שרה ו"הגר" – היו מכשולים רבים בדרך להגשמת הבטחת ה' לתת לזרעו של אברהם את הארץ. שרה היא האשה הראשונה בתנך המתוארת כעקרה. שרה, רבקה, רחל, חנה ואשת מנוח שבניהן הפכו למנהיגים היו תחילה עקרות ולידת בנם מתוארת כנס.
שרה עקרה: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; "הגר". טז 1 האבות היו עקרים כדי שיהיו פנויים להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה.
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ. הבעיה: לשרי אין ילדים. רש"י: מכאן שמי שאין לו בנים אינו בנוי אלא הרוס.
"ותהי שרי עקרה, אין לה ולד." לכאורה יש פה כפילות: אם היא עקרה, ודאי שאין לה ולד. הכתוב ביקש לומר לנו שוולד גשמי לא היה לה, אך ולדות רוחניים רבים היו לה: אלה הגרים של כל הדורות (האר"י ספר הגלגולים).
כל עם ישראל הוא מצאצאיה וכן הגרים שהצטרפו אל העם.
ולמה נתעקרו האימהות? שהקב"ה מתהווה לתפילתן, (ר סורוצקין, אזנים לתורה פ"ט). (ב"ר מה 4).
אברהם הגיע לא"י בגיל 75, ושרי הייתה בת 65. עשר שנים גרו בארץ ועדין לא היו להם ילדים. "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו פטור מפרו ורבו… ואין ישיבת חוץ לארץ עולה במנין".
3 פעמים נתבשר אברהם ש"יעשה לגוי גדול", ועדין היה חסוך ילדים. אברהם לא ניסה לקחת אישה שניה. למה?
1. אולי כי חיכה שה' יקיים את הבטחתו משרה,
2. אולי אהב את אשתו ולא רצה שאישה האחרת תהיה צרה לה.
3. אולי חשב שלוט בן אחיו ירש אותו, או שהשלים עם כך שאת רכושו ירש אליעזר.
4. אולי השתוקק לבן, אבל חיכה ששרה תיזום את הבאת האישה השניה.
חרפה: עקרות נחשבה מאז ומתמיד, ולפעמים עד ימינו, כחרפה, ולפעמים העקרה, והסובבים אותה, ראו בעקרות עונש על מעשיה, או עדות לכך, שבעיני ה' אינה זכאית לילדים.
הרגישה אשמה: עד לעניין העקרות, שרה הייתה פסיבית, אפילו בירידה למצרים קיבלה בהכנעה את בקשת בעלה. אבל ברגע שזה נגע לילד, היא הפכה לאקטיבית.
מי אינו משלים עם העקרות? כמו תמיד: האישה.
נסיון לפתרון בעית העקרות: אם פונדקאית בשם הָגָר. (פרק ט"ז פסוקים א-י"ז) וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית. וְלָהּ, לגבי שרה הייתה הגר שפחה, אך מצד עצמה הייתה ראויה להיות גבירה.
רש"י: הגר הייתה בת פרעה מלך מצרים. וכאשר פרעה ראה את הניסים שנעשו לאברהם, אמר "מוטב שתהא- בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בארמון אחר." (ב"ר. מה, א).
מדרש אחר: הגר ראתה את הנגעים שבאו על בית אביה והעדיפה להיות שפחה בבית אברהם מאשר נסיכה בבית המלכות המצרי.
באותו מעמד התהפך מעמדן. שרה שנלקחה לבית פרעה הוחזרה לבעלה וחזרה להיות בעלת הבית והגר בת פרעה הפכה להיות שפחתה.
וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר: פרוש שמה:
1. בארמית – הָגָר – "מכרתיך", שנמכרה ע"י אביה לאברהם.
2. הָגָר התגוררה כגרה=כזרה, בבית אברהם.
3. הָגָר – גיורת בבית אברהם.
ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה: שרה חששה שהיא אינה ראויה לילד, שה' עצמו מנע ממנה ילד. שמשהו בה לא בסדר.
הִנֵּה, ספק שרוצים שלא יתקיים, "פן", ספק שרוצים שיתקיים. "אולי", יש ספק ורוצים שיתקים, "פן", יש ספק ורוצים שלא יתקים.
בתקופה שבה לא היה כל מעמד לאישה, שרה החליטה להשפיע על העניינים בתחום בו אישה יכלה להשפיע, והציעה לבעלה: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה, השתמשה במתן הגר לבעלה, וקבלת "צרה" לביתה, כדי להשיג לעצמה בן וחנינה מהקב"ה.
אִבָּנֶה, – בנין שלם. אבן עזרא: אִבָּנֶה היינו מגזרת "בן". ב. האב הוא כמו יסוד לבניין, לבן.
בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, שרה הבליגה על הקנאה, על האנוכיות, על בלעדיותה והעלתה את מעמדה של הגר, ממעמד של שפחה, למעמד אשתו השנייה של בעל הבית. אבל אח"כ נאלצה לבקש מבעלה: "גרש האמה הזאת".
בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי.. שרה יזמה והציעה את אמתה לבעלה, היוזמה והבצוע שלה. שרה ביקשה לתת לאברהם את הגר, למען עצמה: אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה.
אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. אולי בנה יהיה כמו הבן שלי.
למה נתנה שרה את הגר לבעלה?
1. המלבי"ם: "שרה התיראה שאברהם ישא אישה אחרת כדי ללדת בנים…וטוב לה שיקח את אמתה, שבן הנולד לה, אמת שרי, וחשבה אולי ישתנה מזלה לטוב.
2. רש"י: בזכות שאכניס צרתי לביתי", ה' יגמול לי בבן משלי. ביקשה לזכות בזכויות ולהיזכר לטובה, בזכות נתינת שפחתה.
3. שרה העקרה, בקשה להבנות משפחתה, קיוותה לגדל את הילד שייוולד לאברהם והגר כבנה, ולהחשב לאמו.
4. אברם ושרי פעלו כצוות, כדי להמשיך את מורשתם על אף הבושה בעקרות והקושי הנפשי.
5. ספורנו: קנאת הירך תעורר הכוח…פרוש פסיכולוגי.
תיקווה: ההצעה לתת לבעלה את שפחתה, הגר, מעידה על אמונתה בקשר העמוק שבינה ובין בעלה.
וכן על הרגשה עמוקה של בטחון ושל קשר אישי בינה ובין בעלה, שאינו נשען רק על ילדים.
הגר שפחת שרה הפכה להיות אישה לאברהם, (בראשית רבא מה).
רש"י טען ששרה בקשה שה' יראה את ייסוריה, מכך שהיא תראה את אמתה הרה לבעלה, ובזכות זאת, ירחם עליה ויזכה אותה בבן. שרה חשבה שהקנאה באהבה שתקבל הגר מאברהם תחזיר לה את כוחות הנעורים, ואת היכולת ללדת, (ספורנו). מצד שני שרה קיוותה שהיא תחשב לאם הילד, (כרחל שנתנה את בלהה ליעקב).
בעל היה רשאי לקחת לעצמו אישה נוספת, אם הראשונה לא ילדה לו, אבל אשתו יכלה להציע לו פתרון אחר, שילד לאמתה, והילד יהיה שייך לו ולה. האמה לא תהיה שוות זכויות וזה עדיף לבעלת הבית, וכשהילד יוולד הוא יהיה של הגבירה ולא של השפחה.
אימוץ מתועד לראשונה בתקופת תחותמס ג' (השושלת ה18-), אך זה היה כנראה נוהג קדום הרבה יותר. (במצרים הפרעונית – בעיית בן יורש: תפקידה הראשון במעלה של אישה נשואה היה לספק לבעלה בן יורש. לידתו של בן זכר היה אירוע של התרגשות רבה ביותר.
שכן משמעות הדבר הייתה, שבבא העת יהיה מי שימלא את התפקיד הראשי בטקסי הקבורה במצרים ושיבטיח חיי נצח לאביו ואמו. אישה שלא יכולה הייתה ללדת בן זכר הייתה במצב מאד לא נעים. הפתרון המקובל ביותר במקרה כזה היה לספק לבעלה פילגש, בדרך כלל שפחה, ולאמץ את הבן שהיא תלד (או את כל ילדיה).
| שרה | הגר |
| עקרהעבריהבעלת הבית,זקנה,בעלת רכוש. | פורייה,מצריה,שפחה של בעלי הבית,צעירה,חסרת כל. |
יחסי שרה והגר: הן לא דיברו ביניהן, כל השיחות התנהלו דרך אברהם. אור החיים: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, הגר נשארה שפחה, אחרת הייתה אומרת: בא נא אל הגר". שרה קראה לה "אמה" או "שפחה" ולא קראה בשמה. (השתמשה בה כאם פונדקאית. לפי החוק הבבלי בן האמה שייך לשרי. להגר לא היה זכות סירוב לנישואין או להעברת בעלות הילד לאדוניה.)
שרה והגר: ספורי נשים רבים מופיעים בצמדים: שרה והגר, רות ונעמי, חנה ופנינה, רחל ולאה, בנות לוט. ההבדל בין אישה ראשונה, כשרה, ובין אישה שניה או פילגש, הוא בזכויות הירושה, רק בן הגבירה יורש.
שרה יזמה והציעה את אמתה לבעלה. היוזמה והבצוע שלה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. למה שמע אברהם בקול אשתו? רש"י: כי ידע שרוה"ק מדברת מגרונה של שרה.
ספורנו: אברהם התחתן עם הגר רק כדי לקיים את בקשת שרה ולא בגלל תאוותו.
