"בנות צלופחד" (במדבר כ"ז). "נשות דור המדבר המופלאות שהן היו מספר 7 שלהן".
שתי ספירות של נשים צדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים: הראשונה לפי התנ"ך – 2 מילדות, אם משה, אחותו, ציפורה, סרח בת אשר ואחריהן בנות צלופחד.
השניה לפי המדרשים: נשות המדבר,שהקטנה שבנשות דור המדבר גדולה הייתה מיחזקאל בן בוזי הגדול שבנביאים ". (הרמב"ם: 8 פרקים)
1. במעמד הר סיני: כה תאמר לבית יעקב, אמר ה' למשה: לך שאל את בנות ישראל, אם הן רוצות לקבל את התורה, שדרך הגברים שהם הולכים אחר דעת הנשים, ובזכותן אמרו כולם, "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", פרקי דרבי אליעזר, מ"א
2. בחטא העגל הנשים לא חטאו, וסרבו לתת תכשיטיהן לעגל, שכן כתוב: "ויאמר אליהם אהרון: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם .. ובנותיכם", אילו תכשיטים ביקש אהרון? תכשיטי נשים. ואילו תכשיטים קיבל אהרון? "את נזמי הזהב אשר באוזניהם". העם הביא את תכשיטי עצמו. ואיפה תכשיטי הנשים? הנשים לא הסכימו לתת את תכשיטיהן לעשית עגל.
כשאמרו ישראל לעגל: "אלה אלוהיך ישראל", לא הייתה אישה אחת שאמרה זאת. זה שנאמר: "אדם אחד מאלף מצאתי, ואישה בכל אלה לא מצאתי: (ר' בחיי).
(במדבר רבה פרשה כא יא: "אותו הדור היו הנשים גודרות, מה שהגברים היו פורצים, הנשים סרבו בכל תוקף לתרום למעשה העגל, בחטא העגל, תכשיטי הנשים כלל לא הוזכרו. ואילו להקמת המשכן הזדרזו להיות ראשונות ותרמו בשמחה תכשיטיהן.
3. הקמת המשכן: "קחו מאיתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאנה..כל נדיב לב..כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה".
"ויבואו האנשים על הנשים". פרושים רבים למילים אלו.
א. רבנו בחיי: "הנשים באו תחילה… והביאו נדבתן תחילה … בחפץ גדול".
ב. אלשי"ך: הגברים שמעו את הציווי לתרום ממשה, ואילו הנשים שמעו על הציווי הזה רק מהגברים, ולמרות זאת קדמו הנשים לגברים בהבאת התרומה (פרשת הקהל).
ג. ר' דוד העדני, (מעדן, במאה הי"ג, בעל המדרש הגדול): "תכשיטים הן עיקר שמחתן וחמדתן … וקדמו לגברים, (שמות לה 20-22).
ד. הרמב"ן: ההתרמה לא יכלה להתבצע ללא הסכמת הנשים, כי: 1. הנשים החזיקו ברוב התכשיטים. 2. רוב תכשיטי הגברים נתרמו לעגל, לכן רק לנשים נשארו תכשיטים לתרום. בהקמת המשכן רוב התכשיטים שנתרמו היו תכשיטי נשים.
ה. התנחומא: היו דוחקין זה על זה .. האנשים והנשים בערבוביה ומביאין הנדבה.
הרב"ע הביא 3 פרושים ל: ויבואו האנשים על הנשים: א. אחרי שבאו הנשים.
ב. עם הנשים.
ג. על דעת הנשים.
4. אשת און בן פלת הצילה אותו מחטא ומרד עדת קורח במשה ומן האבדון, (במדבר טז 1, ילקוט שמעוני: סרקה שערה בפתח האהל, ומנעה בכך מעדת קורח לסחוף איתם את בעלה.
5. במראות הצובאות: "ויעש את כיור הנחושת וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד (תנחומא תרומה 8: כאשר ציווה ה' לבנות את המשכן, פנה משה אל הגברים וביקש מהם לתרום לבנין המשכן. בנות ישראל שמעו והיו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן.
