביהדות אדם מקדש את אשתו: הרי את מקודשת. והנישואים נקראים: קידושים.

למשפחה ולהבאת ילדים לעולם יש חשיבות עצומה ביהדות: עד שחז"ל טענו ש"כל שאינו עוסק בפריה ורבייה כאילו שופך דמים".

התורה ציוותה על הגבר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", (שמות כא 10).

"כל אדם שאין לו אישה, אינו קרוי אדם" (בבלי, מסכת יבמות, סג א).

הנצרות ביססה את התאולוגיה על העובדה שרק אחרי הגירוש מגן עדן כתוב: וְהָאָדָם, יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ. לו אדם הראשון לא היה חוטא, לא היה נזקק לחיי אישות ואדם נזקק לחיי אישות בגלל החטא הקדום.

רש"י סתר את הפרוש הנוצרי, שחיי האישות הם בשל החטא הקדמון, וכי אדם הראשון ידע את חוה רק אחרי שגורש מהגן וטען, כי הניסוח הרגיל בתורה הוא: "וילך אברהם", "ויאמר משה", ופה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" ופירש זאת כ- PAST PERFECT, "קודם שחטא", כלומר שעיבר את אשתו לפני הגירוש מגן העדן. (למרות שזה נכתב לאחר העונש).

"עיקרו של מאמר זה ..לדחות את רעיון החטא הקדום", (אורבך א. א. חז"ל אמונות ודעות י-ם תשכ"ט, 148).

מה עוד שאח"כ הפועל מופיע ראשון: כה וידע עוֹד, אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:  כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל.

בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, היהודים ראו בסיפור גן העדן את העניין הערכי – מוסרי: הבחנה בין טוב ורע. לעומת זאת, הנוצרים קראו לעץ "עץ הדעת", כאשר הפועל "לדעת" בתנ"ך פירושו לקיים יחסים. נוצרים ראו בסיפור זה את גילוי היצר, יצר שמביא רוע ושחיתות לעולם.

הנצרות האשימה את חוה בנפילתו לחטא של כל המין האנושי, וביקרה את חווה בחומרה, וקראה לאקט זה: "הנפילה". לפי הנצרות, זהו החטא שבעטיו נגזרה על כל האנושות מיתה, חיי סבל וטומאה בעולם מקולל.

בכך סותרת הנצרות את האמונה היהודית בבחירה החופשית של האדם. ביהדות אדם יכול לבחור בין טוב לרע: "רשות כל אדם נתונה לו, אם ירצה להטות עצמו לדרך טובה..ואם ירצה להטות עצמו לדרך רעה, (רמבם, פתיחת פרק ה הלכות תשובה).

"האדם יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב על ידו מלעשות טוב", (היד החזקה הלכות תשובה, ה א). "המצב שבו "רשות כל אדם נתונה לו", החל עם האכילה מעץ הדעת..מרגע זה ניתן הכוח לאדם לבחור בין טוב לרע, (מאיר י. צ).       

תיקון החטא לפי היהדות במעמד הר סיני, במתן תורה: הרי על האיסור לאכול מעץ הדעת שמע רק האדם לפני בריאת חוה.

במתן תורה הוּתנה שהנשים תשמענה על כך לפני הגברים, "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב (הנשים), וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (גברים) (שמות יט 3). וכל ישראל: נשים וגברים קיבלו יחד את התורה. "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן. (תלמוד בבלי, שבת קמו א).

האישה חטאה במעשה –  "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל"	האדם בשמיעה: וַיְצַו ה'.. עַל-הָאָדָם.. וּמֵעֵץ הַדַּעַת..לֹא תֹאכַל"
"נעשה" כופר לאישה,	"נשמע" כופר לאדם.

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן: בעץ אשר בתוך הגן חטאו, ובתוך עץ הגן נדחקו להסתתר מה'. מי שבורח מה' נס לתוך עצמו, (פילון כתבים 92).

הנחש הבטיח לאדם ולאשתו כי לאחר האכילה מהעץ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹוקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.בראשית, פרק ג, פסוק ה.

