פרק כה שלושת נשות דוד המפורסמות ביותר היו נשואות גם לגבר אחר: 1. מיכל, 2. אביגיל 3. בת שבע: 1. אביגיל הייתה נשואה לנבל, 2. בת שבע לאוריה. 3. שאול לקח את מיכל מדוד, ונתנה לפלטיאל בן ליש.
התנ"ך מספר ספור דומה, אך הפוך (ספור ראי) על דוד עם שתי נשים אתן התחתן: אביגיל ובת שבע. בשני המקרים מדובר בנשים יפות ונשואות, שתיהן עסקו בטהרה. דוד ראה את אביגיל, אך היא הייתה נשואה ולכן, לא כמו במקרה בת שבע, חיכה עד שנתאלמנה (מסכת מגילה).
סיפור אביגיל בא לספר כיצד נשמר דוד מנשים נשואות, גם אם היו כאביגיל: "טובת שכל ויפת תואר", וכי ספור בת שבע היה מעידה חד פעמית של דוד. (שמואל א', כ"ה, ב-מ"ב).
א וַיָּמָת שְׁמוּאֵל רד"ק: מסופר על מיתת שמואל, לא כי שמואל מת עכשיו, אלא ששמואל זכה לראות עוד בחייו ששאול הודה שדוד ימלוך אחריו.
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמו תהילים, צט, ו. שמואל היה אחד מגדולי הנביאים ותהילים השווה אותו למשה ואהרון אחיו. וכל ישראל ספדו לו.
שמואל מת 7 חודשים לפני שאול, ומתוכם ישב דוד אצל הפלשתים 5 חודשים ולכן סיפור נבל התרחש בחודשיים לפני כן.
וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, כפל התיאור בא להדגיש את האהבה העזה שחשו בני העם כלפי שמואל. אבל דומה חשו ב"י אחרי מות משה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (בראשית לד, ח). ואבל חש גם אברהם אחרי מות שרה: "וַתָּמָת שָׂרָה… וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (שם כג, ב).
מהר"י קרא: דוד העז לחגור חרב ולנסות להרוג את נבל כי שמואל מת.
וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה; רד"ק: הכוונה שקברו את שמואל ממש בביתו.
לאחר מות שמואל הורע מצב דוד, שהיה נרדף ע"י שאול, כי מת הנביא הגדול שמשח אותו, ופרש עליו את חסותו, עכשיו יכול היה שאול לרדוף אחריו ביתר שאת.
בשם חז"ל: הדברים נכתבו כאן כדי להראות שלמרות שנבל חגג בעת ששמואל מת, אך ב"י היו בצער. כל ישראל התקבצו וספדו לשמואל, אך נבל הכרמלי הוציא את עצמו מהכלל והמשיך לגזוז את צאנו בכרמל, והמשיך לחגוג למרות האבל על מות שמואל, (מדרש).
למה המשיך נבל לחגוג למרות האבל על שמואל?
העם ידע כי רוח ה' סרה משאול, וכי שמואל משח את דוד למלך הבא, ונבל כעס על כך. הוא עצמו היה מיוחס, ממשפחת כלב בן יפונה, (כלבי), משבט יהודה, עשיר, מיוחס ונכבד.
נבל התנגד להמלכת דוד במיוחד משום שהיה מצאצאי רות המואבייה. או כי חמד את המלוכה לעצמו ולא חשב שהנער מבית לחם מתאים למלוך.
נבל טען שהוא עצמו מזרע חסר דופי וראוי למלוכה, וגם בגלל עושרו ויחוסו, הוא ראה את עצמו מתאים מדוד למלוך על ישראל. הוא רצה להיות המלך הבא. (ע"פ ירושלמי סנהדרין פב כ ב).
עם מות שמואל חשב נבל שפקע כוח דוד, מכיוון שלא נמשח בפומבי. לכן לא הכיר במשיחת דוד ולא האמין בכוחו, ולכן הכחיש אח"כ את העזרה שקיבל מאנשי דוד.
וַיָּקָם דָּוִד, מלבי"ם: כל עוד שמואל היה חי, לא התפרסם דבר המלכתו של דוד, כי שמואל פחד. לפני מותו, שמואל סיפר שהוא משח את דוד למלך (או שאחד מתלמידיו עשה כן), והדבר הגביר את חששו של דוד.
וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן. מדוע החליט דוד לעזוב את עין גדי? אחרי מות שמואל, חשש דוד ששאול יחדש את הרדיפה אחריו, וברח למדבר פארן, כדי ששאול לא ידע מה כתובתו הנוכחית.
מצודות: לאחר ההספד, דוד ירד אל מדבר פארן, כי חשש שהאנשים שילכו להספיד את שמואל, יעברו דרך עין גדי ויתפסו אותו.
ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן מלבי"ם: שם זה נכתב כדי לספר על שפלות נבל שהכיר את דוד כי דוד הסתובב באזור מעון. וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל,
רד"ק: כרמל אינו שם מקום, אלא המקום שבו זרעו את השדות.
מצודות: נכסי האיש ומקנהו היו במקום הנקרא "כרמל".
רלב"ג: היה לנבל מקום מגורים ליד צאנו בכרמל.
וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, = עשיר. מצודות: האיש היה עשיר גדול, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; זה עדר ענק שמניב הכנסות גדולות מצמר, בשר וחלב.
המצב הכלכלי הטוב של נבל מודגש ומודגש כדי להדגיש אחר כך את קמצנותו ורוע ליבו.