הנשים רצו לתת כתרומה את מראות הנחושת שלהן, והיה מואס בהם משה מפני שהיו עשויים ליצר הרע. משה סרב לקבל מראות המשמשות לנשים כדי להתקשט.
אמר לו ה': "קבל! שאלה חביבות עלי ביותר". למה היו המראות חביבות על ה'? שעל ידן העמידו בנות ישראל צבאות במצרים.
איך? כשהיו בעליהן יגעים בעבודת הפרך (ולא רצו לקיים מצוות "פרו ורבו") ופרעה גזר עליהם שלא יהיו ישנים בבתיהן, ושלא יהיו משמשים מטותיהן.
מה היו בנות ישראל עושות? היו מביאות מאכל ומשתה, ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה ואת בעלה במראה ומשדלתו בדברים ומתוך כך מביאות את בעליהן לידי תאווה.
ונזקקות להם ומתעברות ויולדות .. אמר ה' למשה: טול מהן, ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים מהמראות, (תנחומא פקודי 9). בשל אומץ לב של נשים להביא חיים לעולם.
נשות ישראל, הצילו את העם מהגזרה: מה היה קורה לו שיקפו הנשים במראות שלהן את חולשת הגברים בעת הפורענות? העם לא היה שורד, ונכחד על פי צו פרעה.
"ויעש את הכיור נחושת …במראות הצובאות אשר צבאו". באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות הרבות האלו", (תנחומא פקודי 9). ובו יוכלו הכהנים להטהר לעבודתם.
ונעשה הכיור מהן, (מהמראות) שהוא לשום שלום בין איש לאשתו," (רש"י לשמות לח 8),
6. בחטא המרגלים הנשים לא חטאו.
המרגלים: כאשר המרגלים השמיצו את הארץ, הגברים האמינו לדיבת המרגלים, אבל הנשים לא היו שותפות לפחדי הגברים, ולא היו עם הגברים באותה עצה. בשעה שחזרו המרגלים והעם קרא: לא נוכל להעלות". קראו הנשים: "עלה נעלה".
ולכן נגזר רק על הגברים למות במדבר, ולא נגזר על הנשים למות במדבר". (בראשית רבא כא: לפיכך לא מתו במדבר. העונש היה רק על הגברים ולא על הנשים. בשל תרומות הנשים להקמת המשכן זכו להכנס לארץ: "ולא נותר מהם איש", (במדבר כו 65), "איש לא נותר", אך נותרו הנשים. הנשים הן המין החלש, והצגת הנס הבא על ידן, מעצימה את גודל הנס.
שכרן של הנשים ראש חדש: הנשים לא חטאו בחטא העגל, ולכן זכו בחג מיוחד, ראש חודש המסמל את מחזור הירח וגם את מחזור האישה, ובו לנשים יש מצווה להמנע מעבודה לא נחוצה. שאף הן היו באותו הנס" (מדרש תנחומא).
7. בנות צלופחד: (במדבר כז) פרשה זו נכתבה סמוך למיתת מרים וסמוך למות דור המדבר, שמשם פרצו הגברים וגדרו הנשים (מדרש תנחומא כז 7).
ביקשו נחלה בא"י: א. "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, המדרש: צלפחד הוא המקושש שמת במדבר, לא היו לו בנים, רק 5 בנות, לכן אחיו היו אמורים לרשת אותו.
צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף,
יחוס: כמעט ואין מקום בתנ"ך בו מפורט יחוס של נשים, כפי שמפורט פה יחוס הבנות, הן זכו לרשימת יחוס שאפילו רות, סבתא של דוד לא זכתה לו.
למה כתוב פעמים מנשה? הן חבבו הארץ כיוסף, ובקשו תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה.. (ילקוט שמעוני) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל : פָּקֹד יִפְקֹד ה' אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה). ובנות צלפחד כיוסף בקשו להתנחל בארץ.
