פרק ו א וַיֹּסֶף, עוֹד רש"י: דוד אסף אליו שוב את עם ישראל, אחרי שהעם התאסף כדי להמליך אותו, עכשיו נאספו אליו בפעם השנייה. וַיֹּסֶף = פעם נוספת.
דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל מצודות: וַיֹּסֶף = אסף. מעת שדוד התחיל למלוך על ישראל, נאספו אליו עוד ועוד אנשים, ועתה, כדי להעלות את ארון הברית לירושלים, הוא אסף אליו אנשים נבחרים, שְׁלֹשִׁים אָלֶף.
מלבי"ם: כל עיר שלחה את המובחרים שבאנשיה להעלות את הארון. לפי חז"ל שלחו 30.000 מובחרים.
ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה מצודות: דוד והאנשים שנאספו אליו קמו והלכו מקרית יערים,
רש"י: האנשים שבאו להעלות את הארון מירושלים היו מקרית יערים, שם עמד הארון לאחר שהעלו אותו מבית שמש.
לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים מצודות: דוד והאנשים הלכו כדי להעלות את ארון הברית מקרית יערים לירושלים,
דוד ביקש לקבוע את משכן הארון בירושלים, כדי להראות כי בירת ישראל, ירושלים, המרכז הדתי והשלטוני, ולבסס את שלטונו על כל ישראל.
אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם רד"ק: דווקא פה הדגישו את שם ה' שנקרא על הארון כי התקדש שמו של ה' על הארון כאשר היה בשדה פלשתים.
מצודות: הארון נקרא בשֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו מצודות: שמו של ה' צבאות יושב הכרובים נקרא על הארון.
רד"ק: ה' נקרא גם צבאות, על שם צבאות של מעלה וצבאות של מטה שהוא אלוקיהם.
ג וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, תרגום: הניחו את ארון הברית על עגלה חדשה. רד"ק: נהגו בעגלה חדשה לתת כבוד לארון, כדי שלא ישתמשו בעגלה שכבר השתמש בה הדיוט.
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה מצודות: נשאו את ארון הברית בעזרת שוורים ועגלה מבית אבינדב שהיה בגבעה בקרית יערים.
וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה, רד"ק: 2 בני אבינדב, עוזא ואחיו, נהגו בעגלה והשוורים משכו את העגלה החדשה (כנראה בירידה).
רש"י: (שגיאה ראשונה) דוד וב"י טעו בדבר שאפילו התינוקות יודעים אותו, הרי כתוב שהארון נישא בכתף, ולכן נענש עוזא ונהרג. (ואכן בפעם השנייה העלו את הארון על כתפי האנשים).
רלב"ג: מעבר לטעות שהארון נשא את נושאיו ולא צריך להחזיק בו, עוזא טעה בכך שאחז בארון למרות שלא היה לוי, ורק ללויים הותר לשאת את הארון.
ד מצודות: הנביא מפרט כיצד הנהיגו עוזא ואחיו את העגלה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים,
רד"ק: עוזא היה הולך עם ארון האלוקים, ואילו אחיו הלך לפני הארון, ולכן לא שם לב שהארון נשמט. ב. נשאו את הארגז שנשאו הפלשתים ובו ארון הברית, ואת הארגז נשאו עם ארון האלוקים.
מצודות: השוורים נשאו את העגלה כשארון הברית היה עליו מבית אבינדב שהיה בגבעה, וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן מצודות: אחיו נהג בשוורים מלפנים, ואילו עוזא הלך בצד העגלה, ולכן עוזא ראה שהארון נשמט.
מלבי"ם: עוד 3 שגיאות – 1. עוזא ואחיו נשאו את הארון מהבית בכתף למרות שהיו זרים (ולא כוהנים). 2. אחזו בארון שלא במוטות, אלא בגוף הארון. 3. הלכו לפני הארון ולא אחרי הארון.
ה וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים, תרגום: משחקים = משבחים.
מלבי"ם: בשחוק זה היה חטא. דוד ואנשיו היו צריכים ללכת בכובד ראש ועם כלי נגינה מיוחדים למשכן. (ככתוב: גילו ברעדה).
לִפְנֵי ה', מצודות: דוד וכל אנשי ישראל שנאספו כדי להעלות את ארון הברית שמחו לפני ארון ה'.
בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, רד"ק: דוד וישראל שמחו ושמחו, בכלי נגינה שהיו עשויים מעצי ברוש: וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים, רד"ק: מנענעים נקרא כך מפני שכאשר היו נוגעים בהם, היה הדף שכל הגוף היה מתנענע ממנו.
מצודות: מנענעים, כלי שמנגנים בו היו וגם מניעים את הגוף, וּבְצֶלְצֶלִים. מצודות: כלי הנגינה שבהם ניגנו דוד וישראל בשעת השמחה היו: כינורות, נבלים, תופים, וצלצלים, מצלתיים מנחושת.
ו וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן תרגום: גֹּרֶן נָכוֹן = מקום מתוקן. רד"ק: זה המקום שנקרא בדברי הימים גורן כידון.
מצודות: דוד ואנשיו הגיעו עד למקום שנקרא גֹּרֶן נָכוֹן. וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים מצודות: עוזא הושיט את ידו לעבר ארון הברית וַיֹּאחֶז בּוֹ מצודות: עוזא הושיט את ידו ואחז בארון הברית. למה?
כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר, כי ארון הברית נשמט ממקומו על העגלה, ועוזא חשש שהארון ייפול מהעגלה.
רד"ק: איברי השוורים התפרקו בגלל קדושת הארון.
הסיבה שלפלשתים לא קרה כל בשעה שהעלו את הארון היא כי הם לא ידעו איך מעלים את הארון, אך בנ"י כן ידעו שצריך לשאת את הארון על הכתף.
דוד טעה שחשב שדין זה חל רק במדבר, בגלל שהמשכן עצמו נישא בעגלות, וה' רצה להראות שקדושת הארון גדולה מקדושת המשכן, אך לאחר דור המדבר, כאשר המשכן כבר היה קבוע במקומו, לא היה צריך לשאת את הארון בכתף, והראיה לכך היא שהפלשתים העלו את הארון ע"י עגלה.
ז וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה תרגום: ה' כעס על עוזא, כי הוא לא היה מלא באמונה, וחשב שהארון ייפול לארץ אם הוא לא יאחז בו.
וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹוקִים עַל הַשַּׁל, מצודות: בגורן נכון, ה' היכה את עוזא על המעשה שעשה בשגגה, ואחז בטעות בארון הברית.
וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים מצודות: עוזא מת בגורן נכון, סמוך לארון הברית. למה?
עוזא היה צריך לעשות ק"ו: אם הארון נושא את נושאיו, ק"ו שנושא את עצמו.
רלב"ג: טעות נוספת שעשה עוזא היא שרק לויים יכולים לגעת בארון, ומי שאינו משבט לוי אסור לו לגעת בארון.
ח וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, מלבי"ם: כאשר כתוב וַיִּחַר לְ… הכוונה היא שכעס על עצמו, בניגוד לויחר אף = כעס על מישהו אחר.
מצודות: דוד נבהל והצטער על שראה שה' פגע בעוזא. כי הבין שזו הייתה טעותו כשנתן שיישאו את הארון על עגלה, במקום לשאת את הארון על הכתף.
וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עד זמן כתיבת ספר שמואל ע"י גד החוזה ונתן הנביא.
ט וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא מלבי"ם: עד עתה עבד דוד את ה' במידת האהבה, שהשפיעה עליו הרבה חסד ורחמים, ועתה עבד את ה' במידת היראה
מצודות: ביום שנהרג עוזא, דוד פחד כי חשב שלא ניתן להיזהר מספיק בקדושת הארון.
וַיֹּאמֶר שאל את עצמו: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'? רלב"ג: איך אביא את ארון ה' לירושלים? איך אוכל להיזהר בקדושת הארון?
י וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד מצודות: בגלל פחדו דוד לא רצה להעלות את הארון אל עיר דוד שבירושלים.
וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, מצודות: במקום להעלות את הארון לירושלים, הביא דוד את הארון לבית עבד אדום הגיתי (שכנראה היה קרוב לשם).
רש"י: עבד היה לו ונקרא גתי כי היה גר בגת.
גם פה, הזיהוי של העיר גת כאן אינו המקום שהיה בידי הפלשתים, כי אם גת שהייתה קרובה יותר לירושלים מקרית יערים.
יא וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מצודות: ארון הברית התעכב בבית עבד אדום הגיתי במשך 3 חודשים.
וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ תרגום: ה' בירך את עבד אדום ואת כל משפחתו, בזכות ארון הברית.
רש"י: הברכה הייתה שאשתו ושמונת כלותיה ילדו ששה בכרס אחד. רד"ק: הברכה הייתה תוספת בבנים, עושר ותוספת טובה בכל דבר.
יב וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר דוד שמע ש- בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים רלב"ג: הפעם העלו הלויים את ארון הברית. (דוד התחיל לתקן את השגיאות ששגה בעבר).
מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. מצודות: לאחר שדוד שמע שה' ברך את בית עבד, העלה את ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד בשמחה גדולה.
מלבי"ם: שמחה זו הייתה שמחה של מצוה, בניגוד לפעם הראשונה שהייתה מתוך שחוק וקלות ראש.
יג וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים מצודות: לאחר כל 6 צעדים שצעדו הלויים שנשאו את ארון הברית,
רד"ק: על כל 6 צעדים הקריבו קרבן, כי עוזא הוכה לאחר שהלך 6 צעדים.
וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא, מצודות: לאחר כל 6 צעדים, דוד הקריב שור ובהמה שנקראת מְרִיא = שור מפוטם
רד"ק: בדברי הימים כתוב שהקריבו 7 פרים ו 7 אלים. ורד"ק מסביר זאת ב 2 אופנים: א. דוד זבח שור ומריא, והלויים הקריבו 7 פרים ו 7 אלים.
ב. על כל 36 צעדים הקריבו גם 7 פרים ו 7 אלים.
מלבי"ם: עבודת ה' מתוך שמחה של מצוה גרמה לדוד רצון להקריב קורבנות. פה חזר דוד למדרגת השמחה. עד עתה דוד לא רצה להעלות את הארון כי ידע שאינו במדרגה הראויה להעלאת הארון לירושלים וזאת בנוסף ליראה מעצם האפשרות לטעות נוספת בהתייחסות של חוסר כבוד כלפי הארון.
יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר, רד"ק: דוד רקד הרבה. בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' מצודות: דוד רקד בכל כוחו לפני ארון הברית, וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. האפוד, היה לבוש הכוהנים בזמן ששרתו בקודש. האם על זה כעסה מיכל?
מצודות: דוד היה לבוש באפוד בד, שהיה דומה לבגד שהכוהנים לבשו. רש"י: לבוש העשוי מבוץ.
רד"ק: לבוש של אנשים מכובדים. מהר"י קרא: חלוק מהמותניים ועד לארץ. מלבי"ם: דוד היה חגור באפוד דומה לאפוד הכוהנים ולא בבגדי מלכות לרוב ענוותנותו.
טו וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, מיכל חזרה לבדה עם בכי פלטיאל, בניגוד לארון שהוחזר בשמחה, וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, ליוו אותו.
תרגום: דוד וכל אנשי ישראל התאספו כדי להעלות את ארון הברית. מלבי"ם: לכל המון ישראל פירושו לאנשים שהתאספו שם במקרה. מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה', תרגום: העלו את ארון הברית. בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר תרגום: העלו את הארון בקולות תרועה ובקולות שופר.
טז וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד תרגום: כאשר ארון הברית הגיע אל עיר דוד,
הקרע בין דוד ומיכל:וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, נקראה פה 3 פעמים: בַּת שָׁאוּל.
בַּת שָׁאוּל לא הייתה חלק מהשמחים.
מיכל ידעה לעמוד בפני אביה וגם בפני דוד בעלה, וכאשר חשבה לבקר מה שלא היה צודק לדעתה, או לא התאים להשקפותיה, לא היססה לפעול לפי הבנתה, או לבטא את דעתה. "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים": אילו נשים? מיכל ואביגיל. מיכל הצילה אותו בעולם בזה ואביגיל בעולם הבא, (ילקוט שמעוני).
שיר עציץ פרחים.
| מן החלון,פרח עציץ, | כל היום,הגנה יציץ. | כל חבריו –שם בגן, | הוא לבדו,עומד כאן. |
בודדה: כמו העציץ הבודד בחלון, גם מיכל השקיפה בבדידות מהחלון, אל מול ההמון החוגג, החלון מדגיש את התבדלותה מהחוגגים.
בְּעַד הַחַלּוֹן, מיכל מילטה את דוד מהחלון והוא לא שב אליה, ושוב הביטה מהחלון ושוב דוד היה רחוק ממנה.
בְּעַד הַחַלּוֹן: (שמו"ב ו 16), כל השקפה בעד החלון כרוכה בצער: מיכל, איזבל, אם סיסרא ואשת פוטיפר, השקפה זו בעד החלון ניבאה צרות גם למיכל.
מיכל הפסידה בשני החלונות, מיכל שיחררה את דוד מהחלון, אבל נשארה שבויה בארמון, שהיה לה ככלוב של זהב.
עתה צפתה בחלון השני לשוב בעלה ושוב הפסידה. הבדלים בין שתי החלונות:
| חלון 1 | חלון 2 |
| דוד ומיכל מאוחדים נגד תוכנית שאול להרגו,הכוח ביד מיכל שהקריבה את בטחונה ומעמדה. הצילה את דוד בחשאי, ועזרה לו לעזוב את הבית.מיכל נאמנה ואוהבת ועזרה לו נגד אביה.הפסידה את בעלה | דוד ומיכל יריבים. דוד מלך בית שאול נפל.הכוח ביד דוד שהשיב את מיכל אליו בכפיה. חזר אל הבית, אך לא אל מיכל שהעליבה אותו בפומבי.מיכל בזה לו וייצרה זוגיות פגומה עם דוד.הפסידה את ילדיה: |
אקסטזה דתית: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז, לִפְנֵי ה', דוד העלה את הארון תוך הקרבת קורבנות, נגינה וריקודים. בדרך זו ביטא חוויה חושית.
מצודות: מיכל הסתכלה מחוץ לחלון וראתה את דוד רוקד במרץ לפני ארון הברית.
וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ, מיכל התעלמה משמחת כל בית ישראל, התעלמה מכך שדוד הגשים את חלומו, להעלות את ארון ה' ולשכן אותו במרכז הדתי והמדיני.
וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ דוד רקד לפני ה'. אך למיכל נראה כאילו הוא רוקד יחד עם העבדים והשפחות.
לא גמישה, דוגמטית: וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. "כיוון שבא דוד לירושלים, היו כל הנשים מציצות עליו מן הגגות ומן החלונות ולא אכפת לו".
מיכל השוותה בין דוד לאביה: היום נגלה כבודו של בית אבא, בוא וראה מה בינך לבין בית אבא, כל בית אבא היו צנועים וקדושים,
אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם עקב ולא אגודל מימיהם. ואתה עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים.(במדבר רבא ד כ). (כששאול נכנס למערה לעשות צרכיו, התכסה במעילו, כדי לכסות את עצמו).
מיכל ירשה מאביה חוש צניעות מפותח. היא הייתה רגילה שבבית אביה התנהגו בצניעות וקדושה. לא הייתה מסוגלת להתרגל להתלהבות המוחצנת שלו.
רד"ק בשם חז"ל: מיכל טענה ששאול אביה לא היה משפיל את עצמו כפי שהוא (דוד) השפיל עצמו.
נגלה = נגלה בשרו לפני עבדיו, ומיכל ביטאה ביקורת נוקבת, על שפיזז וכרכר לפני ארון הברית בלא בושה כאדם פשוט.
מצודות: מיכל ביזתה את דוד בליבה, כי חשבה שאין זה ראוי שהמלך ירקוד כך, גם אם הריקודים היו לפני ארון הברית.
אהבה הפכה לבוז ולשנאה: כמוך נדונותי לבוז לאשר אוהב, (רחל). מאישה אוהבת, נאמנה, ומסורה, הפכה לממורמרת.
למרות האהבה שחשה לדוד בעבר, התאכזבה מדוד והתרפקה על זיכרונות בית אביה. ירשה מאביה חוש צניעות מפותח. מיכל זכרה שאביה היה צנוע. וחרה לה שבעלה מגלה גופו.
מיכל התכוונה לשם שמים שכן הייתה רגילה שאביה צנוע, ולא גילה עקב או אגודל מימיו, וחרה לה שבעלה מגלה גופו ולבוש כאחד הריקים.
למיכל נראה שדוד הרוקד אינו נותן דעתו על כבוד המלכות. במקרה זה צידדה בבית שאול.
יז וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', מצודות: הלויים הביאו את ארון הברית לעיר דוד, וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ והעמידו את הארון במקום המיוחד שדוד הכין לו,
בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד מצודות: דוד הכין לארון מקום בתוך אהל שייחד כדי שיניחו בו את הארון. רד"ק: דוד בכוונה פרס אוהל כדי להכניס את הארון תחתיו. למרות שהארון היה בבית של ממש בזמן שהיה בבית עובד ובבית אבינדב, דוד לא רצה להכניס את הארון לבית קבע עד שייבנה בית המקדש.
דוד ידע שבית המקדש ייבנה בירושלים ורצה שהמקום הראשון שבו יונח הארון יהיה בדירת קבע.
גם המשכן שכן מתחת ליריעות יחד עם כלים נוספים, וזאת למרות שאוהל מועד היה עדיין בגבעון.
ספק באיזה ארון מדובר, האם בארון שהיו בו שברי לוחות, או לוחות שלמות, והכריע שמדובר בארון שהיו בו הלוחות השלמות וזהו הארון ששלמה הכניס לתוך קדש הקדשים.
דוד לא הביא את הארון לגבעון כי חשב שהוא יבנה את בית המקדש, וחשב להכניס את הארון לבית המקדש. זו הסיבה שלאחר העלאת הארון, ביקש דוד לבנות את בית המקדש.
וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים
יח וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים לאחר שדוד סיים להקריב את קורבנות העולה והשלמים,וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, רד"ק: צבאות הוא אחד משמות ה' ונקרא כך כי ה' הוא האלוקים של צבא מעלה ושל צבא מטה.
יט וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם מצודות: דוד חילק לכל האנשים שהתאספו לכבוד העלאת הארון, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל מצודות: הגיע עם רב, לכבוד העלאת ארון הברית לירושלים, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מצודות: ודוד חילק לכולם, בין אם היה איש או אישה לְאִישׁ מצודות: לכל מי שהגיע נתן דוד את הדברים הבאים,
חַלַּת לֶחֶם אַחַת מצודות: לחם שלם אחד, ככר שלמה. רד"ק: כיכר הייתה גדולה יותר מחלה.
וְאֶשְׁפָּר אֶחָד רלב"ג: מנה יפה, מלשון שפיר. מצודות: וכן נתן דוד לכל משתתף מנת בשר שהייתה עשויה משישית פר, וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת; (בקבוק) מצודות: וכל אחד קיבל כלי מיוחד מיועד ליין.
וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ מצודות: לאחר העמדת הארון בירושלים, כל אחד מהאנשים, חזר לביתו
כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ מצודות: לאחר שדוד בירך את הנאספים הוא חזר לביתו כדי לברך את משפחתו. רד"ק: דוד חזר לביתו כדי לומר שלום למשפחתו כמו שעושים אלו החוזרים מהדרך.
וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, הביטוי גורם לחשוב שיש כאן הפגנת אהבה, יצאה לקראתו כמהדרת בכבודו.
מי יצאה לקראתו? בַּת שָׁאוּל. להדגיש את מוצאה המלכותי וכי כעת היא ייחסה עצמה לבית שאול ולא לבית דוד.
דוד ציפה שאשתו תברך אותו ביום הגדול בחייו ותהלל אותו על שזכה להגשים את מפעל חייו. מה שנראה לה בזיון, היה בעיני דוד דרך לבטא שמחה של מצוה.
אך מיכל בחרה לצאת לקראת דוד וללעוג לו, באירוניה, בוז וקריאת תיגר: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, חשבה שאינו מתנהג כראוי למלך לפני עבדיו. חשבה כי אין כבוד המלך להתנהג כמו הדיוט אפילו לפני הארון.