וַיְהִי בִּגְזֹוז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל, רש"י: הסיפור המסופר פה התרחש בזמן שאדם זה גזז את צאנו בכרמל והיה מקובל לעשות ביום גזיזת הצאן חגיגה.
וַיְהִי בִּגְזֹוז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל, בכל פעם שמוזכר גז במקרא, מתחולל איזה שהוא אירוע חשוב, כמו תמר מפתה את יהודה שהלך לגוז את צאנו ורצח אמנון בשעה שאבשלום חגג את גז צאנו.
ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, אין אם שתקרא לבנה "נבל" מלשון נבלה, נראה שהשם נבל בא מנבל, או מכלי יין, כזה שאביגיל הביאה לדוד ואנשיו, בזמן שנבל לגם עד שכרות מנבל היין שלו. בערבית נביל = אציל. אבל מכיוון שהיה איש קשה הנבל הפך לנבל.
רד"ק: שם האיש לא היה באמת נבל, אלא כך קראו לו בגלל תכונותיו.
מלבי"ם: אדם שהוא רק רע מעללים, יעשה טוב לפעמים מצד הרחמנות, כמו שהיה ראוי לרחם על נערי דוד. אדם שהוא רק קשה בטבעו, יעשה לפעמים טוב מצד הצדק והמוסר. אך אצל נבל היו שתי התכונות ולכן הוא לא עשה טוב.
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִיגָיִל; וְהָאִישָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, הבעל והאישה מתוארים כהפכים, היא: טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר.
והוא: וְהָאִישׁ קָשֶׁה = קמצן. רַע מַעֲלָלִים = רע לב. לא למד מאשתו להעניק לאחרים. קשה גם לאשתו.
וְרַע מַעֲלָלִים, רד"ק: נבל היה תוכו כברו, וכמו שהיו מעשיו רעים בפנימיות, כך היו מעשיו רעים מבחוץ.
מהר"י קרא: הכתוב מציין את הניגודיות כדי לומר שאביגיל הייתה מתקנת את מעשי נבל.
בדרך כלל האישה נדבקת מבעלה, אבל אביגיל, למרות שחיתה עם אדם קשה כל כך, שמרה על טוב ליבה ויושרה. לחיות עם איש כזה, להישאר מאמינה ולהפוך לנביאה, זו גבורה של האישה.
כמה פרושים: וְהוּא כָלִבִּי. קמצן. ממשפחת כלב בן יפונה. (הכלי יקר).
רד"ק: נבל עשה מעשי כלב: מעשים פחותים ונבזים. רלב"ג: נבל התנהג כמו כלב שעינו רעה, השונא את בני מינו ונובח כאשר מתקרבים אליהם.
מצודות: נבל היה מזרעו של כלב וקרוב משפחה של דוד, משבט יהודה. אדם חשוב, גם עשיר, וגם משבט חזק וממשפחה חשובה.
ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר: כִּי גֹזֵז נָבָל, אֶת צֹאנוֹ
ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל, דוד ציווה על שליחיו להיות מנומסים.
וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹם, יסוד מלכות: תברכו את נבל בשמי בשלום.
ו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; כה לחי, כמו שהצלחת השנה, יהי רצון שכה יהיה לתמיד. כן תזכה לשנה הבאה.
מצודות: תאמרו לנבל שאני מברך אותו שהלוואי שהעושר שיש לך יישאר לך לכל אורך ימיך,
רש"י: תזכה לגזוז את הצאן בשנה הבאה כפי שאתה גוזז את הצאן עכשיו. ב. תאמרו לנעריו שראוי שיהיה לאדם זריז ומיומן כמוהו הרבה צאן לגזוז.
וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם, דוד הדגיש שפניו לשלום. רד"ק: ברכת שלום לאדם עשיר הייתה שונה מברכת שלום לאדם עני.
4 פעמים מופיעה המלה שָׁלוֹם, בפסוק, דוד מנסה להבהיר כי פניו לשלום, והוא רק מבקש, גמול על מה שחייליו פעלו למען רועי נבל.
ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹוזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם, לא רק שמרנו על הרועים ועל הצאן, אלא גם שמרנו על כבוד הרועים, מצודות: לא רבנו איתם, ולא לקחנו מהם דבר.
רש"י: תמיד נתנו לרועים שלך את כל מה שהיו צריכים ומעולם לא החזרנו את פניהם ריקם.
מלבי"ם: עבדי דוד היו הרועים העיקריים של צאן נבל ולמרות מצב המלחמה, לא היה לנבל כל נזק בצאנו, ולכן הוא היה מחויב לתת לעבדי דוד את שכרם.
וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל, דוד הפך את צבאו לחברת שמירה: "השומר", והגן על חקלאי האזור.
רש"י: לא היה חסר להם מצאנם כל זמן שהיו בכרמל, כי אנחנו עזרנו להם לשמור על הצאן.
ח שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, אם אתה לא מאמין לנו, שאל את הרועים שלך והם יאשרו את דברינו. מצודות: הם יאמרו לך שאני אומר לך דברי אמת,
וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב, בָּנוּ: בזמן הגז, היו עושים כל ערב סעודה חגיגית לגוזזים.
מצודות: הרי הם הגיעו אליך בשמי, ביום חג שאתה עושה, ולכן ראוי שתקבל אותם בסבר פנים יפות, כמו שמקבלים אנשים ביום חג.
