פרק י'. א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת; וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים, אַחַר הַמַּבּוּל. רמב"ן: התורה הסבירה מדוע נח ובניו (וגם למך) הולידו בגיל הרבה יותר מאוחר ממה שכל הדור ההוא ילד,
בשל המבול, כבש ה' את מעיינם, היות ולא רצה שהם יולידו בנים שיכנסו לתיבה או שיהיו רשעים ויאבדו יחד עם דור המבול.
ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס. ג וּבְנֵי, גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת, וְתֹגַרְמָה. ד וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, כִּתִּים, וְדֹדָנִים.
רמב"ן: זוהי ברכת נח "יֶפֶת אלוקים ליֶפֶת", ליֶפֶת היו מרחבי ארץ גדולים, ולכן בניו יכלו להתפזר בעולם, לעומת בני חם, שהיו קרובים זה לזה, ולא היו להם מרחבים להתפזר בהם.
ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם, בְּאַרְצֹתָם, אִישׁ, לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם. ו וּבְנֵי, חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן.
רמב"ן. התורה רצתה להודיע פה, א. את חסדי ה' על שהציל את נח וצאצאיו מפני המבול.
ב. להודיע מהי סיבת שינוי הלשונות זמן קצר כל כך לאחר זמנו של אדם הראשון, ג. באלו עמים זכו בני שם לעבדים.
רמב"ם: (במורה נבוכים), התורה סיפרה זאת כדי לאמת את חידוש העולם, שהרי אברהם יכל לצוות את בניו ולהעיד להם על זה שנח ראה את המבול (אברהם ונח חיו בתקופה של 58 שנה חופפות) וכן הלאה.
ח וְכוּשׁ, יָלַד אֶת נִמְרֹד; מי היה נמרוד? הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת 1. גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד, אבן עזרא: נִמְרֹד היה גיבור בציד חיות, והיה מעלה את בעלי החיים שצד על מזבחות לִפְנֵי ה'; רשב"ם: לִפְנֵי ה'; היינו בכל העולם.
ספורנו: לִפְנֵי ה'; בא לתאר את גבורתו הגדולה של נמרוד.
2. רמב"ן: נִמְרֹד היה המלך הראשון, (לראשונה המציא והנהיג את מוסד המלוכה) והוא היה עושה מלחמות כדי לכבוש שטחים לממלכתו.
אבן עזרא: נמרוד היה מלך על כל האומות, ובימיו נפלגה הארץ. רמב"ן: נמרוד יצא אל אַשּׁוּר והמליך עצמו עליהם, ולכן ארץ אַשּׁוּר נקראת ארץ נמרוד.
3. רש"י: זה נִמְרֹד שהמריד את כל העולם נגד ה' בעצת דור הפלגה, והיה צד את דעת הבריות בפיו, ומטעה אותם למרוד בה'. כשרצו לתאר אדם שמורד בה' בעזות פנים, שיודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו, היו אומרים שהוא כמו נִמְרֹד.
ספורנו: סיבת המצאת מגדל בבל, אחר כך הייתה, כדי שכולם יעבדו את נִמְרֹד באיזושהי עבודה זרה שנִמְרֹד המציא.
וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; אבן עזרא: אַשּׁוּר היה מבני יפת.
רש"י: לאחר שאַשּׁוּר ראה שנמרוד ממריד את בני אַשּׁוּר נגד ה', הוא יצא משם. ספורנו: בזכות שאַשּׁוּר פנה מנמרוד, זכה לבנות את הערים הללו.
וַיִּבֶן, אֶת נִינְוֵה, וְאֶת רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. יב וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה. יג וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים,
אבן עזרא: מוזכרים כאן שמות הארצות, ובכל מדינה ישבה משפחה אחת שנולדה מזה ששמו מִצְרַיִם. רמב"ן: הנמנים כאן הם שמות הבנים, ולא היה צריך לכתוב היכן התיישבו, כיוון שארץ מצרים היא ארץ מוכרת לכולם, וכל הבנים התיישבו סביבות ארץ מצרים.
וְאֶת-עֲנָמִים, וְאֶת-לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. יד וְאֶת-פַּתְרֻסִים וְאֶת-כַּסְלֻחִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים–וְאֶת-כַּפְתֹּרִים. טו וּכְנַעַן, יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת.
רש"י: הפתרוסים והכסלוחים היו מחליפים את נשותיהם ומהם יצאו הפלשתים.
טז וְאֶת הַיְבוּסִי, וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי יז וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי, וְאֶת הַסִּינִי. יח וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי, וְאֶת הַחֲמָתִי; וְאַחַר נָפֹצוּ, מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי. יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי, מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד עַזָּה: בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה, וְאַדְמָה וּצְבֹיִם–עַד-לָשַׁע
רמב"ן: צאצאי כנען המנויים כאן הם עשרת העמים שהובטחו לאברהם, אלא שחלק מהם השתנו שמותם, ואולי לחלק מהם נולדו בנים אחרים, ואילו שאר הבנים הושמדו,
אולי צידון, בנו הבכור של כנען נקרא כנען, וכנען קיבל את כנען בתור פיקדון לשמור אותה עבור בני ישראל, היות והוא עבדם. כ אֵלֶּה בְנֵי חָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם.