דו שיח אלים רווי שנאה: כאישה פגועה ודחויה שדוד ברח והיא נשארה בחצר שאול, ביקשה לפגוע בו וגערה בו בפרהסיה. המרירות והכאב שהצטברו בה בשנות בדידותה התפרצו כשהוכיחה את המלך.
המשפחה וכבודה היו חשובים לה והזינו את כאב ליבה ואת תסכולה.
מאישה אוהבת, בעלת תושייה, פעילה, ואמיצה, הפכה למרירה, קנטרנית גאוותנית ושומרת טינה.
מיכל כאילו אמרה לדוד: "אני יודעת יותר טוב ממך איך מלך צריך להתנהג ואתה חייב לשמוע בקול מי שמבין יותר טוב ממך.
בזה ולעגה למלך:רד"ק: ודרך לעג אמרה לו.
מיכל ודוד היו שונים באופים ובמהותם. היו להם 2 תרבויות חיים. דוד חם מזג ומיכל סגורה, מופנמת, ומאד הייתה חשובה לה ההתנהגות וההופעה החיצונית.
דוד היה איש כפרי, רועה צאן, שנדד בעקבות הצאן, לוחם שחי חיי שדה ונלחם בדב ובאויבים. הוא אמנם קיבל את השלטון, אבל לא רכש גינוני מלוכה.
אריסטוקרטית ורועה צאן: 1. מיכל, בת מלך מאצולת בנימין. דוד נראה לה לבוש בצורה שאינה מכבדת את מעמדו.
2. דוד היה טיפוס מוחצן (ג'ינג'י), ומיכל התחנכה בצורה מאופקת כיאה לבת מלך.
הצד האריסטוקראטי של מיכל בא לידי ביטוי בוויכוח שלה עם דוד. לפי הערכים של מיכל, אריסטוקרט אינו רוקד ומגלה את גופו.
מיכל לא יכלה לקבל את ריקודו, כי זה היה כה שונה מהדרך שבו היא חונכה, לכן ביקרה אותו בצורה כה אירונית, צינית ומלגלגת.
מיכל רצתה לראות אותו מתנהג כמלך נכבד, לבוש מחלצות, משמש כדוגמה לצניעות לכל העם, ושוכח את מנהגיו בשנות מנוסתו, אז חי יחד עם פשוטי עם ריקים ופוחזים ואולי התנהג כלוחם.
מלבי"ם: מיכל אמרה לדוד שיש מלכים שמסתובבים בין בני עמם, אך דוד לא הסתובב בין בני עמו אלא היה בדרך כלל בארמון, ולכן שאלה את דוד מה קרה ביום זה שדוד הסתובב עם נתיניו.
מצודות: מיכל אמרה שדוד ביזה את עצמו בעת שריקד לפני ארון הברית.
קינאה בנשים שדוד נגלה לפניהן: אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם. מלבי"ם: הַיּוֹם כי דוד לא היה נוהג כן תמיד, אלא רק היום, וממילא הדבר הביא לירידה במעמדו.
לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו = נגלה בשרו לפני עבדיו.
מצודות: אתה התבזית אפילו לעיני אנשים פחותים כמו השפחות של עבדיך, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.
מצודות: התבזית כאחד האנשים הריקים, התבזית כמו אדם ללא דעת.דוד גילה מגופו בשעת הריקוד כמו הריקים שאינם חוששים לגילוי גופם.
רד"ק: אמרה: אפילו לעיני אמהות עבדיך נתבזית היום. תרגום: דוד הלך יחף.
מלבי"ם: דוד לא הקפיד על כבודו ולא שמר על מרחק מההמון.
הרב מן ההר: מיכל חשבה שמלך ישראל חייב לשמש בכל התנהגותו דוגמה לעם.
אל תהיה צודק, תהיה חכם: מיכל הטיחה בדוד דברים קשים ופוגעים, ואמרה אותם לא במקום אינטימי, אלא מול אחרים. מיכל הרגישה שהוא כבר לא שלה, ודוד חש שאינה רואה את התלהבותו הדתית אלא גינוני זיוף, גאווה והתחסדות.
נפגעת ופוגעת: מיכל שהתמסרה לדוד באהבה נאבקה במרירות על שימור מורשת בית שאול בתוך ממלכת בית דוד ועתה ראתה את תקוותה נגוזה. (הרב יגאל אריאל).
קינאה כאביה: כשאול אביה שקנא בדוד כשהנשים שרו לו אחרי הרג גוליית. כך קינאה וניסתה להשפילו בדיבור שנועד לבזות אותו, כפי שאביה הושפל אז.
התנשאותה הרגיזה והעליבה את דוד, דוד ענה למיכל באכזריות: כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ, כשהציעו לדוד להינשא למיכל ענה: "הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה"
עכשיו דוד לא זכר לה את ייחוסה, מסירותה והקרבתה כדי להציל אותו. תשובתו המחישה את השפל של בית שאול ואת ניצחון בית דוד.
דוד הכועס והפגוע אמר לה שהבחירה האלוקית היא דווקא בו ולא בבית אביה. דוד הדגיש שהלגיטימיות למלוך נלקחה מבית אביה ועברה אליו. ולכן אל לה, לבת השושלת הדחויה ללמד את המלך הנבחר, גינוני מלכות.
מדרש במדבר רבה וילנה פרשה ד: א"ל דוד: וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי? אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו.
ואלו היה אביך צדיק יותר ממני, לא היה האלוקים בוחר בי, ופוסל בבית אביך!
מצודות: אני התבזיתי לפני ה' שבחר בי למלוך על ישראל במקום שאביך ומשפחתו ימלכו, ואין כבוד המלכים נחשב מאומה כנגד כבוד ה'.
רד"ק: דוד ענה שלבית שאול היה כבוד המלכות חשוב יותר מכבוד ה'.
לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' זה שבט יהודה. עַל יִשְׂרָאֵל אלו שאר שבטים. א"ל: אביך היה מלך על ישראל בלבד אני נגיד על ישראל וגם על יהודה.
מצודות: ה' מינה אותי למושל על עם ישראל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. מצודות: לפני מלך מלכי המלכים שמחתי, וזהו כבודי, שאני שמח לפני ה' ומכבד את מלך מלכי המלכים, גם אם יש לכאורה פגיעה בכבוד שלי.
מלבי"ם: אין סיבה שיהיה מרחק ביני לבין העם, כי מלכותי לא תלויה בעם, אלא בה'. אם המלכות הייתה תלויה בעם, היה ראוי שיבחרו במישהו מזרע שאול.
כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת דבר אחר: א"ל: בית שאול היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים.
מצודות: גם אם הייתי עושה מעשים שהיו הופכים אותי לקל יותר מהדברים שעשיתי עכשיו, גם אם הייתי מבזה את עצמי לפני ה'.
אל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי, ת"ל: וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי
מצודות: אם הייתי עושה מעשים משפילים יותר ממה שהשפלתי עצמי עתה, זה לשם שמים. רד"ק: אני אהיה שפל לפני ה' בכל דבר ולא רק בהעלאת הארון.
מיכל אמרה וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה, אלו שהיא קראה להן אמהות הן בעצם אימהות, ולכן לא זכתה היא להיות אחת מן האימהות.
דוד: אין הן אמות, אלא אימהות. א"ל: אותן בנות ישראל, שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמן לעתיד לבוא.
יתכן שדוד התחשבן אייתה בהזדמנות זאת, גם על כל מה שעולל לו אביה, כשרדף אחריו וניסה להורגו. ואולי מיכל הייתה מתוסכלת מזה שעזרה לו לפגוע במשפחתה ולהמליך אותו במקום אביה.
רד"ק: אין את נקראת מן האימהות, כל הפוסל במומו פוסל.
מצודות: אני עדיין אהיה מכובד בעיני השפחות שהזכרת, כי אני משפיל את עצמי לכבוד ה'.
מלבי"ם: הכבוד האמיתי הוא להיות שפל ושלא יהיה אכפת לאדם מהכבוד. רלב"ג: דוד אהב את מיכל פחות לאחר דבריה.
יש הסוברים שהמלך היה מכובד דווקא בזכות עממיותו ויכולתו לשמוח כאחד העם, מלך המרשה לעצמו לצחוק, לרקוד ולשמוח עם העם. ולא אהבו את מיכל, הקנאית והחושבת רק על מכובדות.
שאול לא קורץ מחומרים מלכותיים, לכן היה צריך להתנהג כמלך. דוד היה מלך אמיתי ולא נצרך לגינוני מלכות.
הרב מן ההר: השווה את הביקורת של מיכל לביקורת של מרים על משה, שתיהן חשבו שהן גדולות מספיק ורשאיות להוכיח את מי שלדעתן שגה. מיכל בתור בת שאול חשבה שייחוסה גדול משלו וזכותה ללמד אותו התנהגות נאותה.
קולה של מיכל נדם: היא לא ענתה לדברי הלגלוג של דוד עליה ועל בית אביה. הבינה שהעליבה, שהגזימה, לא נהגה בחכמה, והתנשאה במקום שנדרש דו שיח של אישה המכבדת את בעלה ומאז לא נזכרה עוד.
נוצר שבר שלא ניתן לתיקון ביחסיהם. מיכל נענשה על שלעגה לדוד משום שבצע טכס פולחני דתי בלב שמח.
עונשה של מיכל: כג וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ,נענשה בעונש הקשה ביותר לאישה: עקרה.
הטרגדיה של חיי מיכל העצובים: גורלה כגורל בית שאול. קץ מלכות שאול. מיכל הפסידה את הכוח שהיה לה כמלכה הממשיכה את המלך הקודם.
וּלְמִיכַל, בַּת שָׁאוּל, לֹא הָיָה לָהּ, יָלֶד עַד, יוֹם מוֹתָהּ. האם בגלל שדוד התרחק ממנה עד יום מותה, (יתכן שדוד לא רצה בן ממיכל, כי רצה שמלכות שאול תיכחד והתנהגות מיכל המציאה לו תרוץ לפרוש ממנה, אולי חשד שפלטיאל חי אתה).
מלבי"ם: העונש שלא יהיה ולד למיכל היה גם כדי שלא יתרבה זרע שאול.
מיכל הוקרבה ע"י אביה, כדי להיפטר מדוד המתחרה שלו, ודוד בעלה הקריב אותה כדי להיפטר מכל בית שאול.
ברגע זה איבדה את זכותה ללדת בן יורש לשתי המשפחות: של שאול ודוד.