רד"ק: בגלל שהיה זה יום טוב, נבל לא היה צריך לטרוח במיוחד כדי לתת להם אוכל, כי בכל מקרה הכין אוכל רב. רש"י: זה קרה בערב ראש השנה.
דוד לא קבע לנבל כמה לתת, אלא: תְּנָה נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד. יש הרואים בדרישת דוד – פרוטקשן. אבל כדאי לחשוב, מדוע קמה אגודת השומר, בתחילת ההתיישבות בארץ? ותנועת השומר החדש בימינו? כאשר השלטון המרכזי חלש ואינו נותן מענה לבעיות בטחון, קמות אגודות ודואגות לכך.
עם דוד היוכאלף איש, שהיו זקוקים לכלכלה. דוד לא תבע מנבל שכר על שמירת רכושו, אך כששמע כי נבל, בן שבטו, עורך חגיגת גז, מיד שלח את אנשיו אל נבל, איש עשיר אשר לו "3000 צאן ו1000 עיזים", כדי לקבל שכר, על שהגנו עליו ועל אנשיו ועל רכושו.
מצודות: תיתן עבדיך הנערים, ולבנך דוד, את מה שאתה יכול לתת.
דוד ברח מפני שאול, ועסק לפרנסתו בהגנת חקלאים מפני איומים חיצוניים, (סימון א). הוא לא ביקש תשלום חינם, אלא מפני אויבים אמיתיים.
מעון הייתה באזור הספר, בדרום הארץ, על שפת המדבר, מקום מצוין לכנופיות פשע. הרועים עסוקים בטיפול בצאן, והובלה שלו למקומות עם עשב ומים, ועבדי דוד הגנו עליהם גם מחיות טרף וגם מגנבים, ומשודדים.
דוד הגן על חקלאים עשירים ובתמורה הם נתנו לו כסף, או שווה כסף: צאן או מזון. כיום כשיש משטרה וצבא, זה נשמע נורא, אבל בזמנו כך הגנו על חקלאים מפני גנבים.
ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; מלבי"ם: נערי דוד אמרו לנבל את דברי דוד בלי לשנות דבר, ולכן לא מובן מדוע הוא התפרץ.
וַיָּנוּחוּ, חיכו בסבלנות לתשובת נבל. רש"י: הנערים היו עייפים מהדרך, אך הם לא נחו עד שקיימו את שליחותם.
מצודות: אח"כ, הנערים נחו מדבריהם, ולא אמרו עוד דבר.
רלב"ג: הנערים אמרו את דבריהם בנחת לאחר שנחו ובכל זאת נבל לא קיבל את דבריהם.
קמצן, רע וטיפש: י וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן יִשָׁי, אם נבל רק היה מסרב, גם זה היה משפיל את דוד, אבל נבל לא רק סרב, הוא בחר לענות בהתנשאות ובעלבון, כי היה כפוי טובה, רשע וגס רוח.
העליב את כל משפחת דוד.
עם זאת יש לזכור ששאול היה המלך, ודוד נחשב למורד במלכות, שמי שיעזור לו, סופו שיבוא עליו העונש שקבלו כוהני נוב: מוות והחרמת הרכוש!
מצודות: את מי חושב לעצמו דוד ומיהו בכלל בן ישי? דוד אינו אדם חשוב.
הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹונָיו, אנשי דוד היו בעלי חוב, שלא יכלו לשלם את חובם, והנושים היו הופכים אותם או את ילדיהם לעבדים, וכשנבל קרא להם עבדים מתפרצים, הוא העליב את כולם.
מצודות: בימינו, יש הרבה עבדים שחושבים שהם חשובים מאדוניהם, ולכן יש לדוד חוצפה לדרוש ממני כל מיני דברים.
מהר"י קרא: בדור שלנו רואים דבר שלא היה מקובל בעבר, דוד מרד בשאול, למרות שמעולם לא היה מי שימרוד בשופט.
מלבי"ם: אמנם דוד מרד בשאול, אך אינו ראוי לכבוד, כי היום הדבר כבר מקובל ודוד אינו מקורי במרד.
יא וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי, רד"ק: הכוונה ללחם שהיה מיוחד לנבל.
וְאֶת מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹוזְזָי; מצודות: האם עליי לתת את האוכל לדוד במקום לתת את האוכל לאנשיי? וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה, למה נבל סרב לשלם?
קמצן שלא רצה לשלם על שרות שקיבל.
או שצידד בשאול, העריך ששאול ינצח. רצה להיות בצד המנצח, ולא רצה לתמוך במי שסיכן את כיסא שאול.
או שחמד את המלוכה לעצמו.
גס רוח: במקום להעליב יכל לטעון שהוא פוחד לעזור למי שהמלך רודף,
יכל להתנצל, שאינו יכול להרשות לעצמו לשלם.
כסיל: "המתפרצים", דוד היה צאצא של פרץ, שהמיילדת שאלה אותו: מה פרצת לך פרץ"?
מצודות: האם אקח מעבדי שתפקידם לגזוז את הצאן, את הלחם, את המים ואת הבשר שייעדתי להם?
רש"י: דוד איננו חשוב כי בא מרות המואבייה. מלבי"ם: דוד איננו חשוב מצד עצמו ואינו בא ממשפחה מיוחסת.