רמב"ן: למרות שאברהם התאווה לבנים, לא עשה אברהם דבר ללא דברי שרה, וגם עכשיו, כל כוונתו הייתה רק לשמוע אל דברי שרה.
אחרי שכתוב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי, מתבקש שיהיה כתוב: "וייקח אברהם את הגר", אבל בפסוק ג' כתוב: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה.
"להודיע שלא מיהר אברם לדבר, עד שלקחה שרי את הגר ונתנה אותה בחיקו". וזה בניגוד לכך שכשה' ציווה עליו בעקדת יצחק, לעקוד את בנו, כתוב: "וישכם אברהם בבוקר". ופה אברהם לא מימש את הרשות שקיבל משרה, עד ששרה נתנה לו את הגר.
הרמב"ן: למרות שנכסף לבנים, "ואנכי הולך ערירי", לא לקח עוד אישה, וכששרה יזמה, לא לקח בעצמו את הגר, וחיכה עד ששרה לקחה את הגר ונתנה בחיקו. וַתִּקַּח שָׂרַי הביאה לו אותה בעצמה. ב. הדגש על כך ששרה היא אשת אברהם בפסוק היא כדי לומר ששרה לא התייאשה מאברהם והיא עצמה לא הרחיקה את עצמה מאברהם.
כששרה הציעה להגר להינשא לאברהם, אמרה: אשריך שאת מתחברת לגוף קדוש זה (ב"ר, מה ג). העלתה את מעמד הגר, משפחה לאשת בעל הבית, אברם.
מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; רש"י: הסיבה שעברו דווקא עֶשֶׂר שָׁנִים היא שזהו המועד הקבוע לאישה ששהתה ללא בנים, שחייב בעלה להתחתן עם אישה אחרת, ואין ישיבת חו"ל עולה מהמניין.
רמב"ן: אדם ששהה בחו"ל, ולאחר מכן עלה לא"י, נותנים לו עשר שנים בא"י, שמא זכות א"י תועיל לו להוליד.
יש מחלוקת בגמרא במסכת ר"ה שם נחלקו אם כל שינוי מקום גורם, או שזכות א"י גורם.
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה רק עכשיו אברהם ציית לשרה: ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר.
זו פעם ראשונה שהכתוב קורא בשמה הָגָר, ואינו מכנה אותה "שפחה", הוטב מעמדה.
מהו יחסו של אברהם להגר? לא מוזכר כל דיבור בין אברהם והגר, רק בין אברהם ושרה. הוא גם לא קרא בשמה, רק בשם בנו. הוא גם נתן את הגר לחסות שרה עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ.
וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר: רש"י: הגר הרתה מביאה ראשונה.
עד לרגע שבו הגר נכנסה להריון, לא היה ברור בשל מי אין ילדים: אברהם או לשרה, אבל ברגע שהגר הרתה נתגלה, שלשרה אין ילדים, והדבר בייש אותה.
הגר נכנסה מיד להריון, אבל שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ.
הגר הצליחה משרה בתחום זה, והיא התגאתה בכך ששרה נשואה לאברהם כחמישים שנה ולא התעברה, ואילו היא התעברה מיד.
מדרש = (אמרה הגר בליבה) "שרה גברתי אין סיתרה כגלויה. נראית כאילו צדקת ואינה צדקת, מדוע לא ברך אותה ה' עד היום? ראו כמה שנים לא התעברה, ואני בלילה אחד התעברתי" (ב"ר, מה, 4).
התנשאות הגר: וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. הגר נזכרת 3 פעמים ושרה לא נזכרת כלל.
העמק דבר: הגר הייתה אישה לאברהם ושפחה לשרי. היא התקשתה לתפקד במצב של אישה לאברהם ושפחה לשרי, קרבתה לאברהם ערערה את רוח העבדות שלה.
הגר ואברהם ידעו ששרה נתנה לבעלה את הגר שפחתה לו לאישה" הגר נשארה שפחה, למרות שהייתה גם אשת אברהם. גם הגר עצמה אמרה למלאך "מפני שרי גברתי אני בורחת", וגם המלאך אמר לה: "שובי אל גברתך".
הגר זלזלה בגברתה, בזה לה, והאמינה שהיא עומדת לרשת אותה. הגר השלתה עצמה שתוכל לכבוש ולרשת את מקום שרה. הגר הייתה כפוית טובה ולא ידעה להכיר תודה.
כל עוד הגר לא הבינה את מקומה, לא היה לה מקום כאשת אברהם. הגר לא ידע לנהוג כמו בלהה או זלפה, שהניחו לרחל ולאה לתת שם לבניהן, ולהחשב כאמותיהן, היא בקשה לרשת את שרה.
הגר התגרתה בשרה בנקודה היחידה שבה היא עלתה עליה, בפריונה. " (בר, מה, ד). הגר פגעה בנקודה הרגישה ביותר אצל שרה: עובדת היותה עקרה.
הגר בקשה להתעלות על גברתה, וזה מה שהביא למפלתה והחזרתה למעמד של שפחה.
כפיות טובה ויצירת שנאה וקנאה: הרעיון של שרה להבנות מאמתה, נכשל עוד בשלבי ההריון, כשהאמה התנשאה עליה. שרה לא נבנתה מלידת הבן, אלא נעלבה ונחמסה בידי אמתה. היא ניסתה להחיש את הישועה, אך הקימה לעצמה מתחרה.
תכניתה השתבשה בגלל הגר, שייחסה את ההיריון לזכותה, ולא לזכות אברהם או שרה. העקרות גורמת לפעמים גם מאבק על מקום האישה במשפחה.
מדוע הבן הראשון של אברהם מהגר? כי רק כך יכל להתקים בו "אב המון גויים" מהגר ומשרה. לו שרה הייתה יולדת, הוא לא היה לוקח את הגר לאשה ולא היה נולד ישמעאל. כך כל משפחות האדמה הם מאברהם. (מד"ר מה א ג).
הגר היא שפחת שרה. בתחילה שרה לא העזה לעשות בעצמה משהו להגר אלא פנתה לאברהם, למה פנתה אל אברהם?
1. אולי רצתה לבדוק אם הוא מעדיף עכשיו את הגר על פניה,
2. אולי חששה שיחסה של הגר מבטא את רגשות בעלה.
3. אולי כי כבר מסרה את שפחתה לאברהם, ולא הייתה רשאית לענות אותה ללא רשותו.
4. אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, שרה העבירה את הבעלות על הגר לאברהם, והפכה אותה לאשתו השניה.
5. המלבי"ם: חשבה שאברהם הוציא את הגר לחירות, כי הגר פעלה כאדם חופשי.
בראשית רבא (מה ד) "והייתה שרה אומרת: עם זו אני נושאת ונותנת? אשא…עם אדונה" שרה הבינה שמעמדה התערער ברגע בו הגר הפכה גם היא להיות אשתו של אברהם, ועוד אישה שעומדת להיות אם בנו.
כשירדו למצרים שרה שתקה, עכשיו זעקה: ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ה', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.
רש"י: החמס שלי, אני מטילה עליך, מכיוון א. שאתה (אברהם) היית צריך להתפלל לכך שהבן שתוליד יהיה ממני. ב. טענה על אברהם ששמע בזיונה ושתק.
ג. אוה"ח: טענתה של שרה הייתה שהגר חשבה שהיא בת חורין. והטענה הייתה כלפי אברהם שלא ניסה להסביר להגר שהיא עדיין לא בת חורין.
ד. הגר חשבה עצמה למשוחררת, לא קיבלה על עצמה את הדין, ולכן ברחה מפני שרה.
הרי שרה נתנה לאברהם את הגר, מדוע ביקשה לפתע להרחיק אותה ממנו? הסיבה לכך היא גאוותה של הגר. הגר ניסתה להתנהג כצדקת אך לא הייתה כזאת.
האם האשמת שרה נכונה? שרה הסכימה שהגר תהיה אם בן בעלה, אבל לא הסכימה שזו תירש את מקומה בליבו ובביתו. שרה הסכימה לפרוד גופני מבעלה כשירדו למצרים, אך לא הסכימה לפרוד נפשי ממנו.
חֲמָסִי עָלֶיךָ, לו התפללת גם עלי, גם אני הייתי נפקדת ולא רק אתה. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, שרה באה בטענות לאברהם שלא כלל אותה בתפילתו כשאמר: "מה תתן לי ואנכי הולך עררי….הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי". היא חשבה שלו כלל אותה בתפילה הייתה זוכה גם היא לבן. כעסה גם על שראה שאמתה בזה לה ושתק.
בראשית רבא (מה ה): אמר ר' חייא: כל מי שמדביק עצמו למידת הדין, לא יצא נקי מתחת לידיה: ראויה הייתה שרה להגיע לשנים של אברהם, וע"י שאמרה: יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, נמנעו מחייה 38 שנים.
מהרגע שהגר זלזלה בשרה, שרה לא הזכירה אותה שוב בשמה, אלא קראה לה: שִׁפְחָתִי, "האמה", "המצרית", וכו' כדי לזלזל במעמדה.
ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ (שִׁפְחָתֵךְ ולא אשתי, למרות שאת יזמת שאקח אותה לאישה), עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, למרות שהגר הרתה לאברהם, אברהם מחל על כבודו והיה מוכן להחזיר את הגר למעמדה הקודם כשפחת שרה, (רד"ק).
הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. אחרי שהיא כופרת בטובה ומבזה אותך, אך אחת אבקשך: לא תתעמרי בה לשעבדה בעבודות עבדים, כי אין עבדות לבת מלך, וזו – מאחר שעשינו אותה גבירה, כלום נחזור ונעשה שפחה? ולא שמעה שרה בקול בעלה, ותשעבדה בעבודות בזויות…"אמנם אברהם אמר: עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, אבל אח"כ כתוב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ, (11). (אגדות היהודים).