פירוש הקרע: כיליון בית שאול: דוד, בן שבט יהודה. שאול ומיכל משבט בנימין.
מיכל נעלמה ולא השאירה אחריה בן שיזכיר את בית אביה ואותה. חלומו של יונתן, אתה תמלוך, ואני אהיה המשנה – נגוז.
נעקרה ההזדמנות שיורש העצר יהיה בן משותף למלכות שאול ודוד.
מיכל בת מלך ואשת מלך, לא זכתה לאחד את מלכות שאול ודוד, והפסידה את שתיהן.
איך לא זכתה האישה הראשונה להעמיד יורש עצר? המלכות אינה ניתנת לפי יחוס, וגם לא רק לפי זכות האב, אלא גם לפי זכות האם. (הרב מן ההר).
הרב מן ההר: לדוד היו 7 נשים, ולכאורה הראשונה והחשובה ביניהן הייתה מיכל. אחריה אביגיל ואחריה בת שבע. מיכל, האישה היחידה המסופר עליה שהייתה עקרה ולא נושעה לבסוף.
כך נסתם הגולל על איחוד אפשרי בין בית שאול לבית דוד באמצעות לידת יורש משותף.
סתירה: וּלְמִיכַל, בַּת שָׁאוּל, לֹא הָיָה לָהּ, יָלֶד עַד, יוֹם מוֹתָהּ, ובכל זאת כתוב: "5 בני מיכל". יש כמה אפשרויות:
1. נולדו לה ילדים עם דוד, לפני הריב ביניהם.
2. אלו היו בני אחותה מירב, שהיא גידלה, ולכן נקראו בשמה.
3. רד"ק: עפ"י חז"ל: לפני כן, כן היה לה ולד. ויש אומרים שביום מותה היה לה ולד. מתה ביום שילדה, כך שעד יום מותה לא היו לה ילדים, אבל כן נולדו לה ילדים ביום מותה.
רש"י: מאותו יום שמיכל לעגה על שדוד רקד לפני ארון הברית, לא היה לה ילד, עד ליום מותה. אך עד אותו מעשה (=דברי הבוז לדוד) – היה לה, מכאן ואילך – לא היה לה" (בבלי, מסכת סנהדרין, דף כא עמוד א).
בסופו של דבר מיכל נשארה שייכת לאביה: בספור האחרון נקראה 3 פעמים: "מיכל בת שאול". מיכל הפכה שוב להיות בת אביה ושייכה עצמה לבית שאול.
הפגינה ביקורת ובוז, ונידונה בידי ה' כ"בת שאול" גורלה כגורל כל בית שאול. נדחתה ממעמדה כמלכה, כרעיה, כאם, אך דוד היה אהוב ע"י כל העם.
מכל תיאורי הזוגות בתנ"ך, הזוגיות של דוד ומיכל היא האומללה מכולם. וזו הייתה סופה העצוב של זוגיות אומללה.
מתנשאת: מיכל… היתה לובשת תפילין (ירושלמי ברכות פרק ב דף ד), מה רצה המדרש להגיד? שמיכל הרגישה מורמת מעם. הכללים הנהוגים ע"י כל הנשים לא חלו עליה. היא קבעה לעצמה כללים המתאימים לבת ואשת המלך.
מדרש זה יצא נגד נשים דעתניות, כאומר, מי שמניחה תפילין, סופה אין לה ילדים, מיכל הפכה את עצמה מאישה לגבר.
פרק ז א וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ רד"ק: כאשר דוד המלך ישב בבית המלכות שלו, ולא נזקק עוד לצאת למלחמות, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו מצודות: וה' נתן לדוד מנוחה מכל אויביו. רש"י: דוד חשב שכבר התקיים "והניח לכם מכל אויביכם", ועכשיו נשאר רק לבנות את בית המקדש.
רד"ק: גם לאחר מכן היו לדוד מלחמות נגד אויביו, אך עד עתה היוזמה למלחמות הייתה של אויבי דוד שתקפו אותו, ומעתה היוזמה לתקיפה הייתה שלו.
ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים מצודות: דוד אמר לנתן: ראה עתה, אני, דוד המלך, יושב בבית מפואר שעשוי מעצי ארז,
וַאֲרוֹן הָאֱלֹוקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה מצודות: ואילו ארון הברית אינו יושב במקום מכובד, אלא הוא מונח מתחת ליריעה שפרסתי מעל העצים.
רד"ק: דוד לא התכוון רק לארון, אלא התכוון גם לכל כלי המשכן שהיו בגבעון, וגם הם היו תחת יריעה.
ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה מצודות: לך תעשה ככל אשר אתה חפץ. אם אתה רוצה לבנות בית לה', מותר לך לבנותו, כִּי ה' עִמָּךְ.
מלבי"ם: נתן אמר לדוד שיכול לסמוך על מחשבת לבו, כיוון שמחשבת הלב אצל צדיק הוא הדבר הנכון היות ומחשבתו מבוססת על רוח הקודש.
רד"ק: נתן אמר זאת לדוד מדעתו ולא על דרך נבואה, חשב שדוד מלך הגון ולכן יהיה מותר לו לבנות את בית המקדש, אך לאחר מכן קיבל נבואה שלא דוד הוא שיבנה את ביהמ"ק.
ד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, רד"ק: הנבואה אל נתן הייתה רק בלילה.
רש"י: באותו לילה שנתן הנביא נתן רשות לדוד לבנות את בית המקדש, התגלה ה' אל נתן. ה' הזדרז להתגלות לנתן, כדי שדוד לא יספיק בינתיים לבנות.
חז"ל נחלקו מה היה דוד ממהר לעשות: לנדור נדר או לשכור פועלים.
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר: ה' אסר על דוד לבנות את בית המקדש:
ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת מצודות: האם אתה הוא זה שיבנה את הבית שבו אשרה את שכינתי? הרי כל הטובות שעשיתי לך אמורים להספיק לך, ואם כן, אין צורך שתקבל גם את הזכות של בניית בית המקדש. למה שדוד לא יבנה את בית המקדש?
1. מלבי"ם: יש 2 תנאים לבניין המקדש: מלכות ומנוחה. ה' אמר לדוד ששני התנאים האלה עדיין לא התקיימו במלואם. המלכות – עדיין לא הובטח לדוד שצאצאיו ימלכו אחריו ויכול להיות שמלכותו תהיה קצרה כמו מלכות שאול.
המנוחה – דוד אמנם הגיע למצב שפחדו להילחם אתו, אך גם כניעת העמים הייתה זמנית כי כניעתם הייתה כניעה לדוד ולא לעם ישראל כולו.
לכן תשובת ה' הייתה "האתה תבנה לי בית" – הרי עדיין לא הובטחה לך המלוכה – לְשִׁבְתִּי? – כשהכוונה שעדיין אין מלכות ומנוחה מוחלטות.
לְשִׁבְתִּי? בדברי הימים כתוב שדוד לא יבנה את ביהמ"ק, כי שפך דמים הרבה. רלב"ג: דוד לא בנה את בית המקדש כי שפך דמים רבים.
2. ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה מלבי"ם: ה' אמר שהוא לא היה יכול לצוות על בניית בית ארזים כי בימי השופטים ב"י עדיין לא הגיעו אל המנוחה.
מצודות: הרי מאז העליתי את ב"י ממצרים ועד עתה, לא ישבתי בבית. וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל תרגום: השריתי את שכינתי על ישראל באהל ששימש למשכן,
וּבְמִשְׁכָּן רש"י: כאשר המשכן היה בשילה, המשכן היה בנוי מאבנים ועליו היו פרוסות יריעות. בכל מקום שבו המשכן הוקם, גג המשכן היה בנוי, ועם תקרה מבד, ועד עתה לא הייתה מציאות שה' השרה את שכינתו בישראל בבניין קבע.
ז בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מצודות: בכל מקום שבו התהלכתי בתוך ב"י, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מצודות: האם שאלתי את אחד האנשים בעם ישראל, או את השופטים שהנהיגו את העם, לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?
מצודות: האם שאלתי פעם מדוע לא בניתם לי את בית עשוי מעצי ארזים? לא פניתי אל השופטים בשאלה זו, ומכך מובן שלא כל אחד יכול לבנות את בית המקדש וגם אתה לא תבנה אותו.
ח וְעַתָּה מצודות: עכשיו, לאחר שמובן שבניין בית המקדש הוא דבר גדול ולא כל אחד יכול לבנות אותו. כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
רד"ק: כך אמר ה' צְבָאוֹת, צְבָאוֹת הוא אחד משמות ה' ונקרא כך כי ה' הוא האלוקים של צבא מעלה ושל צבא מטה.
לא דוד יבנה בית לה', אלא ה' הבטיח לדוד, שה' יבנה לא בית מלכות.
אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן תרגום: ה' לקח אותך מגדרות הצאן, (מהיות רועה) מדיר הצאן /
לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל תרגום כדי להיות מלך על העם שלי, על ב"י.
ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ תרגום: הייתי בעזרתך בכל מקום שאליו הלכת, רש"י: זה שאומרים מגן דוד.
וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ תרגום: השמדתי לפניך את כל שונאיך,
וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ מצודות: פרסמתי את שמך בכל העולם כמו שהתפרסמו שמותיהם של אנשים גדולים נוספים.
רד"ק: שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם המלכים הגדולים.
י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל מצודות: כן, בימי דוד אני ה' שמתי מקום בו עם ישראל יכול לחיות בביטחון בארץ. וּנְטַעְתִּיו תרגום: נתתי לבני ישראל קיום בא"י.
וְשָׁכַן תַּחְתָּיו רד"ק: עם ישראל ישכון במקומו, בא"י, ולא יגלה ממנה. וְלֹא יִרְגַּז עוֹד מצודות: ע"י לא יזוז ממקומו, עם ישראל יישאר בא"י.
וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה תרגום: בני רשעה לא יוסיפו לענות את ישראל כפי שעשו בתקופה שקדמה לתקופת שופטי ומנהיגי ישראל.
י מלבי"ם: בדברים אלה אמר ה' לדוד שעדיין לא הגיע הזמן של המנוחה, והראיה שדוד היה עדיין זקוק לעזרתו של ה' במלחמותיו נגד אויביו.