תגובתו הגסה של נבל, הייתה הכרזת מלחמה על דוד, הוא מסר את תגובתו המעליבה ל- 10 עבדים ששלח דוד, שבוודאי היו מפיצים את העלבון לכל מי שהיה רוצה לשמוע.
העלבון סיכן את דוד, וגדודו היה מתפרק, לכן נאלץ דוד להגיב מהר ובעוצמה.
נבל כפר פעמים: 1. בזכותו של דוד לקבל תשלום על כך שהגן על רכושו,
2. כפר בסיכויי דוד לעלות אי פעם על כיסא המלכות.
יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד, לְדַרְכָּם; ניכר שדוד היה מנהיג תקיף, למרות שהם קיבלו תשובה מעליבה ומבזה, הם ידעו להתאפק ולהניח לדוד לקבל החלטה כיצד לענות לנבל על דבריו המשפילים.
נערי דוד היו חכמים, הם לא ניסו להתווכח עם נבל, ומיד חזרו לדווח לדוד, בטוחים שהוא ידע איך להגיב.
מלבי"ם: נערי דוד חזרו לדוד בלי לטעום דבר.
וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לוֹ, כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה תרגום: נערי דוד חזרו ואמרו לדוד שנבל מסרב לתת לדוד את מה שביקש.
דוד נעלב וכעס מאד על נבל שפגע מאד בכבודו. נבל הגס והשוטה חייב את דוד להגיב. והיה ולא יגיב:
1. דוד ראה בנבל כמי שמורד בו כמלך ובמלכותו, ואם לא היה מגיב מיד, כל תקוותיו להשיג את כתר המלוכה היו נמוגים.
2. דוד ידע שמלכותו העתידית בסכנה, ואם לא יסכל את ניצני המרד כנגדו, ויעניש את נבל על חירופיו, ייתפס כחלש.
3. כל מי ששילם לו עבור הגנתו היה מפסיק לשלם, ודוד ואנשיו לא היו יכולים להתקיים
יג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּור גַּם דָּוִד, אֶת חַרְבּוֹ;
תרגום: כל אחד מאנשי דוד חגר את חרבו גם דוד חגר את חרבו.
רש"י: מכאן שבדיני נפשות מתחילים מהקטנים כי דוד היה הגדול והאחרון לחגור את חרבו.
דוד תיכנן עונש קולקטיבי, דוד נשבע להרוג את כל הזכרים שבבית נבל, ולהחרים את כל רכושו. "לא להשאיר עד הבוקר לנבל משתין בקיר", (22).
וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, ספור זה מזכיר מאד את ספור המפגש של יעקב ועשו:
| יעקב ועשו. | דוד ואביגיל. |
| עשו אדמוני,עשו התכוון להרוג את יעקב ובני ביתו.עשו בא עם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.וַיִּקַּח … מִנְחָה מְעֵשָׂו אָחִיו. עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹונֹות עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד גִּישְׁתּוֹ עַד אָחִיו. | דוד אדמוני,דוד התכוון להרוג את נבל ובני ביתו.דוד בא עם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתּיִקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת, וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִימֻּוקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל הַחֲמֹורִים. וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ. וַתִּפֹּל, עַל רַגְלָיו, |
יעקב ואביגיל: 1. גם עשו וגם דוד באו בראש גדוד שמנה 400 איש.
2. יעקב וגם אביגיל שלחו לפניהם את המתנות שנועדו לרכך את לב המתקרבים.
3. בשני המקרים הממפיס השתחווה לפני המאיים וכינה אותו: "אדוני". את דוד היה יותר קשה לפיס מאשר את עשו, אם כי שניהם התפייסו בסוף.
יעקב פחד מעשו, אביגיל פחדה מהתנהגותו הפזיזה של דוד.
הכתוב משווה את אביגיל ליעקב, והיא מתוארת בפרק זה בצורה יותר חיובית מאשר דוד.
רד"ק: 400 איש עלו עם דוד להרוג את נבל כי היה מורד במלכות שידע שדוד נמשח למלך ובכל זאת לא קיים את בקשת דוד.
וּמָאתַיִם, יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים, מצודות: 200 מאנשי דוד נשארו לשמור על הכלים והאוהלים שלו, ולא עלו אתו.
לא רק שנבל העמיד את כל משפחתו בסכנה בהתחצפו לעבדי דוד, הטיפש לא הבין כלל מה יקרה לו. 1. לא ביקש את עזרת שאול המלך, שכנראה היה שש לעזור לו נגד דוד. 2. לא התכונן לקראת עבדי דוד.
המפנה בעלילה: יד וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹור: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, מצודות: דוד שלח שליחים מהמדבר שם נמצא כדי לברך את נבל אדוננו בברכת שלום,
וַיָּעַט בָּהֶם, התנפל עליהם כמו עיט. רלב"ג: נהג בהם באכזריות כמו שמתנהג העיט. מצודות: נבל גער בשליחים וסילק אותם בלי לתת להם דבר.
עדות הנער, שוללת טענת פרוטקשן: טו וְהָאֲנָשִׁים, טֹובִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, תרגום: אנשי דוד תמיד נתנו לנו את מה שהיינו צריכים בלי להחזיר את פנינו ריקם,
וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה, מצודות: לא היה חסר מהצאן כי הם שמרו עליו.
כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה, מצודות: אנשי דוד עזרו לנו לאורך כל הימים שהיינו איתם בשדה.