אברהם השתדל ששרה תהיה מרוצה: אברהם אהב את שרה, העריך אותה וכיבד אותה, הוא הכיר את שרה כיד ימינו, מגיירת, מארחת, ומגינה עליו.
למרות שהגר צעירה ממנה בהרבה, ולמרות שהרתה, אברהם לא בדק את תלונות שרה, לא בדק אם הגר באמת חטאה. בעיניו הגר נשארת שפחה ושרה היא הגבירה, והוא נתן לשרה לעשות מה שהיא רוצה.
הגר הייתה שפחת שרה ואברהם לא היה רשאי למוכרה, ונתן לשרה להחליט בקשר לעינוי שפחתה. אבל בסוף אכן נראה שנוצר קשר טוב בין אברם להגר, והגר הפכה להיות אם לגוי גדול.
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי – דעה 1: הרב אבינרי שאל: "מה הייתה ההתעללות?" העמידה את הגר במקומה, לא מתוך נקמה, אלא מתוך אחריות. הסבירה לאמתה שהילד שייוולד לה אינו הזרע לו מחכה אברהם. ההבטחה כי בשרה יקרא לך זרע, בעינה עומדת.
1ב. רס"ג: הצדק עם שרי ..כי כשעינתה אותה .. המלאך אמר להגר: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". ומזה אנו יודעים שלא חטאה שרה, כי לו היה כך, לא היה המלאך מסכים לכך, (צוקר מ פירושי ר' סעדיה גאון י-ם 365).
1ג. החזירה את הגר, למעמד שפחה, והורידה אותה ממעמד אשת אברם.
דעה 2: רד"ק – "שרי עשתה עמה יותר מדי. (מקללת ומכה) שרי לא נהגה לא במדת המוסר ולא במדת החסידות. ולא מדת חסידות ונפש טובה כי לא ראוי לאדם לעשות ככל יכולתו בזה שתחת ידו. ואמר החכם (ר' שלמה אבן גבירול?) ומה נאה המחילה בעת היכולת.
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני ה', כמו שאמר המלאך: "שמע ה' אל עוניך", (מדברי המלאך הסיק רס"ג ששרי לא חטא, ומדברי אותו מלאך מסיק רד"ק ששרי כן חטאה).
"הרמבן: 2ב. "והוא יהיה פרא אדם…ויענה את זרעם. לכן טען רמב"ן – "חטאה אמנו שרי בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן.
ושמע ה' את עונייה ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות את זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי". הרמבן מקיש מהעונש, שמוכרח שהיה חטא (דף טבלה תחתון)
חזל מסנגרים על אבות האומה: הרש"ר הירש: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל בתכלית השלמות… היא אינה מעלימה שגיאות, שגגות וחולשות של גדולי ישראל וכך היא מטביעה את חותם האמת… אילו הזהירו כולם… ללא רבב, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו והוא למעלה מהישג ידינו… ללא מאבק טבעי, היו מידותיהם הטובות רק תוצאה של טבעם הנעלה.
ואיך ענתה שרה את הגר? מנעתה מתשמיש המיטה", (בראשית רבה מה 6).
לסיכום: רד"ק ורמב"ן שללו את מעשי אברם ושרי.
רס"ג ואברבנאל גיבו את מעשי אברם ושרי.
וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: סרבה להשלים עם העינוי. עכשיו הגר חטאה חטא כפול: 1. זלזלה בגברתה, 2. ברחה מאדוניה.
וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
הגר העדיפה לברוח, מאשר לגדל ילד בתנאי עבדות. הגר ברחה מבית אברהם ועוברו בתוך גופה, מעשה נועז ביותר.
העזה: דרושה העזה רבה לברוח לבד עם עובר בבטן למדבר, אך יתכן ששרה שמחה כשהגר ברחה, ואולי הצטערה כשהגר חזרה נושאת את ילדו של בעלה.
הגר ברחה מפני שרה: הגר ברחה מהבית לפני הלידה, ובכך הורידה את מעמדה ומעמד בנה, וסימנה את מעמדה הגבוה יותר של שרה הגבירה, שממנה "יקרא לך זרע", אבל הבריחה הועילה לבנה שזכה לברכת ה'.
וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה', ספורנו: מלאך ה' מצא את הגר מוכנה לנבואה. ב. הגר התפללה על עין הדרך ולכן נגלה אליה המלאך.
עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר: עַל הָעַיִן, ספורנו: עין הדרך היא מקום בו יש פיצול בדרך, ויש 2 דרכים שמובילות לשתי מקומות. בְּדֶרֶךְ שׁוּר. ז שׁוּר היא עיר על גבול א"י, והגר רצתה לצאת מא"י. (למצרים ממנה באה).
רד"ק: הגר כנראה צעקה או בכתה, כי לא כתוב שה' ראה את עניה, אלא: שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. הגר לא הטיחה כלפי מעלה, רק בכתה וצעקה.
ה' שמע לעוניה, כי הקושי שלה היה אמיתי (העמק דבר). התגלות המלאך אל הגר: זכתה לא רק לדבר עם מלאך, אלא גם לראות שוב את בית אברם.
ח וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, המלאך פנה אל הגר וקרא לה, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, הוא ידע עליה פרטים, כמו: שמה ושם גבירתה, הוא ניחם והרגיע. ומכיון שהגר לא ראתה את המלאך בבית אברהם, בית איש אלוקים, אלא במדבר, היא ראתה את המלאך בזכותה.
הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אבל המלאך שנגלה אליה במדבר, העמיד אותה במקומה, "את שִׁפְחַת שָׂרַי, ואינך נמצאת במקום בו את אמורה להיות, את לא אמורה להיות במדבר, אלא בבית גבירתך. המלאך לא גינה את שרה, ולהפך דרש מהגר לשוב ולהתענות תחת ידה.
אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? רש"י: ושאל זאת כדי להיכנס איתה בדברים.
ספורנו: המלאך הפנה את תשומת לבה שהיא באה מבית אברהם ושרה, מקום של קדושה, ולאן היא הולכת? למדבר. אל מקום טמא. מהטוב אל הרע.
הגר ענתה למלאך שאינה בורחת אל מקום מסוים, אלא היא בורחת מפני שרה גבירתה.
וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת.
גם הגר, כשענתה למלאך, הודתה במעמדה הנחות למעמד שרה: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת, כלומר ידעה שהיא שפחה והודתה ששרי היא הגבירה, למרות שקודם זלזלה בה.
יש מספר ביטויים המחזקים את העובדה שהגר הייתה שפחת שרה: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי. פנית המלאך: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, תשובת הגר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת. ולבסוף תשובת אברם: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ.
אך להגר לה קשה להשלים עם מעמדה הנחות.
המלאך צווה עליה ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה', שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ.
דרש ממנה להשלים עם עונשה המגיע לה.
רמב"ן: בתחילת השיחה יש דיאלוג בין הגר למלאך, אבל אח"כ יש מונולוג, בו המלאך פנה אליה 4 פעמים. כנראה שהגר לא נענתה לדברי המלאך, כי בכל פעם הוא הוסיף לה הבטחה:
י 2. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה', הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. יא 3. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה', הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, 4. י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה', הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. הבטיח לה עתיד מלהיב. בכל פעם הוסיף עוד פיתוי כדי לשכנעה.
ה' רצה שהגר תחזור, כדי שישמעאל יולד בבית אברהם ולא במדבר, והגר הבינה שאם ברצונה להבטיח את עתיד בנה, כצאצא של אברהם, עליה לחזור ולהתענות תחת יד שרה.
המלאך אמר לה: בן שפחה הוא עבד, אבל בנך יהיה חופשי.
הגר תהיה שפחה אבל בנה יהיה חופשי. עליך לחזור ולהתענות כשפחה, כדי שבנך יזכה בחופש, והגר קיבלה על עצמה תנאי זה למען החופש של בנה. כמו מהגרים, שעוברים למדינה זרה ועובדים קשה מאד כדי להבטיח שלבנים יהיה עתיד טוב יותר במדינה טובה יותר.
מה נתן לה כח להמשיך בתפקיד השפחה? השפחה הבורחת זכתה להתגלות ולדברי עידוד של מלאך, המבטיח לה בן ועתיד מזהיר לבנה.
הבטחות לעתיד הגר: שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ: פעם יחידה שברכת הזרע מובטחת לאישה ועוד ע"י מלאך ה'.
כדי לממש את ההבטחות לעתידו המזהיר של בנה, על הגר לחזור לבית אברהם, להסתגל למצבה הקשה, להכנע לעובדה ששרה היא הגבירה והיא השפחה, כדי שבנה יתחנך כראוי, בבית אברהם, ואז יהיה ראוי להיות אב לאומה שיקים. המלאך שלח אותה לשוב אל גברתה.
רמב"ן: ה' רמז להגר שצאצאיה יהיו משועבדים תחת ישראל. המלאך ציווה על הגר לשוב למעמדה הקודם ולהסכין עמו, כדי שייטב לבנה בעתיד.
2.יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה', הִנָּךְ הָרָה: (כמו לאשת מנוח, ובדברי ישעיהו לבית דוד) וְיֹלַדְתְּ בֵּן: בישר לה על לידת בן ולא בת, דבר שהיה עד כה סודה הפרטי. בישר על לידת בן רק לה, ולא לאברהם.
אברבנאל: הִנָּךְ הָרָה…כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ' ה' נתן לה בן, כי שמע על עניה, ובזכות הבן שברחמה, שרה לא תענה אותה עוד, כדי לא לסכן את העובר.