כא וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם הוּא: אֲבִי, כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי, יֶפֶת הַגָּדוֹל,
רמב"ן: התורה מנתה את בני שם אחרונים, כי רצתה לקרב את תולדות שֵׁם לסיפור על אברהם. גַּם הוּא: כי התורה כאילו דילגה על שֵׁם, והיינו יכולים לחשוב שהסיבה שהתורה דילגה על שֵׁם היא בגלל שלא היו לו בנים, לכן כתוב גַּם הוּא.
כב בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם. כג וּבְנֵי, אֲרָם–עוּץ וְחוּל, וְגֶתֶר וָמַשׁ. כד וְאַרְפַּכְשַׁד, יָלַד אֶת-שָׁלַח; וְשֶׁלַח, יָלַד אֶת עֵבֶר.
ספורנו: לשם נולד בן שנקרא עֵבֶר. עֵבֶר היה זה שהיה מנחיל לכולם את רעיון מציאות ה'. אמנם שֵׁם היה הראשון שהתחיל עם זה, אך היה פחות פעיל בכך.
אבן עזרא: שֵׁם היה אבי זרע הסגולה.
כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד, שְׁנֵי בָנִים: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ,
רש"י: העולם התפלג בסוף ימי פֶּלֶג. לא בתחילת ימיו, ולא באמצע ימיו, כי התורה רצתה לומר לנו פחות או יותר באיזה זמן התפלגה הארץ, ואם הכוונה היא לאמצע ימיו של פלג, יש טווח שנים מאוד ארוך שייתכן שהארץ התפלגה באחת מהן.
ספורנו: קרא את שם בנו פֶּלֶג, היות ורצה להסביר מדוע אנשים חיו פחות שנים לאחר דור הפלגה, שהוא בגלל שינוי לרעה במזג האוויר.
וְשֵׁם אָחִיו, יָקְטָן. רש"י: נקרא יָקְטָן על שם שהיה מקטין את עצמו מרוב ענווה ובזכות זה שזכה להעמיד הרבה בנים. כו וְיָקְטָן יָלַד, אֶת-אַלְמוֹדָד וְאֶת-שָׁלֶף, וְאֶת-חֲצַרְמָוֶת, וְאֶת-יָרַח כז וְאֶת-הֲדוֹרָם וְאֶת-אוּזָל, וְאֶת-דִּקְלָה כח וְאֶת-עוֹבָל וְאֶת-אֲבִימָאֵל, וְאֶת שְׁבָא כט וְאֶת-אוֹפִר וְאֶת-חֲוִילָה, וְאֶת-יוֹבָב; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי יָקְטָן. ל וַיְהִי מוֹשָׁבָם, מִמֵּשָׁא, בֹּאֲכָה סְפָרָה, הַר הַקֶּדֶם
לא אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, לְגוֹיֵהֶם.
אבן עזרא: יש טוענים ששֵׁם היה הבכור, ולכן הוא נזכר תחילה במניין בניו, ומניין השנים אינו לפי שנים שלמות.
רמב"ן: שֵׁם היה הבכור בבני נח.
רש"י: שֵׁם היה קטן יותר מיפת, כי כתוב שנח היה בן 500 כשהתחיל להוליד, ואילו על שֵׁם כתוב שהוא היה בן מאה שנתיים אחר המבול.
מכאן, שהיה לנח בן שהיה בן 102 כששֵׁם עוד היה בן 100. והסיבה ששֵׁם הוזכר כאחי יפת ולא אחי חם, כדי לומר ששֵׁם ויפת כבדו את אביהם ואילו חם רק ביזה את אביו.
רש"י: רק האנשים שישבו בקדם, היו בדור הפלגה, כלומר רק בני שֵׁם חטאו בדור הפלגה.
לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.
פרק יא א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, רש"י: לשון הקודש. אבן עזרא: ההוכחה ללשון הקודש, היא משמותיהם של אדם, חוה ופלג.
וּדְבָרִים, אֲחָדִים, רש"י: בעצה אחת. מהי? א. כל מי שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה, נגד ה'. ב. דברים על יחידו של עולם, דברים (חדים) על ה'. ג. אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות (ב"ר).
רשב"ם: דְבָרִים, אֲחָדִים, פרושו שאנשי העולם התיישבו רק במקום אחד, ולא יישבו את העולם כולו, ובנו מגדל כדי שגם מי שייצא ממקום היישוב, יוכל לראות את המגדל מרחוק ולדעת היכן כולם יושבים, והדבר לא מצא חן בעיני ה', כי ה' רצה שיישבו את העולם כולו.
וּדְבָרִים אֲחָדִים, פעמים רבות, כאשר בני אדם שונים מדברים באותה שפה, יש מילים שאינן מובנות לכולם. לדוגמא: גם באנגליה וגם בארצות הברית מדברים בשפה האנגלית, אך ישנם ביטויים מסוימים שאופיניים לניב של האנגלי, השונים מזה של האמריקאי, וכן ההיפך.