נבל שיקר: כשקוראים את הדיווח של הנער לגברת הבית, מגלים שנבל שיקר, והיה כפוי טובה, ואנשי דוד אכן הגנו על רכושו. עדות הנער באזני אביגיל מסבירה את כעסו של דוד על כפיות הטובה של נבל.
אביגיל הייתה שקולה, חכמה ונדיבה: עבדי נבל פחדו למות ביד אנשי דוד, אך לא יכלו לדבר עם נבל בגלל מזגו הרע. נראה שאופיו הרע של נבל היה ידוע לכל. ולעומתו אביגיל הייתה ידועה כשקולה, חכמה ונדיבה.
אביגיל כאישה חכמה, הנשואה לטיפש, דאגה שהעבדים יספרו לה כל מה שקורה עם בעלה. העבדים ידעו מי בעל השכל בבית. העבדים ידעו שבשעת צרה ניתן לסמוך על אביגיל ולא על נבל, לכן דאגו לדווח לה על כל מה שחשוב. לא היססו ל"הלשין" על האדון באזני הגברת. מה שלא העז העבד להגיד לנבל, מצא לנכון להגיד לאשתו, כדי להציל את הבית מהאסון המתקרב.
"נער אחד מהנערים": אחד דיבר עם אביגיל בשם כולם. ידע שימצא אצלה אוזן קשבת והיא תדע מה לעשות, איך לפתור את הצרה ולצאת מהמשבר לתוכו הכניס אותם בעלה.
פנית העבד אליה מלמדת שהיו יחסים תקינים בינה לבין העבדים.
למה אביגיל לא השתתפה בחגיגת הגז? הרי היא עקרת הבית וצריכה לדאוג לכל הפרטים?
יחסי אביגיל ובעלה: קראה אח"כ לבעלה נבל, כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו. כך לא מדברת אישה אוהבת המעריכה את בעלה.
נראה שבני הזוג לא חיו באושר וניהלו את חייהם בנפרד.
העבד כינה את בעלה בפני אביגיל "בן בליעל", וזה מרמז שמצב היחסים בינה ובין בעלה, היה ידוע לבני הבית.
לכן הנער מיהר לדווח לאביגיל על מה שאירע.
טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם, מצודות: אנשי דוד תמיד שמשו לנו כחומה בכך ששמרו עלינו, ביום ובלילה.
כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן, תרגום: כל הימים שהיינו עסוקים ברעיית הצאן
יז וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי
וְהוּא, בֶּן בְּלִיַּעַל, מהר"י קרא: נבל אפילו לא טרח בעצמו לדבר עם דוד אלא שלח שליחים לדבר אתו, כי נבל בֶּן בְּלִיַּעַל.
כששאול נבחר למלך כתוב ובני בְּלִיַּעַל אמרו: מה יושענו זה ולא הביאו לו מנחה, חז"ל אמרו שנבל היה ביניהם והתנגד להמלכת שאול, כי ראה את עצמו, כמתאים יותר ממנו למלוך.
למה העז עכשיו אבימלך להתחצף לדוד? כי שמואל, שמשח את דוד, ופסק "מואבי ולא מואבית" מת, ואבימלך יכל לזלזל בפסיקת שמואל.
מלבי"ם: נבל קרא לדוד בֶּן בְּלִיַּעַל. רד"ק: דוד בֶּן בְּלִיַּעַל, והוא יהרוג את כולנו.
מִדַּבֵּר, אֵלָיו, מצודות: תחשבי איך תוכלי לתקן את מעשי נבל ולפייס את דוד. נבל עצמו רשע ואיננו יכולים לדבר אתו, ולכן אנחנו פונים אלייך.
כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹונֵינוּ, וְעַל כָּל בֵּיתוֹ; מהר"י קרא: כי אם לא תעשי זאת, בוודאי יבואו עליו ועל משפחתו דברים רעים.
אשתו היפיפייה והחכמה של נבל שמעה שבעלה העליב את דוד ואנשיו, ועל תוכניות הנקמה של דוד, ומיד הבינה מה האיום המרחף מעל ראשי כולם ואת גודל הסכנה שבהעלבת איש צבא שלרשותו מאות חיילים, ומיד בלי להתייעץ עם בעלה יצאה בניסיון למנוע את רצח כל בני המשפחה, החרבת, ביתה והחרבת המשק שלהם.
החליטה לנסות ולמנוע מהאיש הכועס והרוצה נקמה, מלשפוך דם, לא בגלל שאהבה כ"כ את בעלה, אלא כי ניסתה למנוע מדוד לרצוח אנשים חפים שעלולים להיהרג במהלך הקרב.
מישהו הכין את המנחה, שלקחה עמה בניגוד לדעת בעלה, והוליך את החמורים. הנערים הסכימו להכין את המנחה וללוות אותה אל דוד, למרות שנשקפה להם סכנה:
1. גם מצד דוד, המחפש נקמה, וגם 2. מצד נבל שעלול להעניש אותם, כשישמע שפעלו מאחורי גבו, ולא גילו לו שאשתו יצאה בלי ידיעתו לקראת זה שהוא קרא "עבד מתפרץ". הליווי והציות של הנערים מעידים על הסמכות שלה, ועל כך שכולם נשמעו לה בתוך בית נבל.
למדה מיעקב ושלחה לפניה מתנות כדי לרכך את ליבו של זה שהיא עומדת לבקש ממנו לחוס על חייה וחיי בני ביתה.
