אביגיל

מות שמואל: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה; "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹוהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמו. תהילים, צט, ו. שמואל היה אחד מגדולי הנביאים, וספר תהילים השווה אותו למשה ואהרון אחיו.

שמואל א כה1: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה, וכן "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ שמואל ב. כל ישראל ספדו לו. כפל התיאור בא להדגיש את האהבה העזה שחש העם לשמואל.

תיאורי אבל אחרים בתנ"ך: 1. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה"  (שם לד, ח).

2. "וַתָּמָת שָׂרָה… וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ" (בראשית כג, ב).

פגישת דוד ואביגיל התרחשה לאחר מות שמואל, כי לאחר מותו, הורע מצבו של דוד, הנרדף ע"י שאול. מת הנביא הנערץ ע"י העם, זה שמשח את דוד למלך והגן עליו בניות ברמה. עכשיו יכול היה שאול לרדוף אחריו ביתר שאת.

בורח לא יכול להיות בררן: המקומות בהם הסתתרו דוד ואנשיו סבלו ממחסור במים ואוכל, ולא היו מיושבים, לכן אנשי מצוקה יכלו להסתתר שם.

חיפוש מסתור וקיום במדבר ל400  מאות איש, הם אתגר קשה.

וַּיָקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן. מדוע החליט דוד לעזוב את עין גדי? בגלל מות שמואל, חשש דוד ששאול יחדש את הרדיפה אחריו, ועבר למדבר פארן, כדי ששאול לא ידע מהי כתובתו הנוכחית.

נבל: ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, = עשיר. וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; זהו עדר ענק שמניב הכנסות גדולות מצמר, בשר וחלב.

המצב הכלכלי הטוב של נבל מודגש ומובלט כדי להדגיש אחר כך את קמצנותו ורוע ליבו.

אביגיל ונבל בעלה:  ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִיגָיִל; וְהָאִישָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה= קמצן. = קשה גם לאשתו.

 וְרַע מַעֲלָלִים=רע לב. לא למד מאשתו להיטיב עם הזולת ועם עובדיו.

 הבעל והאישה מתוארים כהפכים, הוא: קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים, והיא: טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר.

 וְהוּא "כָלִבִּי", 2 פרושים: 1. קמצן. 2. ממשפחת כלב בן יפונה משבט יהודה (הכלי יקר). אדם חשוב, גם עשיר וגם משבט חזק וממשפחה חשובה.

בדרך כלל האישה לומדת מבעלה, אבל אביגיל, למרות שחיתה עם אדם קשה כל כך, שמרה על טוב ליבה ונדיבותה. להיות נשואה לאיש כזה, להישאר מאמינה ולהפוך לנביאה, מעיד על תכונותיה הנעלות של האישה.

אביגיל נישאה לנבל כי ראתה את עצמה מתאימה להיות מלכה. כשאביגיל נישאה לנבל, האמינה שימלוך, כי נבל היה עשיר, מיוחס, משבט יהודה ומועמד למלוכה, אבל אחרי הנישואים גילתה שנישאה ל"נבל", (הרב מן ההר).

 ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר:  כִּי גֹזֵז נָבָל, אֶת צֹאנוֹ.

כל ישראל התקבצו וספדו לשמואל, אך נבל הכרמלי הוציא את עצמו מהכלל והמשיך לגזוז את צאנו בכרמל, והמשיך לחגוג את חג הגז למרות האבל על מות שמואל.

למה המשיך נבל לחגוג למרות האבל על שמואל?

העם ידע כי רוח ה' סרה משאול, וכי שמואל משח את דוד למלך הבא, ונבל כעס על כך. הוא היה מיוחס, ממשפחת כלב בן יפונה, (כלבי), משבט יהודה, אדם עשיר, מיוחס ונכבד. נבל התנגד להמלכת דוד במיוחד כי חמד את המלוכה לעצמו, ולא חשב שהנער מבית לחם מתאים למלוכה כמוהו.

עם מות שמואל חשב נבל שפקע כוח דוד, במיוחד שלא נמשח בפומבי.  

נבל לא הכיר במשיחת דוד ולא האמין ביכולותיו, ולכן הכחיש אח"כ את העזרה שקיבל מאנשי דוד.

נבל טען שהוא עצמו מזרע חסר דופי וראוי למלוכה, בעוד דוד הוא מצאצאי רות המואבייה. בגלל יחוסו וגם בשל עושרו, נבל ראה את עצמו מתאים מדוד למלוך על ישראל, ורצה להיות המלך הבא. (ע"פ ירושלמי סנהדרין פב כ ב).

וַיְהִי בִּגְזֹוז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל, בכל פעם שמוזכר גז במקרא, מתחולל איזה שהוא אירוע משמעותי, כמו: 1. תמר שפיתתה את יהודה שהלך לגוז את צאנו, 2. אבשלום שרצח את אמנון אחיו, על שאנס את אחותו.

ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר:  כִּי גֹזֵז נָבָל, אֶת צֹאנוֹ.

דוד ברח מפני שאול, ועסק לפרנסתו בהגנת חקלאים מפני איומים חיצוניים, (סימון א). מעון הייתה באזור הספר, בדרום הארץ, על שפת המדבר, מקום מצוין לכנופיות פשע. הרועים עסקו בטיפול בצאן, והובלתו למקומות עם עשב ומים, ועבדי דוד הגנו עליהם גם מחיות טרף וגם מגנבים, ושודדים.

הסופר מאיר שלו תאר זאת כ"פרוטקשן", אך זה לא נכון. דוד לא ביקש תשלום עבור הגנה מפניו, אלא מפני אויבים אמיתיים.

דוד הפך את צבאו לחברת שמירה: כמו "השומר", והגן על חקלאי האזור.   1. וכי מדוע קמה אגודת השומר, בתחילת ההתיישבות בארץ?

2. ומדוע קמה תנועת השומר החדש בימינו? כאשר השלטון המרכזי חלש ולא נותן  מענה לבעיות בטחון, קמות חברות שמירה, הדואגות לכך.

דוד הגן על חקלאים עשירים ובתמורה הם נתנו לו כסף, או צאן או מזון.

כיום כשיש משטרה וצבא, זה פחות מקובל, ועדין גם בימינו חקלאים מארגנים שמירה פרטית. בזמן דוד כך הגנו חקלאים על רכושם מפני גנבים.

עם דוד היו כאלף איש, ואישה שהיו זקוקים לכלכלה. דוד לא תבע מנבל עד עתה שכר על שמירת רכושו, אך כששמע כי נבל, בן שבטו, עורך חגיגת גז, מיד שלח את אנשיו אל נבל, שהיה איש עשיר, אשר לו "3000 צאן ו1000 עיזים", כדי לקבל תמורה, על שהגנו עליו, על אנשיו ועל רכושו.

 ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; 10 נערים יכולים לשאת די אוכל על חמוריהם ולהביא לחבריהם בעורף כדי לכלכל אותם ואת משפחתם.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה, וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹם, דוד ציווה על שליחיו להיות מנומסים, ולהבטיח כי פניהם לשלום:  וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם,

4 פעמים מופיעה המלה שָׁלוֹם, בפסוק, כך דוד ניסה להבהיר כי פניו לשלום, והוא רק מבקש, גמול על מה שאנשיו פעלו למען רועי ורכושו של נבל.

  ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹוזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.

לא רק שמרנו על הרועים ועל הצאן, אלא גם שמרנו על כבודם,

דוד הדריך את אנשיו לדבר בנימוס עם נבל: ו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; כמו שהצלחת השנה, יהי רצון שכה יהיה לתמיד.

אמרו לנבל: לך ולאשתך שלום. כן תזכה לשנה הבאה.

וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב, בָּנוּ; בזמן הגז, שאז היו עורכים כל ערב סעודה חגיגית לגוזזים, והמזון והשתיה היו בשפע.

 תְּנָה נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד = כמה שתחליט.

 ח שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, אם אתה לא מאמין לנו ששמרנו על צאנך, שאל את הרועים והם יאשרו את דברינו.

ואכן בהמשך אחד מנערי נבל יאמת את הדבר באוזני אשתו.

 ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; וַיָּנוּחוּ = חיכו בסבלנות לתשובת נבל.

קמצן, רע וטיפש: י וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹונָיו  יא וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי, וְאֶת מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹוזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה,

נבל התגלה גם כגס רוח וגם ככסיל.

 1. גס רוח: אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה?" דיבר בגסות והעליב את דוד ואת משפחתו.

2. כסיל: בחר במלה "המתפרצים", המזכירה שדוד היה צאצא של פרץ, שהמיילדת שאלה אותו: מה פרצת לך פרץ"?

למה נבל סרב לשלם? 1. קמצן שלא רצה לשלם על שרות שקיבל.       2. צידד בשאול, העריך ששאול ינצח, רצה להיות בצד המנצח, ולא רצה לתמוך במי שסיכן את כיסא שאול. 3. פחד מנקמת שאול. 4. חמד את המלוכה לעצמו. 5. טיפש, שהעליב אנשים, רבי כוח, שעזרו לאנשיו.

אם נבל רק היה מסרב, גם זה היה משפיל את דוד, אבל נבל לא רק סרב, הוא בחר לענות בהתנשאות ובעלבון:

בחר: א. להעליב את דוד, ב. לסרב לשלם, ג. לגרש בגסות את שליחי דוד ד. לבייש את דוד ואנשיו, בכינוי גנאי: עֲבָדִים מִּתְפָּרְצִים.

מה יכול היה לעשות? 1. להתנצל, על שאינו יכול להרשות לעצמו לשלם.

2. לטעון שהוא פוחד לעזור למי שהמלך רודף אחריו כמורד במלכות,

נבל כפר פעמים: 1. בזכותו של דוד לקבל תשלום על כך שהגן על רכושו,                       2. גם כפר בסיכויי דוד לעלות אי פעם על כיסא המלכות, כעבד מתפרץ.

עם זאת יש לזכור ששאול היה המלך, ודוד נחשב למורד במלכות, שמי שיעזור לו, עלול לקבל את העונש שקבלו כוהני נב: מוות והחרמת הרכוש!

יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד, לְדַרְכָּם; ניכר שדוד היה מנהיג תקיף, למרות שהם קיבלו תשובה מעליבה ומבזה, ואולי הם היו גם חמומי מוח, אך הם ידעו להתאפק ולהניח לדוד לקבל החלטה כיצד לענות לנבל על דבריו המשפילים.

וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לוֹ, כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  דוד נעלב וכעס מאד על נבל שפגע מאד בכבודו וביכולתו לשרוד.

תגובתו הגסה של נבל, הייתה כהכרזת מלחמה על דוד, הוא מסר את תגובתו המעליבה ל- 10 עבדים ששלח דוד, ובוודאי הם היו מפיצים את העלבון לכל הסובבים ומכריהם.  הגסות והעלבון בדברי נבל חייבו את דוד להגיב.

והיה ולא יגיב: 1. כל מי ששלם לו עד עתה עבור הגנתו היה מפסיק לשלם, ודוד ואנשיו לא היו יכולים להמשיך להתפרנס.

2. אם לא היה מגיב, היה נחשב לחלש, וגדודו היה מתפרק.  3. דוד ידע שמלכותו העתידית בסכנה, אם לא יסכל את ניצני המרד כנגדו, ויעניש את נבל על חירופיו, ייתפס כחלש, וכל תקוותיו להשיג את כתר המלוכה היו נמוגים.

לכן נאלץ דוד להגיב מהר ובעוצמה.

 יג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּור גַּם דָּוִד, אֶת חַרְבּוֹ; וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, בכל מקום בתנ"ך כשמוזכר המספר 400, נמצא גם אדם רע, כגון עפרון החיתי שדרש 400 שקל כסף מאברהם עבור מערת המכפלה, או עשו שבא לקראת יעקב עם 400 איש.

וּמָאתַיִם, יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים.

מפנה בעלילה: יד וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים: עבדי נבל פחדו למות בידי אנשי דוד, אך לא יכלו לדבר עם נבל בגלל מזגו הרע.

נראה שאופיו הרע של נבל היה ידוע לכל. לעומתו אביגיל אשתו הייתה ידועה כאישה שקולה, חכמה ונדיבה. לכן נַעַר אֶחָד: פנה אל אביגיל בשם כולם.

 מה שלא העז העבד להגיד לנבל, מצא לנכון להגיד לאשתו, כדי להציל את הבית מהאסון המתקרב.

אביגיל כאישה חכמה, הנשואה לטיפש, דאגה, כנראה, שהעבדים יספרו לה כל מה שקורה עם בעלה. העבדים ידעו מי בעל השכל בבית. הם גם ידעו שבשעת צרה ניתן לסמוך על אביגיל ולא על נבל, לכן דאגו לדווח לה על כל מה שחשוב. לא היססו ל"הלשין" על האדון, באזני הגברת.

העבד ידע שימצא אצלה אוזן קשבת והיא תדע מה לעשות, איך לפתור את הצרה, ולצאת בשלום מהמשבר לתוכו הכניס אותם בעלה.

פנית העבד אליה מלמדת שהיו יחסים תקינים בינה לבין העבדים.

העבד מספר: לֵאמֹור: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹונֵינוּ,

ויָּעַט בָּהֶם – התנפל עליהם כמו עיט.

העדות ממשיכה:  טו וְהָאֲנָשִׁים, טֹובִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה,  טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם, כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן. הם עבדו בשבילנו גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם.