בזמן דור הפלגה, כולם דיברו באותה שפה וכולם הבינו את כל המילים. ולכאורה שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, זה דבר חיובי, כי אֲחָדִים, זה מלשון אחדות.
ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; אנשי הארץ נסעו ממקום שנקרא קֶּדֶם, כדי לחפש מקום שיוכל להכיל את כל האנשים.
רמב"ן: בני יפת לא באו מאיי הים אל בקעת שנער, אלא באו מהמזרח. רש"י: נסעו מִקֶּדֶם לתור להם מקום גדול דיו להכיל את כלם, ולא מצאו אלא את שנער.
ספורנו: נסעו מִקֶּדֶם כדי לחפש מקום מרעה כדרך הרועים.
רמב"ן: רק לאחר הפלגה, ה' הפיץ את כל בני האדם, ותחילה הם נסעו יחד מהמקום במזרח, מִקֶּדֶם, מהרי אררט, שם ישבו קודם.
אבן עזרא: נסעו מִקֶּדֶם, מהרי אררט במזרח, שהיו קרובים לאשור, והתקדמו לכיוון מערב. נח ברדתו מהרי אררט התישב שם, וכאשר רבו, נדדו משם עד בקעת שנער.
וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. בקעה שיכלה להכיל את כל אנשי הארץ.
מדוע בחרו לשבת בבקעה? כי מי ההרים זורמים אל הבקעה ויש שם מים ואדמה פוריה להצמיח יבול. אבל בבקעה אין אבני בניין, אבנים יש בהרים, אבל הקבוצה פתרה את בעית המחסור באבני בניין.
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, אנשי הארץ התישבו בבקעה שמצאו בארץ שנער.
ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, רש"י: אומה לאומה, מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען, הָבָה, רש"י: כל הָבָה לשון הזמנה הוא שמכינים עצמן, ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא.
נִלְבְּנָה, אבן עזרא: פעולת עשיית הלבנים. לְבֵנִים, רש"י: שאין אבנים בבבל שהיא בקעה, לכן אנו נטיל לבני מחמר לתוך אש. (בעת העתיקה עיצבו את החמר בצורת לבנה וייבשו אותה בשמש). וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; רש"י: כך עושין לבנים, שורפים אותן.
וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, אבן עזרא: הלבנים היו להם לחומרי בניין במקום אבנים. (ע"י שריפת החמר, נוצרו לבנים חזקות שאתן ניתן לבנות בתים, במקום האבנים שחצבו מההרים.
וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. רש"י: בַחֵמָר השתמשו לטוח הקיר (בטיח). אבן עזרא: החימר היה במקום הטיט.
סטארטאפ ראשון. המצאת הלבנה, ושימוש בה במקום אבן בניה!
ד וַיֹּאמְרוּ, רש"י: אומה אחת אמרה לאומה השנייה, ספורנו: זאת הייתה עצת גדולי הדור כדי להמליך עליהם את נמרוד, אבן עזרא: כל העולם היה דת אחת, ולכן לא נלחמו אחד נגד השני, כי הדתות השונות הן אלו שגורמות שנאה הגדולה.
מה אמרו? הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל,
מה רע בבניית מִגְדָּל? 1. הקצעת משאבים עצומים לבנית אתרים שנועדו לפאר את שם המושל, במקום להפנות משאבים אלו לרווחת העניים וצורכי הכלל.
וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, הבה נבנה לנו עיר בבקעת שנער, ובתוך העיר נבנה לנו מגדל גדול וגבוה, עד שזה ייראה כאילו שראש המגדל בשמים.
מפרשי הפשט (הראב"ע, והרד"ק), אמרו שאנשי הפלגה רצו להשאר מחוברים יחד כי חששו, "פן נפוץ".
רמב"ן: אך אנשי הפלגה היו טפשים, כי איך עיר אחת ומגדל אחד יספיקו לכל בני עולם? או אולי חשבו שלא יפרו ושלא ירבו, וזרע רשעים יכרת?
2. אנשי הפלגה על פי סנהדרין קט, היו מורדים בבורא.
רמב"ן: חטאם היה שקיצצו בנטיעות, ולפי זה הסביר גם את העובדה שלאורך המבול נקרא ה' בשם אלוקים, ואילו בחטא דור הפלגה הוא נקרא בשם אדנות, כי המבול בא בגלל השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות.
מה רע בבנית עיר ומגדל?
המדרש כתב, שאם נפל פועל ונהרג, לא שמו לב לכך, אבל אם נפלה לבנה, או כלי עבודה, הם קוננו על כך.
מי שקרא על בניית המגדלים בדובאי, יודע שאלפי עובדים זרים, שחיפשו עבודה בדובאי, נהרגו בזמן הבניה, אך מכיוון שנהרו עניים רבים לדובאי בחיפוש עבודה, כל מוות נתקל באדישות, ובהחלפת הפועל המת, בעני אחר שמיהר לתפוס את מקומו.