מינחה = ברכה, משלוח של מזון מוכן: כמו שיעקב שלח מנחה נדיבה לעשו כדי לפיסו על שגנב את ברכתו, לפני שיפגשו וזה ינסה להורגו,
גם אביגיל שלחה מנחה נדיבה = משלוח של מזון מוכן, שתקדים את הופעתה לפני דוד ואנשיו, בתקווה שהאוכל יקרר את כעסו על בעלה, וימנע את הרג בני ביתה.
יח וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּיקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, מצודות: סאה היא מידת משקל שהייתה נהוגה בימי דוד כפי שבימינו מקובל למדוד משקל בקילוגרם.
וּמֵאָה צִמֻּקִים, מצודות: מאה אשכולות של ענבים יבשים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; מצודות: מאתיים כיכרות של תאנים. היו דוחסים תאנים רבות לכיכר אחת, וַתָּשֶׂם, עַל הַחֲמֹורִים.
יט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה,
יצאה עם כיבוד לפגוש את דוד, אך לא בזבזה זמן לדווח לבעלה, ולא נתנה לשיכור לעכבה, למה?
1. כי כשדוד יגיע יהיה מאוחר מדי מכדי לפיסו.
2. נבל היה יכול לנסות ולעצור אותה, וכך להעמיד בסכנה אותה ואת אנשיו.
3. היה עליה למהר לפני שדוד יממש את נקמתו.
משוכנעת בצדקת דרכה: לא שיתפה את בעלה במעשיה, יצאה לקראת דוד, ונתנה לו כיבוד שבעלה סרב לתת לו, כך קיוותה לפייס את דוד.
אביגיל עשתה הכול בעצמה כי הייתה משוכנעת בצדקת דרכה.
ממנה למדו חז"ל שאישה יכולה לתרום כסף או שווה כסף גם ללא ידיעת בעלה. הסתכנה כשיצאה אל דוד שנשבע להרוג את נבל וכל משפחתו.
מיהרה לרכב ולפגוש את דוד. יתכן שגם הייתה סקרנית לפגוש את הצעיר המפורסם, שהעז לצאת נגד המלך שאול ונגד בעלה העשיר.
אביגיל יצאה למשימה כמעט בלתי אפשרית: להרגיע איש מלחמה שפגעו בכבודו וערערו על מנהיגותו העכשווית והעתידית.
כ וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, מקום הנסתר מפני דוד המתקרב. אביגיל היפה הפתיעה את דוד כשנראתה לעיניו כשיצאה מעיקול הדרך.
בְּסֵתֶר הָהָר, אולי מצאה מקום נסתר בו יכלה לדבר עם דוד בלי שיהיו סביבם עדים ומאזינים. אולי אביגיל החכמה כיוונה את ירידתה, כך שתוכל להגיח לפתע לקראת דוד חם המזג, ושניהם יוכלו לשוחח בסתר ההר.
מצודות: כאשר אביגיל רכבה על החמור, היא ירדה לעמק שבין שני הרים.
מדרשים: "וירדת בסתר ההר" (שמואל א כה) אמר ר' שמואל נטלה דם סתרים והראתה לו. אמר לה: "וכי מראים דם בלילה?
אמרה לו: "וכי דנים דיני נפשות בלילה? אמר לה דוד: "מורד במלכות הוא ולא צריך לדין. ומפני שקילל מלכות דוד.
אמרה לו: ומלך אתה? אמר לה: משחני שמואל למלך, אמרה לו: עדיין.. שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם".
..חז"ל בירושלמי שמעו טענות בדברי אביגיל, על שלא ניסה דוד להבדיל בין החוטא ובין החפים מפשע, וגם על כי הוא מתנהג כמלך, למרות שעדין לא הוכתר ע"י העם.
אמר לה "וברוך טעמך "וברוכה את, אשר כיליתני מבוא בדמים". (כ"ה) מגילה: (יד א). הצילה אותו משני דמים: 1. דם נידה 2. דם נבל, (ירושלמי סנהדרין ב 3). כך רמזה לו שגם אם יהרוג בעלה, תהיה אסורה עליו.
וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; רש"י: דוד ואנשיו ירדו מההר שהיה מול אביגיל, וַתִּפְגֹושׁ, אֹתָם, מצודות: אביגיל פגשה את דוד ואנשיו בעמק.
מהר"י קרא: אם היה מקום מישורי, היו אביגיל ודוד רואים זה את זה, אך ההרים הסתירו ולכן הם פגשו זה את זה בהפתעה.
אביגיל יפת התואר: אביגיל נמנתה עם "4 נשים יפות שהיו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר. אביגיל בזכירתה זינתה, (בבלי, מגילה, טו, עא", ד"א: ושתי).
כא וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, מצודות: שמרתי לשווא על כל נכסי נבל במדבר.
רש"י: דוד אמר זאת בליבו בעת שאמרו לו נעריו את דברי נבל.
וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה, מצודות: נבל ביזה אותי במקום להחזיר לי טובה על מה שעשיתי למענו.
המלה רָעָה מופיעה בפרק 8 פעמים והמלה טוֹב מופיע 5 פעמים.
דוד נמהר וחם מזג: כב כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹוסִיף: מצודות: אני נשבע, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מצודות: עד אור הבוקר לא אשאיר מכל צאצאי נבל אפילו זכר אחד. מַשְׁתִּין בְּקִיר, רש"י: או אדם, או כלב.
כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, 3 פעמים כתוב שאביגיל ממהרת (גם בי"ח ומ"ב). מעיד על אופייה הנמרץ.
אביגיל ורבקה: "וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ" (כה, כג).
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל, בראשית כד, סד).
רבקה נפלה, כי הרגישה נמוכה לעומת דמותו של יצחק.
אביגיל ירדה מעל החמור בצורה מחושבת ומתוכננת.
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחווּ, אָרֶץ, מצודות: אביגיל מיהרה לרדת מהחמור, ונפלה על פניה לפני דוד.
אביגיל כיבדה את דוד: 1. ירדה מעל החמור, בדומה לרבקה שנפלה מעל הגמל כשראתה מרחוק את יצחק, כדי לא לשבת במקום גבוה מהאיש המכובד, 2. השתחוותה לפני דוד,
3. נפלה אפים ארצה על רגליו, 4. ושכבה שרועה על הארץ לפניו.
הפעלים הרבים מדגישים, את השתדלותה לקרר את כעסו.
לקחה על עצמה את האחראיות למחדל: כד וַתִּפֹּל, עַל רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָווֺן; 1. מצודות: אביגיל שמעה את דבריו של דוד לאנשיו והיא אמרה לו שהיא אשתו של נבל וחטאו קרו בביתה.
2. "בי אדוני העוון"? בסימן שאלה. לא שרצתה לקחת את האשמה על עצמה, אלא כאילו אמרה: האם אני אשמה? להפנות את תשומת ליבו שהיא לא חטאה, והעבדים לא חטאו, כאילו: "האף תיספה צדיק עם רשע"?
"איש בחטאו יומת", (דברים כד 16): שפיכת דם נקי: אביגיל הוכיחה לדוד שכל בני ביתו של נבל חפים מפשע, ולכן אם יהרוג את כל הגברים, יהיה אשם בשפיכת דמי נקיים, והרי כתוב: "איש בחטאו יומת".
אני לא אשמה, והרי העונש יחול על כל אנשי הבית, (ע"פ הירושלמי).
3. רש"י: תחילה אביגיל אמרה שהיא אשמה בדבר כדי שדוד יקשיב לה אך לבסוף אמרה לו את האמת שהיא לא ידעה שדוד שלח את נעריו אל בעלה.
וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ, בְּאָוזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ
נראה שאביגיל כבר שמעה על דוד, יפה העיניים, הנועז, שניצח את גוליית, שהנשים שרו לו ובכל מסע צבאי ניצח, ועכשיו ידעה שתראה אותו, ונראה שבדרך הכינה את הנאום שירכך את ליבו.
אביגיל ויהודה: נשאה נאום מזהיר ונפלא המראה מה רבה חוכמתה. בנאום חכם, ואינטליגנטי, הצליחה לשנות את דעת דוד. נאומה מזכיר בתחכומו את נאום יהודה לפני יוסף שביקש להפוך את בנימין לעבד במצרים.
השכילה לתרגם את חפותה האישית לעיקרון מוסרי-משפטי, ומנעה ענישה קולקטיבית ללא משפט, (סימון א בקש שלום ורדפהו 218).
גייסה כל מיני אמצעי שכנוע:
1. כבוד לדוד וענווה: במשך הנאום אביגיל דיברה אל דוד בגוף שלישי כדי להפגין כבוד כלפיו.
2. חנופה: אביגיל קראה 11 פעמים "אדוני" לדוד, זה שבעלה קרא לו "עבד מתפרץ", ולעצמה קראה ארבעה פעמים: "אמתך", ופעם אחת – "שפחתך".
3. נימוסים טובים: השתמשה בנימוס במלה "נא". כך הרגיעה את כעסו.
עוד מרכיבים בנאום אביגיל בו היא שכנעה את דוד שלא כדאי לו להחתים את שמו, כאיש שעתיד להפוך למלך הארץ.
1. כינתה את בעלה: כ"בן בליעל", העושה "נבלה". "נבלה" במקרא מופיעה בהקשר לפשעים חמורים, (אונס ומעילה בחרם). כך גילתה הזדהות עם מה שדוד חש כששמע את תשובת נבל המעליבה.
2. נבל השפיל את דוד, והיא התאמצה לרומם כבודו, כדי לכפר על השפלת בעלה. הצדיקה את דוד, גינתה, השפילה והנמיכה את נבל בעלה.
3. ניסתה לשכנע את דוד שאינו צריך להיפגע מבוז שמפגין כלפיו אדם נקלה, ורמזה שמגבר נבזה כזה לא כדאי להיפגע.
4. לבעלה קראה "נבל שמו ונבלה עמו". בהשפלת בעלה בפומבי, הוכיחה אביגיל שהיא לא שותפה לפשעו, וכן גם שאר יושבי הבית חפים מאשמתו, ולא ראוי שדוד יעניש אותה ואותם כקולקטיב.
כה אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּיעַל הַזֶּה עַל נָבָל, מצודות: אדוני! אל תשים לב לדברים שנבל הרשע ביזה אותך בהם.
גינתה את בעלה: כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; תרגום: כי הוא מתנהג כמו השם שלו, כנבל, הוא רגיל לבזות אנשים,
אביגיל נישאה לנבל כי ראתה את עצמה מתאימה למלוך. כשאביגיל נישאה לו, האמינה בהמלכתו, נבל היה אדם חשוב, משבט יהודה ומועמד למלוכה, אבל אחרי הנישואים גילתה שנישאה ל"נבל", (הרב מן ההר).