סכנה! יז וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹונֵינוּ, וְעַל כָּל בֵּיתוֹ; וְהוּא, בֶּן בְּלִיַּיעַל, מִדַּבֵּר, אֵלָיו. אביגיל מיד הבינה מה גדולה הסכנה בהעלבת איש צבא שלרשותו מאות חיילים.

הנער סיפר בחופשיות לאביגיל על כל מה שאירע. הוא כינה את בעלה בפני אביגיל "בן בלייעל", וזה מרמז שמצב היחסים בינה ובין בעלה, היה ידוע לבני הבית.

נבל שקרן כפוי טובה: כשקוראים את הדיווח של הנער לגברת הבית, מגלים שנבל שיקר, וגם היה כפוי טובה, כי אנשי דוד אכן הגנו על רכושו. עדות הנער באזני אביגיל מסבירה את כעסו של דוד על כפיות הטובה של נבל.

אשתו היפיפייה והחכמה של נבל שמעה שבעלה העליב את דוד ואנשיו, ועל תוכניות הנקמה של דוד. ומיד הבינה מה נורא האיום המרחף מעל ראשי כולם, והחליטה לנסות ולמנוע מהאיש הכועס והרוצה נקמה, מלשפוך דם,

אולי לא בגלל שאהבה כ"כ את בעלה, אלא כי ניסתה למנוע מדוד לרצוח את אנשיה, החפים מפשע העלולים להיהרג במהלך הקרב, ולהציל את רכושה.

בלי להתייעץ עם בעלה יצאה מהר בניסיון למנוע את:

1. רצח כל בני המשפחה, 2. החרבת ביתה והמשק שלהם.

העבדים שיתפו פעולה עם בעלת הבית: 1. מישהו הכין את המנחה, שלקחה עמה בניגוד לדעת בעלה, 2. הם ליוו אותה עם החמורים. הנערים הסכימו להכין את המנחה וללוות אותה אל דוד, למרות שנשקפה להם סכנה:

1.  גם מצד דוד, המחפש נקמה,

2. גם מצד נבל שעלול להעניש אותם, כשישמע שפעלו מאחורי גבו, ולא גילו לו שאשתו יצאה בלי ידיעתו לפייס את זה שהוא קרא לו "עבד מתפרץ".

הליווי והציות של הנערים לאביגיל מעידים על סמכותה, ועל כך שכולם נשמעו לה בתוך בית בעלה.

 יח וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּיקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל הַחֲמֹורִים.

 אביגיל יצאה למשימה כמעט בלתי אפשרית: להרגיע איש מלחמה שפגעו בכבודו וערערו על מנהיגותו. היא הסתכנה כשיצאה אל דוד שנשבע להרוג את נבל ומשפחתו, אך נקטה בצעדים להפחתת הסיכון.

 יט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה;

למדה מיעקב ושלחה לפניה מתנות כדי לרכך את ליבו של זה שהיא עומדת לבקש ממנו לחוס על חייה וחיי בני ביתה.

קודם שיראה דוד את האוכל ויירגע!

הספור הזה מזכיר מאד את ספור המפגש של יעקב ועשו:

יעקב ועשו.

דוד ואביגיל.

עשו אדמוני,עשו התכוון להרוג את נבל ובני ביתו.עשו בא עם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.וַיִּקַּח … מִנְחָה  לְעֵשָׂו אָחִיו.  עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹונֹות עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד גִּישְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

דוד אדמוני,דוד התכוון להרוג את נבל ובני ביתו.דוד בא עם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתּיִקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת, וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִימֻּוקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל הַחֲמֹורִים. וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ.  וַתִּפֹּל, עַל רַגְלָיו,

יעקב ואביגיל:

1. יעקב פחד מעשו, אביגיל פחדה מהתנהגות פזיזה מצד דוד.

2. בשני המקרים המפייס השתחווה לפני המאיים וכינה אותו: "אדוני". את דוד היה יותר קשה לפיס מאשר את עשו, אם כי שניהם התפייסו בסוף.

3. גם עשו וגם דוד באו בראש גדוד שמנה 400 איש.

4. יעקב ואביגיל שלחו לפניהם את המתנות שנועדו לרכך את לב היריב.

מינחה =ברכה, משלוח של מזון מוכן.

גם יעקב שלח לעשו, בְּרָכָה = מתנה יקרה ונדיבה לעשו, לפני שנפגשו, כדי לפיסו על שגנב את ברכתו, ולקוות שלא ינסה להרוג אותו ואת משפחתו.

אביגיל למדה מיעקב ושלחה מנחה נדיבה = משלוח של מזון מוכן, שהקדים את הופעתה לפני דוד ואנשיו, בתקווה שהאוכל יקרר את כעסו של דוד על בעלה, וימנע את הרג בני ביתה.

וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה: יצאה עם כיבוד לפגוש את דוד, אך לא בזבזה זמן לדווח לבעלה, ולא נתנה לשיכור לעכבה, למה?

1. כי כשדוד יגיע יהיה מאוחר מדי מכדי לפיסו.

2. נבל יכל לנסות לעצור אותה, וכך להעמיד בסכנה אותה ואת אנשיו.

3. היה עליה למהר לפני שדוד יממש את נקמתו.

4. העובדה שלא שיתפה את בעלה במעשיה, יצאה לקראת דוד, ונתנה לו כיבוד שבעלה סרב לתת לו, מעידה שזלזלה בו ובהחלטותיו. (בן איון).

למה אביגיל לא השתתפה בחגיגת הגז? הרי עקרת הבית צריכה לדאוג לאוכל ולצורכי האנשים?

יחסי אביגיל ובעלה: קראה אח"כ לבעלה "נבל", וטענה: "כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו". כך לא מדברת אישה אוהבת, המעריכה את בעלה. נראה שלא הייתה זוגיות טובה ביניהם והם ניהלו את חייהם בנפרד: רגשית ומעשית.

משוכנעת בצדקת דרכה: אביגיל עשתה הכול בעצמה כי הייתה משוכנעת בצדקת דרכה. וממנה למדו חז"ל שאישה יכולה לתרום כסף או שווה כסף גם ללא ידיעת בעלה.

מיהרה לרכב ולפגוש את דוד. יתכן שגם הייתה סקרנית לפגוש את הצעיר המפורסם, המעז לצאת נגד המלך שאול, ונגד בעלה העשיר.

 נראה שאביגיל כבר שמעה על דוד, יפה העיניים, הנועז, שניצח את גוליית וגם בכל פעולה צבאית,  והנשים שרו לכבודו, עתה ידעה שתראה אותו.

כ וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, מקום הנסתר מפני דוד המתקרב, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹושׁ, אֹתָם.

אביגיל היפה הפתיעה את דוד כשנראתה לעיניו כשיצאה מעיקול הדרך.