מלבי"ם: ה' אמר לדוד שעד עתה לא היה לב"י מנוחה. זו הסיבה שבשנות הנדודים במדבר היה המשכן אוהל עראי, דבר שסימל שלא היה לב"י מקום קבוע.
לאחר הכניסה לארץ, היה לב"י מקום קבוע, אך לא הייתה להם מנוחה, ולכן המשכן היה בניין של אבנים עם יריעות למעלה. לאחר שתהיה מנוחה שלמה לבני ישראל, יוכלו לבנות בניין קבוע.
רש"י: הכוונה היא שבעתיד ה' ייתן שקט לישראל, והכוונה היא בימי שלמה.
יא וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל מצודות: הרשעים לא יוסיפו לענות את ע"י כמו שעינו אותו בתקופת השופטים ולפני תקופת השופטים היו עוד יותר צרות לעם. בתקופת השופטים, עם ישראל עדיין עונה ע"י העמים הרשעים, וה' אמר לדוד, שמעתה כבר לא יציקו יותר לעם ישראל.
וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מצודות: אני (ה') אתן לך (דוד) מנוחה מכל אויביך.
רש"י: אני אתן לך יותר ויותר מנוחה מכל אויביך, המנוחה תהיה הדרגתית.
וְהִגִּיד לְךָ ה' ועוד דבר טוב שה' אמר לדוד הוא: כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה' מצודות: ה' יקים ממך בית מלוכה, גם צאצאיך ימלכו על ישראל.
מלבי"ם: בדברים אלה אמר ה' לדוד שהוא אינו מלך בן מלך וממילא עדיין לא התקיים התנאי שהמלכות תעבוד מדור לדור.
יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ רד"ק: מדובר בברכה שה' ברך את דוד שיזכה לאריכות ימים, לשבעים שנה שזהו פרק הזמן שבו חי אדם רגיל.
וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ תרגום: כאשר אתה תשלים את מספר הימים שאתה אמור לחיות, ותמות ותשכב עם אבותיך, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ תרגום: ואני אעמיד מלכים שימלכו אחריך מצאצאיך, והם ימלכו על ישראל לאחר שתמות.
רד"ק: הכוונה לבן שייוולד לדוד, שימלוך על ישראל, ולכן ידע דוד מראש שאין זה אדוניה או אבשלום. דוד ידע ששלמה ימלוך אחריו, אם ע"י שנתן אמר לדוד שיקרא את שם בנו ידידיה, או ע"י נבואה מפורשת של נתן.
מלבי"ם: רק בן שייוולד לדוד יוכל לבנות את בית המקדש לשם ה' כי תהיה לו מנוחה שלמה.
מלבי"ם: כינון הוא שלב סופי שבו המלכות הועברה לצאצאי דוד. ההכנה היא השלב הראשון.
אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ תרגום: מי שימלוך על ישראל אחריך יהיה אחד מצאצאים שעתה עתיד להוליד, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ תרגום: אני אתקן את ממלכתו של מי שימלוך אחריך. אני אבסס את שלטונו של מי שימלוך אחריך.
רד"ק: הכוונה לכל צאצאי דוד, גם נכדיו וניניו, ולא רק לשלמה (עד עולם).
יג הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי מצודות: בנך שימלוך אחריך הוא זה שיבנה את הבית לשמי, כי אני רוצה לגדל את שמו ע"י שהוא יזכה לבנות את בית המקדש,
וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם מצודות: אני אבסס את שלטונו של בנך שימלוך אחריך עד עולם. צאצאי בנך ימלכו לעולם על ב"י.
מלבי"ם: מלכות דוד מבוססת על אמונה וחסד – 2 דברים שעלולים להתבטל. האמונה – אם הבן יחטא. החסד – אם יימצא אדם שראוי לחסד יותר ממנו.
אך ה' הבטיח לדוד שמלכות לא תסור ממנו לעולם, גם אם מצד האמונה מגיע שהמלכות תסור, ה' רק יעניש את החוטא בעונשים רגילים ולא בהעברת המלכות.
גם מצד החסד – גם אם יימצא מישהו ראוי יותר ה' לא יסיר מדוד את המלכות.
יד אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב מצודות: אני אהיה כמו אבי בנך שימלוך אחריך, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן מצודות: בנך שימלוך אחריך יהיה כמו בני.
אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו מצודות: נתן הסביר לדוד מה יהיה הקשר בין ה' לבנו של דוד, קשר שדומה לקשר שיש לאב ובן כאשר בנך יחטא, אני אעניש אותו בשני סוגי עונשים 1 בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים רש"י: אויבים יציקו לו, הכוונה להדד ורזון שהציקו לשלמה.
מצודות: הכוונה למקל שבו מכים אנשים שחוטאים. לפי מצודות, יש כאן רק סוג אחד של עונש – המקל שבו מכים אנשים שחוטאים.
2וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם תרגום: במכות שבהם מכים בני אדם.
מצודות: אייסר אותו במקל שבו מכים אנשים שחוטאים, ונגעי בני אדם זוהי כפילות להכאה במקל זה.
מלבי"ם: על פשע, מרד בה', ה' מכה בקל, ועל כפירה שהוא עיוות השכל יוצאים נגעים שהם בגופו של האדם.
מלבי"ם: נתן לא התבייש לשלב בדבריו גם את דברי התוכחה שה' אמר לו לומר לדוד.
טו וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ מצודות: אבל אף פעם לא אסיר מבנך את חסדי, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ מצודות: כמו שהסרתי את חסדי מעם שאול ומיניתי אותך למלוך במקומו. כך גם כאשר בנך יחטא, הוא אמנם ייענש, אך המלכות עדיין תישאר שלו.
טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ מצודות: כמו שדוד קיים וחי היום, כך צאצאיך וממלכתך יהיו קיימים לעולם, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם מצודות: כסא מלכותך יהיה מתוקן וקיים לעולם.
יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה תרגום: ככל הדברים שנאמרו עד עתה, וככל מראה הנבואה הזה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד
מצודות: כך דיבר נתן אל דוד המלך. למרות שבתחילה נתן אמר לדוד שהוא יכול לבנות את בית המקדש, לאחר שה' אמר לו שיאמר לדוד שלא יבנה את בית המקדש, נתן אמר לדוד את דברי הנבואה ולא התבייש לחזור בו.
יח וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' דוד מצודות: בא וישב לפני ארון הברית,
רד"ק: מכאן למדו חז"ל שמלכי בית דוד הם היחידים שיכולים לשבת בעזרה. ב. יש אומרים שגם למלכי בית דוד אסור לשבת בעזרה, והכוונה היא שדוד ישב בתפילה או שדוד נשען על משהו.
וַיֹּאמֶר: מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי ה' וּמִי בֵיתִי מצודות: ה' אלוקים, מי אני ומי משפחתי, הרי אני צאצא של רות המואבייה שהתגיירה? רד"ק: מיהו בית אבי ומיהם בני?
כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם מצודות: מי אני שהבאת אותי עד למעלה שבה אני נמצא היום, שנתת לי את הזכות למלוך.
רש"י: נתת לי את כל צרכיי. רד"ק: אתה קירבת אותי מרחוק. תרגום: לעולם הבא.
יט וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי ה' מצודות: ה' אלוקים! החסד הזה, שמינית אותי למלך על ישראל, היה קטן בעיניך, ואתה לא מחשיב את המלכתי למלך כחסד גדול שעשית איתי,
וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק מצודות: המלכתי למלך נחשב קטן בעיניך, ועוד דיברת עליי לְמֵרָחוֹק, והבטחת שצאצאיי ימלכו על ישראל.
רש"י: לְמֵרָחוֹק כמו שה' הראה לאדם הראשון את הדורות שיבואו אחריו, כך ה' הראה לדוד את מה שיהיה בדורות שאחריו.
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי ה' מצודות: ה' אלוקים, מה שאמרת לי, שהבטחת לי את המלוכה, היא תורה המתאימה לאדם מכובד ולא לאדם שפל כמוני.
מהר"י קרא: תורה מלשון שורה, ה' מינה את דוד למלך, ובכלל הושיבו בשורת האנשים המכובדים.
רבינו ישעיה: האם זו התורה שאדם מתחבב בעיניך כ"כ עד שאתה נותן לו את המלוכה.
כ וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ מצודות: מה אני יכול להוסיף ולבקש ממך ה'?
רד"ק: בשם חז"ל, דוד המלך השווה את החסד שה' עשה לו לחסד שה' עשה עם משה: משה משובח בנביאים ודוד במלכים, משה הוציא את בנ"י משעבוד מצרים ודוד הוציא את בנ"י משעבוד מלכויות, וכו.
וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי ה' מצודות: כי אתה ה' אלוקים, אהבת את עבדך, ונתת לי את המלוכה גם בלי שביקשתי אותה ממך.
רד"ק: דוד אמר שהוא אינו יכול לבטא את כל מה שהוא רוצה לומר לה', אך ה' יודע מה הוא רוצה לומר.
כא בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ רש"י: בעבור מה שאמרת לשמואל. וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת מצודות: רק בגלל גזירתך ורצונך, עשית לי את כל הגדולה הזאת שהמלכת אותי למלך,
מלבי"ם: דוד אמר שברור שלא מגיעה לו המלכות, וההסבר היחיד שיש לו לכך שה' בחר בו למלוך על ישראל היא לתקנת העולם, כחלק מהדרכים הנסתרות שבהן ה' מנהיג את העולם.
לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ מצודות: והודעת לי את מה שיקרה לצאצאי, אמרת לי שצאצאי ימלכו. דוד אמר לה' שמצד עצמו הוא אינו ראוי למלוך על ישראל, והסיבה היחידה שהוא זכה למלוכה היא שה' רצה וגזר עליו למלוך.
כב עַל כֵּן גָּדַלְתָּ אֲדֹנָי ה' מצודות: ה' אלוקים! בגלל שאנחנו יודעים שאיננו יכולים להשיג עומק מחשבותיך, אנחנו יודעים שאתה גדול מאוד ואיננו יכולים להבין לעומק את מעשיך.
כִּי אֵין כָּמוֹךָ מצודות: אין עוד דבר כמו ה', בעולם, ואין לנו במה להשוות אותך,
וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ תרגום: אין עוד אלוקה חוץ ממך, בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ מצודות: ככל הדברים ששמענו מהקדמונים עליך. דוד: יש לעם ישראל מסורת של דברים שהוא שמע על ה', מסורת שבה אומרים על ה' דברים נפלאים.
