חז"ל מסנגרים על אבות האומה: הרש"ר הירש: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל בתכלית השלמות… היא אינה מעלימה שגיאות, שגגות וחולשות של גדולי ישראל וכך היא מטביעה את חותם האמת… אילו הזהירו (זהרו) כולם… ללא רבב, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו והוא למעלה מהישג ידינו… ללא מאבק טבעי… היו מידותיהם הטובות רק תוצאה של טבעם הנעלה.
"ממני": "חז"ל יצאו ללמד זכות על אותם המעשים המכוערים לכאורה שהניחו את היסוד לבית דוד. על מעשה יהודה מעיד הקב"ה עצמו במלה "ממני" מאת ה' יצא (מעשי תמר ויהודה) כדי לברוא אורו של משיח". (י. הינמן, דרכי האגדה, אגדת בראשית כו 37). כי כ שתמר פנתה אל יהודה, היא כיוונה לשם שמים.
סמיכות פרשת ירידת יהודה, ליוסף הורד מצרימה: "מה ענין שמיטה להר סיני"? בראשית רבא פה: "ויהי בעת ההיא", ולא צריך היה המקרא לאמור, אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? היה ראוי לחבר את "מכירת יוסף" ל"יוסף הורד מצרימה". מה ראתה תורה להפסיק ספור יוסף עם ספור ירידת יהודה? ר' אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה.
עונש ליהודה על מכירת אחיו.
ירידת יהודה: תחילת פרשת יהודה ותמר מספרת על ירידה נוראה של יהודה, הוא הולך ויורד, ירידה אחר ירידה. "ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?
אונקלוס: יהודה חשב במונחים של תועלת כלכלית, "מה בצע כי נהרגנו?
לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהיי בו". כך גם נרוויח כסף!
"וייקחו את כותנת יוסף וישחטו שעיר עיזים ויטבלו את הכתונת בדם, וישלחו את כותנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא, ויכירה, ויאמר כותנת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף, ויקרע שמלותיו …ויתאבל על בנו ימים רבים, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם.(פרק לז)"
ירידה אחר ירידה: בשעה שיוסף נמכר לעבד בארץ רחוקה, בשעה שיעקב התאבל על מותו, כביכול, של יוסף, ובניו נאספו בניסיון לנחמו, המשיך יהודה בהידרדרותו: 1. רימה את אביו, 2. נטש את משפחתו המנסה לנחם את האב, כיוון שראה צער אביו, לא היה יכול לסבול ופירש מבית אביו ומאחיו (בכור שור א לט).
3. דבק בכנענים והתחבר לחבר כנעני. 4. נשא נוכרייה, ירידה היא לו שנישא לגויה. 5. רימה כלתו. 6. נכשל בהליכה לקדשה. 7. גזר את דינה של תמר בלי לבדוק מה בדיוק קרה. 8. התחמק מעונש, (ע"פ בראשית רבה א 13).
גם האחים ירדו מנכסיהם על שמכרו את יוסף. "וירד יהודה" מדוע נידו האחים את יהודה? 1. יהודה הציע: "מה בצע כי נהרגנו, לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידינו אל תהיי בו, כי אחינו ובשרנו הוא". אמרו האחים ליהודה: "כיוון שאמרת "לכו ונמכרנו" שמענו לך, לו אמרת: "לכו ונחזירהו, היינו שומעים לך. אתה גרמת לאבינו את כל הצער הזה", (תנחומא, יט).
"וכיוון שיעקב לא התנחם, עמדו ונידו ליהודה. עוצמת האבל של יעקב, על בנו הנעדר, הכתה באחים, הם חיפשו את מי להאשים, ונידו את יהודה.
"כל המתחיל במצווה ואינו גומרה קובר אשתו ובניו" ממי אתה למד? ר' יהודה: מיהודה, "ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרגנו? (את יוסף) היה לו להוליכו על כתפו אצל אביו. מה זה גרם לו? קבר אשתו ובניו, (בבלי סוטה י"ז). הרב נבנצאל: מכיוון שסבר שיוסף אינו חייב מיתה, היה עליו להשלים המלאכה.
2. מלמד שירד מנכסיו. התרושש כעונש על חלקו במכירת יוסף, ובשל כך נאלץ לחפש פרנסה ולרדת ממשפחתו ופגש את בת שוע אשתו לעתיד. (מדרש שכל טוב).
3. יעקב האבל לא התפנה להשיא את בניו, ויהודה חיפש בעצמו אישה. (בראשית רבה א 14).
| "יהודה". | "יוסף". |
| 1. יהודה הביא את בגדו של יוסף כהוכחה למות אחיו.2. חפציו שמשו להוכחת אבהותו3. תמר נאשמה בלא עוול ,יהודה נפל לפח שטמנה לו תמר,צדקת תמר יצאה לאור, | 1. אשת פוטיפר הביאה את בגדו של יוסף כהוכחה, לניסיון האונס שלו. 2. בגד יוסף שמש להוכחת אשמתו.3. יוסף נאשם בחטא שלא חטא,יוסף נמלט מהפח שטמנה לו האישה.יוסף הושלך לבור. |
ירידת יוסף: יוסף התחיל מנקודה נמוכה ביותר: רק בן 17, שהסירו ממנו את כותנת הפסים, זרקו אותו לבור, נמכר ע"י אחיו לעבד בארץ זרה, הפך לאסיר בבית הסוהר ובכל זאת עומד בניסיון ולא נכנע לפיתוי של אשת פוטיפר.
"וירד יהודה", ויוסף הורד מצרימה". יוסף נמכר לעבד ע"י אחיו, אבל יהודה חולל לעצמו את הירידה שלו. יוסף הורד מאונס, ויהודה ירד מרצון.
יוסף הגיע לגדולה, למרות הורדתו, ויהודה התדרדר, ואיבד את אשתו ושני בניו.
מדה כנגד מדה:
1. "צער", ספורנו: "אמר הקב"ה ליהודה: אתה לא חסת בצער אביך.. חייך מיתת בניך תהיה נזכרת כדי לצערך." הספורנו ראה את מות 2 בני יהודה כעונש על חלקו של יהודה במותו לכאורה של יוסף.
2 "הכר נא". ר' יוחנן שאל: למה נסמכה פרשת יוסף לפרשת תמר?" כדי לסמוך "הכר נא הכתונת בנך היא? ל"הכר נא למי החותמת והפתילים? (לח 25).
אמר ר' יוחנן: אמר לו הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא", חייך שתמר אומרת לך "הכר נא", (בראשית רבה א 12).
3. "ארד", ר' אליעזר: אמר יהודה: אני שגרמתי שאמר אבי "ארד אל בני ביגון שאולה", (לז 22). שהבאתי לו כתונת בדם, לכן "וירד יהודה".
4. "גדי עיזים, בראשית רבא: אמר הקב"ה ליהודה: "אתה רימית באביך בגדי עיזים, שבדמו טבלו האחים את הכתונת, חייך שתמר מרמה בך בגדי עיזים", (בראשית רבה כ 5). זה מזכיר גם את הגדי שאת עורו שם יעקב על ידיו.
5. "כותנת", יהודה משתמש בכותנת יוסף כדי להטעות את אביו. תמר משתמשת בהסרת כותנת אלמנותה כדי להטעות את חמיה.
א. "ויהי בעת ההיא, וירד יהודה מאת אחיו, ויט עד איש עדולמי ושמו חירה." (בר', לח, א). "ויהי בימי" (מגילה, י, ב) בכל מקום שכתוב "ויהי בימי" הוא לשון צער.
"ויהי בימי אחשוורוש, – המן, "ויהי בימי שפוט השופטים" – רעב. "ויהי בעת ההיא" – מות 2 בני יהודה, הפקרת תמר והפיכתה לעגונה.
ב. "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע, וייקחה ויבוא אליה."
"וירא" מה ראה? שהייתה יפה בעיניו, (רד"ק). יהודה ראה אישה, הלך אחר עיניו, לא שב אל אביו להתייעץ אתו, ונשא אותה לאשה, בה בשעה שאביו שרוי בצער כה גדול. הוא נשא כנענית, עם שנדחה ע"י אברהם ויצחק.
הרגע הקובע את ניתוקו מבית אביו הוא רגע הנישואין, רגע בו קבע את זהותו וזהות ילדיו. כמו אתון בלעם שנטתה מדרך המלך, כך עזב גם יהודה את דרך משפחתו ועבר ללכת בדרכי שכניו הכנענים, עד שתמר החזירה אותו לדרך אבותיו.
משל לכלב שעבר על נבלה, הריח בה ולא אכלה, עבר עליה ארי ואכל ממנה. ריננו: מה שפסל הכלב, אכל הארי. = שעשו פסל בנות כנען, בא יהודה שנמשל לארי ולקחה, (מדרש הגדול לבראשית, מהדורת מרגליות).
רש"י ורד"ק: "ולא הזכיר שמה. בת שוע השפיעה על שלושת בניה לסרב לתמר, (צואת יהודה ז 11), והקימה בית שסופו אכזבה, ייאוש ואבל. אחריה באה תמר, והעמידה ממשפחה זו, משפחה, שבזכותה יצא ממנה דוד המלך .
ר' אברהם אבן עזרא: לגנות יהודה, שעבר על דעת אבותיו. רד"ק: "וייקחה, ויבוא אליה", לקחה לאשה ואח"כ בא אליה, ולא שכב עמה דרך זנות.
מדרש שכל טוב: לזכות יהודה – וייקחה – בדברים לגירה: אמר לה: אשריך שאת מתחברת לזרע אברהם, יצחק ויעקב… שמעה לו ונתגיירה.