כפי שהבטיח הנחש: לאחר האכילה מעץ הדעת, וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם.. וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; בראשית, פרק ג,פסוקים ז-ח.

וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; 1. מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו ממנה (רש"י עפ בראשית רבה יט יא). ואדע כי התפשטתי מן הצדק אשר לבשני.

2.  אחרי שאדם וחוה התפתו לנחש, נוכחו שהם ערומים, והידע גרם להם להתבייש בעירומם. משנפקחו עיניהם להבין את מעשיהם, באה הבושה והצורך הפנימי להתכסות.

ז וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, קודם התכסו אחד בפני השני בעלי תאנה,

אכילת הפרי עוררה תאוותם. העץ הוליד תאוות, לכן כיסו אדם ואשתו ערוותם (אבן עזרא).

רש"י: הסיבה שתפרו דווקא עֲלֵי תְאֵנָה היא בגלל שהעץ ממנו אכלו היה עץ תְאֵנָה ובדבר שהם אכלו ממנו, בו תיקנו. ושאר העצים מנעו מהם ליטול את העלים שלהם.

אבן עזרא: לא היה זה עץ פרי מוכר לנו, היות ולא היו עצים אחרים מאותו סוג עץ בעולם. הסיבה שלא התפרסם העץ ממנו אכלו היא כדי שלא יכלימו את אותו העץ.

 וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

ספורנו: כיוון שעתה המקומות הצנועים באים למלא בעיקר תאווה, הם ראו שהם צריכים לכסות את הערווה.

ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם;

אבן עזרא בשם ר' יונה: אדם וחוה שמעו את קוֹל ה' והם עצמם הלכו בתוך הגן.

 רמב"ן: ההליכה לְרוּחַ הַיּוֹם היא התגלות השכינה או הסתלקות השכינה.

אבן עזרא: ההליכה של ה' הייתה לפנות ערב, בסמוך לזמן ביום שבו מסתיים רוח היום. ספורנו: ה' הלך לרצון היום, כדי לעשות את הדברים שהיה רצוי לעשות באותו היום.

רמב"ן: כאשר ה' מגלה את שכינתו יש רוח גדולה שנושבת. אמנן, רוח זו לא הייתה רוח חזקה, כדי שהם לא יפחדו.

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.

קודם בקשו להיות כֵּאלֹקים, ועכשיו נאלצו להתחבא מפני אֱלֹקים. "היסתר בית מפני בונהו? (ספר אדם וחוה, ספרים חיצוניים, עמ' ו מסדה תשטז).

ט. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. רש"י: למרות שה' ידע היכן נמצא אדם, שאל אותו אַיֶּכָּה כדי שלא יעניש אותו פתאום, וכך הדבר גם אצל קין, ולהכנס עמו בדברים.

י וַיֹּאמֶר, אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; אבל קודם לא שמע לקול ה' ועכשיו שמע את קול ה'. חטא האדם בזה ששמע לנחש ולא לה'.

וָאִירָא ספורנו: הפחד, כתוצאה מהחטא כמו שבנ"י פחדו לגשת למשה לאחר חטא העגל.

כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.

יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב

הברור: מַה זֹּאת עָשִׂית"? אמר זה לעורר אותו אל התשובה, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו" (ספורנו). 

אדם שמע ראשון את הצו ולכן אחריותו גדולה יותר ולכן נחקר ראשון, ונענש אחרון.

וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל, כנגד: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

"כאן כפר בטובה" (רש"י). את מי האשים האדם בחטאו? את האישה וה'. האדם הוא כפוי הטובה הראשון. (מסכת עבודה זרה). האשים את ה' במקום להודות בחטאו:

"שענה אותו, אתה גרמת לי המכשול הזה שנתת לי אישה"..בזה יחס את אשמתו לקונו, תמורת התשובה שהייתה ראויה שעשה דוד  באמרו: "חטאתי לה", (רמב"ן).

גם חטא, וגם האשים את ה' על שנתן לו את האישה, שהוא ביקש (ספורנו). ההתנצלות חמורה מהחטא, שאם ה' ציווה עליו שלא לאכול מן העץ, איזו אמתלה היא ששמע לקול אשתו? (יצחק דוד, אדם הראשון, 301).