אביגיל הייתה חכמה וכיוונה את ירידתה, כך שתוכל להגיח לפתע לקראת דוד חם המזג, ושניהם יוכלו לשוחח בסתר ההר.

בְּסֵתֶר הָהָר, נראה שמצאה מקום נסתר בו יכלה לדבר עם דוד בלי שיהיו סביבם עדים ומאזינים.

אמורא, במסכת מגילה, קרא כמה מהר לקח דוד את אביגיל לאשה, לאחר מות נבל, והסיק שניצני ההתאהבות הנצו כבר במפגש הראשון ביניהם, וכתב שאביגיל הייתה כל כך יפה עד שכאשר גילתה את השוק שלה הוא האיר את השטח: מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות בבלי מגילה ד עמוד א:.

א. רד"ק מסביר בעזרת הכתוב בבבלי: אביגיל גילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות. למה? 1.  "הייתה יורדת בסתר ההר, והרוח גילתה את שוקה, ולא ידעה שאחרים רואים.

2. כדי להאיר בחושך ..שהיה שוקה מבהיק (מדרש שמואל כג 11 בובר, 117).

מדרשים: 1: "וירדת בסתר ההר" (שמואל א כה) אמר ר' שמואל: נטלה דם סתרים והראתה לו. אמר לה: "וכי מראים דם בלילה? אמרה לו: "וכי דנים דיני נפשות בלילה? אמר לה: "מורד במלכות הוא ולא צריך לדין.

א. אמרה לו: עדין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם". אף על פי שמשחך שמואל עדיין מַטְבֵּעוֹ של שאול קיים, ולא יצא מַטְבֵּעֲךָ לעולם (חיי המסחר עדיין מבוססים על החוקים שקבע שאול.)..

ב. אמר לה: השמיעי לי! אמרה לו: "לא תהיה זאת לך לפוקה (כמעשה בת שבע). אמרה לו: וכי מלך אתה? אמר לה: ולא משחני שמואל? אמרה לו: אף על פי שמשחך שמואל עדיין מַטְבֵּעוֹ של שאול קיים, ולא יצא מַטְבֵּעֲךָ לעולם (חיי המסחר עדיין מבוססים על החוקים שקבע שאול.)

ניבאה לו כי ימלוך בעתיד וטענה שעדיף שבעלה לא ימות מידיו.

כיוון ששמע את דבריה התחיל מקלסה (מדרש שמואל, מהדורת בובר,  אמר לה "וברוך טעמך "וברוכה את, אשר כיילתיני מבוא בדמים". (כ"ה) מגילה: (יד א)  

הצילה אותו משני דמים: 1. דם נידה 2. דם נבל, (ירושלמי סנהדרין ב 3). כך רמזה לו שגם אם יהרוג בעלה, תהיה אסורה עליו. וברוך טעמך: החמיא לה בפניה ושיבח אותה על טיב דבריה.

1. "אביגל" בלי "י". פקרה עצמה ולכן איבדה י' משמה. 2. בגלל שגילתה שוקה לפני דוד, לא זכה בנה של אביגיל, כלאב, למלוך אחרי מות דוד, (הרב מן ההר).

אביגיל יפת תואר: אביגיל נמנתה עם "4 נשים יפות שהיו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר", ד"א: ושתי.

אביגיל בזכירתה זינתה, (בבלי, מגילה, טו, עא), כלומר מי שנזכר בה, הוציא קרי.

וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר, 3 פעמים אביגיל מיהרה (גם בי"ח ומ"ב). וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, אביגיל ירדה מעל החמור בצורה מחושבת ומתוכננת.

 וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחווּ אָרֶץ" (כה, כג). כד וַתִּפֹּל, עַל רַגְלָיו, איך אביגיל הראתה לדוד שהיא מכבדת אותו? 1. אביגיל ירדה מעל החמור, בדומה לרבקה: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כד, סד).

גם רבקה נפלה, מעל הגמל כשראתה מרחוק את יצחק, כדי לא לשבת במקום גבוה מהאיש המכובד,

2. השתחוותה לפני דוד,

3. נפלה אפים ארצה על רגליו,

4. ושכבה שרועה על הארץ לפניו.

הפעלים הרבים מדגישים, את השתדלותה לכבדו ולקרר את כעסו.

כשאביגיל פגשה את דוד מיד התרשמה שהוא יהיה המלך הבא ולא בעלה. הסיפור מסביר איך איבד נבל את האישה שלא היה ראוי לה, וזכה בה מי שהיה ראוי לה, (סימון א., בקש שלום ורדפהו 199).

בדרך דוד חש מאוכזב ונבגד: כא וְדָוִד אָמַר, (בליבו) אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה, דוד גם תהה על משיחתו: (ילק"ש קלג) "כיון שראה דוד עצמו מצומצם בידי שאול ואנשיו, אמר: לחינם משח אותי שמואל…"ואני אמרתי בחופזי כל אדם כוזב", אך אביגיל ניבאה שאכן יעלה למלכות וגם גמלה לו על עמל אנשיו.

רָעָה תַּחַת טוֹבָה, המלה רע מופיעה בפרק 8 פעמים והמלה טוב מופיע 5 פעמים.

דוד נמהר וחם מזג: כב כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹוסִיף: אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר .

 2 פרושים: א. לא אשאיר אפילו גבר אחד בחיים.

ב. לא אשאיר אפילו כלב שלו בחיים.

נראה שבדרך הכינה אביגיל נאום שירכך את לב דוד.

נאום נבון: אביגיל נשאה נאום מזהיר ומתוחכם המראה מה רבה חוכמתה. בנאום חכם, ואינטליגנטי, הצליחה לשנות את דעת דוד, ולשכנעו שלא כדאי לו להכתים את שמו בדם, מכיוון שהוא עתיד להפוך למלך של עם ישראל.

נאום יהודה: נאום אביגיל מזכיר בתחכומו את נאום יהודה לפני יוסף שביקש להפוך את בנימין לעבד במצרים.

וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ, בְּאָוזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. גייסה את כל אמצעי השכנוע:

1. כבוד לדוד וענווה: דיברה אל דוד בגוף שלישי  כדי להפגין כבוד כלפיו.

2. חנופה: אביגיל קראה 11 פעמים "אדוני" לדוד, זה שבעלה קרא לו "עבד מתפרץ", ולעצמה קראה 4 פעמים: "אמתך", ופעם אחת – "שפחתך".

3. נימוסים טובים: השתמשה בנימוס במלה "נא".

4. לקחה על עצמה את האחראיות למחדל: וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָווֺן;

בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָווֺן? בסימן שאלה. לא שרצתה לקחת את האשמה על עצמה, אלא כאילו אמרה: האם אני אשמה? להפנות את תשומת ליבו שהיא לא חטאה, ואנשיה לא חטאו, כאילו שאלה אותו: "האף תיספה צדיק עם רשע"?