רד"ק: כיוון שאני מכיר את דעתך ורצונך, אני מבין שאין כמוך. ככל שאנחנו יודעים מלבנו שאין כמוך.
כג וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל מצודות: איזה עם מהעמים שעובדים עבודה זרה הוא עם מאושר ומשובח כמו עמך? גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ מצודות: עם ישראל הוא עם מיוחד בארץ. אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹוקִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם. רד"ק: כשם שאין אלוקים כמו ה', כך אין עם כמו עם ישראל.
מצודות: ה' הלך לפדות את עם ישראל ממצרים, וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם מצודות: ה' פרסם את שמו של עם ישראל בעולם, על ידי כל הניסים שעשה להם.
וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה רש"י: הכוונה היא למשה ואהרון שהיו שלוחי ה' כדי לפדות את ב"י ממצרים.
וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ רש"י: הנֹרָאוֹת הם הניסים שה' עשה לישראל בגירוש העמים מהארץ. רד"ק: לְאַרְצֶךָ, א. אומרת שהארץ שייכת לה' ב. שייכת לבני ישראל.
מצודות: לעשות לעם ישראל, ניסים גדולים בעת כיבוש הארץ.
מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם תרגום: ככל ששמענו מאבותינו. מצודות: לעשות נסים גדולים לב"י שפדית אותם ממצרים.
גּוֹיִם וֵאלֹוקָיו מצודות: פדית את עם ישראל מיד העם המצרי ומיד אלוהי המצרים,
רד"ק: להגדיל את שם ה' ע"י הניסים. כך שגם אלה שהתכחשו למציאות של ה' כאלוקים, כפרעה, ראו שה' הוא האלוקים.
ב. ה' הכה את הגויים כלומר: המצרים ואת האלוהים שלהם,
ג. הכוונה היא שה' פדה את הגויים כלומר את ישראל, ואלוהים פירושו האנשים החשובים בישראל, כמו בפסוק "אלהים לא תקלל".
מצודות: תיקנת את עם ישראל בכך שהם תמיד יהיו עמך, ואתה ה' לא תחליף את עם ישראל אף פעם בעם אחר,
וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹוקִים וה', אתה היית האלוקה של עם ישראל.
רבינו ישעיה: דוד אמר שכמו שה' עשה אתו חסד גדול בהמלכתו, כך הוא עשה חסד גדול עם ב"י שבזכות ה' אין עוד עם מכובד כמו עם ישראל.
כה וְעַתָּה ה' אֱלֹוקִים מצודות: ה' אלוקים, עכשיו, לאחר שאמרת שאני וצאצאיי נמלוך לעולם על ישראל. הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ
תרגום: ה' אלוקים, הדברים שאמרת לי עליי ועל צאצאיי, שהמלוכה תהיה נתונה לי ולצאצאיי, הָקֵם עַד עוֹלָם מצודות: תקים את המלכות לי ולזרעי לעולם, וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ תרגום: תעשה כמו שאמרת, שאני וצאצאיי נמלוך לעולם על ישראל.
מלבי"ם: ה' שולח נביא להזהיר מפורענות כדי שיחזרו בתשובה או כדי לייעץ בדבר ה' מה לעשות, אך הוא אינו שולח נביא כדי לומר לאדם פרטי דברים טובים.
דוד אמר שמכך שה' שלח את נתן להודיע לו שמלכותו תהיה קיימת לעולם, מוכח שהמלכות המובטחת אינה חסד פרטי, אלא האופן שבו ה' מנהל את העולם.
כו וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם מצודות: ע"י שזרעי ימלוך עד עולם, השם שלך ה' יגדל תמיד. לֵאמֹר: ה' צְבָאוֹת אֱלֹוקִים עַל יִשְׂרָאֵל מצודות: ה' צבאות הוא אלוקי ישראל. רד"ק: צבאות הוא אחד משמות ה' ונקרא כך משום שה' הוא האלוקים של צבא מעלה ושל צבא מטה. וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ.
רד"ק: א. צלע זו נאמרה דרך תפילה ב. קביעה שדברי ה' הם אמת.
מצודות: גם צאצאי דוד ימלכו תמיד על ישראל, כי ה' לא חוזר בו מדבריו. ע"י שצאצאי דוד ימלכו לעולם, כולם יידעו שה' מקיים את דבריו ואיננו חוזר בו ממה שהבטיח.
כז כִּי אַתָּה ה' צְבָאוֹת אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ מצודות: ה' צבאות אלוקי ישראל! היות ואמרת לי באוזני, היות ואמרת לי: לֵאמֹר: בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ מצודות: אני ה' אבנה את המלכות בישראל מצאצאיך.
עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מצודות: אמרת לי שאתה תבנה את בית המלכות מצאצאיי לכן הרשתי עצמי להתפלל אליך ןלבקש שתקיים את מלכותי. לולא היית אומר לי שתבנה את מלכות ישראל ממני ומצאצאיי, לא הייתי מעלה בדעתי לבקש זאת כי איני ראוי. אבל מאחר שאמרת לי שהמלכות תיבנה מצאצאיי, אני מתפלל לפניך על כך.
כח וְעַתָּה אֲדֹנָי ה' אַתָּה הוּא הָאֱלֹוקִים מצודות: ה' הוא האלוקים ואתה יכול לקיים את דבריך. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת מצודות: אני יודע שתקיים דבריך.
וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת מצודות: אני גם יודע שאתה אמרת את הדברים האלה עלי. דוד אמר לה': אני יודע שדברי נתן נאמרו על ידך.
כט וְעַתָּה מצודות: אני יודע שאתה תקיים את דבריך, איני צריך להתפלל יותר על מלכות לי ולצאצאיי, הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ.
תרגום: הכוונה לכל בתי הצדיקים שעובדים את ה'.
מצודות: אני רק מבקש שאתה תברך אותי, ואת צאצאיי, שתמיד נלך לפניך בלב טהור. כִּי אַתָּה אֲדֹנָי ה' דִּבַּרְתָּ מצודות: כי אתה ה' אלוקים אמרת את שצאצאיי ימלכו, ודבריך לא חוזרים ריקם.
וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם מצודות: אני רק מבקש שאני וצאצאיי נירא אותך וכך נתברך ממך ונהיה ראויים תמיד לקבל ממך את כל החסד הזה.
פרק ח א וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן אחרי שנתן הנביא אמר לדוד שלא יוכל לבנות את בית המקדש, ואחרי תפילת דוד.
וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם, וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים,
רש"י: סיבת הסמיכות, כי דוד הקדיש את השלל שלקח במלחמות אלו לבית המקדש.
מלבי"ם: סיבת הסמיכות, לאחר שדוד הצטווה שלא לבנות את ביהמ"ק, הוא הבין מהאיסור שלמרות זאת הוא צריך להילחם כי ב"י עוד לא הגיעו אל המנוחה, ולכן יזם מלחמה נגד פלשתים, למרות עד אז הפלשתים היו תוקפים אותו.
מצודות: דוד כבש את העיר גת, עיר הבירה של הפלשתים. מֶתֶג הָאַמָּה מלשון רסן הבהמה: ע"י רסן מוליכים את הבהמה, כך גת הנהיגה את ערי פלשתים.
רד"ק בשם התרגום: הָאַמָּה, = אמת המים שהייתה בעיר.
מדרש: על מֶתֶג הָאַמָּה כרת יצחק ברית עם אבימלך, יצחק כרת אַמָּה ממֶתֶג החמור, חלק מהמרדע שעל החמור עליו רכב, וכתב עליו את דברי הברית שכרת עם אבימלך, ורק לאחר שדוד לקח את מֶתֶג הָאַמָּה, יכל לכבוש את ארץ פלשתים.
רלב"ג: המחוז נקרא מֶתֶג הָאַמָּה.
ב וַיַּךְ אֶת מוֹאָב, כשדוד ברח עם משפחתו, מפני שאול, למואב, המלך הבטיח לשמור עליהם, אך כשדוד עזב את מואב, המלך רצח את משפחתו, ורק אח אחד הצליח לברוח. רש"י: דוד הכה את מואב כי מלך מואב הרג את הוריו ומשפחתו.
וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה מצודות: דוד השכיב על הארץ את אנשי מואב שניצלו, והשתמש בחבל כדי למדוד אותם.
מהר"י קרא: דוד הפיל אותם על הארץ כדי לבייש אותם.
וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת.
רד"ק: לא מדובר דווקא במדידה ע"י חבל, אלא בסוג של גורל ע"י חבל, כדי לקבוע את מי להשאיר בחיים.
מצודות: מדידת אנשי מואב ע"י חבל קבעה מי מאנשי מואב יישאר בחיים, דוד הצמיד את החבל לאנשי מואב ששכבו על הארץ. אורך החבל לא הגיע לאורך שורת אנשי מואב.
כל פעם דוד פרס את החבל והצמיד אותו לקבוצת אנשי מואב שעמדה בשורה.
בפעמיים הראשונות שהצמיד את החבל לאנשי מואב, נידונו כל האנשים שנגעו בחבל למוות. אלה שהוצמדו לחבל בפעם השלישית נידונו לחיים.
כל מי שדוד השאיר בחיים, שליש מאנשי מואב, העלו מאז מיסים לדוד.
וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה מצודות: אנשי מואב העלו לו מס.רד"ק: הכוונה היא למנחת כלי כסף, זהב ונחושת, כי גם מנחה נקראת ברכה.
ג וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת. רבינו ישעיה: כשהלך להכין לו מקום בנהר פְּרָת.
רש"י: דוד הכה את הדדעזר בשעה שזה רצה להרחיב את גבולות ארצו וניסה לכבוש מהארץ חבל ארץ שהיה סמוך לנהר פרת ולספח חבל ארץ זה לארצו.
ד וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ, רד"ק: במלחמתו נגד הדדעזר, דוד לקח בשבי חיילים עד שפדו אותם: אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים חיילים סוסיהם.
דוד לא נתן לפדות את המגינים, אך התיר לפדות חיילים שלקח בשבי.
וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב מצודות: דוד הסיר את רגלי כל הסוסים שלקח שלל, בגלל שהתורה אסרה שלמלך יהיו הרבה סוסים,
דוד עיקר את רגלי כל הסוסים שהיו רתומים למרכבות = רכב.