יב וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ.
רמב"ן: אין זה ציווי, אלא אמירת העתיד. בסוף הוסיף הרמב"ן שזה ציווי, אלא שהגר לא רצתה לקרוא את שם בנה כיוון שאין זה כבוד שפילגש תתן שם לבן, ולכן אברהם קרא לישמעאל בשם זה.
אברהם קרא לבן שלו ישמעאל מכיוון שרצה שה' ישמע את תפילותיו, או שידע שזה יהיה שם בנו ע"י נבואה.
ספורנו: השם ישמעאל היה ראוי גם מצד אברהם וגם מצד הגר, שהילד יקרא ישמעאל = כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. שם בנה יזכיר תמיד שה' שמע על סבלה. כי ה' שמע אל תפילתה. ומצד אברהם שלאחר מכן התפלל על ישמעאל וה' אמר לו "ולישמעאל שמעתיך".
3. יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם,
אבן עזרא: לא יהיה אדם זר שימשול בו, והוא יהיה חופשי. ב. יש כאן שני דברים: פרא ואדם, מצד אחד יהיה ישמעאל פרא ומצד זה ידו תהיה בכולם, ומצד שני הוא יהיה אדם ולכן כל אדם תהיה בו. ג. הכוונה היא שמצד היותו פרא, הוא ינצח את כולם, אבל לאחר מכן, ידם של כולם בסוף יכריעו אותו. אונקלוס: ישמעאל ימרוד באנשים.
רמב"ן: פרא אדם היינו סמיכות והוא שהוא ישתולל במדברות והוא יטרוף את כולם.
יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו, יִשְׁכֹּן.
אונקלוס: ישמעאל יהיה צריך לכולם. כולם יהיו צריכים לו.
הגר קיבלה בציתנות את גורלה וחזרה להתענות אצל גברתה, מתוך תקווה שלבנה יהיה עתיד גדול.
וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם = חופשי, בן חורין.
ספורנו: פֶּרֶא הוא חמור הבר, בירמיהו: " פֶּרֶא למוד מדבר." והמלאך אמר שלישמעאל יהיה מזג חם מצד אימו המצרית.
את תשמעי לשרה, ובנך יוכל לעשות כל מה שירצה: יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ
וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו, יִשְׁכֹּן. יקבע את מושבו למרות רצון אחיו.
כדי להתפתח כפרא, על ישמעאל, לגדול במדבר, (והוא יאהב את המדבר כמו אמו), שם ילמד למצוא מים, יהפך לרובה קשת. שנות עיצוב אישיותו, עד גיל 17 עברו בבית אברהם, ושנות בגרותו במדבר, שם לווה אותו אלוקי אברהם ושם הפך לאב האומה הישמעאלית.
פרוש שני: המלאך שאל את הגר: האם את רוצה שבנך יגדל כפֶּרֶא אָדָם? אם לא, עליך לחזור לבית אברהם ולהתענות, כי רק שם יזכה לחינוך ראוי.
אברבנאל: ושמע ה' אל עוני הגר, ונתן לה בן שיהיה פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי. יג וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה קֵל רֳאִי: ה' ראה את עוניי והושיעני.
רש"י: קֵל רֳאִי, אתה הוא המשגיח על העלובים. ספורנו: קֵל רֳאִי, אתה רואה את בני האדם בכל מקום ולא רק בביתו של אברהם.
כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי? הגר ראתה כבר מלאכים בבית אברהם. מד"ר מה י: למה לא כתוב ששרה ראתה מלאכים? כי היא הייתה צנועה וכסתה פניה אבל הגר לא נזהרה בכך.
רש"י: הגר שאלה אם גם כאן, בנוסף על ביתו של אברהם, ניתן לראות מלאכים? הגר הייתה רגילה לראות מלאכים כי היא לא פחדה כשראתה 4 מלאכים, ואילו מנוח פחד אחרי שראה את המלאך הראשון. גם יהושע ומנוח נבהלו מהמלאכים שפגשו.
אך הגר לא פחדה מהמלאך ודברה עמו בחופשיות (ב"ר פמה ז) גם אל הגר וגם אל אברהם נראה מלאך ברגע של סכנה גדולה לבן, והציל את הבן.
אבן עזרא: גם הֲלֹם – גם עכשיו, ב. גם כאן ניתן לראות מלאכים. האם גם לאחר שה' ראה את עניי, אני ראיתי מלאך? ה' עשה עם הגר 2 דברים טובים: ראה את ענייה ושלח לה מלאך.
יד עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר, בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ, וּבֵין בָּרֶד.
אבן עזרא: לַחַי היינו לשנה הבאה, והכוונה היא שגם בשנה הבאה ישמעאל יהיה חי, ובאמת בכל שנה היו הישמעאלים חוגגים על הבאר הזאת.
רמב"ן: בְּאֵר לַחַי רֹאִי הוא באר שבע, והוא גם המקום של האשל של אברהם.
גם לשמשון וגם להגר ה' הוציא מים במקום שרגע קודם לכאורה לא היו בו מים.
נפתחה להם באר שנבראה בין השמשות, והלכו ושתו ממנה מלוא החמת.
חפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: "רבונו של עולם, אדם שעתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר? אמר להם הקב"ה: "עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו: "צדיק", אמר להם: "איני דן את האדם, אלא לפי מעשיו אותה שעה שעומד בדין לפני."
בריחת הגר הועילה לה:
1. לזכות בברכת המלאך.
2. להיטיב את דרכיה. כשראתה את הנסים, חזרה בתשובה.
מדרש רבא מה ה: מכיון שהגר התגאתה, היא הפילה את עוברה הראשון, והמלאך בישר לה על הריון שני שעתיד להיות לה.
טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן;
לידת ישמעאל: היא ביטוי לחסד של ה'. המלאך אמר להגר "וקראת שם בנך ישמעאל", אצל רחל כתוב: "תלד על ברכי", אבל ישמעאל לא נולד על ברכי שרה ולכן הוא נחשב רק לבן של הגר, ולא שרי נתנה לישמעאל את השם, כמו רחל ולאה שנתנו שמות לילדי שפחותיהן.
המלאך אמר להגר וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, אבל אח"כ כתוב וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל.
מי שקרא שם לילד היה אברהם, אפשר להגיד זאת לגנותו שהוא לא נתן לאם לבחור שם לבנה, (אולי בגלל שהיא רק שפחה) אבל אפשר לחשוב גם שהגר כפילגש לא יכלה לקרוא לבנה בשם שאמר המלאך ובקשה מאברהם לתת שם זה.
נראה שהגר חזרה וספרה על הפגישה עם המלאך ועל השם שהמלאך בחר ואברהם האמין לסיפורה ונתן בדיוק את השם שהמלאך אמר לה. ישמעאל הוא אחד מששה שנקראו בשם עד שלא נולדו: ישמעאל, יצחק, משה, שלמה (ידידיה), יהושיהו והמשיח.
ספורנו: יִשְׁמָעֵאל כי ה' שמע את תפילת אברהם, שאמר: לו יִשְׁמָעֵאל יחיה לפניך", ותפילת הגר: כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ.
אברהם גם מל את בנו, וחינך אותו בביתו.
ספור הגר מתחיל בכך ששרי נתנה את שפחתה לאברם, כדי להבנות מהבן שזו תלד לו. הספור מסתיים בפסוק: "ותלד הגר לאברהם בן, ויקרא שם בנו אשר ילדה הגר: ישמעאל".
בפסוק זה נזכרת הגר 3 פעמים, ואילו שרה נעלמת לגמרי מהמתרחש, מסתבר שתוכניתה לא הצליחה, והיא לא ניבנתה מהבן הנולד.
טז וְאַבְרָם, בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל, לְאַבְרָם.
הרמב"ן: "אשר יצא ממעיך, הוא ירשך" מזה חשב אברהם שרק יורש אחד ירש אותו, ושיורש זה הוא ישמעאל, כשנאמר לו שישמעאל לא היה ממשיכו, אלא רק מי שיוולד לשרה, הבין שבן שרה יהיה היורש, ופחד שישמעאל ימות.
רש"י: הדבר נכתב כדי לציין את שבחו של ישמעאל שנימול כשהיה בן 13.
אבן עזרא: זרעו של ישמעאל היה הגדול שבצאצאי בני קטורה.
שש עשרה שנים עברו עד הולדת יצחק, והגר לא הוסיפה עוד ללדת. נראה ששרה לא מסרה עוד את הגר לאברהם, וגם לא ראתה בישמעאל יורש ראוי לאברהם.
יז א וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה אֶל אַבְרָם, ספורנו: המראה היא מדרגה נמוכה יותר מהנבואה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי קֵל שַׁדַּי,
רש"י: קֵל שַׁדַּי, ה' הוא אל שדי לכל הבריות באלהותו והוא משגיח על כל בריה.
ספורנו: אני הוא קֵל שַׁדַּי באלהותי שלא ייפול דבר מהמצאיות.
אבן עזרא: שַׁדַּי היינו תקיף (הרמב"ן הסביר שהכוונה היא למידת הדין של מטה). יש שפירשו זאת מלשון שודד, היינו שהוא מנצח ומתגבר, וכתב שה' השתמש בשם שַׁדַּי כאן בציווי על ברית המילה היא מכיוון שה' רצה להפחיד קצת את אברהם כדי שימול עצמו.
רמב"ם: במורה נבוכים (מובא ברמב"ן): ה' לא צריך מציאות חיצונית אליו. קֵל היינו תקיף.