1. וַאֲנִי, אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ  (אני לא אשמה). אם כך הרי העונש יחול על כל בני הבית, שאינם אשמים, (ע"פ הירושלמי).

השכילה לתרגם את חפותה האישית לעיקרון מוסרי-משפטי, ומנעה ענישה קולקטיבית ללא משפט, (סימון א בקש שלום ורדפהו 218).

"איש בחטאו יומת", (דברים כד 16): שפיכת דם נקי: אביגיל הוכיחה לדוד שכל בני ביתו של נבל חפים מפשע, ולכן אם יהרוג את כל עבדיו, יהיה אשם בשפיכת דמי נקיים, ככתוב: "איש בחטאו יומת".

2.  גינתה את בעלה: כה אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּיעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; כך הרגיעה את כעסו.

אין אמא שתקרא לבנה "נבל" מלשון נבלה, נראה שהשם נבל בא מנבל, או מכלי יין, כזה שאביגיל הביאה לדוד ואנשיו, בזמן שנבל לגם עד שכרות מנבל היין שלו. אבל מכיוון שהיה איש קשה הנבל הפך לנבל.

טכסיסי אביגיל:

1. לבעלה קראה "נבל שמו ונבלה עמו". בהשפלת בעלה בפומבי, הוכיחה אביגיל שהיא לא שותפה לפשעו, וכן גם שאר יושבי הבית חפים מאשמתו, ולא ראוי שדוד יעניש אותה ואותם בשל חטאו של בעלה.

2. נבל השפיל את דוד, והיא התאמצה לרומם כבודו, כדי לכפר על השפלת בעלה. הצדיקה את דוד, וגם גינתה, השפילה והנמיכה את נבל בעלה.

3. ניסתה לשכנע את דוד שאינו צריך להיפגע מבוז שמפגין כלפיו אדם נקלה, ואמרה שמגבר נבזה כזה לא כדאי להיפגע.

4. "נבלה" במקרא מופיעה בהקשר לפשעים חמורים, (אונס ומעילה בחרם). גילתה הזדהות עם מה שדוד חש כששמע את תשובת נבל המעליבה.

5. מתחנפת: וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ;

6. מאחלת: וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי, רָעָה.

בשם ה': כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי ה' אביגיל הזכירה 7 פעמים את שם ה'.

 וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים, דיברה כאילו דוד כבר החליט לא לפגוע בנבל. "מנעך ה' מִבּוֹא בְדָמִים". הרי היא עצמה עצרה את דוד המשוח למלך ואת אנשיו, אך בחוכמתה דיברה אל דוד המאמין בייחוס הכול לה'.

מִבּוֹא בְדָמִים: 3 פעמים מופיע ביטוי זה: מִבּוֹא בְדָמִים. אביגיל אמרה זאת פעמים: 1. "מנעך ה' מִבּוֹא בְדָמִים",

2. ולשפוך דם חינם", דוד קלט את זאת והודה לה: "ברוכה את אשר כיליתני מִבּוֹא בְדָמִים".

למה השביעה אביגיל את דוד מִבּוֹא בְדָמִים, למרות שדוד נשבע לנקום בגברי בית נבל? כך הבהירה שהמחילה היא אינטרס אישי של דוד:

הזהירה אותו מפני ההשלכות של פעולה נמהרת על עתידו המזהיר: ניבאה שימלוך על ישראל, ורצתה שיגיע למלכות נקי משפיכת דם חפים מפשע.

כך מנעה מדוד מלהכתים את שמו ברצח, והזהירה אותו שלא יערער את הבסיס המוסרי של מלכותו, כדי שלא יגידו שרוצח נהיה מלך.

אביגיל הראתה בקיאות במציאות הפוליטית: אמרה לדוד: אתה עומד למלוך על ישראל, והם אומרים עליך: שופך דמים היה, (סנהדרין ירושלמי ב 3)..

יש מלחמות מוצדקות, מלחמות מוצדקות כאשר הן לטובת העם והארץ. הן מקרבות אותך אל המלוכה, כמו המלחמות שאתה נלחם בפלישתים למען עם ישראל. אך יש מלחמות שעלולות להכשיל אותך, כמו מלחמות אישיות, או נקמה באדם שהעליב אותך.

אביגיל לימדה את דוד לא להתנהג "כג'ינג'י" חמום מוח, אימפולסיבי, אלא לנהוג בשיקול דעת, במתינות ובחשיבה על עתידו הפוליטי.

חכמה: הנאום החכם של אביגיל, טובת השכל, משייך אותה לנשים חכמות בתנך כמו: האישה החכמה מתקוע והאישה החכמה מאבל בית-מעכה.

אביגיל פיצתה את דוד על מה שמנע ממנו נבל, והציעה לו כפיצוי מנחה.

פיוס דוד: כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים, בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי. כח שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: ע"פ סנהדרין פ"ב, הלכה ג'.

שמרה על כבוד דוד: , כדי להדגיש את מנהיגות דוד הציעה את הכיבוד הרב שהביאה "לנערי דוד" לַנְּעָרִים, כך גם שכנעה את דוד לדאוג לאנשיו ולחלק להם את המזון, ואז כמובן גם הוא ייהנה, אך כבודו ישמר.

  ברכה לדוד: כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם.  וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ, אביגיל ברכה את דוד: 1. שינצח את  אויביו.

2. שלא ייתפס ביד שאול הרואה בו מתחרה על הכתר,

3. שה' יעמוד לצידו, ויפתור אותו משפיכת דם יריביו,

חזתה לדוד עתיד מזהיר:  כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ; וְהָיְיתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה' אֱלֹוקֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע 

דוד היה איש מאמין, ונראה כי מילים אלו דיברו אל ליבו.

ניבאה שדוד יהיה מלך, עַל יִשְׂרָאֵל:  ל וְהָיָה, כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל יִשְׂרָאֵל.

חז"ל קראו לאביגיל נביאה (מגילה יד א-ב). "התנבאה ברוח הקודש", (רש"י).

בפרק הקודם שאול הכריז בקול, ובפני עדים כי דוד ימלוך אחריו, "ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך".  ונראה כי בעם כבר ידעו ששמואל משח את דוד, והוא יהיה המלך הבא.

אביגיל: האינטרס שלך לשמור על שם של מנהיג אחראי ושקול:  לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; "פוּקָה" פיק ברכים. פרשה כג, יב; ראו גם מגילה יד עמוד ב; ירושלמי, סנהדרין פרק ב, ג.