צפה ה' שהאדם עתיד לקרוא תיגר על אשתו, לפיכך לא בראה עד שתבעה בפיו. (בראשית רבא)

אדם לא היה נענש לו לא חירף וגידף, ולו לא היה כופר באשמתו (מדרש רבא).

אדם נכשל יותר בנסיונו לברוח מה', להאשים את זולתו, ולהתנער מהאחריותו, מאשר בעצם האכילה. 3 החוטאים בעץ הדעת לא הכירו בחטאם ולא נטלו אחריות על מעשיהם.

רמב"ן: טענת אדם הייתה שהיות וה' נתן לו את האישה לעזר, חשב שכל מה שהאישה תעשה הוא טוב ולכן כשרצתה שיאכל מפרי העץ – אכלה.

אוה"ח: טענת האדם הייתה שהוא לא ידע שהפרי הוא מעץ הדעת, ולא בדק אחרי מקור הפרי כיוון שסמך על האישה, שהרי ה' נתן לאדם את האישה, ומן הסתם היא אישה טובה.

יג וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לָאִשָּׁה, ספורנו: ה' פנה אל האישה כדי שתחזור בתשובה.

מַה זֹּאת עָשִׂית; רמב"ן: יש כאן טענה כפולה אל האישה.

וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.

האישה הכירה בחטאה והצטדקה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל" (ר' שמעון בן לקיש)

הִשִּׁיאַנִי = "הטעה אותי", או "פיתה אותי" (רש"י).

אוה"ח: הִשִּׁיאַנִי, מלשון נשיאות ראש, דהיינו שהנחש אמר לאישה שעל ידי האכילה מעץ הדעת היא תהיה אישה חשובה.

"היחס בין החטא לעונש": העונש לנחש: יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, בניגוד לאדם וחוה, ה' לא פנה אל הנחש כי שאין טוענין (מעלים טענת הגנה  משפטית) למסית, (בבלי סנהדרין דף כט עא).

רש"י: ה' לא שאל את הנחש מדוע הסית את האישה, כי אין מהפכים בזכות מסית. הנחש היה יכול ללמד על עצמו זכות ולומר שהאישה הייתה צריכה לשמוע לדבר ה' ולא לדבריו.

הנחש נענש ראשון אך נחקר אחרון.

אוה"ח: שלושת העונשים שהוטלו על הנחש הם כנגד 3 דברים שגרם להם:

כנגד הכרתת האדם מהעולם הזה, נכרתו רגליו של הנחש,

כנגד שגרם לסילוק שכינתו של ה', נהיה ארור מכל האדם.

כנגד מה ששלל מהאדם את ההתעדנות בגן עדן, נענש שיאכל עפר כל ימי חייו.

כמו כן, האיבה בין צאצאיה של האישה לנחש היא מדין גואל הדם.

אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה;

ספורנו: יהיה קשה יותר לנחש להשיג את כל תאוותיו כי יילך על גחונו, וממילא המשך הפסוק הוא פירוט לאָרוּר המזוכר בצלע זה של הפסוק.

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ,

אבן עזרא: הכוונה היא שחייו יהיו קצרים ביותר והליכתו תהיה קשה יותר. רש"י: רגליים היו לו ונקצצו.

וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

כלי יקר: הכוונה היא שלא תהיה לו הנאה ממה שיטרוף, או שכל החיות יקללו אותו.

טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: ובאחרית הימים:  וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן, (ישעיהו יא 8). "ונחש עפר לחמו, (ישעיהו סה 25).

 הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  רש"י: יש כאן לשון נופל על לשון.

רמב"ן: בכל יש יתרון לאדם על הנחש, שהרי הנחש מסוגל לגבור על האדם רק מעקבו, אך האדם יכול אפילו לכתוש את ראשו של הנחש.

ספורנו: מי שמתאווה יוליד בסוף התאווה נזק, וזהו הנזק של העקב.

כלי יקר: אם האדם נותן ליצה"ר להתגבר עליו בהתחלה, בראש, אז בסופו של דבר, בעקב, יצה"ר יתגבר עליו. ב. יצה"ר יתגבר בתחילה על האדם עם מצוות של עקב, יצה"ר יפתה את האדם לעבור בתחילה על עבירות קלות יותר.