מצודות: לְעַקֵּר = להסיר את הדבר העיקרי מהסוסים שהם רגליהם.
מהמשך הפסוק מוכח ששבה סוסים עם חיילים.
רד"ק: דוד לא הרג את הסוסים בגלל האיסור בל תשחית.
וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב תרגום: דוד השאיר 100 מרכבות מהסוסים שלקח שלל, ושמר אותן לעצמו. ומתוך כל הסוסים שלקח שלל מהדדעזר, לא עיקר 400 סוסים שהובילו 100 מרכבות.
ה וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה תרגום: ארם דמשק באה לעזרת הדדעזר מלך צובה, במלחמתו נגד דוד, וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ תרגום: דוד הרג מצבא ארם 22 אלף חיילים.
ו וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק מצודות: דוד מינה פקידים מעם ישראל, שהיו, ממונים מטעמו, והם משלו על ארם וגבו ממנה מיסים.
מהר"י קרא: נְצִבִים הם שומרים ששמרו שאֲרַם דַּמֶּשֶׂק לא ימרדו בדוד.
וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה רד"ק: תושבי ארם היו עבדי דוד והעלו לו מיסים בכל שנה.
וַיֹּשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ תרגום: ה' הושיע את דוד בכל מקום סכנה שאליו הלך, והציל אותו מכל סכנה שארבה לו.
ז וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר מצודות: דוד לקח את מגיני הזהב שהיו על חיילי הדדעזר.
רש"י: הכוונה היא לכלים שבהם הכניסו חיילי ארם את חיציהם.
וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם, רד"ק: דוד הביא את מגיני הזהב לירושלים, והקדיש את הזהב לבית המקדש שבנו עתיד לבנות.
ח וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר תרגום: מהערים שנקראו בֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי, ערים שהיו בשליטת הדדעזר, לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד
תרגום: מהערים בֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי לקח דוד הרבה מאוד נחושת.
ט וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר.
תרגום: תעי מלך חמת שמע שדוד הכה את כל חייליו של הדדעזר. י וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד, היה נהוג שהמלך החלש היה שולח את אחד מבניו, כבן ערובה שיחיה בחצר המלך החזק. הבן הבטיח שאביו לא ימרוד בדוד.
תרגום: תעי שלח את בנו יורם אל דוד המלך, לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם תרגום: תעי שלח את בנו לשאול לשלום דוד. וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ.
רד"ק: המלך שלח את יוֹרָם בְּנוֹ כדי לברך את דוד שהצליח במלחמתו נגד הדדעזר.
כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר, מצודות: כי הדדעזר שנא את תעי ונלחם נגדו )והאויב של אויבי הוא ידידי), וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מצודות: יורם הביא לדוד במתנה כלי כסף, כלי זהב וכלי נחושת.
יא גַּם אֹתָם מצודות: את מגיני הזהב של הדדעזר, גם את כלי הכסף, כלי הזהב וכלי הנחושת שיורם הביא כמנחה לדוד מאביו תעי הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַה'.
רד"ק: גם את כלי הכסף, כלי הזהב וכלי הנחושת שהביא יורם כמנחה לדוד מאביו תעי, הקדיש דוד המלך לצורך בניית בית מקדש לה'.
עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ מצודות: דוד הקדיש לבית המקדש את הכלים שהביא יורם יחד עם שאר הכסף והזהב שהקדיש משלל העמים שכבש. לפי זה, היו 3 מקורות לכסף, זהב ונחושת שהקדיש דוד: השלל שלקח מהדדעזר, המנחה שקיבל מתעי, ומהעמים עליהם עוד יסופר.
יב מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה תרגום: דוד הקדיש את הכסף והזהב מהעמים: ארם, מואב, עמון, פלשתים, עמלק ומהשלל של הדדעזר בן רחב שהיה מלך צובה לה'.
יג וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם מצודות: לדוד יצא שם של גיבור כי ניצח במלחמתו נגד ארם.
רש"י: לדוד יצא שם טוב, כשנודע שדוד קבר את חללי האויב האדומיים, ולכן יצא שם טוב על ישראל שקוברים את אויביהם.
בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח, מצודות: לדוד יצא שם של גיבור כשחזר מהמלחמה נגד ארם, מלחמה שהתקיימה במקום שנקרא גֵיא מֶלַח.
שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף מצודות: דוד הרג בגֵיא מֶלַח 18.000 מחיילי אדום, למרות שהיה עייף מאוד מהמלחמה נגד ארם.
בשמואל ב ובדברי הימים מסופר שלאחר המלחמה נגד ארם, נלחם דוד נגד אדום, ולמרות שהוא היה עייף מהמלחמה נגד ארם, הצליח לנצח גם את אדום.
על המלחמה נגד אדום מסופר גם בספר דברי הימים. חז"ל: היו 2 מלחמות.
רד"ק: ייתכן שהיו 2 מלחמות נגד ארם, במלחמה אחת הרג דוד 22000 חיילים ובמלחמה השנייה הרג 18000 חיילים.
אפשרות ב. המלחמה השנייה הייתה נגד 2 אויבים, ארם ואדום, ופה מוזכר שהחללים היו מארם, ובדברי הימים כתוב שהיו מאדום.
יד וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים מצודות: דוד מינה פקידים מעם ישראל שיהיו ממונים מטעמו, למשול על אדום ולגבות ממנה מיסים.
בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים מצודות: לא הייתה עיר אחת באדום שדוד לא מינה בה נציבים מטעמו. מהר"י קרא: נְצִבִים = שומרים ששמרו שארם דמשק לא ימרדו בדוד, וכך צרך לפרש גם בעניין הנְצִבִים של אדום.
וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד תרגום: כל תושבים אדום היו עבדי דוד.
וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ תרגום: ה' הושיע את דוד בכל מקום סכנה שאליו הלך, והציל אותו מכל סכנה שארבה לו. מלבי"ם: מדובר ב 2 סוגי כיבוש: בפס' ו' מדובר על כיבוש סוריה שם כבש דוד כיבוש יחיד, ולמרות זאת ה' הושיעו.
פה מדובר על כיבוש אדום שהיא רמז לעת"ל לכיבוש הקיני והקניזי. טו וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל רד"ק: אף אחד לא ערער על מלכותו של דוד.
וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ מצודות: דוד עשה משפט וצדקה לכל עם ישראל. משפט = כל אדם מישראל נתן את מה שהוא חייב לחברו, צדקה = דוד עזר מכספו לאנשים בישראל.
רלב"ג: משפט = מה שראוי לעשות לפי שורת הדין, ואילו צדקה = עשיית לפנים משורת הדין. דוד מצד עצמו היה עושה לפנים משורת הדין כשהיה צורך בכך, וזאת לעומת המשפט שהיה עושה בדרך כלל.
טז מצודות: פרוט בעלי התפקידים שהיו לדוד בממלכה: וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא מצודות: יואב בן צרויה היה ממונה על צבא דוד.
רש"י: בשם חז"ל, שיתוף פעולה בין דוד ליואב גרם לכך שיואב הצליח לנצח במלחמות ואילו לדוד התפנה זמן לשפוט כי הוא לא היה צריך להילחם בעצמו.
וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר רש"י: יהושפט בן אחילוד היה ממונה על לוח הזמנים של דוד וקבע איזה דין יבוא ראשון בפניו. מצודות: היה אחראי על ספר הזיכרונות של דוד.
יז וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים. מצודות: מדוע לא הזכיר את אביתר עצמו שהיה כהן גדול? א. מינוי אביתר לא החזיק מעמד הרבה זמן, שהרי לאחר מכן העביר דוד את אביתר מהיות כהן גדול, והעמיד במקומו את צדוק.
ב. אביתר מונה לפני תקופה זו.
רד"ק: צדוק היה הכהן הגדול ואחימלך היה סגן הכהן הגדול.
למרות שאביתר הורד מהכהונה הגדולה רק בימי שלמה, הדבר נעשה ביזמת דוד, וכאשר דוד תיקן את המשמרות, תיקן אותם כך שצדוק היה הכה"ג.
מצודות: צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר היו שרי הכוהנים, ונשאו בתפקידי כהנים מיוחדים.
צדוק היה כהן משוח מלחמה, שאמר לחיילי ישראל לפני צאתם למלחמת רשות: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, שנטע כרם חדש ולא חיללו או שהתארס ועוד לא התחתן – שיחזור לביתו,
אחימלך היה סגן הכהן הגדול, והכהן הגדול היה אביתר.
וּשְׂרָיָה סוֹפֵר, מהר"י קרא: שריה היה סופר שכתב את כל העניינים שהיו קשורים למלוכה. מהר"י קרא: היה כותב את פסקי הדין של המלך.
יח וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, רש"י: בְנָיָהוּ היה אחראי על האורים ותומים.
וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי מצודות: בניה בן יהוידע ישב עם הכרתי והפלתי, הקלעים והקשתים, חיילי הסיירת של דוד. בניה ישב איתם כי הוא היה ממונה עליהם.
רד"ק: היו 2 משפחות בשם כרתי ופלתי, שהיו חברי המלך, ובְנָיָהוּ עמד בראשם.
וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ, מצודות: בני דוד היו אנשים חשובים, שהיו משמשים בתפקידי שרים.
רד"ק: בני דוד היו ממונים על כל בעלי התפקידים. בשם חז"ל כתב שהכוונה שהם היו תלמידי חכמים. מצודות: לא היה להם תפקיד מוגדר, אלא היו מעין שרים בלי תיק שהיו מקבלים תפקידים שונים בכל פעם שהיה מתעורר צורך לכך.
רלב"ג: זו הסיבה שבני דוד מרדו בו. לו לא היו מקבלים תפקיד מרכזי בממלכה, הם לא היו יכולים למרוד בו.
דוד ומפיבושת: פרק ט אוַיֹּאמֶר דָּוִד, דעת מקרא: את שריו הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל? ממשפחתו? מלבי"ם: דוד שאל זאת כי שאר צאצאי שאול התחבאו ממנו, כי פחדו שדוד יהרוג אותם כדי להשמיד כנהוג אז את כל זרע המלוכה.