המלבי"ם: אחרי שסילקה 3 הטענות, שבעבורם ילך לנקום נקם… התחילה לחשוב 3 מעמדות מימי חייו:

(א) המעמד הראשון – בעת שהתחיל ללחום את מלחמות ה' בגלית ובפלשתים; ורמז ל-א: "כי יעשה… בית נאמן";

(ב) המעמד השני – עת נרדף מפני שאול; ורמז ל-ב: "נפש אדני צרורה בצרור החיים";

(ג) המעמד השלישי, עת יזכה למלכות כמו שהובטח בפי הנביא. ורמז ל-ג: "והיה כי יעשה ה' לאדני… וציווך לנגיד על ישראל".

נביאה: אביגיל נחשבת לאחת מ- 7 נביאות שהיו לעם ישראל.

לעומת הקללות שקיללה את נבל, בירכה את דוד על עלייתו למלכות, ניבאה את סופם של שאול ונבל, והוכיחה בכך את כושר הנבואה שלה.

בנאומה הצליחה אביגיל, לגרום לדוד להרגיש כי הוא יכול לקבל דעה של אישה המנסה להבטיח את עתידו, עתידה, ולהגיע למלכות, ולא כי נכנע לאישה המנסה לגונן על בעלה, או ביתה.

הצליחה לשכנע את דוד לשנות את החלטתו להרוג את נבל.

נראה שאביגיל רצתה להינשא לדוד, אחרת לא הייתה אומרת: וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ, אביגיל לא היססה, נקטה יוזמה, ושלחה רמז לדוד, כשתהיה מלך אל תשכח אותי.

הייתה עדין נשואה לנבל, אבל במפגש עם דוד, השתכנעה, שאינה נשואה לגבר הנכון, וכי הגבר שלו היא צריכה ורוצה להינשא הוא דוד, ע"פ א סימון.

שאפתנית: באותו זמן הייתה אביגיל נשואה לאדם אמיד, בעל רכוש רב, ודוד היה נרדף ע"י מלך ישראל, ומנהיג גדוד של הומלסים, אבל אביגיל למדה לזהות יכולת וכשרון, והיא גילתה מהר מאד שהיא מדברת עם האדם, שנראה שיירש את כתר שאול, ומיהרה להבטיח את עתידה בארמון המלך העתידי.

דאגה לעתידה, אביגיל הציעה לדוד את עצמה, והזכירה ברמיזה נישואין. עיניה צופות קדימה: רמזה לו שכאשר יהיה מלך, תשמח להיות אשתו.

רמזה על מעלותיה: ל"א. וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ.. 1. זכור את האישה החכמה, 2. שנתה לך מתנות ברוחב יד, 3. הצילה אותך מהרג מיותר.

4. ו"זכור את יופיי", (ע"פ בבא קמא צב ב).

את כל זה אמרה, בעוד בעלה חי ונמצא במרחק חצי יום נסיעה ממנה.

וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ: מזכיר את בקשת יוסף משר המשקים: "זכרתני איתך כאשר ייטב לך… והוצאתני מן הבית הזה",

1. יוסף ואביגיל: שניהם היו במצוקה,

2. שניהם ניבאו שהעומד לפניהם עומד לעלות לגדולה,

3. שניהם בקשו שאותו אדם יזכור אותם לטובה.

4. שניהם נענשו על כך: יוסף נשאר לשבת עוד שנתיים בכלא, ואביגיל, א. מוזכרת להבא כ"אשת נבל הכרמלי".

ב. אינה נקראת פה אביגיל, אלא אביגל. חסרה יו"ד בשמה. חז"ל התייחסו ליו"ד החסרה, ושאלו מדוע היא חסרה? וענו: הפסידה את ה- "י" ב"אביגל", בגלל שהציעה עצמה בעוד בעלה חי והיא אשת איש, (הירושלמי).

היו"ד החסרה הזכירה את הפגם של אביגיל. חז"ל גינו את אביגיל  על שרמזה לדוד ו"נתנה בו עיניה בעודה אשת איש". מסכת מגילה דף י"ד ע"א.

לב וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ: אֲשֶׁר כְּיליִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹושֵׁיעַ יָדִי, לִי.

דוד ברך את ה' על אשר שלח אליו את אביגיל, וברך את אביגיל על שהצליחה למנוע ממנו מִבּוֹא בְדָמִים.

דוד אמנם היה חמום מוח, ובעל פתיל קצר, אבל הוא ידע לזהות דברי חוכמה, גם אם באו מפי אישה, בעידן, שנשים היו יושבות באהל ולא מדברות.

דוד הודה שרק בזכות אביגיל נרגע, התחיל לחשוב בהגיון, במתינות ובקור רוח:  לד וְאוּלָם, חַי ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ:  כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.

לה וַייִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ, אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ; דוד הסכים ברוב טובו לקבל מידי אביגיל את כל המתנות שהביאה לו.

דוד היה חכם, והבין עד כמה דברי ההיגיון של אביגיל צודקים. בפעולה אימפולסיבית אפשר לעשות שגיאות, ובשיקול דעת אפשר להשיג מלוכה, נראה שהתאהב לא רק ביופי של אביגיל, אלא גם בחוכמתה.  

כמו בפרק הקודם ובפרק הבא, כשדוד החליט לא להרוג את שאול הרודף אחריו, כך גם פה החליט דוד לשמוע בקול אביגיל ולא להרוג את נבל.

לעומת אביגיל השקולה והאחראית, דוד הצטייר תחילה כנוקם, חמום מוח ורודף אחרי הכבוד, האומר "וישב לי רעה תחת טובה", אך  התעשת בזכותה, ידע לקבל את דברי החכמה של האישה, וויתר על הנקמה בנבל.

טובה הייתה אביגיל לדוד מכל קורבנות שבעולם, אילו עשה מה שחשב לנבל, לא היה מתכפר בכל קורבנות שבעולם, והיא באה ומילטתו, לכן נאמר על מחלה שמחלה כקורבנות "מצא אישה מצא טוב", (ילקוט שמעוני ב רמז קלד: לתהילים נג).

וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.

אולי דוד רצה לקחת גם את אביגיל מיד, אבל התגבר על יצרו, לא נגע בה, נתן לה לשוב את בעלה.

לו וַתָּבֹוא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ: לדוד, נבל לא נתן כלום, אך שתה כיד המלך, וחגג כיד המלך. וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, אבל נבל ימות בעוד רגע, ודוד יהיה המלך הבא של ישראל.

א וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה, יש פה ביקורת על נבל, שערך משתה כמשתה המלך, בזמן שכל ישראל התאבלו על שמואל.

נבל שיכור: אביגיל חזרה ומצאה את בעלה שיכור, וכמו שהייתה חכמה וידעה מתי לדבר, כך ידעה גם מתי לשתוק.

וְהוּא שִׁכֹּר, עַד מְאֹד; וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר,

וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ: מכיוון שהיה שיכור לא יכלה לדבר אתו, ולא יכלה לספר לו על המנחה שנתנה לדוד.