אדם והנחש חטאו באכילה מפרי עץ הדעת, נענשו בעונש הקשור באכילה.

נחש -מידה כנגד מידה.

פיתה באכילה: בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹוקִים.ערום מכל: עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

נענש באכילה: וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָארור מכל: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, יאכל עפר כל ימי חייו.

 הנחש וְעָפָר תֹּאכַל. והאדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם". עונש הנחש- 1. חטא בחטא אכילה, וניענש באכילה. "לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו. בראשית רבה.

2. חטא בגאווה וראה עצמו מורם מה', ולכן נענש בעונש של השפלה.

 הנחש – התנשא להיות כאלוקים, ולכן הושפל עד עפר.

החטיא חוה באכילה, לכן יאכל הדבר הפחות ביותר: עפר (לפי רדק בר' ג 14).

3. הנחש הוא בן תמותה והשלת העור גורמת לו ייסורים גדולים, והיא אחד מן העונשים שהוטלו עליו. "ה' מפשיט את עור הנחש פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול", (פרקי דרבי אליעזר יד).

4. עד שאכלו מעץ הדעת, היה הנחש ערום מכל החיות, ולאחר שאכלו מהפרי האסור היו בני אדם לחכמים ממנו.

5. יחסי הרעות שהיו קודם בין אדם לבין הנחש נהפכו ליחסי איבה. כל אחד משני הצדדים ישאף להרוג את הצד השני. הנחש ביקש להרוג את אדם ולישא את חוה.

 אמר לו המקום: אני אמרתי תהא מלך על כל בהמה וחיה.  [עכשיו שלא רצית] ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה; עיני הנחש נפתחו, והוא גילה כי כמו עורו, גם עורמתו מושלת והוא נשאר חשוף לעונשו של אלוקים. אני אמרתי בקומה זקופה תלך כאדם [עכשיו שלא רצית] על גחונך תלך; (רצית להתנשא – לכן תושפל), אני אמרתי תאכל מאכל אדם ותשתה [משתאו של אדם עכשיו שלא רצית] ועפר תאכל כל ימי חייך;

	אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה, לכן וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. (תוספתא, סוטה, ד,ה, ובנוסח שונה מעט בתלמוד בבלי, סוטה, ט, ע"ב(.
הציווי.		החטא.	העונש לאישה.	העונש לאיש.
בראשית, ב', ט"ז-י"ז.		בראשית, ג.	בראשית, ג.	בראשית, ג', י"ז-י"ט.
מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו.		ותרא האישה כי טוב העץ למאכל,	ארבה הרבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים.	בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, בזעת אפים תאכל לחם.
		וכי תאווה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל.	ואל אישך תשוקתך,
		ותתן גם לאישה עמה ויאכל.	והוא ימשול בך.
כי ביום אכלך ממנו מות תמות.				עד שובך אל האדמה.
		ותאמר האישה: הנחש השיאני ואוכל.	"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל."

העונש: העונש שה' השית על אדם וחווה מעיד שהוא ראה את שניהם אחראיים לחטא. עונשה קשה כמו עונשו של אדם:

1. אי אמון בין האדם ואלוקיו: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא (בריחה מאחריות).

2. איבה בין בני האדם ועולם החי: וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ.

3. האדם  יסבול בשל עולם הצומח: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ.

העונש לאישה: טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ. חווה נענשה קשה מאד: מידה כנגד מידה– חווה הקרויה "אֵם כָּל חָי", ע"ש החיים שהעניקה, נענשה בתחום האמהות, וקוללה ב- 4 קללות הקשורות לעולם המשפחתי: ט"ז. 1. הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ 2. "בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים", (בר' ג 16), תקבל את פרי בטנך בסבל. 3. וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, 4. וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ. מידה כנגד מידה. פרק ג.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, פרי "טוֹב לְמַאֲכָל",חטאה בחטא אכילה (אכלה מהפרי האסור),התפתתה בקלות לאכול מהפרי האסור,	תלד פרי בטן בסבל.כנגד זה את פרי בטנה תלד בכאבים. בְּעֶצֶב, (בקושי) תֵּלְדִי בָנִים,
פיתתה בעלה,	מעתה הוא ימשול בה. תשתוקק אליו, וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ.