אבל גם אח"כ, כשחיפש אישה לבנו, לא חזר לחפש במשפחתו.
ג."ותהר ותלד בן ותקרא שמו ער".
1. יהודה: ער, זה יכסה על אבא מאבלו של יוסף, כעור, (מאור האפלה, ג 8).
2. ר' אליעזר: ער, שעתיד למות ערירי. יעקב האבל חש ערירי לקח טוב ג 13. 3. ונקרא ער, כי היה רע, (רבנו בחיי). ער, היפוך אותיות מ"רע", זרע יכול להיות קשור ברעות, והשמדת הזרע קשור ברוע. רמב"ן: עוררה גבורתך, ערני?
4. מזכיר גם ערבון. בני יהודה נקראו ע"ש אחריתם.
ד. "ותהר עוד בן ותקרא שמו אונן". (און = כוח).
"זה יסיר אנינותו של אבא, (מאור האפלה ד 10), יהודה קיווה שהנכד יפצה את הסב על אובדן יוסף.
ה. "ותוסף עוד ותלד בן, ותקרא את שמו שלה".
"שלה" = להשלות, על שום זה שהשלה 1. את אביו שבנו מת, (מאור האפלה ה 17). 2. השלה את תמר שייתן לה את שלה, אך הוא לא יהיה שלה. "שלה" = ולה משלה אין כלום, לא בעל לא בן.
כזיב: נולד בכזיב, גם הוא יכזיב, ולא יהיה ממשיך שושלת יהודה ויהודה. יכזב למיועדת לו. בפרשת השונמית: מלכים ב' ט"ז וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר: אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹוקִים אַל תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ.
כ"ח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי (שם ד 28). אל תרמה אותי, כי אשליה היא כזב. אַל תְּכַזֵּב, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.
סיפור תמר ויהודה סובב סביב האשליה והרמאות של יהודה כלפיה, וקשור לכך שהאחים רימו את יעקב אביהם. וכמה טוב שאנו לומדים תנ"ך בעברית, כי בשפה אחרת, לא היינו יכולים לעמוד על כל המשמעויות האלו.
ההצלחה האירה פנים ליהודה, והוא זכה להעמיד 3 בנים, זה אחרי זה.
ו. "וייקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר".
הבן פסיבי והניח לאביו לבחור ולהשיא לו אישה כרצונו. אך האב לא לקח לבנו אישה ממשפחתו. למה? הזהר: שהייתה מזומנת לו מימי בראשית 18 לו)
בפרשה זו 9 גברים: יהודה 3 בניו ו- 2 נכדיו, וכן אבי האישה, רעהו העדולמי וחירה, כולם מוזכרים בשם, והאישה היחידה ששמה מוזכר: תמר. והדבר מעיד על חשיבותה.
בניגוד לאשת יהודה שאין הכתוב מציין את שמה של בת שוע, כאן הכתוב נוקב בשם האישה, להדגיש את ייחודה ואת חשיבותה בפרשה.
מדרש רות רבא: מצאצאיו של שם בן נח, הייתה.
למה נקראה תמר? מדרש לקח טוב:
1. תמר, שתימר (התעלו) מעשיה כקטורת", (מדרש לקח טוב י).
2. שבגללה נתמררו (נהיו מרים) חיי ער ואונן, (מדרש הגדול לבראשית, ו 9.
3. שנתימרה (עברה) מהבנים לאב.
4. בראשית רבא רבתי (ט): שהיה לבה מכוון לשמים כתמר זה שאין לו אלא לב אחד מכוון למעלה, כך תמר לא כיוונה ליבה אלא לשם שמים.
5. שהתחפשה. (לקח טובו 10).
6. שדבקה בבית יהודה.
ז. "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'."
מדוע מת ער?
1. תוכנית אלוקית: אגדת בראשית – אמר הקב"ה… ימותו בניה כדי שידבק יהודה בתמר." התוכנית האלוקית מפנה מקום למי שראוי לעמוד בראש השושלת: יהודה, אביהם של ער ואונן, עם תמר.
2. ער בקש לשאת לו אישה מבנות כנען ממשפחת אימו, ולא נתנו אביו, וישנא את תמר, וימיתהו ה', (יובלים מ"א 2-3).
3. לא רצה בצער גידול בנים, (צוואת יהודה י 2-3).
4. חשש שיופיה ייפגם: הגמרא ביבמות: שיחת זרעו ארצה, כי חשש שיופיה ייפגם עקב ההיריון והלידה, (יבמות לד ב).
5. מי שרע בעיני ה' אפילו הוא בכור: ימות. ואין הבכורה מבטיחה כלום.
6. עונש ליהודה על שנשא נוכרייה (זקוביץ ושנאן, מעשה יהודה ותמר) אך יהודה לא ידע שבנו מת בחטאו.
ח. "ויאמר יהודה לאונן: בוא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרע לאחיך."
ייבום: אישה לא הייתה יורשת, וזו שבעלה נפטר ואין לה בן, עלולה הייתה למצוא את עצמה ללא תמיכה כספית וחסות גברית, או לחזור לבית אביה, (כיהודה ששילח את תמר לבית אביה). אם אביה מת, היא נתמכה ע"י אחיה וגיסתה. הייבום נועד להזכיר שם המת, אבל בעקיפין דאג גם לצרכי האלמנה.
בן שנולד מהאח המייבם, נחשב לבן ויורש המת ונקרא בשמו, כדי שייזכר.
בעלי התוספות (8 יד): יהודה היה הראשון שקיים מצוות ייבום, במסירת תמר לאונן. לכן יצא ממנו בועז שייבם את רות כמצווה.
ראובן היה הראשון ששב בתשובה לאחר מעשה בלהה.
לאה הייתה הראשונה שהודתה לה' כשנתנה ליהודה את שמו: "הפעם אודה את ה'".בראשית רבא: יהודה פעל להנצחת בנו, אך תמר עברה מאח לידי אח.
ט. "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו, ושיחת ארצה לבלתי תת זרע לאחיו." תמר הייתה כמו רחם להשכרה, או כאם פונדקאית. אך מניעת זרע ממנה, היא התעללות, ואונן היה אנוכי וחשב רק על עצמו.
מדה כנגד מדה: אונן מנע זרע מאחיו, לפיכך מת גם הוא ללא זרע. אך ביציאת מצרים נזכרים 2 משבט יהודה בשם ער ואונן, מצאצאי צאצאיהם.
מדה כנגד מדה: יהודה הביא אבל על אביו, ולקה כפלים והתאבל על 2 בניו.
למה אונן חטא?
1. תרגום אונקלוס: אונן לא רצה בן שיקרא, על שם אחיו. לא רצה להקים שם לאחיו המת.
2. לא רצה לאבד מנחלתו למען שם אחיו. אונן חשש שבן המת יקטין את חלקו בירושה. (שנאן וזקוביץ).
3. לסלול דרך להעמדת משיח מתמר ויהודה. (שנאן וזקוביץ, מעשה יהודה ותמר).
4. עונש ליהודה, על שלא סיים להציל את יוסף, וללמד אותו מהו צער מות בנים.
5. אונן אהב את עצמו ואת התענוגות, ובשל כך לא רצה בנים.
מה היה חטאו של אונן?
נראה שחטאו של אונן נבע מצרות עין, "גם לי גם לך לא יהיה". צרות עין אינה עברה שחייבים עליה מוות. אונן היה רשאי למאן לתת את זרעו לאחיו.
כלפי מי לא חטא אונן? הוא לא חטא כלפי תמר. תמר לא נפגעה, הוא מילא חובותיו כלפיה.
אונן חטא לאחיו המת. חטאו היה שהוא העמיד פנים שהוא מנסה להקים זכר לאחיו, כי לא רצה לקבל מאביו ומהחברה את הקלון והקללה שיחולו על מי שאינו מסכים למלא חובתו.
אונן לא רצה להיות מושפל, וידוע כמי שמסרב להקים שם לאחיו, לכן התחזה לאיש שממלא את חובותיו כלפי אחיו, ובו בזמן בגד בזכר אחיו.
עשה מעשה כזמרי, אך ביקש שכר כפנחס.
אחיו המת לא היה יכול לצאת נגדו ועל כך גזר עליו ה' למות. כעל מי שמסרב ליבם. היום היו יורקים, חולצים את נעלו וקוראים לו "חלוץ הנעל", כמי "שלא רוצה לבנות את בית אחיו". כינוי מעליב.
י. "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו."
המלה "גם" מרמזת שער ואונן מתו באותו עוון – הוצאת זרע לבטלה.
על ער כתוב "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'". על אונן כתוב: "וירע בעיני ה' אשר עשה." = הראשון רע, והשני עשה מעשה רע.
מדה כנגד מדה – יהודה: שגרם לאבל אביו, לקה כפלים, והתאבל על 2 בניו.
ספורנו: ללמד אותו מהו צער מות בנים.
שני בנים שמתים לאדם בזה אחר זה הוא עונש איום ונורא, והכתוב רומז לנו שזוהי תגובה ישירה על המכירה, בשל מיקומו של הספור, מיד לאחר שיוסף הורד מצרימה, ובביטויים מיוחדים הקושרים שתי פרשיות אלו דווקא.
בעוד שני בני יהודה מתו, כתוב: "ויוסף (במצרים) ילד 2 בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (מ"א, נ), ועולה ההשוואה, יונתן גרוסמן: זה שמכר, מתו 2 בניו, וזה שנמכר, נולדו לו 2 בנים. יהודה גנב את יוסף ומכר אותו לעבד,
והנה יהודה שילם – בשני בניו, ויוסף הנגנב קיבל כפול – שני בנים.