רמב"ן: ה' השתמש בקֵל שַׁדַּי, כאן כדי להסביר שבו ייעשו הניסים הנסתרים לצדיקים, וכל הברכות שבפרשת בחוקותיי וכי תבא, הם ניסים נסתרים, שהרי עפ"י הטבע לא אמורים לרדת גשמים בשעה שאדם עובד את ה'. לכן, ה' גם יכול לגרום לאברהם להוליד בן.
הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים,
רש"י: תהיה שלם בכל נסיונותיי. ומדרש, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, היינו במצוות המילה ובדבר הזה, אתה תהְיֵה תָמִים, שהרי כל זמן שהערלה על אברהם הוא נחשב לבעל מום.
ג. ע"י מצוות המילה לא יהיה אברהם חסר 5 איברים היות וה' יוסיף ה' לשמו כנגד חמשת האיברים.
ספורנו: "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ושעל אברם לקנות את השלימות של המין האנושי.
רמב"ן: הכוונה היא שאברהם יילך בדרך שה' יורה אותו ושיהְיֵה תָמִים, היינו שלא ילך אל הקוסמים ואל מגידי עתידות.
אבן עזרא: הְיֵה תָמִים שלא תשאל למה המילה.
ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד
ג וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו,
רש"י. בכל פעם היה אברהם נופל עַל פָּנָיו אלא שרק כאן הדבר הוזכר.
רמב"ן: נפילת הפנים היא כדי לכוון את פָּנָיו לנבואה, ולאחר שאברהם השלים את המילה, קם על רגליו ועמד וה' דיבר איתו על שרי אשתו, ולאחר מכן חזר ונפל עַל פָּנָיו כדי להתפלל על ישמעאל.
ספורנו: הנפילה עַל פָּנָיו הייתה כדי להודות לה' על הברית.
וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹוקִים לֵאמֹר ד אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם,
רמב"ן. ה' ציווה את אברהם למול לפני ששרה הרתה כדי שיצחק ייוולד קדוש.
ספורנו: ה' אמר לאברהם שהוא יעשה עכשיו קיום לברית ביניהם, על ידי ברית המילה.
כלי יקר: עד עתה ידע ה' שליבו של אברהם טהור, אלא שעכשיו, כשהוא יהיה אב להמון גויים, צריך שיהיה לה' פתחון פה כדי שכולם יידעו מדוע בחר ה' באברהם.
ה וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ,
רש"י: עד עתה נקרא אַבְרָם כיוון שהיה אַב על ארם, ועכשיו יהיה אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, ולכן שונה שמו.
ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ,
רמב"ן: ישראל לבדם נקראו מְלָכִים.
ז וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ,
ספורנו: הבְּרִית היא שה' ייחד את שמו על ישראל.
ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים,
רש"י: מי שדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוה.
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם,
רמב"ן: הכוונה היא שה' יהיה איתו. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר,
רמב"ן: טעם המילה מכיוון שה' רצה שישתמשו באבר למצווה.
כלי יקר: אברהם לא היה צריך למילה כדי להגיע ללב טהור, אך זרעו כן צריך את המילה כדי להגיע ללב טהור ולכן מופיע כאן הציווי שוב, כדי לומר שזרעו של אברהם צריך את המילה.
יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם,
רש"י: סיבת החזרה היא כדי לומר שיש פעמים שאינם נימולים כאשר הם בני 8 ימים, אלא לאחר 8 ימים.
א"ע כתב שהכפילות היא מכיוון שבעתיד, העבדים צריכים מילה כאשר הם בני שמונה ימים, אך עכשיו העבדים צריכים ברית מילה למרות שהם גדולים יותר מבני שמונה ימים.
יב וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.
יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.
רש"י: האב עובר רק על עשה, ואילו הבן עובר על כרת. יש סוגי כרת השונים. ב. מכאן לומדים שהמילה היא במקום שבו ניכר ההבדל בין הזכר לנקיבה.
אבן עזרא: יש אומרים שהכוונה היא שאין לו חלק לעולם הבא, אך הם טועים בכך. ב. מי שחייב כרת מת לפני שהוא בן 52.
רמב"ן: הדבר נלמד מכך שהתורה פירשה בְּשַׂר עָרְלָתכם, ויש רק בשר ערלה אחד בכל הגוף.
טו וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ,
רש"י: שָׂרָי משמע עלי ולא על אחרים, ואילו שָׂרָה משמע גם על אחרים.
כלי יקר: עפ"י הקבלה, בהחלפת האות של שרה, היא עברה מהיותה כזכר שאינה מוליד לנקבה שמולידה.
טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ,
רש"י: הברכה היא שחזרה לנערותה.
ספורנו: הברכה היא ששרה תוליד שלא בצער.
הבטחת בן לשרה: וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ,
רש"י: והכוונה היא להנקה. לפי שהיו כולם אומרים ששרה הביאה אסופי מהשוק, הניקה שרה את הבנים של כולם.
וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ,
יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?
אבן עזרא: התמיהה על שרה היא גדולה יותר, שהרי כבר מצאנו שהאב היה מבוגר מאוד. רמב"ן: ניתן לפרש שאברהם התפלא על הדבר וניתן לומר שהדבר היה תמוה בעיני אברהם. הפלא היה שלאחר שנות נישואין רבות כל כך, אברהם יוליד בן משרה. עד עתה אברהם לא תמה שעמים ייצאו ממנו, היות וחשב שזה יקרה עם אישה אחרת, אך עתה, לאחר שהיה נשוי שנים רבות כל כך לשרה, והוא לא זכה לבנים ממנה, אמר לו ה' שיזכה לבן ממנה, וזאת הייתה תמיהתו של אברהם.
כלי יקר: אברהם הבין מה' ששרה תאמץ ילד ולא תוליד בעצמה.
יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.
רש"י: פירש שיחיה לפניך, היינו שיעבוד לפניך,
אונקלוס: הכוונה היא לחיים ממש.
רמב"ן: הכוונה היא לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ, היינו שאברהם מתרצה בבן משרה, רק אם גם ישמעאל יחיה לפני ה'.
אוה"ח: הסיבה שאברהם היה נצרך לתפילה על ישמעאל היא בגלל שהוא ראה כבר אז סימנים לא טובים בישמעאל. ב. אֲבָל ה' אמר לאברהם שאמנם הוא עצמו יכול להסתפק בישמעאל, אבל שרה אינה יכולה.
יט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן
רמב"ן: אֲבָל = רק! ה' אמר לאברהם שרק שרה היא שתלד לו את בנו.
וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק,
רש"י: נקרא יִצְחָק כנגד יִ ניסיונות וכנגד צְ שנה של שרה וכנגד חָ ימים שנימול וכנגד ק שנים של אברהם.
אונקלוס: בניגוד לשרה ששם תרגם אונקלוס שהיא ממש צחקה כיוון שלא האמינה.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. אוה"ח: לאחר שנודע לאברהם שייוולד לו בן משרה, אם כן תפילתו של ישמעאל הייתה לחינם, ובכל זאת ה' אמר לו שהוא יקבל את תפילת אברהם, כי תפילת חכם מתקבלת אפילו באה חינם.
כ וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ, אוה"ח: ה' אמר לאברהם שתפילתו שישמעאל יהיה צדיק התקבלה וישמעאל עתיד לחזור בתשובה.
הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.
שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם, רש"י: הנשיאים יכלו כעננים, יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.
כא וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.
כב וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.
רש"י: ללמד שהצדיקים הם מרכבתו של מקום. רמב"ן: האבות הם מרכבתו של מקום. אבן עזרא: כאן הוא ההיפך ממה שיצא קין מלפני ה'.
כג וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, אוה"ח: אברהם היה צריך לשכנע את ישמעאל, היותך וכבר היה גדול. וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם,
וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים.
כד וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ,
רש"י: במדרש אברהם פחד בתחילה למול עצמו ואחז בעורלתו וה' סייע בעדו לחתוך.
אונקלוס. אברהם לא התעכב מעשיית המילה. ב. אברהם מל עצמו ראשון. אך רמב"ן כתב שאברהם נימול אחרון, רק לאחר שנימולו כל הזכרים האחרים של אנשי ביתו.
כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ,
רמב"ן: הכוונה היא שאברהם מל את כל הזכרים בביתו באותו יום שצווה על המילה.
כז וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.
יח א וַיֵּרָא אֵלָיו ה',
רש"י: מטרת התגלות ה' הייתה כדי לבקר את החולה, כיוון שהיה זה היום השלישי למילת אברהם. בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; הסיבה שה' התגלה אל אברהם דווקא באלוני ממרא היא בגלל שממרא היה זה שנתן לאברהם עצה על המילה.
וְהוּא יֹשֵׁב:
רש"י: יֹשֵׁב בכתיב חסר כי אברהם ביקש לעמוד, וה' אמר לו לשבת, וה' בעצמו יעמוד, והדבר יהיה לסימן שה' עתיד להתייצב כאשר הדיינים יושבים לדין והדיינים עצמם יישבו.
פֶּתַח הָאֹהֶל,
רש"י: אברהם ישב פֶּתַח הָאֹהֶל כדי לראות אם יש עוברים ושבים כדי לארחם בביתו, וה' הוציא חמה מנרתיקה שלא להטריח אותו באורחים, ומכיוון שראה שאברהם מצטער שאין לו אורחים, הראה לו ה' דמות 3 מלאכים בדמות אנשים.
מהר"ל: הסיבה שה' לא הכניס חמה חזרה לנרתיקה, פן יבואו אורחים רבים יותר מאלו שכבר באו.