"בתחילת וסתה קשה לה, בתחילת בעילתה, ובתחילת הריונה", (אבות דרבי נתן נוסח א פרק א). ממדרש זה עולה כי למעשה ייסורי ההריון והלידה לא היו אמורים להיות כך מלכתחילה.

קללה זו הטילה על חוה תפקידים נשיים, שונים מתפקידי הגבר, כהריון, לידה והנקה וגרמה שמעמדה יהיה שונה ממעמד הגבר.

"10 קללות נתקללה חוה באותה שעה: נידה, דם בתולים, עיבור, לידה, צער גידול ילדים, משתוקקת לבעלה, והוא מושל בה, (אבות דרבי נתן נוסח א פרק א). והם תיקון לחטא  (בראשית רבה יז).

 אבן עזרא: עִצְּבוֹנֵךְ בשעת ראיית דמים.

ספורנו: עִצְּבוֹנֵךְ לגידול ילדים.

רש"י: עִצְּבוֹנֵךְ, הכוונה היא לתאווה לתשמיש.

אוה"ח: וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ

כנגד 3 דברים שראתה האישה בפרי עץ הדעת, נענשה ב 3 דברים:

כנגד זה שראתה שהעץ הוא טוב למאכל העניש אותה ה' שאפילו בשעת שמחה, כמו לידת ילדים, יהיה לה עצב.

כנגד התאווה של האכילה מפרי העץ אמר לה ואל אישך תשוקתך, כלומר שהאישה אף פעם לא תמלא את תשוקתה.

כנגד ונחמד העץ להשכיל שהאישה רצתה להיות כאלוקים, אמר לה ה' שבעלה ימשול בה.

התיקון:  4 האימהות תיקנו את הקלקול של חווה.

הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ": שרה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה."

"וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ" – ואילו אצל יצחק ורבקה כתוב "ותהי לו לאישה ויאהבנה.

"וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ" – "ויאהב יעקב את רחל".

"בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים" – לאה ילדה ילדים רבים ובקלות.

וְאֶל אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ. התיקון בשיר השירים, שם אומרת הכלה: אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ (ז 11).

3. העונש לאדם: יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

ספורנו: בגלל ששמעת לקול אשתך בכך שהיא ייחסה  לה' שקר וקנאה.

האדם לא שמע בקול ה', לכן כאשר שְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; נאלץ: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ה'.

וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ מילת המפתח: אכַל, חטא באוכל ולכן יהיה עונשו:

אדם קרוי על שם האדמה שעל עבודתה הופקד, לכן נענש בתחום עבודת האדמה":(בר' ג יט:  בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", קולל ב- 4 קללות הקשורות לעולם הפרנסה:

1. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, כל עוד אדם חי, בזעת אפיו יעבוד את האדמה ממנה בא. נוצר מהאדמה ובמותו ישוב אליה. יט עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. לאחר מותו ישוב אל האדמה ממנה בא.

אבן עזרא: עצמותיו של האדם נבראו מהעָפָר. וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב אוה"ח: הכוונה היא שלא רק שהאדם ימות, אלא גופו גם יירקב.

2. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.בְּעִצָּבוֹן נמצאת המלה עץ, חטא בעץ ונענש בעִצָּבוֹן.

בגלל שאכל בקלות מהפרי האסור, ולכן "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", בקושי יוציא פרי מהאדמה.

3.  אדם חטא באכילה, הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? ולכן ישיג אוכל בעצב, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, 4. ה' קילל את האדמה בשלו: "וְאָכַלְתָּ, אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", (בראשית ג 18),

וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; ובבריאה: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח, (בראשית ב' 5).

ספורנו: האדמה תיתן את כוחה רק במקרה ואתה תעבוד אותה.

אבן עזרא: קוץ הוא קוץ גדול ודרדר הוא קוץ קטן.