י"א. "ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו."
הרמב"ן: 1. שלה היה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם בעודנו נער, פן יחטא בה כאחיו שמתו בנעוריהם, וכאשר יגדל, ישמע למוסר אביו, אז יתננה לו.
2. מושב זקנים: "עד יגדל שלה" ויישא אחרת ויוליד בנים, ולא ימות בלי בנים, כי חשש שהיא קטלנית. (גבר = אלמן, אישה = קטלנית) ותמר לא הבינה, וחששה שהוא מבקש להתחמק מהשיאה לשלה ולכן נהגה בדרכה.
3. אברבנאל: אם תשבי בבתי לא אוכל לשמור את הנער שלה מעמך, וישכב עמך וימות כאחיו… רק שיגדל… ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא.
רמב"ן: דחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. יהודה כמו בניו מנע זרע מתמר, שהרי אם תמר מסוכנת, היא תהיה מסוכנת גם אם שלה יגדל.
"שבי אלמנה". עליה לנהוג כאלמנה כל הימים ולא רק בתקופת האבל.
ותלך תמר ותשב בית אביה: יהודה לא ידע שתמר חפה מפשע, וכי ה' המית אותם בחטאם. הוא חשש לגורל בנו השלישי, החליט להציל אותו "מקללת תמר", ודחה אותה בתירוצים: שבי… עד יגדל בני, התחמק ממילוי חובתו כלפי תמר, ואין פיו וליבו שווים", כיזב לתמר, (זקובין ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, 138).
רש"י ורמב"ן תמהו: למה יתבייש יהודה .. ולא יאמר לה: לכי לשלום מביתי? אולי ביקש להשאיר את תמר כאלמנה חיה, מצבה לבניו המתים.
מדרש לקח טוב: ותאמר נעמי לשתי כלותיה: "לכנה שבנה אישה לבית אמה", ולתמר אמר: "שבי אלמנה בית אביך" מלמד שיש אבהות בישראל, ואין אבהות לגוי". שהגויים פרוצים.
חזרה על תבנית התנהגות: יהודה הסתלק מבית אביו אחרי שנודע ליעקב שהוא אב שכול, ועכשיו סילק את תמר מביתו כאשר הכה בו השכול:
מה היה חטאו של יהודה? וכלפי מי הוא חטא?
יהודה יכול היה להגיד לה. "את אישה קטלנית, 2 בני מתו בגללך, אני משחרר אותך מהחובה להקים זכר לבני, לכי והנשאי למי שאת רוצה."
לא חייבים לקים מצות ייבום, אם היא כרוכה בפיקוח נפש, ניתן לעשות חליצה.
מי יגנה אב שכול המנסה לגונן על בנו הצעיר?
עכשיו לומדים ממי למד אונן להעמיד פנים. גם יהודה כמו בנו אונן, העמיד פנים. התחזה למי שמבקש לתת לתמר את שלה, אבל בליבו החליט לא לסכן את שלה, ולא לתת לו להינשא למי שקטלה 2 מבניו.
לכן ציווה על תמר לחזור לבית אביה, לא להינשא לגבר אחר, והשלה אותה שלבסוף ייתן לה את שלה, אך לא התכון למלא חלקו, ואילץ את תמר לשבת שוממה בבית אביה, עד שהבינה עם השנים כי רומתה.
מעשי יהודה גרמו אח"כ לתמר למרוד כנגד מי שגזר עליה גזרה זו.
תמר דיברה מעט, ועשתה הרבה. במקרה של תמר הקב"ה לא היה צריך להתערב. נראה אח"כ שתמר ידעה יפה לדאוג לעצמה.
י"ב. "וירבו הימים, ותמת בת שוע, אשת יהודה, וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו, הוא וחירה רעהו העדולמי, תמנתה."
מדה כנגד מדה: יהודה שהקשיח לבו כנגד תמר ואמר לה "שבי אלמנה… נענש, והפך בעצמו לאלמן. ממשפחה בת 5 נפשות, נשארו רק האב והבן.
יהודה לקה כפלים מאביו.
למה מתה בת שוע?
1. תוכנית אלוקית: אגדות בראשית: אמר הקב"ה המשיח עתיד לעמוד מיהודה, הלך ולקח אישה כנענית?.. אמר הקב"ה תמות הכנענית וימותו בניה … כדי שידבק יהודה בתמר, שהיא בת שם (ספר הישר 6 א).
מות בת שוע ומות בניה הם חלק מתוכנית אלוקית, כדי שמבת שם ימשך בית יהודה (אגדות בראשית סד 129).
2. כיוון שהשיאה לבנה אישה אחרת שלא ימות כמו אחיו בגלל תמר.
צואת יהודה: ותלך, בת שוע, ותיקח אישה לשלה מבנות כנען… ותמת, גם היא ברעתה עם בניה, (יא 5). ולא נתנה בת שוע אשת יהודה את שלה בנה להתחתן (עם תמר) ותמת, (יובלים ז 10).
3. ואולי מתוך כך שהתאבלה על מות שני בניה, הצער הכריע אותה.
המדרש אומר: המתחיל במצווה, ואינו מסיימה, סופו שקובר את בניו ואשתו. מניין? מיהודה שאמר: מה בצע כי נמית את אחינו? היה עליו להחזירו אל אביו, ומכיוון שלא עשה זאת, מתו בניו ואשתו.
העובדה שיהודה התאלמן לא גרמה לו להיזכר בזו שגזר עליה: "שבי אלמנה בבית אביך".
ספורנו: "ותמת בת שוע" כשמתה אשתו, היה לו להכניס את כלתו לביתו, ולהשיאה לשלה, כמו שעשה אברהם, ככתוב: "ויביאה יצחק אוהלה אימו… וינחם".
מתנחם בקלות: יהודה התנחם בקלות על מות אשתו ושני בניו, בניגוד לאביו שלא הצליח להתנחם על "מות" בנו. הרגש היחיד שיהודה גילה בפומבי, מאז מכר את יוסף: הוא דאגה לחיי שילה בנו.
וירבו הימים: ככל ששלה גדל, גדל הכאב של תמר על שלא נתנה לו. רצתה זרע מבית יהודה, (ירושלמי כתובות יד 17).
נראה שרצתה לדבוק במשפחה זו, כמו שרות דבקה בנעמי.
אישה עגונה: שנים עברו, תמר ראתה שלא ניתנה לשלה, ולאחר היה אסור לה להינשא "כשומרת יבם". אולי עדין לא היה קיים חוק חליצה?
גלמודה, בודדה, ערירית, בלי בעל ובלי ילדים, השעון הביולוגי שלה תקתק, כמהה לילדים. על מנת להשיג מבוקשה, החליטה לדאוג לעצמה, ולעשות צעד אמיץ, נועז, שסיכן את חייה. רחל זעקה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" התשוקה לילדים, היא תשוקה החקוקה ברוב הנשים.
כאלמנה בלי ילדים נאלצה תמר לנהוג בעורמה, למרות שידעה שהיא מסכנת את חייה, כדי להשיג בן שימלא את תשוקתה הטבעיות להיות אם.
סבלנית, ידעה לבחור בזמן ובמקום הנכון, שינתה את מעמדה החברתי והשיגה יורש. בן שיאפשר לה להשיג את החסות והגנת משפחת יהודה.
"גדולה עברה לשמה, ממצווה שלא לשמה." עבירה הנעשית מתוך כוונה נשגבה, עדיפה על מצווה הנעשית מתוך כוונה פסולה, (תלמוד, מסכת נזיר).
מדוע לא פיתתה תמר את שלה, במקום יהודה? הרי ברור שאם הייתה מסוגלת לפתות את האב, היא הייתה מסוגלת לפתות גם את הבן.
ברור גם שמוטב היה לה לפתות את שלה, אז היה לה גם ילד וגם בעל.
1. אולי הפנימה את הרעיון שהיא "קטלנית". ודווקא בגלל שאם הייתה מפתה את שלה, הוא היה נושא אותה לאשה, לא בחרה בו.
לו הייתה מפתה את שלה, יתכן שהוא היה נושא אותה לאשה, והיה מסכן את חייו כמו 2 אחיו הבוגרים. יהודה רק סיפק לה זרע, אך לא יצר איתה קשר נישואים: ככתוב: וְלֹא יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּה.
הדרך שהיא הלכה בה, היא הדרך היחידה בה יכלה לפעול, כדי לקבל ילד בלי לסכן את האב.
יהודה אכן נתן לה 2 ילדים לזכר 2 בניו המתים, אבל היא לא סיכנה במעשיה את חייו של הבועל אותה.
2. יהודה כבר הוכיח שהוא פורה, וילד 3 בנים, ולשלה עדין לא היו ילדים.
3. יהודה הוא זה שיגזור את דינה למוות או לחיים, והוא לא ירצה להכחיש שהוא האב, אבל אולי ינסה להכחיש ששלה הוא האב.
4. ספורנו: שלא היה עם לבבה להינשא, אחרי שהשיגה זרע.
5. . ואולי זו הייתה נקמתה בו על שילוחיה.
כדי ללדת ילד הייתה תמר מוכנה לוותר על נישואים ואף להסתכן במוות.
י"ג. "ויוגד לתמר לאמור הנה חמיך עולה תמנתה ".
ויוגד, מלה זו מופיעה פעמים: השמועה כי תמר זנתה גרמה ליהודה להחליט בפזיזות, ובלי בדיקה, לדון את תמר לשרפה.