כְּחֹם הַיּוֹם,
רשב"ם: כתוב כְּחֹם הַיּוֹם כדי לומר שאברהם לא הזמין את אורחיו לישון אצלו (ולוט כן הזמין אותם) בגלל שעדיין היה אמצע היום.
ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים,
רש"י: תפקיד 1. היה לבשר לשרה שהיא עתידה ללדת, ותפקיד השני היה להפוך את סדום והשלישי תפקידו היה לרפא את אברהם, מכיוון שמלאך אחד אינו עושה שתי שליחויות.
רפאל שריפא את אברהם, הלך גם כדי להציל את לוט.
אוה"ח: הסיבה שכתוב וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים היא מכיוון שלו היה כתוב "וירא שלושה אנשים", התורה הייתה אומרת דבר שקר, שהרי לא היו באמת אנשים, אלא היו מלאכים.
רמב"ם: (במורה נבוכים), הפרשה היא כלל ופרט, והתגלות ה' אל אברהם הייתה על ידי 3 אנשים
רמב"ן: ראיית מלאך היא דרגת נבואה הנקראת גילוי עיניים, ואיננה נבואה. ואנשים צדיקים יכולים לראות את הלבוש של המלאכים בהתגלות.
רשב"ם: ההתגלות היא על ידי שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שביקרו אותו, שבעצם היו מלאכים, ובהרבה מקומות נקרא המלאך בלשון השכינה.
נִצָּבִים עָלָיו;
ספורנו: האנשים פנו אל אברהם כדי לדבר איתו כאשר הוא היה פנוי מראיית פני השכינה. רמב"ן: האנשים היו עומדים מולו ומסתכלים, ומכיוון שאברהם ישב והם עמדו, כתבה התורה "עליו". ב. המלאכים היו קרובים מאוד אל האוהל, אך לא היו צמודים אל פתח האוהל.
אוה"ח: עָלָיו; היינו לצורכו, לצורך הכנסת אורחים.
ספורנו: ה' הופיע כדי לכרות את הברית. לאחר שאברהם נימול באלוני ממרא, ה' הופיע שם גם כן כדי לקיים את חלקו בברית.
וַיַּרְא, ספורנו: אברהם התכוון להסתכל. וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. רמב"ן: אברהם הכיר בהם שהם מלאכים ולכן השתחווה להם.
וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל,
רמב"ן: אברהם ישב בפֶּתַח הָאֹהֶל כדי להתקרר מהחום שהציק למילתו, וה' התגלה אל אברהם. הגילוי, גמול על מצוות מילה, וע"פ חז"ל זה ביקור חולים, ואברהם התרפא מהמילה על ידי ההתגלות של ה'.
התורה כתבה מִפֶּתַח הָאֹהֶל היא כדי לומר שאברהם לא זז מפתח האוהל, גם לאחר שהשכינה הסתלקה.
אבן עזרא: לא המלאכים השחיתו את סדום ועמורה, אלא הם עשו מופתים וה' הפך את העיר. ולאחר שהאנשים הגיעו אל אוהל אברהם, ה' התגלה אליו בעניין סדום, והפסוק הראשון בפרשה מקומו בעצם לאחר הסיפור עם האנשים.
אוה"ח: לאחר המילה, התגלה בבשרו שלאברהם קדושה. אוה"ח חילק בין יום המילה המסוכן ביותר שהוא היום הראשון והשני, לבין יום המילה שהוא מחליש יותר את האדם, שהוא היום השלישי.
כלי יקר: הסיבה שה' התגלה אל אברהם לא הייתה בגלל שאברהם היה אב המון גויים, אלא בגלל שהיה עניו ושפל.
ה' רצה להודיע לאברהם על רשעות אנשי סדום.
ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, רש"י: אֲדֹנָי, הוא בלשון חול. ב. אברהם אמר לה' שלא יעבור מאצלו, ושיישאר שם בעודו פונה אל שלושת האנשים. לפי זה, המדובר כאן הוא בלשון קודש. האמירה אל ה' הייתה לפני הריצה לעבר האורחים.
רמב"ן: אברהם פנה אל כל אחד מהאדונים וקרא להם אֲדֹנָי.
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.
רמב"ן: תַעֲבֹר ביחיד, אברהם פנה אל כל אחד מהמלאכים ודיבר איתם. אוה"ח: אברהם פנה אל המלאך שבא להפוך את סדום, שלא היה לו שום שייכות אליו, ואמר לו שייכנס אליו. לשני המלאכים האחרים לא היה צריך אברהם לפנות, כיוון שהם היו נכנסים אליו בכל מקרה.
ד יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם,
רש"י, ע"י שליח, ולכן ה' שילם לבניו ע"י שליח, כאשר הכוונה היא להכאת הסלע ע"י משה.
כלי יקר: על ידי המַיִם, הם היו אמורים לבטל את הע"ז בכל שהוא, ולכן הספיק לצורך העניין מעט מַיִם.
אוה"ח: הרמז במַיִם הוא לתורה, שייקחו מהתורה.
וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;
רש"י: הסיבה לרחיצת הרגלים היא שאברהם חשב שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם, ואברהם הקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לעומת אברהם, לוט לא הקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו, ולכן הוא הקדים לינה לרחיצה.
וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.
כלי יקר: ההישענות תחת העץ היא סימן להם לחסות בצל ה'.
ה וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, רש"י: לֶחֶם היא סעודת הלב, וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל עַבְדְּכֶם; רמב"ן: אחרי שעברתם כאן, אין זה ראוי שלא תנוחו כאן מעט.
וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה,
ספורנו: האנשים אמרו לאברהם למהר ולעשות כן, ולכן היה צריך אברהם לרוץ.
אבן עזרא: האנשים היו מנומסים ולא בקשו יותר מפת לחם.
רמב"ן: כן תעשה שתביא לנו את הדברים אל מתחת לעץ, אך אל תעכב אותנו יותר מידי.
אֶל שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.
רש"י: יש כאן 2 דברים נפרדים: קמח וסולת. סולת כדי להכין עוגות וקמח כדי לכסות את הכלי איתו הכינה את העוגות.
רמב"ן: לכל אחד מהאנשים הביא אברהם 3 סאים. הרמב"ן כתב שאברהם הביא כ"כ הרבה לחם כי האכלת מלאכים מעין הקרבת קרבנות, או שיחד אתם גם גדולי ביתו אכלו שם.
אברהם אמר לשרה לקחת 3 סאים של קמח כדי להכין מהקמח סולת, וכך יצא שבעצם העוגות נאפו מפחות משלוש סאים.
כלי יקר: קמח הוא שם כולל, ובתחילה אמר אברהם לשרה לקחת קמח, ולאחר מכן חשש שמא שרה תיקח קמח שאינו משובח, ולכן הדגיש שתיקח קמח משובח, סולת.
ז וְאֶל הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם;
רשב"ם: רָץ, הסיבה שאברהם רָץ כי אמר להם שיביאכיבוד מועט, ורצה לעשות הרבה, והוא היה צריך להספיק את הכל.
וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב,
רש"י: היו פה 3 פרים, ואברהם שחט 3 פרים כדי להאכיל אותם שלושה לשונות של חרדל.
וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, רש"י: הנער הוא ישמעאל ואברהם נתן לו את הפר כדי לחנך אותו במצוות.
וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
רמב"ן: התורה רצתה להראות את מידת הכנסת האורחים של אברהם שלמרות שהיה זקן וחלש מברית המילה, והיו לו הרבה עבדים, בכל זאת עשה הכל לבד ובמהירות.
ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, קודם כיבד אותם בחלב וחמאה ובנתים שרה אפתה עוגות ואברהם שחט והכין את הבשר, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; כשהבשר היה מוכן.
רשב"ם: אין צורך לומר שאברהם הביא את הלחם, כיוון שבהבאת הלחם אין שום חידוש.
וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ,
רשב"ם: חלק מהאנשים ישבו וחלק עמדו, ולכן זה נחשב שהוא עמד עליהם.
וַיֹּאכֵלוּ.
רש"י: מכיוון שמדובר במלאכים, האנשים רק הראו את עצמם כאילו הם אוכלים.
ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ;
רש"י: שאלו את אברהם איה שרה, ושאלו את שרה היכן נמצא אברהם (איו = היכן הוא).
ב. המלאכים ידעו איה שרה, אלא ששאלו את אברהם למקום המצאה מכיוון שרצו לחבב את שרה על אברהם ולהראות לו שהיא צנועה.
ספורנו: שאלו היכן שרה כדי לבשר לה על הולדת יצחק, לאחר שהדבר כבר בושר לאברהם.
רשב"ם: שאלו כדי לדבר איתו, כמו שה' שאל את בלעם מיהם האנשים שאיתו.
אוה"ח: המלאכים רצו להדגיש שמטרת בואם היא לבשר לשרה ולא לו, ולכן שאלו איה שרה.
כלי יקר: השאלה אינה על מקום המצאה של שרה ושל אברהם, אלא על המדרגה, מהי המדרגה בהם הם נמצאים.
וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ
אוה"ח: הסיבה שכתוב שׁוֹב אָשׁוּב, כי היו 2 שלבים אצל יצחק. תחילה, כשנולד, לא יכל להוליד, ובעקידה קיבל יכולת להוליד, ולכן יש כאן 2 חזרות של המלאך אל יצחק.
רש"י: סיבת הכפילות היא מכיוון שבישר לו שאין הוא יכול לחזור אלא בשליחות המקום.
כָּעֵת חַיָּה,
רשב"ם: כָּעֵת חַיָּה, היינו שכעת שרה תלד בן.
ספורנו: אני אחזור אליך בזמן המילה.
רמב"ן: אין הכוונה בשיבה חזרה, אלא בסוף השנה.
וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.
אבן עזרא: המלאך היה מאחורי האוהל, ואברהם ישב בפתח האוהל ולא ראה את שרה. ב. פתח אוהל שרה היה מאחורי אוהל אברהם.
רשב"ם: הפתח היה אחרי המלאך המדבר.
יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.
רמב"ן: כאשר האדם צעיר, הדבר נקרא שהוא עומד בַּיָּמִים, היות וימיו הם שלו, הוא יכול לשלוט בזמן שלו. אך כאשר האדם כבר זקן, כל יום הוא כאילו בא מארץ אחרת, בָּאִים בַּיָּמִים ואינו שולט בזמן שלו, האדם הזקן כל הזמן עוברות עליו צרות ואין לו מנוחה בַּיָּמִים.
בשני מקומות נוספים (מלכים א' א', וכן בפרק כד') פירשנו שהכוונה היא שהם לא הזקנו לפני זמנם, אלא היו זקנים מאוד כפי שהיה ראוי להם בגילם.
יב[U1] וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:
ספורנו: שרה צחקה כי היא לא ידעה שאלה הם דברי ה', אלא חשבה שהדברים הם בבחינת ברכת נביא, וחשבה שלא יועיל שום ברכת זקנים להוליד.
אוה"ח: הצחוק אצל אברהם ושרה שווה, ובשניהם הכוונה היא לשמחה. אלא שאברהם שמח מיד כשהתבשר על הולדת הזרע, ואילו שרה שמחה רק לאחר שראתה שנהיתה לה עדנה, ולכן לא הייתה אמונתה שלימה. עפי"ז ניתן להסביר את שאלת ה' אל אברהם לָמָּה זֶּה? למה רק עכשיו שמחה שרה.
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, אבן עזרא: עֶדְנָה = עינוג של צעירים.
וַאדֹנִי זָקֵן.
כלי יקר: טענתה של שרה הייתה שאברהם לא יזכה לראות נחת בבן שייוולד. היא תזכה לראות נחת מכיוון שהיא חזרה אל נעורייה ותזכה להאריך ימים ולהשיא את יצחק, אך אברהם לא יאריך ימים לאחר הולדת יצחק, ואם כן, לא יזכה לראות ממנו הרבה נחת.
יג וַיֹּאמֶר ה', אֶל אַבְרָהָם: רשב"ם: הכוונה היא למלאך הגדול שבהם.
לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
רש"י: ה' שינה בדבריו אל אברהם מפני השלום. שרה אמרה: וַאדֹנִי זָקֵן, ה' אמר ששרה אמרה וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
רמב"ן: דברי ה', ששרה אמרה וַאֲנִי זָקַנְתִּי, פירושם אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וה' רק העלים מאברהם את סוף דברי שרה, וַאדֹנִי זָקֵן, מפני השלום.
יד הֲיִפָּלֵא מֵה', דָּבָר;
רמב"ן: ה' שאל: האם יש דבר נפלא ורחוק שיהיה מאת ה' כך.
ספורנו: הרי המלאכים לא אמרו זאת על דרך ברכה, אלא בשם ה'.
אבן עזרא: האם יש פלא בעיני ה' לעשות כן?
לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.
אוה"ח: הסיבה שה' היה צריך לחזור על כך שלשרה יהיה בן היא כדי שאברהם לא יחשוב שבגלל הקפדתו של ה' על שרה, ה' יחזור בו מהבטחתו לבן.
טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.
רמב"ן: שרה חשבה שהמלאכים הם אנשים רגילים ולא הבינה שהם מלאכים, והיא לעגה לדבריהם, וה' אמר, שגם אם היא לא ידעה שהם מלאכים, היא הייתה צריכה להאמין להם.
בתורה לא כתוב במפורש שאברהם הוא זה שדיבר כאן, אך כך משמע מפשט הפסוק. כאשר אברהם אמר לשרה שהיא צחקה, הוא לא אמר לה שהוא יודע על זה מה', והיא יָרֵאָה מאברהם וכיחשה שצחקה, ולאחר שאברהם אמר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ, היא הבינה שהדבר נאמר לו בנבואה. וייתכן שאברהם המתין שה' יבשר לשרה בעצמו על הולדת בן, או שמרוב זריזותו על דבר מצוות המילה, לא התפנה כדי לומר לה עדיין שהיא תוליד בן.
אוה"ח: שרה לא אמרה בפירוש שהיא לא צחקה, אלא אמרה דברים שמשתמע מהם שהיא לא צחקה, וכך הוא דרך העבד כאשר מורא רבו גדל, אין הוא יכול להודות בכך שעבר על מורא רבו
טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים,
רשב"ם: 2 אנשים קמו ללכת לכיוון סדום, והשלישי דיבר עם אברהם,לכן כתוב, וַה אָמָר:
וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם;
רש"י: כל השקפה בתנך היא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", הכנסת אורחים הפכה את מדת הרוגז לרחמים.
וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם.
ספורנו: בשכר זה שאברהם ליווה את האורחים, גילה לו ה' שהוא הופך את סדום, שהרי שכר מצווה – מצווה
יז וַה' אָמָר:
רמב"ן: או שה' דיבר עם המלאכים. או שהכוונה היא שזה מה שה' חשב לעצמו.
רשב"ם: מדובר במלאך שנשאר שם.
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם,
רש"י: הרי ה' נתן לאברהם את הארץ וחמשת ערים אלו הם שלו. ב. אברהם הוא אב המון גוים, וה' לא רצה להשמיד את הבנים בלי לומר לאב.
רמב"ן: בעתיד ייצא מאברהם עם (ישראל), ואם לא אומר לאברהם שאני מתכוון להשמיד את סדום, יהיה טענה לדורות הבאים, למה אברהם לא התפלל על סדום.
יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם הרי אברהם יהיה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, ואיך אוכל להעלים את מה שאני רוצה לעשות לסדום ממנו? וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ ובאברהם יתברכו כל עמי הארץ, ולכן יש לו אחריות גם על עמים אחרים.
רשב"ם: אברהם יודע שבניו ישמרו דרך ה', לכן הם יזכו בא"י, ולכן לא ניתן להחריב חלק מא"י בלי להודיע לו.
אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? אוה"ח: בלשון הווה, לומר שלאברהם הייתה טענה אל ה' איך השמיד את דור המבול ולא הציל את כולם בזכות הצדיקים שבדור, וה' חשש שאברהם יטען אותו הדבר גם על סדום ויאמר שכך דרך ה' להשמיד את כולם בלי להתחשב בצדיקים.
יט כִּי יְדַעְתִּיו, אונקלוס: גלוי לפניי.
רש"י: אדם שמחבב אדם אחר, לומד להכירו טוב יותר.
רמב"ן: ידעתיו = גידלתיו, וגידלתי את אברהם כי הוא יצווה את צאצאיו לשמור את דרך ה', ה' משגיח על אברהם בהשגחה פרטית, כמו שה' משגיח על כל הצדיקים.
לְמַעַן, רמב"ן: היינו "ש" (אֲשֶׁר) יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו, רש"י: בלשון הווה שכך אברהם רגיל לעשות. וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה',
רש"י: לפי מדרשו, הואיל והכתוב הזכיר את רשעת סדום, הזכיר גם צדקותו של אברהם.
אוה"ח: ה' צריך להודיע לאברהם מהי מעלת צדיקים, כדי שיידע שאם היו בסדום צדיקים, העיר לא הייתה נחרבת, וכן בעתיד, אם בניו יהיו צדיקים, הם יוכלו להציל את הרשעים.
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
רמב"ן: אברהם יודע שאני (ה') עושה מִשְׁפָּט וצְדָקָה, והוא יצווה גם את צאצאיו לנהוג כך, לכן: אם סדום יזכה בדין ע"י צְדָקָה, ואברהם יתפלל לפניי, אזי הם יזכו בדין. ואם גם על ידי צְדָקָה, לא יוכלו אנשי סדום להינצל בדין, גם אברהם עצמו ירצה בגזר דינם.
ספורנו: לאברהם יהיה כח גדול להוכיח את כל העמים.
לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם, אוה"ח: לא כתוב על זרע אברהם כי ה' מחשיב בעיקר את אברהם, ואברהם הוא העיקר אצלו.
אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר, עָלָיו.
ספורנו: ה' רצה לומר לאברהם שלו היו אנשים צדיקים בסדום, הוא לא היה משמיד את כל סדום.
כ וַיֹּאמֶר ה',
רמב"ן: ה' אמר לאברהם שעכשיו הוא רוצה לגמור את דינם של סדום ועמורה.
ספורנו: כאן התחילה מדרגת נבואה שהיא גבוהה יותר מהמראה בה נגלה ה' אל אברהם.
זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; אבן עזרא: זַעֲקַת סְדֹם העלו דברים כנגד ה'.
רמב"ן: זַעֲקַת סְדֹם היא זעקת העשוקים שעשקו אנשי סדום.
אוה"ח: זַעֲקַת סְדֹם חטאת סדום ועמורה חמורה מחטאי שאר העמים, אך גם שאר העמים חטאו. זַעֲקַת סְדֹם רבה ביחס לעמים אחרים. עכשיו סדום ועמורה הגדישו את הסאה.
רש"י: חטאת סְדֹם וַעֲמֹרָה כבר עבר את הגבול מזמן. וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד.
כא אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, רש"י: ה' לימד לדיינים שלא יפסקו בדיני נפשות אלא בראיה. ספורנו: ארד לסוף מעשיהם ואראה הסוף רשעם מוכן להביא עליהם רעה, שתגרור עוד רעה.