בעקבות החטא, האדם

1. גורש מגן עדן,

 2. רחק מה',

 3. הפך לבן תמותה

4. נהיה מודע לערומו.

אדם, שמע את גזר דין החמור של ה', וקיבל עליו את הדין. 

תואנה ולא תְאֵנָה: וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (7). אל תקרא עֲלֵה תְאֵנָה אלה תואנה. מצאו להם תירוץ וחשבו שהתואנות = התירוצים, יהיו חגורת ההצלה שלהם. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי.

כא וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹוקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם", ר' מאיר: לא "כותנות עור", אלא "כותנות אור", לבוש מאיר האדם, חיות אינן מתלבשות והלבוש מדגיש את מותר האדם מהבהמה. למרות הכעס, ה' המשיך לדאוג להם.

ספורנו: הכנת הכותנות הייתה ללא שום מאמץ מצד אדם וחוה.

אבן עזרא: הכוונה היא ממש לכותנות עור שעשה ה'.

  ספורנו: הסיבה שה' הלביש את אדם וחוה היא בגלל שאם היו מתלבשים לאחר צאתם מגן עדן, היו חושבים שהם זכו במעלה גבוהה יותר בכך שהם עכשיו מתלבשים.

האם אדם וחוה יצאו נשכרים מחטאם? הרי לא מתו, להפך זכו בידיעת טוב ורע.

רמב"ם שאל: ומפליא הוא שעונשו על מריו, שניתנה לו שלמות שלא הייתה לו, והיא השכל? 

הרמב"ם סבר כי בעקבות החטא האדם לא זכה בשכל, להפך: נשללה ממנו העוצמה השכלית שהייתה לו עד כה..לפני החטא היו אדם וחוה בעלי שכל, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן רק לפי מושגי "אמת" ו"שקר",

האיסור להלך עירום בפרהסיה, אינו איסור הנובע ישירות מן השכל, שהרי מעשה זה כשלעצמו ..אין שום עיקרון לוגי. אבל לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (כנגד ה"טוב" וה"רע"), לא רציונלית, כדוגמת הבושה מן העירום. (מורה נבוכים חלק א פרק ב).

מעתה ישפוט אדם לא לפי אמת ושקר, שהם מושגים מוחלטים, אלא בין טוב ורע, שהם מושגים יחסיים, לפי השכל האנושי. תמיד יודעים מהם אמת ושקר, אבל טוב ורע, מאפשרים גמישות, "רע יחסי".

למה אמר ה' "מוֹת תָּמוּת"? הרי האדם לא מת? אך בגלל חטא זה, האנושות הפכה להיות בת תמותה, ונמנעה ממנה הגישה לעץ החיים. כי רק כאשר חטא נגזר עליו המוות", (אבן עזרא). לא יכל עוד לחיות לנצח כ- ה'.

"החטא הראשון הביא לעולם את המיתה", (אורבך א. א. אמונות ודעות י-ם תשכ"ט, 372). האדם, נזר הבריאה, נברא בצלם אלוקים, ונועד להיות בן אלמוות. אלא שברגע שבחר לאכול מעץ הדעת, נגזר עליו להיות בן מוות". וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

החטא הביא עונש מוות, חווה מעניקה חיים:  חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי".

רש"י. הסיבה שהכתוב הפסיק בקריאת השמות באמצע עם חטא עת הדעת היא מכיוון שהתורה כתבה שהאדם ואשתו היו ערומים ומתוך כך התחיל כל הסתת הנחש, אך המקום האמיתי של פסוק זה הוא מיד לאחר קריאת שמות בעלי החיים.

ספורנו, מיקום פסוק זה  הוא כאן ורק לאחר החטא קרא האדם את שם אשתו בשם חוה, בגלל שעכשיו היא צריכה לעבוד קשה להחיות את ולדותיה כעונש על החטא.

אוה"ח: לפני החטא לא רצה האדם לקרוא לאשתו בשם לרוב מעלתה, אך לאחר החטא, כשירדה ממעלתה, כבר קרא לה בשם.