השמועה כי חמיה עולה תמנתה אפשרה לתמר לתכנן את תוכניותיה.
"עולה תמנתה" ובשמשון כתוב "וירד שמשון תמנתה", (א ח, ח י"ז א).
מעשי תמר היו לשם שמים, לפיכך כתוב בה עליה.
שמשון לא לשם שמים, לכן כתוב בה ירידה, (מסכת, ירושלמי).
"ויעל", בתחילת הפרשה יהודה ירד ממשפחתו ונשא בת עם ניכר, כאשר אשתו הנוכרייה מתה, הוא התחיל לעלות בעזרת תוכניתה של תמר.
חג הגז: רמב"ן: להתנחם.. שישים לבו בצאן וישכח רישו, לכן יהודה הלך להשתתף בשמחת חג הגז.
גז צאן: בכל מקום שנזכר גז צאן יש אירוע בעל ערך, כמו: 1. גניבת התרפים מלבן ומות רחל, 2. פגישת אביגיל ודוד, 3. רצח אמנון ביד אבשלום.
לגוז צאנו: לכן גז הצאן, מבשר את מפגש יהודה ותמר, (בראשית רבא).
איך נודע לתמר במהירות על עלייתו של יהודה לגוז צאנו עד שהספיקה לארוב לו? 1. "והוגד לתמר שהוא עולה שם בכל יום, (רמב"ן). "שהיה גדול בארץ והיו עושים לו משתה, והיו העניים הולכים שמה, והוגד לה טרם עלותו."
ברוח הקודש: "ויוגד לתמר" 2. נאמר לה ברוח הקודש חמיך עולה תמנתה, (מדרש הגדול לבראשית יג 6).
"בררה שעה שהיה יהודה שמח, …כי רגילים היו לעשות משתה בעת גזיזת הצאן". לכן בחרה בשעת גזיזת הצאן, (חזקוני לח 13).
בכור שור: "לגוז צאנו" בשעה שהיו גוזזים, היו עושים סעודות גדולות ושותים, ובשעה שאדם שמח, יצרו מתגבר. במיוחד אלמן ערירי שאין לו אישה.
תמר פעלה בצורה נועזת, מתוחכמת אך מסוכנת. כמה דברים הייתה צריכה תמר לקחת בחשבון:
1. שאסור לה להינשא מחוץ למשפחת יהודה, פן תומת כשומרת יבם.
2. לשמוע שאשתו נפטרה, (ויהיה קל לפתות את יהודה. תמר ציפתה שיהודה ייכנע ליצרו.)
3. לדעת שהוא עומד להגיע לתמנה לרגל גז הצאן,
4. לברר באיזו דרך ילך, (ואין לה שב"כ או שרות ידיעות שיברר עבורה).
5. איפה לשבת כדי לארוב לו, ואחרים לא יראו אותה ולא יבקשו את חסדיה.
6. איך להתאפר ולהתייפות כדי שיחשק בה, (יובלים מ"א 9).
7. למצוא מקום בו תוכל לארח אותו (אוהל או מערה).
8. לדרוש ממנו לתת לה ערבון, כדי שתוכל אח"כ להוכיח מי האב.
9. להיפגש אתו בתאריך שבו היא פורייה.
10. לדעת איפה לשבת כדי שהוא יראה אותה ואחרים לא יראו אותה.
י"ד. "ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף, ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על דרך תמנתה. למה?
כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה."
(שמעה) שאימו השאתו אישה, (בראשית רבא).
תמר שמעה כי שלה נשא אישה אחרת, ונואשה מלקוות שיכניסה לביתו.
העדיפה להסתכן במוות, מלהישאר עקרה. כדברי רחל "הבה לי בנים כי אם אין, מתה אנוכי."
מדה כנגד מדה: יהודה רימה אותה כאשר לא התיר לה להינשא ולא התכון לתת לה את בנו, והיא לא גילתה לו שהיא כלתו, ולא זונה כפי שחשב.
מי שנזקק להשתמש בתחבולות מרמה, הם לרוב החלשים.
סבלה מהבן כמו מן האב: אונן התחכם ולא נתן לה זרע,
ויהודה גרם שהיא לא ניתנה לשלה אחיו לאשה.
"כי לא הייתה עצתה בזנות, כי לא רצתה להתרחק מבני ישראל, ותחשוב: טוב לי למות אחרי שהתערבתי עם חמי, מלהתערב בגויים, (מדרש קדמוניות המקרא).
"ותסר, ותכס, ותתעלף, ותשב", ריבוי הפעלים מצביעים על פעילותה: מאלמנה הופכה למפתה.
מפסיבית: בתחילת הפרשה, תמר לא דיברה ורגשותיה לא נחשפו, היא ניתנה לגבר אחד, הועברה לשני, נשלחה לבית אביה כאלמנה בתואנת שווא, והיא שתקה.
למפתה אקטיבית: ברגע שהבינה שיהודה שיקר לה, והוא פועל בניגוד להבטחתו, וכי הוא מוכן להקריב את אושרה, ולא לאפשר לה להשיג פרי בטן ממשפחתו, החליטה לקחת את גורלה בידה. היא התמרדה, החליטה להשיג לעצמה ילד, להגשים את אימהותה והשפיעה בכך על גורל כל המשפחה.
"ותכס בצעיף": "כאשר לבשתי את בגדי אלמנותי… הייתי כבלתי נראית בעיניו, הוא התעלם מהחזקה הלגיטימית שלי על בנו, ושילח אותי חסרת שלה, אך כאשר בחרתי להסתתר מאחורי הרעלה, הוא הבחין בי ומבלי דעת קיים את חובתו כגואל בנו", (פרנקל א, מדרש מרים, 32). תמר התחילה מנקודת מוצא נמוכה והצליחה לשנות בתחבולות את תכנונו של יהודה ודחקה בו להגיב.
מדה כנגד מדה: יהודה רימה את יעקב בעזרת בגדו של יוסף,
עכשיו תמר כלתו רימתה אותו בעזרת בגדיה .
פתח עיינים:
1. פתח עיינים: ראתה בעיניה כי לא ניתנה לשלה.
2. מכוסה בצעיף, אך רואה את האמת, שחמיה הוליך אותה שולל.
3. נפקחו עיניה להבין כי רומתה בידי חמיה, שהבטיח לה את שלה, לכן ישבה בפתח עיינים.
4. שכל טוב: "פתח עיינים" מקום שלא יהיה חמיה יכול לעבור, והיא לא תראה.
5. היא ראתה, אך מנעה מאחרים מלראות אותה.
6. "פתח עיינים" הראתה ליהודה פתח התר (סוטה).
7. רמב"ן: "פתח עיינים" שרמזה לו בעיניה.
8. תלתה עיניה למרום, ואמרה: רבש"ע, אל אצא ריקה (בלא בנים) מבית זה. ותשב בפתח עיינים (מסכת כתובות בירושלמי, יג א, ס א: בראשית רבה פה 7). בקשה את סיוע ה'.
9. יהודה עמד בפתח עיינים, אך הוא לא ראה שמוליכים אותו שולל.
10. העיר פתח עיינים נמצאת בין 2 מעינות מים.
11. "פתח עיינים" יצא ממנה דוד ככתוב: אדמוני עם יפה עיינים". המשיח. (מדרש הגדול לבראשית, יד כט).
סוטה: ישבה בפתחו של אברהם אבינו… שאל אותה (יהודה) שמא נוכרית את? אמרה גיורת אנכי. שמא אשת איש את? אמרה פנויה אני. שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה: יתומה אני. שמא טמאה את? אמרה: טהורה אני."
שכל טוב: "ויאמר הבה נא" בבקשה ממך, הבי לי עצה אם אבוא אליך? אמרה לו: טהורה ופנויה אני."
איך יהודה לא זיהה את תמר?
1. "ותתעלף" הראתה עצמה חלושה כדרך הצנועות והעדינות (שכל טוב: כ"ז). 2. "ותתעלף" הורידה בגדי אלמנותה (שחורים?) ולבשה בגדים נאים, (לקח טוב). 3. "ותכס בצעיף" את פניה, שלא יכיר אותה יהודה (רד"ק).
4. "כסתה פניה" בצבעי איפור עזים, התיפתה, (ראב"ע).
5. משקרת בעיניים (קורצת?) ושפתים, מגלה צוואר. כיסוי חלקי, מסתירה טפח, מגלה טפחיים, (רמב"ן).
6. כיסתה פניה במסווה, (שנאן וזקוביץ, מעשה יהודה ותמר).
7. "ותכס" לשון כעס. הכעס שינה פניה. (שנאן וזקוביץ, מעשה יהודה ותמר)
מסכת מגילה, (י ב): אמר ר' יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנין? מתמר.
8. "ויחשבה לזונה" משום שכסתה פניה בבית חמיה ולא הווה ידע לה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים (בבלי מגילה ו ט).
אמר ר' אחא: צריך אדם לרגל עצמו באחות אשתו ובקרובתו, למה? שלא יכשל באחת מהן. וממי אתה למד? מיהודה: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה". עד שהיא בבית חמיה, לא השגיח בה, (בראשית רבא, פה 8).
מדוע הלכה לפגוש את יהודה? ספורנו: חשבה שכאשר יראנה יהודה, שלא בבגדי אלמנותה, וישאל מדוע עשתה ככה, תשיבנו "כי ראתה כי גדל שלה". "התחילה לדבר כדי שיכירה. אלא הייתה כוונתה להקים זרע מיהודה."