לאחר שאף אחד מצאצאי שאול לא יצא ממחבואו, פנה דוד לציבא, כי לאחר שדוד מינה שרים, הוא רצה למנות גם שרים מצאצאי שאול.
וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן,
יש לפחות 3 מקומות שבהם יהונתן ודוד כרתו ברית והבטיחו לעשות חסד = נאמנות, האחד עם השני. כגון: וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹור ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (שמואל א כ, מב).
אולי בשל החוב או הברית בין דוד ליהונתן, או שדוד כבר הרגיש מספיק בטוח והצליח לבסס את מעמדו, ועתה יכל לדאוג גם לאחרים ואף לעשות חסד עם בית שאול. ג. ואולי כדי לחזק את מעמדו, דוד רצה לעשות חסד עם בן יונתן.
מצודות: לאחר שדוד ניצח במלחמותיו והגיע אל המנוחה, רצה לקיים את שבועתו ליהונתן שישמש למשנה למלך, ומכיוון שיהונתן מת, דוד רצה למנות את אחד מצאצאיו למשנה למלך.
לכן אמר: אגמול טובה לצאצאי שאול שנותרו בחיים, בשל הברית שכרתי עם יהונתן, ואעשה חסד עם מי שנותר בחיים ממשפחתו של שאול, בשביל יהונתן.
ב וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא,
מלבי"ם: שאול שאל את ציבא אם הוא עבד משוחרר או שהוא עדיין עבד ושמו הוא אותו שם שהיה לו כשהיה עדין עבד.
רד"ק: למשפחת שאול היה עבד בשם ציבא. ולמרות שציבא היה עבד כנעני, היה מותר לדוד להקנות לו את רכוש מפיבשת מצד דין מלך.
וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד מצודות: קראו לציבא לעמוד בפני דוד. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: הַאַתָּה צִיבָא? וַיֹּאמֶר: עַבְדֶּךָ. (כן). לאחר מות שאול, ציבא השתלט על רכושו.
ג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל? מצודות: האין עוד אדם ממשפחת שאול שנשאר בחיים? וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד
מצודות: אעשה חסד גדול עם מי שנשאר בחיים ממשפחת שאול. מלבי"ם: דוד רצה לומר שיעשה חסד עם כל מי שהוא מצאצאי שאול ולא רק מצאצאי יהונתן.
אֱלֹוקִים, פירוש המילה אֱלֹוקִים פה הוא "גדול", וכוונת דוד היא, שהוא יעשה חסד גדול עם מי שנשאר בחיים ממשפחת שאול.
רד"ק: פירש שהחסד יהיה בגלל שבועת האֱלֹוקִים שהייתה ביניהם.
וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם מצודות: אחד מבני יהונתן נשאר בחיים, והוא נכה ברגליו.
מלבי"ם: התשובה שמפיבשת נכה רגליים באה לומר שהוא אינו ראוי להתמנות כי הוא נכה ברגליו.
ד וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מצודות: דוד שאל את ציבא: אֵיפֹה הוּא? מצודות: היכן הוא נמצא? וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ, מצודות: ציבא ענה: הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל, מצודות: בנו של יהונתן נמצא בביתו של מכיר בן עמיאל.
בְּלוֹ דְבָר מצודות: בית מכיר בן עמיאל נמצא במקום שנקרא לוֹ דְבָר. מקום זה היה בעבר הירדן המזרחי, באזור בו גרו רבים מנאמני שאול.
מלבי"ם: מפיבשת התחבא בבית מכיר. זו גם הסיבה שהוא נקרא במקום אחר מריב בעל – כי מפיבשת שינה את שמו כדי שדוד לא יידע את שמו האמיתי.
בשם חז"ל: שמו האמיתי היה מריב בעל ונקרא מפיבשת כי היה מבייש את פני דוד בהלכה.
ה וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד לוֹ דְבָר תרגום: דוד שלח שליחים אל בית מכיר בן עמיאל.
וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר תרגום: שליחי דוד לקחו את מפיבשת מבית מכיר בן עמיאל שנמצא במקום שנקרא לּוֹ דְבָר.
ו וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד תרגום: מפיבשת בן יהונתן בא.
וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ לוֹ דְבָר תרגום: מפיבשת נפל על פניו והשתחווה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת לוֹ דְבָר, תרגום: דוד קרא בשמו של מפיבשת. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה עַבְדֶּךָ, מצודות: הנה אני עבדך מתייצב לפניך, ומוכן לקבל כל עונש שתגזור עליי.
ז וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד: אַל תִּירָא, ממה מפיבושת חשש? שדוד יבקש להשמיד את כל צאצאי המלך הקודם, כפי שהיה נהוג בעולם אז.
מצודת דוד: דוד דיבר עם מפיבושת ברכות. מצודות: אל תפחד, אני לא אתנקם בך, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ, לא קראתיך לגמול עמך רעה אלא לגמול עמך חסד בשל אביך.
תרגום: אגמול איתך חסד בגלל שאתה בן יהונתן.
מצודות: החסד מורכב משני דברים: 1 וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ אחזיר לך את השדות של שאול אביך שלקחתי לאחר מות איש בשת, כי מיכל אשת דוד היא היורשת של שאול.
2 וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד, תרגום: אתה תסעד ותאכל על שולחני.
דוד הקפיד להזמין את מפיבושת אל שולחנו: מצד אחד זה כבוד; מצד שני, זה איפשר לו לפקח עין על נצר לבית מלכות שאול וגם כדי לפייס את שבט בנימין.
ח וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר תרגום: מפיבשת השתחווה ואמר לדוד: מֶה עַבְדֶּךָ? מצודות: מדוע אני עבדך, נחשב למישהו חשוב,
מלבי"ם: וַיִּשְׁתַּחוּ כנגד החסד הראשון של העברת השדות וַיִּשְׁתַּחוּ השני היה כנגד החסד השני.
כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת, תרגום: כלב מת = אדם הדיוט. אֲשֶׁר כָּמוֹנִי תרגום: למה פנית אליי למרות שאני נחשב ככלב מת. מה ראית לעשות עימי חסד?
ט וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל מצודות: דוד קרא לציבא משרת שאול, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ,
מחיר חסד דוד עם זרע יהונתן: "פגיעה" במעמד ציבא עבד בית שאול, שבעתיד יתכנן לשנות את המצב ויצליח לפחות חלקית.
תרגום: אני מעניק למפיבשת, בן שאול אדונך, את כל רכוש שאול ומשפחתו.
רש"י: למלך יש אפשרות להעביר רכוש מאדם לאחר כמשפט המלוכה.
רד"ק: מלך לא יכול להעביר נחלה מאדם זה לאדם אחר, ומה ששמואל אמר במשפט המלוכה, הדבר מותר רק לפירות ולא לקרקע עצמה.
ממעשה כרם נבות למדנו שלאחאב היה אסור לקחת את הכרם עצמו. לכן טען שדוד זכה בנחלת איש בשת, כי איש בשת היה מורד במלכות, ומי שמורד במלכות נכסיו למלך.
מלבי"ם: מה שהיה שייך לשאול מצד ממונו – לא היה בכך חסד שדוד העביר למפיבשת. אבל את הנכסים ששאול צבר בתור מלך, היה צריך להעביר למלך שאחריו, ודוד העביר גם את הנכסים האלה למפיבשת והיה בכך חסד.
י וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה, המילה לּוֹ מרמזת שעד עתה ציבא עיבד את האדמה לעצמו והתעשר ועכשיו דוד ציווה להחזיר את הגזל לאדוניו.
מצודות: אתה תעבוד את האדמה בשבילו: תעבד את השדות, אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ תרגום: יחד עם בניך ועבדיך,
וְהֵבֵאתָ מצודות: את התבואה שתקצור, תביא לבית מפיבשת.
רד"ק: וְהֵבֵאתָ א. להכניס את התבואה ב. לעבוד את האדמה עד שתצמח התבואה. וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ, מלבי"ם: נהגו לבוא לאכול אצל המלך כשכבר היו שבעים, והאכילה על שולחן המלך הייתה רק לשם כבוד. לכן דוד אמר לציבא להיות אחראי על עבודת השדה של מפיבשת.
לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ מצודות: מהתבואה שתאסוף, יהיה למיכה, בן מפיבשת, לחם לאכול.
רש"י: לֶּחֶם = ארוחה, ולא רק לחם.
וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תרגום: ואילו מפיבשת, בן יהונתן אדונך, יאכל אצלי.
וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים, נראה שלאחר מות שאול ובניו, ציבא השתלט על אדמותיהם, והתעשר, עד שיכל להרשות לעצמו לשאת כמה נשים שילדו לו ילדים רבים, ולקנות 20 עבדים.
מהר"י קרא: לציבא היו 15 בנים ו 20 עבדים ששירתו תחתיו, ולכן היה יכול לעבוד את כל שדותיו של שאול.
יא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ תרגום: אני עבדך אעשה כל מה שאתה אדוני המלך תצווה אותי.
וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ מצודות: מפיבשת יאכל על שולחנך אך הוא יכול לאכול אצלי, כמו שעד עתה הייתי מאכילו כאילו הוא מלך.
יב וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא תרגום: למפיבשת בן קטן ושמו מיכה.
וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת מצודות: כל מי שישב בבית ציבא היה עבד למפיבשת.
יג וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם, מצודות: מפיבשת עצמו ישב בירושלים,
כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל מצודות: מפיבשת ישב בירושלים כי אכל תמיד ע"י שולחן דוד. רש"י: דוד חזר ואמר שמפיבשת יהיה מאוכלי שולחנו.
וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו מצודות: מפיבשת היה חיגר בשתי רגליו.
מלבי"ם: הכתוב אומר שהיה צריך מאמץ רב כדי לספק את צרכי מפיבשת, כי מפיבשת גר בעיר המלוכה וההוצאות שם גדולות.
כיצד מצטיירת דמותו של דוד בסיפור זה?
1. הסיפור שופך אור חיובי על דוד. דוד עשה חסד עם בנו של יהונתן. הוא העניק למפיבושת ממלכה "קטנה". פרק זה מהווה שיא בקריירה של דוד.
2. ניתן להגיד שדוד עושה זאת גם כצעד אחרון בדרך לביסוס מעמדו.
דוד רצה לשמור את מפיבושת קרוב אליו כדי שלא יסיתו אותו למרוד בו.