יוסף אמר בכלא: גנוב גונבתי מארץ העברים. ומכיוון שהודה בארצו, זכה שעצמותיו יטמנו בשכם אשר בארץ אבותיו.
וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו (של צלופחד): שמות כל הבנות מעידות על תנועה של שמחה.
מַחְלָה – 1. מחלה פני ה', 2. מחוללת לה': "הללו שמו במחול" (תהילים קמט 3). תנועת המחול.
נֹעָה – 1. "ובמנענעים (שמו"ב ו 5) כלי שיר – כלי להלל, לשבח ולהודות לה'. 2. "לולב שמניעים (במדבר רבה ד כ).
וְחָגְלָה – 1. לחוג במעגל, 2. ריקודים וגילה.
וּמִלְכָּה – 1. מלכה, 2. שבשלה ובשל אחיותיה הוצרך משה להמלך ולדרוש את ה'.
וְתִרְצָה – 1. ריצה, מרוצה, 2. רוצה רצון קונה.
שמות הבנות מעידות על עבודת ה' מתוך שמחה (חזן א דף שבועי, ב"א, פנחס תשע"ג, 1023).
מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה, תִרְצָה הושוו ל- 5 אמהות – שסוף שמות כולן: "ה", צדקניות וחכמות כמו שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה, – ברה כחמה, יפה כחמה איומה (שה"ש ו ד). תִּהְיֶינָה: ה' בנות שסופן "ה", רמז לכח ההולדה שלהן, בניגוד לרחל שמתה בלידתה בן שני.
הן היו יתומות, רווקות מבוגרת, שהצעירה שבהן הייתה בת 40, ללא רכוש וירושה, ובדור בו הגברים אמרו: "לא נוכל" (בחטא המרגלים), הן הסכימו לחכות ולהתעקש להתחתן רק עם גברים הגונים משבט מנשה, כדי שהנחלה תשאר נחלת שבט מנשה (מדרש).
גדולה להן, וגדולה לאבותיהן, שכך יצאו מהם נשים חכמות וצדקניות, (ילקוט שמעוני רמ"ז, תשע"ג).
אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים": היו כזכרים, רבניות ודרשניות (טעמי מסורת המקרא יהודה החסיד מהדורת י.ש. לנגה, י-ם תשמט 67).
"תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ": בנות צלפחד עמדו בתוך דור המדבר, ושמעו שהארץ מתחלקת רק לגברים אמרו: "לא כרחמי בשר ודם, רחמי המקום". בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם, אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים וגם על הנקבות, "שנאמר: "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו" (מדרש תהילים קמ"ה ט).
חוצפה או צדק? בנות צלופחד ביקשו "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ", החליטו להאבק על הלכה שנראתה להן לא הוגנת. במבט ראשון בקשתן נראית לכאורה כחצופה, לבקש מה' לשנות הלכות ירושה, בגלל מצבן האישי.
בקשו לשנות את ההלכה? לא! הן היו נאמנות למסורת ולהלכה, אך כאשר מדובר בנחלה, בהקמת בית, ובשמירת שם המשפחה, בנות צלופחד, כנשים, חשו שההלכה לא הוגנת, והענות ה' לבקשתן, מוכיחה שהחושים הנשיים שלהן צדקו.
הכנעה וקבלת מרות: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, ביטוי של הכנעה וקבלת מרות. התיצבו לדין במעמד נכבד זה, וטרחו להפגין שהן עומדות לקבל בהכנעה את פסק הדין שינתן בעניינן.
1. לִפְנֵי מֹשֶׁה, 2. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, 3. וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם 4. וְכָל הָעֵדָה".
אפשר עמדו לפני משה, ולא אמר להן כלום, והלכו אחרי כן לפני אלעזר, ואח"כ לנשיאים"? "סרס המקרא ודרשהו", קראו מהסוף להתחלה. הגיעו עד משה, וכשהוא לא ידע את התשובה, הביא את ענינן לפני ה', (בבא בתרא קע"ט).