אחרי השואה, הרב מפוניביז' התחיל לבנות את הישיבה וגם את מרתף השואה. בזמן בניית המרתף, נהרגו 2 פועלים, והרב ציווה מיד להפסיק את עבודת בניית מרתף השואה.
עשרות שנים היה המקום נטוש, עד שהחליטו לשוב ולבנותו.
זה ההבדל בין מי שמוקיר את חיי כל מי שנברא בצלם, ובין מי שמתאבל על אובדן לבנה יותר מאשר על אובדן חיי אדם.
פֶּן נָפוּץ, רש"י: אם לא נבנה עיר גדולה, ה' יפיץ אותנו עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ואם נבנה מגדל, ה' לא יוכל להפיץ אותנו עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
כלי יקר: האנשים פחדו שאם יתפזרו, הם יילחמו אחד עם השני, ולכן, רצו להתאחד ולבנות להם מגדל כדי לאחד את כולם תחת אותו מקום. אך כוונתם לא הייתה אחדות אמיתית, אלא אחדות שהיא לצורך רכישת שם טוב, אחדות מזויפת, ומסוכנת, ותוביל למלחמות פנימיות ביניהם, ולכן ה' פיזר אותם.
אבן עזרא: רצו לבנות מגדל, כדי להשאיר להם שֵׁם (זכר, כמו יד ושם) לאחר מותם.
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ, נשים במגדל עבודה זרה, שֵׁם: ספורנו: השֵׁם הוא שהמגדל יהיה גבוה מאוד, וכולם יתפעלו מגובה המגדל, וכך מי שישלוט על המגדל ישלוט על כל העולם.
ה וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת, רש"י: לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו (מדרש תנחומא). אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ,
בְּנֵי הָאָדָם. רש"י: אלא בְּנֵי מי? שמא בְּנֵי חמורים וגמלים? אלא בְּנֵי אָדָם, כי הראשון שכפר בטובה, ואמר: האשה אשר נתתה עמדי…
אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומילטם מן המבול.
ו וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד, רש"י: כל טובה זו, יש עמהן, שעם אחד הם, ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות, וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם,
מה רע בעַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת? דורנו שעוד זוכר את הקומוניסטים ואת הנאצים, יודע שגם שם הייתה שָׂפָה אַחַת, אך מה קרה למי שניסה להביע דעה אחרת? למי שהתנגד לאידיאולוגיה השלטת? הוא מיד הוצא להורג.
הרציחות הכי זוועתיות, והרבות ביותר, בוצעו ע"י אלו שכפו על עמם שָׂפָה אַחַת, השפה שלהם, ומנעו מהאזרחים להביע דעה שונה או מנוגדת לדעת השליט, כהיטלר או סטלין.
וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, מכיוון שכולם מדברים באותה שפה, זה מאפשר להם לבנות את העיר ואת המגדל, רש"י: התחילו לַעֲשׂוֹת; כשרודן מתחיל לכפות את שָׂפָה אַחַת, השפה שלו, וְעַתָּה וכשהרודן מצליח לכפות את השפה שלו על נתיניו, לֹא יִבָּצֵר, מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת! והאם לא ראוי שאני (ה') אמנע מהם לעשות את מה שהם רצו לעשות?
אם לא אתערב, ואמנע את קיום מחשבתם, הם יחשבו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים.
הכלי יקר: ה' אמר שהוא יקיים את תוכניתם, להשכין שלום בינהם, וה' ידאג שיהיה שלום, אלא שה' ידע שדווקא על ידי הפיזור, יהיה יותר שלום.
ז רש"י: בתמיה. הָבָה, מדה כנגד מדה. הם אמרו: הָבָה נִבְנֶה והוא במידה כנגד מידה, אמר: הָבָה נֵרְדָה, רש"י: נמלך בבית דינו, מענותנותו יתירה, והירידה אינה ממש ירידה, אלא ה' בא ללמד לדיינים שכאשר הם מרשיעים את הנידון, הם צריכים לראות את הדין עד הסוף.
ספורנו: וירד ה' לראות, כי באותו רגע, האנשים עדיין לא היו ראויים לעונש שה' יטיל עליהם, אך ה' ידע שבסופו של דבר יגיע להם עונש גדול, זהו נקרא ירידה.
וְנָבְלָה, רש"י: ונבלבל שָׁם, שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ,
אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. אף אחד לא יבין את שפת חברו, והם לא יוכלו לִבְנֹת הָעִיר.
רש"י: מציאות בה הבלבול בשפה גרם לבלבול רב, וכל אחד עשה מה שרצה ללא תיאום, וכך קרה שזה שואל לבנה, וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו.
ויתכן שכלל לא דברו בשפה שונה, אך הפרוד בלב, גרם שאחד ביקש מסמר, והשני חשש שחברו יצטיין בעבודתו ונתן לו טיט, כדי לפגום בעבודת חברו.
ח וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; רש"י: מה שאמרו, "פן נפוץ", נתקיים עליהם. הוא שאמר משלי (י 24) מְגוֹרַת רָשָׁע, הִיא תְבוֹאֶנּוּ – פיזר אותם בעולם. רש"י: ומבקעת שנער, ה' פיזר אותם על פני כל הארץ.
וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. לאחר שה' פיזר אותם, יושבי הארץ נמנעו מלהמשיך ולסיים את בניית העיר.
ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, אבן עזרא: בָּבֶל מורכבת משני מילים: בא + בל, (שם של אל).
כִּי שָׁם בָּלַל ה', שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ; שם גרם ה' לבלבול השפה, ובמקום לדבר בשפה אחת, הם התחילו לדבר בכמה שפות. וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ,
וכי איזו קשה של דור המבול, או של דור הפלגה? אלו חטאו בין אדם לחברו ולא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו! ואלו נשטפו במי המבול! ואלו לא נאבדו מן העולם!
אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר, שפה אחת ודברים אחדים, למדת, ששנואה המחלוקת וגדול השלום.
י אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם, שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי, חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת שָׁלַח יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
יד וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת עֵבֶר. טו וַיְחִי שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. טז וַיְחִי עֵבֶר, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת פָּלֶג. יז וַיְחִי עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
יח וַיְחִי-פֶלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-רְעוּ. יט וַיְחִי-פֶלֶג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-רְעוּ, תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כ וַיְחִי רְעוּ, שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-שְׂרוּג. כא וַיְחִי רְעוּ, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שְׂרוּג, שֶׁבַע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
כב וַיְחִי שְׂרוּג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת נָחוֹר. כג וַיְחִי שְׂרוּג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
כד וַיְחִי נָחוֹר, סבא של אברהם אבינו, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת תָּרַח, אביו של אברהם אבינו. כה וַיְחִי נָחוֹר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
כו וַיְחִי תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת 1. אַבְרָם, אֶת 2. נָחוֹר, שמו כשם סבו, 3. וְאֶת הָרָן.
כז וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח, זהו ספור צאצאי תרח.
תֶּרַח הוֹלִיד 3 בנים: אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן, וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט, לוט היה נכדו של תרח, הבן של הרן, ובן אחיו (היתום) של אברם. כח וַיָּמָת הָרָן, (אחיו של אברם)כשאביו תרח עוד היה חי, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים ומת באותה ארץ שבה נולד.
עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, רש"י: בחיי אביו (ב"ר) ויש אומרים שע"י אביו מת, איך? שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו נמרוד לכבשן האש, והרן ואמר בלבו: אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם, אמרו לו להרן: משל מי אתה? אמר להם הרן: משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש, ונשרף. וזהו אוּר כַּשְׂדִּים.
אבן עזרא: נראה שהשם המקורי של אוּר כַּשְׂדִּים היה אחר (שהרי כשדים היה מבני אברהם), אלא שמשה כתב את השם שהיה מקובל בימיו.
רמב"ן: אוּר כַּשְׂדִּים אינה מולדתו של אברהם, כי אור כשדים השתייכה לבני חם, ואברהם היה מבני שם. אברהם היה עברי, מעבר הנהר, ולא מאוּר כַּשְׂדִּים, וכתוב: ויגד לאברם העברי, (להלן יד יג).
תרח עצמו היה בחרן, ולא באוּר כַּשְׂדִּים. אברהם נולד בעבר הנהר, בארץ ארם, שם נמצאת גם העיר חרן.
ארם נהריים נמצאת בין הפרת לחידקל. אך, כאשר תרח התחיל ללכת לארץ ישראל, עבר דרך אוּר כַּשְׂדִּים, שם נולד הרן, בנו הקטן.
ומסופר, כי בצאת תרח מאור כשדים לקח אתו רק את אברם בנו, ולוט בן הרן בן בנו, ושרי כלתו, ונחור נשאר בארץ כשדים.
בשם הרמב"ם (במורה נבוכים): אברם שנולד בכותא חלק על העבודה זרה שהיו עובדים שם, והמלך שם אותו בבית הסוהר, ולאחר מכן פחד המלך שאברם ישכנע את תושבי ארצו שלא לעבוד ע"ז, וגרש את אברם לארץ כנען עם כל הונו.
עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בכל מקרה יש לומר שנעשה לאברם נס באוּר כַּשְׂדִּים: או נס גלוי שהוא ניצל מהאש, או נס נסתר שה' נתן בלב המלך להציל אותו ולהוציא אותו מבית הסוהר.
רמב"ן: לאחר שאברהם ניצל מאוּר כַּשְׂדִּים, רצו תרח ואברהם להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשון המלך ההוא ועמו, ולפתוח דף חדש במקום שבו העם מדבר באופן שונה לגמרי מהעם באוּר כַּשְׂדִּים, עם שונה לגמרי.
תרח ואברהם הגיעו לחרן והתעכבו שם, ושם אמר ה' לאברהם ללכת לכנען. בהסבר אוּר כַּשְׂדִּים כתב הרמב"ן שבגלל שאברהם הוא העיקר, נקרא הדבר שגם תרח יצא מאור כשדים.