הספורנו סבר שתמר רק בקשה להזכיר ליהודה הבטחתו. פרוש אחר: בקשה לפגוש בשלה, ההולך עם אביו לגז, ופגשה ביהודה. (שנאן וזקוביץ).
ט"ו. "ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה".
לקח טוב: "דרך הזונות לעמוד בדרך".
מדרש תנחומא הקדום: אמר יהודה: זו זונה, מה אכפת לי בה והלך לו… תלתה עיינים בקב"ה ואמרה: רבש"ע אני יוצאה חנם (בלי ילדים) מגופו של צדיק זה? מיד שלח לו מיכאל והחזירו. בראשית רבא: ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך ממונה על התאווה "וייט אליה" בעל כורחו.
חזקוני: (בניו) לא היו שוכבים עמה כדרכה, פן תהר, לשניהם הייתה בתולה ולא הייתה בעולת בעל, ואסורה ליהודה.
ט"ז. "וייט אליה אל הדרך, ויאמר אבוא אליך, יהודה המשיך בהידרדרותו, קודם דבק בכנענים ועכשיו ירד עוד.
תמר השתוקקה לבן, ויהודה השתוקק לאשה.
בעלי התוספות: צדיק כיהודה, איך בא על זונה? קידשה במשכון שנתן לה: החותמת והפתילים, ונעריו שהיו עמו היו עדים.
ר' חיים פלטיאל: ויאמר: "התקדשי לי" ותאמר מה תיתן לי? כסף, זהב או שטר?
בעלי התוספות: "הקדשה" = שנתקדשה. ואם תאמר: המקדש בינו לבין עצמו אינה מתקדשת, אמר "בעיניים" בפומבי ולעיני כל".
מלת מפתח: יהודה ראה אישה ולקחה,
תמר ראתה שלא ניתנה לשלה, ופיתתה את יהודה לקחת אותה.
כי לא ידע כי כלתו היא, ותאמר מה תיתן לי כי תבוא אלי?".
מדה כנגד מדה: תמר "לא ניתנה לשלה", ועכשיו ביקשה להיות בטוחה כי שכרה יינתן לה"? תמר למדה לא לסמוך עוד על הבטחות יהודה.
בזמנו אמר יהודה לאונן בנו "בוא אל", ועכשיו אמר "אבוא אליך" העמיד את עצמו במקום בנו. יהודה התאווה אל תמר בשל אלמנותו. (אברבנאל כג).
ר' סעדיה גאון: "אל הדרך" = מן הדרך". שהיה שם מקום סתר, (רד"ק, וכן שכל טוב, יג).
י"ז. "ויאמר אנכי אשלח גדי עיזים מן הצאן, ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך".
זו כבר פעם שלישית, שגְּדִי עִזִּים עוזר במרמה: גדי העיזים שהבטיח יהודה לתמר, מזכיר את גדי העיזים שיעקב שם את עורו על ידיו, ואת גדי העיזים שבדמו טבל יהודה את כתונת יוסף, (בראשית רבא).
מדה כנגד מדה: אמר הקב"ה ליהודה: אתה טבלת את הכתונת בדם גְּדִי עִזִּים ורימית את אביך, חייך שגם תמר מרמה בך בגְּדִי הָעִזִּים, (בראשית רבא).
"אנכי אשלח גדי עיזים": יעקב נתברך (ע"י יצחק) בעורות (ששם על ידיו, כדי להיות שעיר כאחיו),
וליהודה נולדו מלכים בעורות גדי העיזים, (מדרש לקח טוב).
י"ח. "ויאמר מה הערבון אשר אתן לך? תמר העדיפה ערבון, ולא שכר, כדי להוכיח אח"כ שלא זנתה. ערבון, ולא אתנן זונה שאי אפשר לתבוע בבית דין. כך נשארה לתמר עדות על זהות הגבר שממנו התעברה, (אברבנאל 16).
שאלת יהודה: "מה אתן לך"? מוכיחה עד כמה השתוקק אליה, ולכן הניח לה לדרוש ערבון ענק.
ותאמר: 1. חתמך, 2. ופתיליך, 3. ומטך, אשר בידיך, ויתן לה ויבוא אליה ותהר לו." יהודה לא ידע, שהוא עושה בדיוק מה שתמר רצתה, מייבם אותה.
חותמת, פתיל ומטה הם שלושת אמצעי הזיהוי של גבר בעולם הקדום.
| "חותמת" | "פתיל" | "מטה" | |
| בראשית רבא | מלכות (חותם מלך יהודה) | סנהדרין,עטופים בטלית | משיח (מטה עוז ישלח ה' מציון) |
| שם מפורש חקוק בטבעת | טלית מצויצת | מטה משה והמשיח | |
| מדרש | עונתה (עם ברית המלה החתום בו) | כסותה | שארה = מטה לחם |
| בעלי התוספות | טבעת לקידוש הכלה | חופה | מוטות לחופה |
בראשית רבא: אמר ר' חוניה: נצנצה בה רוח הקודש: "חותמך" זו מלכות, "מלך יהודה חותם" ופתילך זו סנהדרין "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "ומטך" זה מלך המשיח, "מטה עזר ישלח ה' מציון."
בעלי התוספות: חותמת – טבעת לקדש, פתיל – הטלית (חופה) מטך (מוטות החופה) לכן מעשה תמר נעשה כקידושין גמורים.
"החותמת – טבעת שהיה חקוק עליה השם המפורש, הפתילים – טלית מצויצת, והמטה – זה מטה משה." ילקוט שמעוני: ו"עתיד אותו מטה למסור למלך המשיח". מדרש: חתמך, ופתילך ומטך" רמזה לו ל"שארה, כסותה ועונתה", חותמך – עונה = חותמת: ברית מלה, החותם שבבשר, פתילך זו כסות ומטך- לחם, "מטה לחם".
הניח לתמר לדרוש ממנו חפצים אישיים ביותר, שמוכיחים את זהותו. מסירת הערבון, מסמלת את העברת השליטה במצב מיהודה לתמר.
וייתן לה – פעל בפזיזות בלי לחשוב.
ראב"ע: מרוב תאוותו נתן ג' דברים (יקרים) ערבון על דבר קל.
ויבא אליה, ותהר לו: "לו" כדי להדגיש שהיא הרתה לו, ולא למישהו אחר.
מנין ידעה תמר מיד שהיא בהריון? תמר עמדה בניסיון בלתי אפשרי:
1. המתינה לו, לא על אם הדרך, אלא במקום צדדי, "וייט אליה אל הדרך".
2. כיסתה פניה בצעיף כדרך נשים נכבדות.
3. בקשה ממנו ערבון גדול, (כל מסמכי הבעלות שלו). וכאשר יהודה בא אליה למרות כל המכשולים ששמה בדרכו ידעה שהשמים אישרו את פעולתה והייתה בטוחה שהיא בהריון. (יונה בר מעוז).
י"ט. "ותקם, ותלך, ותסר צעיפה ימעליה ותלבש בגדי אלמנותה".
לקח טוב: "ותקם" קימה הייתה לה שיצאו ממנה מלכים ונביאים.
תמר זינתה – יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זנה – נפלו עליו רבבות מישראל (ר' עולא). נזיר, (כג ב): אמר ר' נחמן: "גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה, (שכל טוב (בובר) בראשית לח ד"ה רבותינו דרשו)."
"ותסר צעיפה מעליה, ותלבש בגדי אלמנותה" זה מוכיח כי לא נתכוונה אלא להיות לה לזרע מיהודה, התאוותה לדבוק בזרע אברהם, (רד"ק).
"ויבוא אליה ותהר לו: ותקם ותלך …ותלבש בגדי אלמנותה".
הספורנו: שלא היה עם לבבה להינשא, אחרי שהשיגה את הזרע המכוון.
רד"ק: לא נתכוונה אלא להיות לה זרע מיהודה.
כ. "וישלח יהודה את גדי העיזים, ביד רעהו לקחת את הערבון מיד האישה ולא מצאה". כ"א. "וישאל את אנשי מקומה לאמר: איה הקדשה היא בעיניים על הדרך, ויאמרו לא הייתה בזה קדשה". כ"ב. "וישב אל יהודה ויאמר: לא מצאתיה וגם אנשי המקום אמרו לא הייתה בזה קדשה".
ספורנו: כמשחקים וקיקולין על כבודך, כמי שתר אחרי זונה.
כ"ג. "ויאמר יהודה: תיקח לה, פן נהיה לבוז, (לח 23). הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה."
הצבור יבוז ליהודה, ולא יכבדו אם ידעו כי הלך לקדשה, ולכן שלח את הגדי עם חברו, ולכן אף ויתר אח"כ על הערבון כדי לא להתבזות.
יהודה חשש מדעת הקהל וחשוב היה לו לרצות אותה.
נבואה מקדימה: יהודה חשש "פן נהיה לבוז", אך הוא לא ינצל מן הביזיון, כאשר יתפרסם ברבים, למי כלתו הרה.
בראשית רבא רבתי: שלא ילעגו עלינו לאמור, אתמול בני יעקב החריבו שכם על שקינאו בזנות, ועכשיו הם רודפים אחריו."
"ללעג, שנתתי חותם ופתיל ומטה ערבון על דבר קל כזה", (ראב"ע).
רמב"ם: אפשר ללמוד ממעשה יהודה. יש דברים שראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, אפילו אם יגרם הפסד ממון, באומרו: טוב שנפסיד, משנתפרסם ונוסיף בושות."
כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; אחרי 3 חודשים הריון אינו בולט במיוחד, אך אולי תמר חששה ממה שיקרה לה כשיתגלה הריונה, סיפרה על כך לאחרים, כדי שייוודע ליהודה, והיא לא תצטרך להיות במתח עוד 6 חודשים, ותדע מיד מה יעלה בגורלה.
מלת מפתח: "ויוגד", וקודם כתוב "ויוגד לתמר": המידע שהגיע לאוזני יהודה היה שגוי בחלקו, המידע שהגיע לאוזניה היה מדויק.
ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף"[1]. האם לפי החוק, דינה של תמר מוות? 1. לפי המדרש הייתה בת או נכדת שם. וכבת כוהן, דינה היה מוות.
חז"ל נסו לתרץ עונש קשה זה: 2. ר' יהודה החסיד: לא דן אותה יהודה לשרפה, אלא שישרפו לה רושם בין עיניה לסימן שהיא זונה.
3. רד"ק: לפי שהיו נוהגים ייבום, היא כאשת איש, והיה דינה לשרפה אם תזנה, אבל לחמיה הייתה מותרת, כי להקים זרע למת שווה ביניהם אבי המת לאח המת, כי שניהם קרוביו. לפיכך פטרה עצמה תמר ביהודה.
4. "מושב זקנים", תמך בעונש שגזר יהודה, וטען: והלא לא היו עדים והתראה… אלא דור פרוץ", כלומר שורפים אישה כדי לחנך את הדור, (לה).
פזיז: כמו שיעקב קילל בפזיזות את רחל במוות, וכמו יפתח שדן בפזיזות את בתו למוות, כך דן יהודה בפזיזות את תמר כלתו ואת שני בניו שברחמה, למות.
דגם התנהגות: יהודה ניסה לפתור בעיות ע"י הרחקת בן משפחה – 1. מכר את יוסף, 2. שילח את תמר 3. ציווה לשורפה. המהירות בה פסק יהודה, מלמדת כי שמח להפטר מהאישה שחשב שהיא אשמה במות 2 בניו.
יהודה לא הבין כמה הוא חב לתמר: לולא פיתתה אותו, היה מאבד את זכותו כמייסד שלשלת דוד וכמי שהאומה כולה נקראת על שמו", (פרנקל א, מדרש מרים, 104).
איפה ואיפה: 1. יהודה לא היסס ללכת אל זונה, אך כששמע שכלתו זנתה, לא בדק את הנסיבות ומיד גזר עליה מות בשריפה.
2. יהודה לא נתן אותה לשלה כי חס על חיי בנו, אך לא חס על חיי כלתו והיה מוכן לשלוח אותה אל מותה, בלי חקירה בלי בדיקה, למרות שהוא גרם לה לחטא, כשחס על בנו.
עונשו של גונב אדם ומכרו: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ ← ישתמש בו, כאילו רכוש שלו ולא אדם חופשי וּמְכָרוֹ – וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. יהודה שהציע למכור את אחיו, חט א בחטא החייב בעונש מוות, ועכשיו הציע להטיל עונש זה על תמר.
מלת מפתח: הזונה שלא נמצאה כאשר חיפשו אותה, מוצאת עכשיו לשרפה, ואז עתיד הכול להימצא ולהתגלות.
מדה כנגד מדה: המידע שהביא יהודה לאביו "טרוף טורף יוסף" היה שגוי, כך הביאו לו עכשיו מידע שגוי בחלקו, והוא גזר את דין כלתו שלא כהלכה.
"ויוגד ליהודה לאמור": שלוחים זה אחר זה, (לקח טוב, כד). ויגד בלי ו' – דרך רכילות, (שכל טוב, כ"ו).
אותה קהילה שלא התערבה כשיהודה מנע מתמר את הזכות להינשא, מהרה להלשין עליה ולחכות בסקרנות כדי לראות מה העונש שיוטל עליה. הרכלנים הדגישו את אשמתה בלי לברר את העובדות.
כ"ה. "היא מוצאת" … מדוע המתינה עד שתוצא למות בשרפה?
רק כך יכלה לגרום ליהודה להבין את העול שגרם לה, כשאסר עליה להינשא לזר, ועם זאת מנע ממנה את בנו.
האיש שדן אותה לחיות בלי בעל, העניש אותה כאשת איש.
הרי הוא דן אותה למות כאשת איש שזנתה על בעלה – ולה, לא ניתן הבעל.
והיא שלחה אל חמיה
גם יהודה ואחיו שלחו את הכתונת בדם אל יעקב, ולא נתנו לו אותה בעצמם.
מכיוון שיהודה לא ניסה לברר את העובדות, תמר התחילה להתגונן.
ספורנו: "שלא נפל לבה מלהשתדל לזכות את עצמה, אף על פי שהיו מוציאים אותה להישרף, כי היה לבה כלב הארי".
"לאמור: לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה".
תמר התחכמה לזה שמנע ממנה את זכויותיה, המגיעות לה על פי הנהוג, וניסה להעניש אותה על אף שלא חטאה.
"והיא שלחה אל חמיה, לאמור, לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה.
1. ברגע שתמר שלחה אליו את הערבון, לא נשארו לה הוכחות שיהודה היה איתה.
2. יהודה היה יכול לשרוף את המוצגים המפלילים, והיא לא הייתה יכולה להוכיח עוד שהוא אב בניה.
3. היה יכול לשרוף את זאת שיודעת יותר מדי הרבה דברים רעים עליו,
למה המתינה עד שהוצת בה האש? לא היו בידיה הערבונות, תלתה עיניה למרום, אמרה לפני הקב"ה: רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי לטובה נתכוונתי ולהעמיד מלכים מאותו צדיק, מיד רמז ה' לגבריאל והביא לה הערבון.
נראה שיהודה לא הגיב, כי שוב כתוב: ותאמר… נאלצה להגיד עוד משהו.
ותאמר: הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים".
כנראה שתמר חיכתה לתגובתו, וכשזו לא באה, המשיכה בחכמה ובבחירה מחושבת של המילים: כה הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים, וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?
הַכֶּר נָא מופיע רק פעמים בתנך שתיהן בסיפורי יהודה בספר בראשית.
אחרי מכירת יוסף וכעת תמר אמרה מילים אלו ליהודה.
הַכֶּר נָא. האם תמר בחרה בכוונה בצמד המילים: הַכֶּר נָא כדילהזכיר לו את מה שאמר לאביו כשהראה לו את כותנת יוסף הקרועה והטבולה בדם.
אחרי מכירת יוסף, טבלו את כותנתו בדם, והטילו פיס ביניהם, מי יוביל את הכותונת לאביהם ולבסוף נפל הפיס על יהודה, וכשיהודה אמר: הַכֶּר נָא, אותו רגע יעקב כאילו מת. לכן פסקו חיי בניו, ער ואונן, מן העולם.
בהַכֶּר נָא מסתתרת התנכרות ליוסף, התנכרות ליעקב, והתנכרות לאמת.
הזכרת האירוע ההוא, יכול לגרום לו לתקן ולעשות הפעם את המעשה הנכון.
הכר נא: מדה כנגד מדה – בראשית רבא: אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך: "הכר נא", חייך שתמר אומרת לך: "הכר נא".
הוציאו אותה לשריפה, והיא לא צעקה, לא בגדה בחמיה, ולא הפלילה אותו בקול, אלא רמזה לו בשקט "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה".
תמר לא כפתה עליו, להכיר באבהותו: "הכר נא למי אלה". אפשרה לו להתחמק מהמלכודת שלה, וסיכנה עצמה (ע"פ סוטה י ע"ב)
אפשרה לו לקבל בעצמו את ההחלטה, אם להכיר בעובר, כצאצאו, אם לא.
לא פרסמה ברבים את קלונו: מסכת סוטה: אמר ר' יוחנן: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן ואל ילבין פני חברו ברבים", מנין? מתמר. (בבלי, סוטה, י, ע"ב) לא רצתה לביש את יהודה ולגלות את חטאו.
ביקש יהודה להתכחש לחלקו, אמרה לו: הכר לבוראך על הסמנים, שלך ושל בוראך הם, שכתוב: "3 שותפים באדם: אביו, אימו והקב"ה". (שהיה שם ה' חקוק על הטבעת שנתן לה), (קידושים ל ב).
רש"י: ואל תאבד 3 נפשות. (היא ו- 2 בניה)
יהודה ניצב בין 2 הכרעות נוראיות: יהודה נמצא בקונפליקט: אם יודה,
1. כולם ידעו שהלך לקדשה.
2. יתבייש מכך שכולם ידעו ששכב עם כלתו,
3. יראו כיצד השלה והזניח אותה, והביאה למצב נואש שכזה.
4. דרכו של אדם שנכשל במעשה מביש, משתדל למנוע את פרסומו.
5. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם.. דְּמֵיהֶם בָּם, ויקרא כ יב אם יכריז שהיא אשמה, הרי גם הוא אשם. גם בועלה של שומרת יבם חייב מיתה?
יהודה התלבט: האם לשקר, האם כדאי לו להכחיש, או להודות על האמת המבישה לגביו, ולהגיד באצילות "צדקה ממני".
אם לא יודה: ישרוף את צאצאו הנמצא ברחמה, וירד עוד מדרגה בדרכו כלפי מטה.
כ"ו. "ויכר יהודה, ויאמר: צדקה ממני,
ברגע זה התחילה עלייתו לגדולה של יהודה.