פנו לסמכות הכי גבוהה: חמשת הבנות עמדו לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, הפורום הכי נכבד מבחינת חשיבות האנשים שלפניהן הביאו את בקשתן,
והן מבחינת מספרם: "וְכָל הָעֵדָה".
איפה פנו למשה? במקום הקדוש ביותר, והכי נכבד = לפני "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
מתי פנו למשה? כשהיו עוד במדבר, לפני הכניסה לארץ,
באיזו שעה עמדו לפני משה? ר' נתן אמר: יפה כוח הנשים משל הגברים, בשעה שהגברים לא רצו להכנס לארץ, ואמרו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (ספרי פנחס): (ילקוט שמעוני קע"ז) (במדבר יד 4), הבנות קרבו ובקשו לעצמן נחלה בארץ: תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז 4.
אמר משה: "והלא כל ישראל מבקשים לשוב מצרימה, ואתן מבקשות "תנה לנו אחוזה בארץ?" אמרו לו: "יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.
אמונה: כך הוכיחו אמונה עמוקה בהבטחת ה' כי הוא עתיד להכניס אותם לארץ, ולתת להם נחלות בה.
אומץ לב: פניה של חמש בנות אל מנהיגות עם ישראל: "מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" מראה על אומץ לב נדיר ומיוחד. הן נזקקו לאומץ רב כדי לבוא ולהתיצב בפני פורם זה ולשאת דברים לפניו.
ליברליות של המשפט העברי שבה כל אחד יכל לדרוש צדק: (אפילו הזונות משלמה). בנות צלופחד היו יתומות ובנות לאב שמת בחטאו כעונש שקיבל מהעדה (המקושש או מהמעפילים). ולמרות יחוסן הבעיתי, משה לא דחה אותן, ושמע בסבלנות את בקשתן.
אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח: (איבדו את זכותם לקבל נחלה בארץ) כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, (מכיוון שלא חטא, הוא זכאי לקבל) וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
דווקא חולשת מצבן המשפטי, גרם להן לתכנן כל מלה, ולחשוב איך להציג את בעיתן כך שתתקבל. דבריהן מוכיחים שהן חשבו הרבה מה ואיך להגיד כדי שתביעתן תתקבל ולא תשמע כחוצפה. בדבריהן גילו נאמנות לדת, למסורת ולסמכות המנהיגים.
הן ניסו למצוא דרך להתגבר על המכשלה שאיימה לנשל את משפחת אביהן מהנחלה.
1. הראשונה אמרה: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר: הצדיקו על עצמן את הדין:
2. שניה: וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה', בַּעֲדַת קֹרַח, אנחנו לא מורדות כקורח בשעתו. 3פעמים הזכירו במשפט קצר אחד שלא מרד כקורח: להראות את דעתן על קורח שמרד בה' ובמשה, ולהוכיח שאביהן זכאי לקבל נחלה כי מת לפני חטא המרגלים.
3. שלישית: "כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" – לא השתייך לקרח ועדתו: הבהירו שהן לא מורדות ואינן באות בתרעומת כמו קורח בשעתו. חששו, שבקשתן תשמע כמו מרד, לכן הדגישו: אנחנו רחוקות מכך, ורק מבקשות להביע את בקשתנו.
4. רביעית: "וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ": לכן אחיו עתידים לרשת אותו.
5. חמישית: ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ? כִּי אֵין לוֹ בֵּן; חששו ששם אביהן יכחד.
הפגינו דאגה לשם אביהן שעלול להכחד: טענו שמגיעה להן נחלה בא"י, מפני שאין בן שישא את שם המת: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; לא ביקשו את הנחלה כדי להיות בעלות רכוש.
להנציח את זכר האב שמת: נראה שלמרות שצלופחד מת בחטאו, בנותיו חשו כבוד רב לזכרו. הן טרחו להבהיר שכוונתן טובה: לשמר את זכרון אביהן המת. תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".
1. חכמניות: "בנות צלופחד חכמניות, היו ששאלו דינן בשעה יפה: כשראו שמשה יושב ועוסק בדיני יבום, אמרו: עכשיו הזמן להביע את תביעתנו", (תנא, בבא בתרא קי"ט ע"ב).