ואמר ה' לתת לו את הארץ הזאת לרשתה, כי מעת הוציאו מאור כשדים, היה הרצון לפני ה' שיתן לו את כנען, ותרח אביו ואברהם חשבו מן היום שנצלו, שימשיכו לארץ כנען.
ויצאו מאור כשדים ויבאו עד חרן, ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו קודם, ללכת ארצה כנען, ועזב אביו, שמת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו לכנען.
בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים. אולי מותו של הרן, בְּאוּר כַּשְׂדִּים, דירבן את תרח אבי הרן ואברם, לעזוב את אור כשדים, מקום שבו חווה אבל, צער וכאב. יתכן שרצה להשאיר את הזכרונות הכואבים, ולהתחיל מחדש במקום אחר.
כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים:
1. הרן, אח אברהם הגדול מת, והניח בן: לוט, ושתי בנות: מלכה ויסכה. נחור אחיו נשא לאישה את מלכה, כדי להעמיד שם לאחיו המת. אברהם אימץ את היתום: לוט, אך לא נשא את יסכה, למרות שהיה חסוך בנים, כדי לא לפגוע בשרה.
2. דעה 2: יסכה בת הרן אח אברם. מלכה הבכורה הייתה צריכה להינשא לאברהם ושרי לנחור, אך שרי היא יסכה, שהייתה ראויה לאברהם, לכן ההיפוך, ונחור נשא את מלכה.
שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם, שָׂרָי,
וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה, אבן עזרא: שם אשתו של נחור היה מִלְכָּה, והטעם שהזכיר את שם אשת נחור הוא, כדי לייחס את רבקה. בַּת הָרָן, מִלְכָּה, הייתה בת הרן, שהיה אביהם גם של מִלְכָּה וגם של יִסְכָּה. אברם ונחור התחתנו עם האחייניות שלהם: נחור עם מִלְכָּה, ואברם עם שרי, ששמה היה גם יִסְכָּה, ושניהם היו בנות הרן (אחיו), שהיה אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.
רש"י: יִסְכָּה זו שרה, יִסְכָּה: שסוכה ברוח הקודש.
לשון נסיכות, (וכן הוא סנהדרין לט להדיא) כמו, שרה לשון שררה.
"שהכול סוכין בה." = הכול מסתכלים בה מפני יופייה, וסחים ביופייה.
שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם, שָׂרָי. הרחיבה את השפעתה מחוץ למשפחה. הייתה "עזר כנגדו", אמיתית לבעלה.
אבן עזרא: דחה את השיטה האומרת ששרה הייתה ממש אחותו של אברהם .
ל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אבן עזרא: העקרות הייתה אצל שרה, ולא אצל אברהם, היות ואברהם הוליד את ישמעאל ואת בני קטורה.
אֵין לָהּ, וָלָד. אולי גם העקרות של שרי דחפה אותם לעזוב את אור כשדים, בבחינת "משנה מקום משנה מזל". אוה"ח: ההליכה לכנען הייתה כדי לעשות שינוי מקום, כדי שיולידו ילדים. אברבנאל: אברהם עקר..לכן התעורר לצאת משם..ללכת לכנען,
ספורנו: תרח ואברהם יצאו לכנען (הארץ הנבחרת) וכבר אמרו חזל: אווירה של א"י מחכים. והמבול לא היה שם (הארץ היחידה שלא הוזק אווירה במבול).
תרח לא השתדל עד הסוף לקנות חכמה, ולכן נעצר בחרן, אך לוט כן נדבק זמן מה במטרה להגיע לכנען, ובזכות זה זכה לחלק ממתנותיו של אברהם.
3 סיפורי הליכה לארץ כנען. במסע הראשון תרח התכוון להגיע לכנען, ו"נתקע" בחרן.
לא וַיִּקַּח תֶּרַח לקח איתו, אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת לוֹט נכדו, בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; רש"י: ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי. תרח ואברם עזבו את אור כשדים והתכוונו ללכת לכנען, יחד עם לוט ושרי.
למה החליט תרח לעזוב את אור כשדים?
1. הרן בנו מת. 2. שרה כלתו עקרה. 3. ואולי המצב כלכי גם היה קשה.
האם תרח החליט לעזוב את אור כשדים לפני שה' ציווה על אברהם: לך לך?
רדק: אחרי שה' ציווה (רק) על אברהם: לֶךְ לְךָ. ותרח נתרצה לדבר אברהם, ויצא עמו… ולקח לוט עמו.. נחור לא רצה לצאת.. כשהגיעו לחרן, תרח בחר לשבת בה, שהיא על הספר וקרובה לכנען. כדי שיהיה קרוב לאברהם. כשתרח מת, המשיך אברם במצוות ה' לכנען.
אברבנאל: תרח ומשפחתו התעכבו בחרן.. אז ציווה ה' על אברם להמשיך מארצו ומולדתו.
חזקוני: תרח יצא עם אברהם לללכת לכנען כי היה מזרע שם, ולהם נתנה הארץ.. ויצאו איתם לוט ושרי שהיו אח ואחות …יצאו מאור כשדים במצוות ה', ותרח.. מת בחרן.
וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, רמב"ן: בעבור כי אברם נכבד מאביו, וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו, אמר הכתוב: וַיֵּצְאוּ אִתָּם. ואף על פי שאמר וַיִּקַּח תֶּרַח, אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם, כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו.
אמנם תרח הוא שיזם את היציאה, אך כיוון שאברהם הוא העיקר בהליכה, נחשב הדבר שלוט ושרה יצאו עם תרח והן עם אברהם.
הציווי: לֶךְ לְךָ, היה בעת שהם התעכבו בחרן, בדרך לארץ כנען.
רש"י: בְּחָרָן, הנו"ן של חרן הפוכה, לומר לך, שעד אברם, היה חרון אף של ה' בעולם.
וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן, עצרו בחרן, למה תרח עצר נעצר בדרך לא"י? כי מצא שם פרנסה.
אחר כך אברהם הסכים לעזוב מקום מצליח מבחינה כלכלית וללכת אל הלא נודע. רק כאשר ה' נגלה אליו בשכם ידע שהגיע אל הארץ הנכונה.
אמנם תרח חי עוד שישים שנה לאחר פסוק זה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם?
אלא שהתורה כתבה על מיתת תרח כדי שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו, לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים.
רמב"ן הקשה על מה שכתב רש"י בעניין שתרח עדיין לא מת: הרי בכל התורה, אנחנו רואים שהתורה כותבת על מיתתו של האב, למרות שבפועל הוא עדיין לא מת, כדי להמשיך עם סיפור מעשי הבן? ותירץ על כך שבגלל שהלשון אצל תרח שונה מהלשון שבכל בני שם, שאצל תרח מוזכר וימות, הרי ששינוי זה גרם לחז"ל להסביר את הסברו של רש"י.
וכן, התורה התחילה כבר לספר על אברהם, בניגוד לשאר התורה, שם התורה ממתינה מלספר על חייו של הבן עד לאחר שהתורה סיפרה את מיתת האב.
אוה"ח: צמידותו של תרח לאברהם היא שגרמה לו לאריכות ימים גדולה יותר. ב. העובדה שאברהם עזב את תרח, ולא המשיך לכבד אותו, שהרי תוספת שנותיו של תרח היא בזכות אברהם, וממילא לא יתחייב אברהם על אי כיבוד תרח בהארכת שנותיו.
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. רש"י: לאחר שיצא אברם מחרן, ובא לכנען ושהו שם יותר מ 60 שנה שכתיב, ואברם בן 75 שנה בצאתו מחרן, ותרח היה בן שבעים שנה, כשנולד לו בנו אברם.
לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח.
המסע השני לכנען: פרק יב, א וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא ה', אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. ט וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.
ה' ציווה על אברם: לֶךְ לְךָ (אתה) מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, ואברהם לקח איתו את בן אחיו. בספר בראשית למשפחות רבות יש אח טוב ואח רע. אך את אברהם לא ליווה לא"י אחיו, כי אם בן אחיו: לוט.
המסע השלישי לכנען:
נשיאת עינים: | י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, | יד וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם…שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. |
| ראית הארץ: | כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. | טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם. …כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה. |
| התישבות: | יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט, אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו. | יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: |
| יחס לה': | וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל, עַד סְדֹם יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים לַה', מְאֹד. | וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה'. |
פרק יג נועד לחדד את השוני בין אברהם ולוט. א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. בספור הראשון לוט מופיע לפני שרי, בסיפור השני אחרי שרי, ובשלישי הוא מופיע אחרי הרכוש, אולי כי מה שהפריד בינהם זה הרכוש.
ב וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל, וּבֵין הָעָי. ד אֶל מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם ה'. (בפסוקים ג' ד' לוט לא מוזכר. אולי לא התענין בזבח, או כי לא השתתף עם דודו בזבח).
ה וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ, אֶת אַבְרָם: הָיָה צֹאן וּבָקָר, וְאֹהָלִים. ו וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. (אולי הריחוק גם בשל כסף וגם ריחוק נפשי) ז וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.
"אברהם אבינו ושרה אמנו".
פרק יב א: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ, רש"י: להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם.
ר' נתן תלמידו של ר' נחמן מברסלב: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, = "לך אל תוך עצמך".
מֵאַרְצְךָ, רש"י שאל: והלא כבר יצא משם עם אביו, ובא עד חרן? אלא כך אמר לו הקב"ה: התרחק עוד משם וצא מבית אביך.
אבן עזרא: הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים, ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם.
מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, רמב"ן: חרן היא ארצו, (של אברם) ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם. וכך אמרו בבראשית רבה: (לט ח) לך לך, אחת מארם נהרים, ואחת מארם נחור.
מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה, ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה.
אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. רש"י: לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, כיוצא בו (בראשית כב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכיוצא בו (שם).
רמב"ן: היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז נתקיים, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
ומה שאמר: וַיֵּצְאוּ .. לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן לא להתישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחילה בצאתם מאור כשדים, כי היה תועה כשה אובד:
ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ירמוז לו על ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת.
ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, רש"י: הדרך גורמת ל 3 דברים, ממעטת פריה ורביה, ממעטת את הממון וממעטת את השם. לכך הוזקק ל 3 ברכות אלו שהבטיחו על בנים, על ממון, ועל השם.
וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, וַאֲבָרֶכְךָ – בממון, ב"ר. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; רש"י: זהו שאומרים אלהי יעקב.
יכול יהיו חותמין בכולן? ת"ל: וֶהְיֵה בְּרָכָה, בך חותמין ולא בהם.
וֶהְיֵה בְּרָכָה. רש"י: הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי. ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ, ב"ר.
רמב"ן: וֶהְיֵה, בְּרָכָה. אתה תהיה הבְּרָכָה, אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלוקים כאברהם". והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד. או ונברכו בך, שיהיו מבורכים בעבורו.
והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה: עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים.
ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
רש"י: פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא וזה מוכיח (בראשית מח) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן.
ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ
וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. שרה הסכימה ללכת בעקבות בעלה, לעזור לו ולנדוד בעקבותיו. שרה הלכה אחרי בעלה, מארצה וממולדתה לכנען, ומשם הלכה אחריו ברעב למצרים, ואח"כ לגרר, למרות שמקומות אלו היו מסוכנים לה, הסכימה להעמיד פנים שהיא "אחות אברהם", כדי לגונן עליו.
וַיֵּט אָהֳלֹה. רש"י: כתיב אָהֳלֹה, כי אברהם העמיד תחילה את אוהל שרה, "כל כבודה בת מלך פנימה". "בתוך האוהל". ב"ר.
חוה הייתה = אם כל חי. שרה הייתה = אם כל היהודים.
שרה הדגישה את היעוד האמהי של האישה. הראשונה באימהות שדאגו לבניהןל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. עקרה – היחסים בין אברהם לשרה: בהצגה הראשונה של שרה היא מוצגת כאישה עֲקָרָה: העובדה שלא היו לשרה ילדים, לא פגמה ביחסיה עם בעלה. היה לה מעמד מיוחד תוצאה מיוחדת של אישיותה העצמית", (ע,. שטינזלץ נשים במקרא 8).
וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וכי אברהם עושה נפשות? אלא מי שמגייר, מעלין עליו שכר כאילו בראו, רש"י: שהכניסן תחת כנפי השכינה.
עָשׂוּ = לא רק דברו, אלא שרה גם האכילה והשקתה.
שניהם פעלו למען אותה מטרה. הם לקחו על עצמם תפקיד דתי ורוחני,
אברהם גייר את הגברים ושרי גירה את הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו). לשניהם אותו תפקיד. לא רק נשואים, אלא צמד אנשים הפועלים יחד, צוות של מנהיגים, שותפים שווי זכויות (לפי רש"י). ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם.
שרה לקחה על עצמה שליחות רוחנית, היא וצאצאיה יגאלו את העולם מהאלילות ויבראו עדה המאמינה בה'. אברהם כיבד אותה, ונזקק לעצתה ולהדרכתה.
כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: שרה יכולה להחליט בעצמה, והיה לה מעמד עצמאי. זו זכות אך זו גם חובה. לפעמים שרה יזמה וקרה שאברהם הצטווה ע"י ה' לשמוע בקולה.
ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, רש"י: נכנס לתוכה, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, רש"י: להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם, כשחלק נח את הארץ לבניו שכם נפלה בחלקו של שם שנאמר (בראשית יד) ומלכי צדק מלך שלם, לכן, ויאמר אל אברם: לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם.
ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:
עַד מְקוֹם שְׁכֶם, רמב"ן: שכם בן חמור על שם עירו נקרא. אחד המקומות המרכזים, שם הטיף לאמונה בקל אחד. אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי זה המקום אשר כבש יהושע בתחלה: ויתכן שהזכיר והכנעני אז בארץ, כי אברם בא בארץ כנען, ולא הראהו ה' הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו, ולכן לא בנה מזבח לה', ובבואו במקום שכם, באלון מורה, נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.
עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; רש"י: הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה. רמבן: ושם הר גריזים והר עבל בשכם וקרוב לירדן, שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ. אבל "אלוני ממרא" הוא מקום אשר הוא בארץ חברון רחוק מן הירדן:
וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ, רש"י: היה הולך וכובש את א"י מזרע שם.
ז וַיֵּרָא ה', אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו, רש"י: על בשורת הזרע ועל בשורת א"י.
רמב"ן: הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה. נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש.
ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם רש"י: אהלו, הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל, רש"י: במזרחה של בית אל נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מים,
ט וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. רש"י: לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים (פי' ירושלים היתה באמצע העולם וסוף ארץ ישראל כן פי' בישעי') שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של א"י הר המוריה שהיא נחלתו, בב"ר.
בֵּית אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', רש"י: נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. רמב"ן: פירש אונקלוס שהתפלל שם. והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, (מטיף לאמונה בקל אחד) כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות.