רמב"ן: ה' יירד ממידת הדין למידת הרחמים.
אוה"ח: כאשר דנים אדם לפי מדרגת הצדיקים, יש סיכוי גדול יותר שיתחייב בדין. ופה ה' אמר שהוא לא ישווה את סדום לצדיקים, אלא ישווה אותם לאנשים הפחותים ויראה אם בכל זאת יש מקום להרשיעם. ב. ה' אמר שישלח מלאכים בדמות אנשים כדי לבחון את רשעותם של אנשי סדום, ובגלל שהמלאכים ראו מיד את רשעותם של אנשי סדום כלפיהם, אמרו ללוט מיד שהם משחיתים את סדום, ולולי שאנשי סדום היו רוצים לשלוח את ידם במלאכים, ייתכן שה' היה מאריך להם אפיים.
הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי
רמב"ן: הצמיד את תחילת פסוק זה לסוף פסוק קודם וכתב שה' ידע שסדום ועמורה חטאו בחטא חמור, רק שהוא רצה לרדת ולראות אם כולם חטאו או לא.
רש"י: עפ"י המדרש, צַעֲקָתָהּ היא של אישה אחת שאנשי סדום הרגו אותה במיתה משונה על זה שנתנה אוכל לעני.
ספורנו: עָשׂוּ כָּלָה; אם כל העיר סדום חטאה, אז ה' ישמיד אותם.
וְאִם לֹא, אבן עזרא: אם לא כולם חטאו, ואֵדָעָה, אז ארחם עליהם, ואם לא הגיעה אליי צעקתם, אֵדָעָה, לרחם עליהם.
רמב"ן: אם לא כולם חטאו, אז ה' ידע את מי להעניש ומי לא חטא.
כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי ה'.
רשב"ם: מדובר במלאך. אברהם עדיין עמד לפני המלאך שדיבר איתו.
רש"י: אַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי ה' ה' סיפר לאברהם על סדום, וה' עדיין עמד ליד אברהם כשהמלאכים הלכו לסדום, ויש כאן תיקון סופרים, שאברהם עמד לפני ה' כי לא מכובד לכתוב שה' עמד לפני אברהם. לפי רש"י התגלות ה' לאברהם הייתה עוד לפני עזיבת המלאכים.
אבן עזרא: ה' דיבר אל אברהם אחרי עזיבת המלאכים לסדום.
רמב"ן: כאשר ה' אמר לאברהם שהוא מתכוון להשמיד את סדום, האריך אברהם בתפילה עד שהמלאכים הגיעו לסדום, ואז אברהם אמר לה': הַאַף תִּסְפֶּה, וכו'.
הסיפור מחולק: אברהם עמד כל הזמן בתפילה, מרגע שנפרדו המלאכים ממנו ועד שהגיעו לסדום, ולאחר שנכתב מה שהתכוון ה' לעשות בסדום מסופר על תפילת אברהם.
כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם,
רש"י: וַיִּגַּשׁ, מצאנו הגשה ב 3 דברים: מלחמה, פיוס ותפילה. ואברהם ניגש לשלושתם.
וַיֹּאמַר: הַאַף, אונקלוס: אַף, היינו מלשון חרון אף.
רש"י: אַף = "גם"! האם אתה תשמיד גם צדיק עם רשע?
רמב"ן: אַף = מידת הדין! אברהם שאל את ה' אם על ידי מידת הדין הוא ישמיד צדיקים יחד עם רשעים, והוא לא ידע שה' דן את סדום עפ"י מידת הרחמים.
תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם רָשָׁע? כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם,
רש"י: אברהם ביקש דווקא על חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם היות והיו חמישה ערים ולכל עיר יהיו עשרה צדיקים, וגם אם ה' רוצה להשמיד את העיר, לפחות שיציל את הצדיקים.
אוה"ח: תחילה אברהם ידע שה' ימלט את הצדיקים בכל מקרה, גם אם רוב העיר רשעה, אלא שאברהם ביקש שה' יסלח לכל העיר בזכות אותם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם.
בְּתוֹךְ הָעִיר;
אבן עזרא: הדגש על בְּתוֹךְ הָעִיר היא מכיוון שאנשי סדום היו יראים את ה' בפרהסיא. רמב"ן: בְּתוֹךְ הָעִיר גם אם יהיו בתוך העיר 50 צדיקים, וגם אם אינם תושבי המקום, כמו לוט, הרי שהם יצילו את העיר.
ספורנו: אם המלאכים שה' שלח, ימצאו בְּתוֹךְ הָעִיר 50 צדיקים, ה' יסלח לכל המקום.
הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.
כה חָלִלָה לְּךָ
רש"י: חָלִלָה = חולין, ויאמר העולם שכך דרכו של ה' להרוג צדיקים יחד עם רשעים כמו שעשה בדור המבול. הכפילות במילה חָלִלָה כדי לומר שגם לעולם הבא יהיה גנאי לה'.
שפתי חכמים: בעולם הזה יש חילול ה' בהריגת צדיקים יחד עם רשעים, וגם בעולם הבא אין שום מטרה להשמיד צדיקים יחד עם רשעים.
רמב"ן: הכפילות במילה חָלִלָה כי פעם אמר אברהם על מידת הדין שזה גנאי לנהוג כך, ופעם אמר זאת על מידת הרחמים.
אוה"ח: חָלִלָה לְּךָ, הדבר הראשון שאברהם אמר שברור שה' לא יהרוג גם את הצדיקים. חָלִלָה לְּךָ, הבקשה השנייה של אברהם: למחול לכל העיר בזכות אותם צדיקים.
מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, ספורנו: אם תדון את סדום לפי הרשעים שהם הרוב בה, הרי שתשמיד גם את כל העולם, כי רוב האנשים בעולם הם רשעים.
לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
כוונת אברהם הייתה להציל צדיקים, ומפסוק כה' משמע שדברי אברהם חָלִלָה לָּךְ היינו על השמדת הצדיקים! ואילו כאן משמע שמטרתו של אברהם הייתה הצלת הערים עצמן ולא רק הצדיקים, שהרי נח הצדיק כן נשאר בחיים, וגם בפחות מעשרה הצדיק עצמו נשאר בחיים.
כו וַיֹּאמֶר ה', אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם, כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי
כלי יקר: הוֹאַלְתִּי = התחלתי.
רש"י: יש 2 משמעויות למילה הוֹאַלְתִּי: א. התחלתי. ב. רציתי. פה הכוונה התחלתי ובפסוק ל"א הכוונה לרציתי.
ספורנו: אני הוֹאַלְתִּי לברר את הספק שיש אצלי בעניין המשפט האלוקי, אך עדיין לא ירדתי לסוף דברי תושבתך.
לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, אוה"ח: אברהם הוסיף לדבר עם ה' כדי לבקש שכמו בפעם הקודמת גם הפעם ה' יצטרף למניין הצדיקים, והערים יינצלו על ידי צירופו של ה'.
וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
רש"י: הייתה ראוי להיות עָפָר על ידי ארבעת המלכים וָאֵפֶר על ידי נמרוד, לולי רחמי ה'.
אבן עזרא: הייתי עָפָר לפני שנולדתי ואל אֵפֶר אשוב.
כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת כָּל הָעִיר?
כלי יקר: אולי חמישה מהצדיקים לא נמצאים עכשיו בעיר, אך עדיין הם תושבי העיר.
וַיֹּאמֶר, לֹא אַשְׁחִית, אִם אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.
רש"י: עכשיו ביקש אברהם על ארבעה כרכים.
רמב"ן: אברהם ביקש על כל חמשת הערים, ובכל פעם הוריד קצת פחות מהחשבון כדי שה' יציל את כל חמשת הכרכים עם עשרה צדיקים.
כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.
ל וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. רש"י: אברהם ביקש כאן על שלושה כרכים.
כלי יקר: כל מספר שאברהם ביקש הוא כנגד דבר שבקדושה והיות וכנגד שלושים לא מצא אברהם דבר שבקדושה, בקשתו כאן הייתה רק שה' לא ישמיד את הערים, אך ה' כן יכול להעניש אותם, בעוד שאצל שאר המספרים הכוונה היא שה' גם לא יעניש אותם.
לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים;
רש"י: אברהם ביקש כאן על שני כרכים.
וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. לב וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי,
אוה"ח: הסיבה שאברהם אמר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, מכיוון שרצה שגם זכותו שלו עצמו תעזור להציל על סדום.
וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה;
רש"י: כאן ביקש אברהם על כרך אחד ולא ביקש על פחות מעשרה כיוון שבדור המבול היו 8 ולא הצילו את דורם, ועל 9 על ידי צירוף כבר ביקש.
וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.
רש"י: הכוונה היא שיהיו תשעה צדיקים לכל אחת מחמשת הערים וה' יצטרף עימהם.
לג וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם;
רמב"ן: ה' לא אמר לאברהם שאין בסדום די צדיקים, לפי שעדיין לא נגמר דינה של סדום, ועד ליום המחרת, אברהם לא ידע אם ה' הפך את העיר סדום, ולכן הוא קם בבוקר והשקיף על העיר סדום כדי לראות מה עלה בגורל העיר.
וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ. רש"י: כיוון שנשתתק הסניגור, הלך לו הדיין.
ספורנו: אברהם המתין שם כדי להמשיך להתנבא עד שהסתלקה השכינה.
אוה"ח: למרות שמצאנו שצדיק יסוד עולם יכול להציל את העיר, ניתן לומר שמדובר בצדיק יסוד עולם, או לומר שאם אברהם היה קרוב יותר לסדום היה מציל את העיר.