יהודה עבר מהפך, קודם חשש "פן נהיה לבוז". גדולתו של יהודה, שאף שהיו לו דרכים להציל את תמר, בלי שקלונו יתגלה, למשל: הוא יכול היה להגיד: אני מבקש לתת חנינה לזו שהייתה אשת 2 בני, וכולם היו משבחים את נדיבותו. אבל יהודה הכריז קבל עם, בהכרזה פומבית:
"צדקה ממני". כל מה שעשתה אני גרמתי לה.
העדיף להודות: "צדקה ממני", "טוב לי שאתבייש בעולם הזה, ואל אתבייש בעולם הבא בפני הורי הצדיקים".
ממני, מרוח הקדש, (בראשית רבה כ"ו 36).
ממני, כיוון שראה יהודה את הערבון, הכיר אותו, וידע שהוא האב.
ממני, יהודה ידע שתמר צודקת כי חישב את הזמן, (בבלי מכות כה ל).
"צדקה ממני", אולי אמר בליבו: "צדקה ממני", ולמה? מדה כנגד מדה – על שלקחתי כותנת אחי וטבלתי בדם, והולכתי לאבי, ואמרתי: "הכר נא". (תרגום ירושלמי).
רמב"ן: צדקה ממני[2], כי על כן לא נתתיה לשלה בני, לכן גרמתי לה ייאוש, וייאוש זה גרם לה לחטא.
אברבנאל: "הנה תמר צדקה ממני, שהיא חשבה שבני מתו בעוונם, ואני חשבתי שהיו מתים בגללה." ואולי חשב: הרי שכבה עמי ולא מתתי, כנראה שגם בני לא מתו בגללה.
כמה אומץ נדרש להודות בחטא, ולכן כאשר יהודה אמר "צדקה ממני", מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו "חנון המרבה לסלוח". והברכה נקבעה לדורות. (בכור שור מח).
יהודה קידש שם שמים בפרהסיה, ולכן נקרא על שם ה', (בבלי סוטה כה 26).
עלייתו וגדולתו של יהודה, בזכות זה:
שלא הכחיש, לא הצטדק, לא ניסה להמעיט בחלקו. ידע להודות בטעותו, והודה בטעותו בפרהסיה.
באיזו זכות זכה יהודה למלכות? (מכילתא):
ר' טרפון: בזכות שאמר: "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני". בזכות הודאה זו זכה יהודה למלכות. בשתי מילים קנה יהודה את עולמו, הודה בחטאו, חזר בתשובה, וזכה במלוכה. תמר עזרה לו להכיר בחטאו.
בחירת יהודה באמירת האמת הפכה אותו למנהיג, והחזירה אותו אל אחיו.
במילים: "צדקה ממני" התחיל יהודה גם את התשובה על מכירת יוסף. הירידה שירד קודם אפשרה לו אח"כ לעלות ולהבליט את יחודו מול כל אחיו, ייחודיות שהעניקה לזרעו את המלוכה. "אתה יודוך אחיך".
מה השתנה אצל יהודה? תמר הצליחה לעצור את הנפילה הנוראה שלו, ולהחזירו ממעמקי הנפילה אל ראשות משפחת יעקב, ואל כתר מלכות ישראל (בית דוד). כאשר באו האחים אל יוסף אמרו "מה נאמר לאדוני"? במעשה תמר. "מה נדבר"? במעשה בלהה, ו"מה נצטדק"? במעשה דינה.
כאשר בירך יעקב את בניו, יצאו ראובן שמעון ולוי ופניהם מכורכמות, והיה יהודה מתיירא שלא יזכיר לו מעשה תמר. התחיל קורא לו: יהודה, אתה יודוך אחיך.
ולא יסף עוד לדעתה."
ואולי לא יסף לדעתה כי חשש שהיא קטלנית?
למה נבחר יהודה ולא יוסף? שני המקרים דומים:
1. שני האחים רחוקים מביתם.
2. בשני המקרים נמצאת אישה.
3. בשני המקרים האישה מנסה לפתותם.
4. בשני המקרים יש כותנת.
5. בשני המקרים האישה שמרה על עדות מפלילה שלקחה מהגבר.
6. בשני המקרים הגיבורים מורשעים.
אבל יוסף לא נכנע לפיתוי ויהודה לא עמד בפיתוי.
למה לא נבחר יוסף, שהיה אז המשנה למלך מצרים? לכאורה היה ראוי יוסף שממנו יתחילו מלכי יהודה אבל אשתו המצרית הפחיתה את סיכוייו.
ובזכות תמר והבנים שילדה ליהודה, התחילה ממנו מלכות בית דוד.
אברבנאל" "ב' התחלות היו למלכי ישראל ומלכי יהודה, כי יוסף היה התחלה למלכי ישראל… שילדה לו המצרית, ולכן הייתה מלכותו בלתי אמיתית…
ויהודה היה התחלה למלכי יהודה… משני בניו שילדה לו תמר, כי הייתה הגונה לצאת ממנה מלכים קדושים מפאת שלמותה.
במה זכתה תמר למלוכה? "לפי שהייתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים" רש"י בר' לח כ"ו.
מה היה המעשה הגדול של תמר? היא היחידה שנלחמה על המשך שושלת יהודה, לא יהודה שמנע ממנה את שלה ולא ער ואונן שמנעו ממנה ילדים, רק היא הייתה מוכנה לסכן חייה כדי להביא צאצא למשפחת יהודה.
המשך שושלת, הוא אינטרס של הגבר בכל בית אב. תמר סיכנה את חייה במעשה זנות אסור, ועלולה הייתה להישרף. אבל העובדה שהיא הביאה יורש למשפחה עזרה לה להשיג חנינה לעצמה.
אין שום ספק שרוח חז"ל נוחה ממעשיה של תמר. הם הצדיקו ותירצו את מעשיה. גם את בועז ברכו שביתו יהיה "כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה."
מכאן שתמר הפכה דוגמה לאשה אמיצה, נחושה, ובעלת כוונות טובות. תמר הייתה הזיווג האמיתי של יהודה.
כ"ז. "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה."
מדוע נולדו תאומים? "ולא יסף עוד לדעתה". יהודה לא בא עוד על תמר, ולכן ילדה את שניהם בלידה אחת, כדי לפצות את יהודה על מותם של ער ואונן.
תומים ותאומים: בראשית רבה פה, יג: אצל רבקה כתוב "והנה תומים בבטנה" (תאומים, חסר א) ואצל תמר כתוב: "והנה תאומים בבטנה" ששני תאומי תמר היו צדיקים, ואילו לרבקה נולד בן אחד צדיק ובן אחד רשע, ולכן אצלה בתאומים חסרה ה – א'.
כ"ח. "ויהי בלדתה, וייתן יד ותיקח המיילדת ותקשור על ידו שני, לאמור זה יצא ראשונה". זרח הוציא יד ראשון מהרחם והמיילדת קשרה לו חוט שָׁנִי כדי לציין את בכורתו. מילדות רבות התנסו בכך שתינוק שוכב ב'מצג רוחב', ואם לא מצליחים להפכו יש לנתח ניתוח קיסרי, כדי להציל את העובר ואת האם.
נראה שזרח היה העובר התחתון ושכב במצג רוחב וכך יכול היה להוציא יד, אבל כך הוא חסם את פתח הלידה וסיכן 1. את חייו, 2. את חיי אחיו 3. ואת חיי אימו. מצג כזה יכול להסתיים במות שני העוברים והיולדת בכאבים נוראים.
אז התגלה טבעו של זרח שוויתר, הכניס את ידו בחזרה, ואפשר לאחיו להיכנס ראשון לתעלת הלידה 1. כך הציל את עצמו, 2. את אחיו 3 את אימו, ולא הלידה הייתה מסתימת במותם.
כ"ט. "ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ."
העובדה שנולד ראשון, מצביעה על חשיבותו. זרח הוציא את ידו ראשון מהרחם והמיילדת אף קשרה חוט אדום על ידו כדי לציין בכורתו. אך הוא הכניס את ידו חזרה אל הרחם, אפשר לאחיו להיוולד ראשון, וכאילו סימן שהוא מוותר על בכורתו. פרץ עקף את זרח. ולא היה אח"כ מאבק בין האחים על הבכורה.
ל. "ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח" = שזרח אורו על בית יהודה.
פרץ: פרץ נולד ראשון, הבכור, וממנו יצא דוד המלך ומלכות דוד. והתגלה טבעו של פרץ, כמאפיין של יהודה ושל בית דוד: דחק הצִדה את אחיו.
פָּרֶץ: שפרץ את דרכו החוצה. יצא ממנו מלכות דוד. ראוי אתה לפרוץ, כי ממך תעמוד המלכות, ומלך פורץ לו, (ב"ר פה יט).
מסר ליהודה: יהודה מנע את שלה מתמר. אך הוא לא ידע מהי התוכנית האלוקית, ולא היה צריך למנוע משלה מלייבם את תמר. המיילדת חשבה שהיא יודעת מי ייוולד ראשון, אך טעתה ופרץ נולד לפני זרח. (חוט אדום כמו אצל רחב).
תמר העבירה את הגנים שלה: אומץ, תעוזה ונחישות לצאצא הג'ינג'י שלה.
בראשית רבא פה א: "שבטים היו עסוקים במכירת יוסף, יעקב עסוק בשקו ותעניתו, יהודה עסוק לקח לו אישה, והקדוש ברוך הוא בורא אורו של משיח". הקב"ה דאג שייוולד פרץ שהפך לסבא רבה של דוד המלך.