2. צדקניות: אמרו לו: "אם כבן אנו חשובות, תן לנו נחלה כבן, ואם לא תתיבם אמנו", אמר להן משה: אי אפשר לה להתיבם שיש לה בנות". אמרו לו: מה אתה עושה משה? שנירש את אבינו – אין אנו בנים, שתתיבם אמנו – אנו בנות," מיד כתוב: "ויקרב משה את משפטן לפני ה" (בבלי בבא בתרא קיט עב.). שנשתכחה הלכה ממשה, פעם שניה, גם בחטא נשיא שבט שמעון. בשתי הפעמים היה משה מעורב, בראשון שאל נשיא שבט שמעון, "אם זו אסורה עלי, מי התיר לך את בת יתרו? ועכשיו הזכירו את מרד קורח נגדו, ושוב שכח את ההלכה.
3. צדקניות: 2: שהמתינו 40 שנה עד שנשאו להגון להם, (ילק"ש פנחס, ב"ב קי"ט ראה בבקשת שבט מנשה).
4. דרשניות: שהיו אומרות: "אלו היה לו בן, או אפילו בן לבן, לא דברנו". דבר אחר: דרשניות, שידעו לקרוא, ולדרוש הכתובים, ולהוציא הדין מתוך הכתוב.
אחדות, ושיתוף הפעולה: "ותקרבנה", שהיו אוהבות זו את זו, מד"ר), כוחן באחדותן, בשיתוף הפעולה ביניהן, ובכך שכל אחת מהן השלימה את מה שהיה חסר אצל אחותה (כמו רות ונעמי). הן הציעו שהאחוזה שיקבלו, תקרא ע"ש אביהן.
ה. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.
אף אני יש גדול ממני: כאשר הגיעו אליו בנות צלופחד עם שאלתן, שאלת בנות צלופחד הייתה כל כך חריגה שאפילו משה לא ידע איך להכריע בענינן, ונזקק לעצת ה'.
ה' העלים ממנו את ההלכה ולכן: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.
למה העלים ה' את ההלכה ממשה? נענש על שחטא בחטא הגאווה?
מתי התגאה משה? משה אמר לדיני ישראל: "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו".
ו. וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ז. כֵּן, כן, מראה על גישתן החיובית של האחיות.
"כך כתובה פרשה זו לפני במרום". (ילקוט שמעוני).
"יפה תבעו" (רש"י). כמו שה' אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה",
כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת: "כן", בנות צלופחד צודקות". (ספרי במדבר קלד 177, בבא בתרא קי"ט: אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו. חז"ל ראו בבנות צלופחד בנות נפלאות, שזכו וראו ברוח הקדש, מה שלא ראתה עינו של משה".
נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. הכפילות: ז. "נָתֹן תִּתֵּן" בנות צלופחד, כבני שבט מנשה, נטלו נחלה בעבר הירדן המזרחית
וגם בעבר הירדן המערבית.
בנות צעדה עלי שור" נאמר בברכת יעקב ליוסף, המדרש: אלו בנות צלופחד שצועדות על אדמתן משני עברי הירדן וניבא יעקב ליוסף: בנותיך נוטלות כאן וכאן", (במדבר רבא).
הנצי"ב אומר שאלו בקשו נחלה בא"י המזרחית, ואלו במערבית.
גם רחל ולאה (בראשית לא 16-17).כעסו על שאביהן נישל אותן מנחלתו, ולא נתן להן חלק מירושתו או ממה שעבד יעקב עבורן במשך 14 שנה.
ח. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ כִּי יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.
בנות צלופחד זכו שהפסיקה בעניינן הפכה לחוק לכל העם (רש"י).
בזכות בנות צלופחד, שינה הקב"ה את הלכות הירושה בישראל. מהן למדו שבאין יורש, הבנות יורשות. (במדבר כז 7). ודין זה של ירושת הבנות נקבע לדורות, ללא הסתיגות.