לא היה לאביגיל שותף אמיתי בבעלה, אתו תוכל לחלוק את חוויותיה. זו פעם שנייה שאביגיל מנעה מבעלה מידע. גם כשיצאה וגם כשחזרה אל הבית.

 לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה;  

רק בבוקר כשהתפכח, ספרה לו אביגיל על המפגש עם דוד ומאיזו צרה הצליחה לחלץ אותו. בזמן המשתה: 

בתחילה: ולב נבל טוב עליו, ל"ז. אך כששמע על הסכנה: וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, למה? 1. הבין שהוא בטיפשותו קומם עליו את האיש החזק באזור, ועכשיו עליו להכיר תודה לאשתו החכמה ממנו שהצילה את חייו ורכושו.

2. קנאה? יכול להיות שנבל שמע בקולה את האהבה והערצה שלה לדוד.

3. וְהוּא הָיָה לְאָבֶן, מפחד ומבהלה?

4. רד"ק ורלב"ג סברו כי כעס על שדוד קיבל בסוף את מה שהוא לא רצה לתת לו.

אדם ניכר בכוסו, כיסו, וכעסו: נבל נכשל בכל שלושת הדברים:

1. כיסו: קימץ לשלם למי שהגן עליו ועל רכושו,

2. כוסו: שתה לשכרה,

3. כעסו: מרוב כעס על כך שדוד קיבל מתנות מרכושו, חלה.

וְהוּא הָיָה לְאָבֶן: נבל קיבל התקף לב? שבץ מוחי? שיתוק?

לח וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל, וַיָּמֹת.

למה מת? 1. רע מזג. "הצטער על המנחה שהובאה לדוד", (רש"י).

2 היה שתיין שהרס את בריאותו מרוב שתיה?

3. חשש שישמע שאול על המנחה שנתנה לדוד והוא יעניש אותו כפי שהעניש את נב עיר הכוהנים, (הרב ידיד).

אביגיל לא הייתה צריכה לחכות הרבה זמן שדוד יישאה לאשה. אחרי 10 ימים בעלה מת.

למה נפטר רק אחרי 10 ימים? כי ה' חיכה שיעשה תשובה. הוא לא חזר, וה' המית אותו.

לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד, כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה'  בְּרֹאשׁוֹ;

דוד שמע כי גמלו לנבל משמים על מעלליו, זכר את הצעת אביגיל, ומיהר לשלוח שליחים להביא אותה אליו: וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה, כששמע דוד על מות נבל, שלח את עבדיו להציע בשמו נשואים לאביגיל.  

"והאישה טובת שכל", (כה 3). דוד "יפה עיניים וטוב רואי", (טז 12), ונאמר: "ויגוף ה' את נבל", אמר ה': תבוא טובה ותהיה לטוב, וילך הרע ברעתו, (ילקוט שמעוני רמז קלה).

דוד נשאר נקי מחטא, ואביגיל התקרבה למלא את שאיפתה ולהיבחר למלכה.

מדוע מיהר דוד לשלוח שליחים אל אביגיל? 1. היא הייתה אישה יפה.  2. אישה אמידה עם משק משגשג ועדר גדול, 3. אלמנת איש חשוב ונכבד.

4. נראה שתבונתה וחוכמתה קסמו לו. המפגש עם אביגיל שכנע אותו שהיא ראויה להיות אשתו.

מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, לֵאמֹור, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה

אישה ענווה ומחושבת:   וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹוץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי,

נראה שגם אביגיל נשבתה בקסמי דוד בזמן המפגש, שכן כתוב:  מא וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; ריבוי הפעלים מעיד שמיהרה אל דוד.

 מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, (כאילו הייתה מחכה לקריאה ומוכנה). למה אביגיל הסכימה כל כך מהר? כי היא הבינה שדוד יהיה המלך הבא בישראל.

נועזת: הסכמתה המהירה של אביגיל לעזוב את ביתה (מסגרת מוגנת) וללכת אחרי דוד, שהיה נרדף ע"י שאול, מעידה על הרפתקנות, וגמישות.

וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹותֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; (נוהגת בהדר מלכות), וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, "ותהיי לו לאישה".

בניגוד לבת שבע שדוד היה צריך לפתות, בבן שירש אותו, ולשלוח ולהביא אותה אליו, אביגיל עזבה במהירות את ביתה, ומיהרה לרוץ אליו.

וַתְּהִי לוֹ, לְאִשָּׁה. עזבה מהר את גופת בעלה המתקררת, ועברה לידיו של מי שעתיד בקרוב להיות מלך.

שילמה מחיר כבד על המהירות.

למה בנה לא ירש את דוד? אמנון בכור דוד נרצח ביד אבשלום בגלל אונס אחותו, ואז ראה הבן השלישי אבשלום את עצמו כיורש. ומה עם הבן השני, כלאב, בן אביגיל? מדוע הוא לא היה מועמד לרשת את אביו?

1. "המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו", (עירובין). אביגיל בחיפזונה לא הצליחה להשיג כתר מלכות לבנה, ובת שבע שלא הייתה להוטה לעבור אל דוד, הצליחה להכתיר את בנה למלך.

2. כלאב – כלאים אב, דוד חשד שמא הנולד הוא בן נבל, וחשש זה פסל אותו מלהיות יורש, (חז"ל). "היו ליצני הדור אומרים: מנבל אביגיל מעוברת" אולי לכן לא היה לכלאב סיכוי לרשת את דוד, בשל אי הבהירות מי אביו.

מאביגיל למדו חז"ל שאלמנה הנישאת שוב, חיבת לחכות 3 חודשים לאחר מות בעלה, כדי שלא יהיו ספקות במקרה שתכנס מיד להריון, של מי הילד. כלאב בן אביגיל נקרא בדברי הימים בשם דניאל.

נשות דוד המפורסמות:

1. מיכל, שתקה רוב הזמן ורק בסוף הספר לגלגה על דוד ונענשה בעקרות.

2. בת שבע שתקה רוב הזמן ורק בשלהי מלכות דוד, ניצלה את יכולת השכנוע שלה, כדי לשכנע את דוד להכתיר את שלמה בנה למלך שירש אותו.

3. אביגיל הייתה הדברנית משלושת נשות דוד: אביגיל הוצגה מתחילה כמצטיינת בתורת הנאום והשכנוע, והצליחה בכוח שכנועה לשכנע את דוד, ולמנוע מהמלך העתידי לשפוך דמים, אח"כ לא שמעו עליה יותר.

אביגיל השאירה אחריה את נחלת בעלה, כרמים, צאן רב, עיזים. את כל הבטחון הכלכלי הזה, המירה בלכתה אחרי מורד, נרדף ע"י המלך, מנודה ע"י חלק מהעם. נראה שראתה את גדלות דוד והפוטנציאל הטמון בו.