אבן עזרא: הכוונה היא שחוה הייתה האמא של כל מי שעתיד לחיות לאחר מכן. חַוָּה.. אֵם כָּל חָי, האותיות ו' ו- י' מתחלפות ביניהן.

אוה"ח: האדם קרא לאשתו חַוָּה מלשון חויא, נחש, היות והיא חטאה לאחר שהוסתה על ידי הנחש. אמנם, החיים מיוחסים דווקא אל האישה ולא אל הבעל מכיוון שהאישה מצטערת כשהיא מולידה ילדים.

חַוָּה העניקה לאדם פתרון לגזירת המוות ולחיי נצח – "חווה" = "אֵם כָּל חָי", על שום הגדול בתפקידיה! (האימהוּת)… אבל חווה כשילדה הפכה את בני האדם לאל מוות ביכולת להעניק חיים לצאצאיהם. מצילה מן המוות, נותנת חיים, ובזכותה נעשה האדם בן אלמוות", (רש"ר הירש, בראשית, פרק ג', 20). קודם האשים את אשתו בחטא, ועתה התפאר בה ונתן לה שם של כבוד, שם המבשר על עתידה: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי.

"הבנים: פְּרוּ וּרְבוּ: המצווה הראשונה והחובה הראשונה שהטיל הקב"ה על אדם וחווה הייתה מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ". חווה העבירה מצווה זו מדור לדור לכל הנשים.

התשוקה לילד חוזרת ברבים מסיפורי התנ"ך.

ביקשו להיות כֵּאֱלֹקים – כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע;

   אבן עזרא: דחה פירוש שהכוונה היא לדרך כבוד.

 וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.

רש"י: האדם הוא יחיד בתחתונים לדעת טוב ורע ויש חשש שמא יהפכו אותו להיות אל כמו שאני (ה') יחיד בעליונים.

אבן עזרא: כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לפי מחשבת האדם! שהרי באמת יש הפרש בין האדם לעליונים. אוה"ח: הרצון לאכול מעץ החיים יבוא מהאדם, מכיוון שהוא יודע להבחין בין טוב ורע, וזה מה שיגרום לו לאכול מעץ הדעת. ב. אם האדם היה אוכל במזיד מעץ הדעת, והיה מתחייב מיתה, לא היה עוזר לו שהיה אוכל מעץ החיים, אלא שחטאו של האדם היה בשוגג.

רמב"ן אם האדם היה אוכל מעץ החיים, גם לאחר החטא, היה זוכה לחיי נצח.

ספורנו: האדם, בגלל שהוא יודע להבחין בין טוב לרע, יעזוב את העיסוק בדברים המועילים וכל מה שיעשה זה רק הדברים הערבים.

כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקים, מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד, אֶת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.

כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת הָאָדָם; רש"י: החשש היה שאם האדם יחיה לעולם, הרי שהוא ימשוך את כל הבריות אחריו בכך שהוא יטען שהוא אלוה.

וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אבן עזרא: יש מפרשים: שכְּרֻבִים, דמות נערים, אך לדעתו הכוונה היא לכל הצורות כולם.  הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת היא חרב שנאחזת ביד המלאכים ששומרים על עץ החיים, ולחרב יש שתי פיות, ולכן היא מתהפכת.

שילמו על חטאם בגירוש מגן העדן, והצורך לדאוג לעצמם בעבודה קשה.

האדם פותה לחטא בגן עדן, חטא וגורש ממנו.

וְהָאָדָם, יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ: אדם ואשתו כיסו ערוותם.. כאשר אדם אכל מעץ הדעת, ידע את אשתו, ובעבור עץ הדעת נקרא כן. אבן עזרא: הפועל  ידע את אשתו, נובע מעץ הדעת.

כך יצא האדם בבת אחת מקטנות לבגרות…הוא בבחירתו החופשית הביא על עצמו את כל אלה, (הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות א', עמ' 113). "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת,א',18).

האכילה מעץ הדעת היא מרד הנעורים שלו מרד ההתבגרות.

ה' אסר על האדם, (ב 17).	האישה חטאה, (ג 6).	האדם חטא, (ג 12).
מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע-לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.	וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.	הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.