מגלגלים זכות ע"י זכאי: וראויה הייתה פרשת הנחלאות להאמר ע"י משה, אבל זכו בנות צלופחד והדין נאמר על ידן מפני שהיו כשרות. ללמדך שמגלגלים זכות ע"י זכאי (בבא בתרא). "כל אדם כשר, שעומד בתוך דור רשע, זוכה ליטול את כל השכר".
ואם לא היו מבקשות? ללמדנו שאדם צריך להשתדל, וה' עוזר למי שנלחם כדי להשיג צדק.
ערעור שבט אשר: בפרשת מסעי, באו בני שבט מנשה אל משה ואמרו לו שהם לא שמחים על כך שה' פסק שבנות צלופחד ירשו אותו. למה? בני מנשה חששו שהבנות ינשאו לבני שבטים אחרים ואדמת השבט תעבור לרשות השבט שלו נישאה אותה בת".
פרק לו וַאדֹנִי, צֻוָּה בַה', לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ, לִבְנֹתָיו.. ג וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם;
וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ. ד וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן, עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ, יִגָּרַע נַחֲלָתָן":
| טענת בנות צלופחד | טענת בני שבט מנשה |
| "למה יגרע שם אבינו"? – דאגו לשמר את זכר האב. | מגורל נחלתנו יגרע. דאגו לשמור על אדמת השבט. |
מבין 2 הפסוקים, זה שהחזיק מעמד לדורות מבחינה הלכתית, הוא הפסוק: למה יגרע שם אבינו? הבנות בקשו להנציח את שם אביהן וניצחו את חשש הגברים, מצמצום נחלתם.
למה כאשר שבטי ראובן וגד בקשו נחלה בעבר הירדן המזרחי, ענה להם משה במלים קשות ולבנות צלופחד ענה במתינות?
כי השבטים ביקשו אדמה פוריה לעצמם ואילו הנשים בקשו נחלה בגלל חיבת א"י ואביהן.
ו. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. ז וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה:
ה' קבע שהבנות ינשאו רק לבני שבט מנשה.
אחרי שהחליטו לשמוע בקול ה', הבנות חפשו חתנים רק בשבט מנשה ונישאו למי שמצא חן בעיניהן בשבט זה.
הן היו מבוקשות, כי הביאו כנדוניה אדמה.
בפרשת מטות מספרת התורה שחצרון משבט יהודה נשא את בת מכיר (נכד של אחת מחמש הבנות) "ויהי לו 23 ערים בארץ גלעד".
נתן אביעזר: מדוע לא נכתבה בקשת שבט מנשה (בפרשת פינחס), צמוד להבטחה לבנות? כי בהוראה למצוא חתן רק בתוך שבט מנשה, הגבילו את הבנות, אך ההגבלה הייתה לטובת השבט, ולפעמים היחיד צריך לוותר לטובת הכלל.
י כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד:
בנות צלופחד הממושמעות והציתניות, עשו כאשר ציווה עליהן משה.
יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. פעמים מונים את שמות בנות צלופחד, בפרשת פינחס ובפרשת מסעי, אך לא לפי אותו סדר.
חז"ל אומרים שבפרשת פינחס הן נמנו לפי חוכמתן, בפרשת פינחס הן היו עדין רווקות והיה להן די זמן ללמוד ולהחכים, ובפרשת מסעי לפי גילן.
בפרשת מסעי מסופר על נישואיהן, ומאז הן היו עסוקות בילדיהן ובמשפחתן, ונימנו ע"פ גילן.
למה זימן הקב"ה למשה את פרשת צלופחד בסוף40 שנה במדבר?
שלא יחשוב משה שאין דומה לו בכך שפרש מן האישה40 שנה. על כן הודיעו הקב"ה על בנות צלופחד, לומר: הרי הנשים הללו שלא נצטוו לפרוש מחיי אישות כמוך, לא נישאו עד 40 שנה אלא המתינו עד שנישאו להגון להן להגיד צדקתן לפני משה".