כאשר דוד נשא אח"כ את אביגיל אשתו הוא הפגין בפני אנשיו את כוחו. נישואיו לאביגיל המחישו את נצחנו על נבל שעלב בו. נבל מנע ממנו מעט מרכושו ועכשיו הפכה אשתו לרכוש דוד, וכן כל רכושו של נבל, הפך לרכוש דוד.

  מג וְאֶת אֲחִינֹועַם לָקַח דָּוִד, מִיִּזְרְעֶאל; (גם לאשתו של שאול, לאמא של יונתן קראו: אֲחִינֹועַם). וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ, לְנָשִׁים.

מד וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד:  לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים.

אולי כפעולת תגמול על כך שדוד הבורח לקח לעצמו 2 נשים מיוחסות וחיזק בעזרת נישואים אלו את מעמדו.

שלושת נשות דוד המפורסמות ביותר היו נשואות גם לגבר אחר:         1.  מיכל, שאול לקח אותה מדוד, ונתנה לפלטיאל בן ליש ואחר חזרה אל דוד. 2.  אביגיל הייתה נשואה לנבל, 3.  בת שבע הייתה נשואה לאוריה.

התנ"ך מספר ספור דומה, אך הפוך (ספור ראי) על דוד עם שתי נשים להן התאווה: אביגיל ובת שבע. בשני המקרים מדובר בנשים יפות ונשואות,

שתיהן חשפו גופן, ועסקו בטהרה. דוד נתאווה לאביגיל כשראה אותה, אך היא הייתה נשואה ולכן, לא כמו במקרה בת שבע, חיכה עד שנתאלמנה (מסכת מגילה).

סיפור אביגיל בא לספר כיצד נשמר דוד מנשים נשואות, גם אם היו כאביגיל: "טובת שכל ויפת תואר", וכי ספור בת שבע היה מעידה חד פעמית של דוד. (שמואל א', כ"ה, ב-מ"ב). אביגיל מוצגת כמי שנמצאת משכמה ומעלה מכל הסובבים אותה. הכתוב משווה את אביגיל המפייסת את דוד ליעקב המפייס את עשו, והיא מתוארת בפרק זה בצורה חיובית מדוד.

השוואה בין אביגיל ויעקב:

יעקב	אביגיל
סכנה ליעקב ולבני ביתו בגלל גניבת ברכות עשו	סכנה לנבל ולבני ביתו בגלל כפיות הטובה שלו.
עשו בא עם 400 איש.	דוד בא עם 400 איש.
יעקב שלח מנחה לפניו, הרבה להשתחוות ודיבר בכבוד אל עשו עד שהסיר את איום הנקמה.	אביגיל שלחה מנחה לפניה, הרבתה להשתחוות ודיברה בכבוד אל דוד והסירה את איום הנקמה.
עשו ניאות לקבל את מנחת השלום מידי יעקב ושב על עקבותיו מפויס.	דוד ניאות לקבל את מנחת השלום מידי אביגיל ושב על עקבותיו מפויס.

השוואה זו של אביגיל ליעקב, נועדה לפאר את אביגיל.

אביגיל	תמר
עמדה מול גבר חזק ממנהדוד נשלט ע"י כוחו הנקם.היה עלול לפגוע בה בכעסוניסתה לעצור את דוד מלפגוע בבני ביתהמצליחה לשכנע את דוד לא לנקוםדוד היה חכם	עמדה מול גבר חזק ממנהאמנון נשלט ע"י התאווה שלו.היה עלול לפגוע בה בכעסוניסתה לשכנע את אמנון לא לאנוס אותהנכשלה לשכנע את אמנון והוא אנסה. אמנון טיפש ושילם בחייו על שגיאתו

השוואה בין רבקה לאביגיל:

	רבקה	אביגיל
הצעת נישואין ע"י שליח:האישה מעורבת בהחלטה: הענות האישה: המרחב יציאה לדרך.הליכה אחרי השליח.	עבד אברהם,התלכי עם האיש הזה?מסכימה: "אלך".הולכת אחרי העבד לארץ זרה.ותקם עם נערותיה, ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש.	נערי דוד"דוד שלחנו לקחתך לו לאישה,הנה אמתך לרחוץ רגלי אדוני,עוזבת ביתה והולכת עם הנערים,ותמהר ותקם ותרכב על החמור וחמש נערותיה הולכות לרגליה ותלך אחרי מלאכי דוד.

השוואה בין אביגיל ובת שבע:

אביגיל"	בת שבע"
והאישה טובת שכל ויפת מראה, ונשואה	והאישה טובת מראה מאד, ונשואה
דוד יוצא עם אנשיו לקרב. דוד רואה אותה וחושק בה. מתגבר על יצרו ואינו נוגע בה ואינו הורג את בעלה. שבה לביתה לאחר המפגש עם דוד.	דוד מבלה על גג ארמונו בזמן שהצבא שלו נלחם. דוד רואה אותה וחושק בה. שולח להביא אותה אל ביתו, שוכב אייתה והיא נכנסת להריון ממנו. שבה לביתה לאחר המפגש עם דוד
בעלה נפטר ממחלה.נישאת לדוד לאחר מות בעלה.	דוד שולח מכתב אל יואב שר הצבא ומצווה עליו לשלוח את אוריה בעלה אל הקו הראשון ואז להגיד לאנשים להפקיר אותו למוות ולסגת.נשאת לדוד לאחר מות בעלה.
"וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאישה"	"וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאישה"
נבל משתכר בטרם נודע לו כי הרגיז את דוד	דוד משקה את אוריה לשוכרה כדי שירד לבית
דוד מזמין את האלמנה  ונושא אותה לאישה, ששה ללכת בעקבות דוד. אביגיל נראית שמחה לשינוי בחייה.	מתאבלת על בעלה. (התינוק מת לאחר הלידה, ודוד לקח את האשמה על עצמו)

השוואה בין אביגיל והשונמית:

אביגיל	השונמית
בעל שלא ניתן לסמוך עליו: נבל, רשע נטול כושר שיפוט הגיוני.מעלימה את מעשיה מבעלה: פועלת בניגוד לדעת בעלהעומדת מול גבר רב השפעה, בנימוס אך בתקיפותיוצאת מנצחת וצודקת מהגבר מולו היא עומדת: דוד מבטל את החלטתו להרוג את נבל.נופלת ומשתחווה לפני הגבר	בעל שלא ניתן לסמוך עליו: חיוור, מובל וחסר אונים.מעלימה את מעשיה מבעלה: מסתירה ממנו את מות בנם ומדוע היא הולכת לאיש ה'.עומדת מול גבר רב השפעה, בנימוס אך בתקיפותיוצאת מנצחת וצודקת מהגבר מולו היא עומדת:אלישע מחיה בעצמו את בנה.נופלת ומשתחווה לפני הגבר