בראשית רבא: מטרוניה שאלה את ר' יוסי: אפשר יוסף בן 17 היה עומד ולא עושה את הדבר הזה? הוציא לפניה ספר בראשית, קרא מעשי ראובן ויהודה, אמר לה: אלו שהם גדולים וברשות אביהם לא כיסה הכתוב, יוסף שהוא הקטן וברשות עצמו, כל שכן, אמרה לו: ה' ותורתו אמת.
אח, המלה המנחה בפרק זה, היא: אח. אבל 1. יעקב נולד אוחז בעקב עשו, 2. קנה את הבכורה מאחיו, 3. לקח את הברכות שאביו רצה להעניק לעשו.
4. האחים ביקשו לרצוח את יוסף, 5. יהודה הציע למכור אותו. 6. יהודה ירד מאת אחיו, 7. אונן לא רצה להנציח את אחיו,
אין אחווה בין האחים השונים, עד שפרץ עקף את זרח, וזרח לא נאבק עם אחיו על הבכורה, זרח לא התקומם ומרד. זרח החזיר למשפחה את האחווה.
רבקה ותמר: (בראשית רבה, ס, טו): שתים שהתכסו בצעיף וילדו תאומים: רבקה ותמר, (בראשית רבה פה). אצל שתיהן היה מאבק בין האחים ברחם, פרץ הצליח לעכב את אחיו ולצאת ראשון, יעקב נולד כשהוא אוחז בעקב עשו. עשו יצא ראשון, אך יעקב קנה את הבכורה ממנו, ולקח את הברכות שאביו רצה להעניק לו, והן נשארו בידיו. לשתיהן הייתה תוכנית מול הגבר במשפחה, מעשיהן התקבלו בחיוב בשמים, שתיהן שילמו על מעשיהן בבדידות רבה.
גם יהודה זכה לתאומים בדרך לא כשרה, אך מהם יצאה מלכות ישראל.
רביעי: יהודה הוא בנו הרביעי של יעקב. פרץ הוא בנו הרביעי של יהודה. שלמה הוא בנו הרביעי (בסדר ירושת הכתר) של דוד.
תמר השתנתה במהלך הפרק: בתחילה פסיבית: אשּׁת עֵר בְּכוֹרוֹ; אֵשֶׁת אָחִיךָ, כַּלָּתוֹ, אַלְמָנָה, ולפתע אקטיבית: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ, קְּדֵשָׁה, הָרָה, זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, צָדְקָה מִמֶּנִּי,
כאשר באו האחים אל יוסף אמרו "מה נאמר לאדוני"? במעשה תמר.
"מה נדבר"? במעשה בלהה, ו"מה נצטדק"? במעשה דינה. כאשר בירך יעקב את בניו, יצאו ראובן שמעון ולוי ופניהם מכורכמות, והיה יהודה מתיירא שלא יזכיר לו מעשה תמר. התחיל קורא לו: יהודה, אתה יודוך אחיך.
ספר בראשית אינו מספר מה קרה לתמר אחרי לידת התאומים. אבל בספר דברי הימים א פרק ד 21 כתוב: בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה: עֵר.. בנו הבכור של שלה נקרא: עֵר, אני מדמיינת שבקצה מתחם האהלים של משפחת יעקב, גידלה תמר לבדה את התאומים, וער ראה אותה, ובניגוד לאונן ביקש ליבם אותה, ולהקים שם לאחיו המת, וכך נולד ער, ותמר זכתה בבעל ובמשפחה.
יהודה מנע משלה מלייבם את תמר ואולי בסוף הוא כן ייבם אותה.
אחרי מות ער ואונן, הייתה סכנה ליהודה שלא יהיו לו צאצאים, אך תמר פתרה את המצוקה, ילדה תאומים, ואולי אח"כ היא זו שילדה עם שלה את ער.
| תמר. | רות. |
| יהודה עוזב את אחיו ובית אביובני יהודה נישאים לתמריהודה מתאלמן מאשתושני בני יהודה מתים,תמר מתאלמנתלתמר אין ילדמחלון = מחלה, כליון = כליהאונן מסרב לתת זרע לאחיותמר ניתנת לאונן כדי שייבם אותהיהודה משלח את תמר לבית אביהיהודה משלח את תמר מתוך דאגה לבנותמר רוצה שיקוים בה מנהג היבוםרוצה שיהיה לה ילדתמר פעילה, יהודה פסיבימחליפה בגדי אלמנות,מתלבשת כקדשהתמר מאתרת לאן יגיע יהודהתמר מצליחה ללדת בן ליהודה.יהודה נותן בן לתמר במקום שלה | אלימלך עוזב ביתו והולך למואבבני אלימלך נושאים את רות וערפהנעמי מתאלמנת מאשהשני בני נעמי מתים,הנשים אלמנותלרות אין ילדיםער = ערירות, אונן = אבלהגואל מסרב לגאול את רותבועז מיבם את תמרנעמי משלחת את רות לבית אמהנעמי משלחת את רות מתוך דאגה להרות רוצה שיקוים בה מנהג היבוםרוצה שיהיה לה ילדרות פעילה, בועז פסיבירות מחליפה בגדיהמתלבשת ככלהרות מאתרת את המקום שם ישן בועזרות נישאת לבועז ויולדת לו בןבועז נותן בן לרות במקום הגואל |
| בנות לוט, (פרק י"ט). | תמר, (פרק ל"ח). |
| הרס סדום ומותם של 2 בעלי בנותיו,חשש מערירותלוט ובנותיו בורחים מסדום למערהלוט מתאלמן מאשתובנות לוט מבקשות לעצמן ילד,משקות בערמה את אביהן ביין,גילוי עריות עם האבלוט אינו יודע ששכב עם בנותיושתי בנות לוט יולדות בן ביחד 2 בנים.מצוקת הילד נפתרה. | מות 2 בני יהודה, בעלי תמר,חשש מערירותיהודה ותמר עוזבים את ביתםיהודה מתאלמן מאשתותמר מבקשת לעצמה ילד,תמר נוקטת במעשה עורמה,גילוי עריות עם חמהיהודה אינו יודע ששכב עם כלתותמר יולדת תאומים,מצוקת הילד נפתרה. |
כשנמכר יוסף לעבד, הייתה סכנה שלא יוכל להעמיד צאצאים, שכן ילדיו יהיו רכוש האדון, וכשמתו ער ואונן ויהודה מנע משלה לייבם את תמר, הייתה סכנה שגם ליהודה לא יהיו צאצאים. אבל יוסף שגשג במצרים, ותמר פתרה את בעיית בני יהודה, ולימדה אותו לקבל אחריות, וכך בעת הרעב יכול היה יהודה להבטיח לאביו: אנכי אערבנו, (את בנימין) מידי תבקשנו! יהודה למד בדרך הקשה אמפטיה וצדק שאפשרו לו לתפקד כמנהיג האחים, ובכך השיג יתרון על פני כל אחיו, והוצג כמתחרה ליוסף על הבכורה. יהודה שירד קודם לשפל המדרגה, התעלה מאז הודה: צדקה ממני, ויעקב העריך את מעשיו, ובירך אותו במלכות. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ, וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף: דברי הימים א ה 1-.
זרח ופרץ לא התחרו ביניהם על הבכורה. ומבני יעקב אף בן לא נדחה, וכולם נשארו במשפחה. וכך עכשיו בני ישראל יכלו להתפתח לעם.
מאז אברהם ועד ליעקב חווינו פרידות רבות: : אברהם עזב את משפחתו בחרן, אברהם נפרד מלוט, אברהם שילח את ישמעאל, עשיו עבר להר אדום. פרידות אלו חוללו שינויים: כך אברהם גילה את הקב"ה.
למה נבחר יהודה להנהיג את עם ישראל? יהודה הגה את מכירת יוסף, אך בכך הציל את חייו. ראובן הציע לאביו הצעה טיפשית: את שני בני תמית".
ראובן הטיל את האחריות לכישלון על 2 בניו, ולא דיבר על מחיר אישי שהיה מוכן לשלם. כמובן שיעקב לא יכול לקבל הצעה מגוחכת כזאת.
יעקב אמר: לא ירד בני עמכם", אבל יהודה התחייב לאביו: אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים", לתמיד.
הבטחה זאת שכנעה את יעקב שאפשר לסמוך על יהודה.
למה? 1. אמר: "צדקה ממני",
2. חזר אל משפחתו בשנות הרעב, ירד עם אחיו למצרים לשבור שבר, והבטיח לאביו בצורה חכמה, להגן על בנימין,
3. לקח אחריות על בנימין אחיו, כמו שגלה מאוחר יותר מנהיגות, כשעמד לפני יוסף כנציג האחים. "ישב נא עבדך תחת הנער",
4. יהודה יצא לבדו, בנאום מתוחכם ומבריק נגד שליט מצרים בפועל – יוסף.
5. יהודה נלחם ביוסף שבקש להשאיר את בנימין במצרים, כדי להחזירו את אביו. לכן יעקב הבליט את יהודה מעל כל אחיו בברכתו: "יהודה, אתה יודוך אחיך…ישתחוו לך בני אביך, לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".
אתה לא התביישת להודות במעשה תמר, לכן אחיך יודוך להיות להם מלך. כשנולד יהודה קראה לו לאה: "יהודה = הפעם אודה את ה"', ראתה ברוח הקודש שיהודה יודה במעשה תמר ולכן קראה לו יהודה, על שם הודאתו.
[1] ויקרא כא 9: ובת כהן כי תחל לזנות, באש תשרף".
[2] ויקרא (ח טו): ערוות כלתך לא תגלה, אשת בנך היא, לא תגלה ערוותה."