כשאביגיל פגשה את דוד מיד הבינה שהוא יהיה המלך הבא ולא בעלה. הסיפור מסביר איך איבד נבל את האישה שלא היה ראוי לה, וזכה בה מי שהיה ראוי לה, (סימון א., בקש שלום ורדפהו 199).
וַאֲנִי, אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ, מצודות: לא ראיתי את הנערים שבאו לבעלי ולא יכולתי לתקן את אשר מה שהוא עשה להם.
לשבחו של דוד ייאמר, שגם כאשר "עלה לו הדם לראש", הוא היה פתוח להקשיב. הוא הקשיב לאישה, ואף בעידן פטריארכלי, הוא היה פתוח להקשיב לה, להשתכנע, לחזור בו ולבטל את החלטתו…
כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, מצודות: אדוני! מאחר שהספקתי עכשיו להגיע אליך לפני שהספקת להרוג את בעלי נבל, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים, הזכירה הרבה את שם ה'.
מצודות: אני נשבעת בשם ה', שה' רצה למנוע ממך מלשפוך דם,
אביגיל דיברה כאילו שדוד כבר החליט לא לפגוע בנבל. "והושע ידך לך, ועתה יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל אדוני רעה".
וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ; מצודות: תציל את ידיך כך שלא יצטרכו להרוג אדם, ולאחר מכן להיענש על כך.
מתחנפת: ברכות לדוד: וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ,
מצודות: אני מאחלת שכל אויביך וכל אלה שינסו לגרום לך רעה ימותו בידי שמיים כנבל.
רש"י: אביגיל ראתה ברוח הקודש שנבל לא יאריך ימים.
וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי, רָעָה,
מצודות: אביגיל אמרה לדוד שנבל איננו נחשב למורד במלכות ואין עליו דין מיתה כי עוד לא נודע לכולם שדוד נמשח למלך.
אמרה לו: וכי מלך אתה? אמר לה: ולא משחני שמואל?
אמרה לו: אף על פי שמשחך שמואל, עדיין מַטְבֵּעוֹ של שאול קיים, ולא יצא מַטְבֵּעֲךָ לעולם (כלומר, חיי המסחר עדיין מבוססים על החוקים שקבע שאול. כיוון ששמע את דבריה התחיל מקלסה (מדרש שמואל, מהדורת בובר, פרשה כג, יב;).
פיוס דוד: כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, תתפייס במנחה שאני, שפחתך, הבאתי לך, אדוני, אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; פיתתה את דוד לדאוג לאנשיו ולחלק להם את המזון, ואז כמובן גם הוא ייהנה וכבודו ישמר. כדי לשמור על כבוד דוד, הציעה: וְנִתְּנָה, לַנְּעָרִים, רצתה לפצות אותו על מה שמנע ממנו נבל.
כדי להדגיש את מנהיגות דוד הציעה את הכיבוד הרב שהביאה "לנערי דוד". הציעה לו פיצוי על קמצנות נבל, ונתנה לו ברכה ומנחה.
מצודות: ניתן את המנחה לנערים ההולכים אחריך ולא לדוד כי יש בכך חוסר כבוד, כי כלפי דוד מנחה זו מנחה קטנה מדי. הַמִּתְהַלְּכִים, בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי.
כח שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: ע"פ סנהדרין פ"ב, הלכה ג'.
מצודות: אני מבקשת ממך שתמחל לי, אם אכשל בלשוני ואדבר אליך בחוסר כבוד.
דברי הלל לדוד: כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, מצודות: אני יודעת שבעתיד ה' יקים ממך בית מלוכה ומלכותך לא תסור ממך כפי שסרה משאול.
כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, מצודות: הרי אתה נלחם רק את מלחמות ה', ורק נגד אויבי ישראל, בניגוד לשאול שהרג גם את כוהני נוב.
וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ, יש מלחמות מוצדקות, שסוללות לפניך את הדרך למלוכה, המלחמות שאתה נלחם למען עם ישראל.
יש מלחמות שעלולות להכשיל אותך, כמו נקמה באדם שהעליב אותך,
מלבי"ם: אם בתוך כל המלחמות שלך יימצא שנלחמת גם מלחמה אסורה, יאמרו שנלחמת בגלל שאתה אדם שאוהב מלחמות.
מהר"י קרא: מי שעוסק בצרכי רבים צריך שלא תימצא בו רעה.
כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ; אביגיל ברכה את דוד שה' ינקום בכול אויביו, והוא יפתור עצמו משפיכת דם יריביו מבית, ולא ירדוף כמו שאול את מתנגדיו הפוליטיים מבית, ויתמקד באויבי ישראל מחוץ.
מצודות: למרות ששאול קם לרדוף ולהרוג אותך,
חזתה לדוד עתיד מזהיר: וְהָיְיתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים,
מצודות: נפשך תזכה לחיי עולם הבא לאחר המוות.
אֵת ה' אֱלֹוקֶיךָ, מצודות: לא נמצא בך דבר אחד רע לאורך כל ימיך, אתה לא תילחם ותהרוג אדם.
וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, מצודות: ה' מנע ממך לשפוך את דם נבל, אך וודאי הוא יומת בידי שמיים, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע, ובזכות זה תתקיים מלכותך.
רד"ק: דוד, תזכה בחיים בעולם הזה, וה' יפריח את נפש, ויהרוג את הרודפים אחריך כמו שהאבן מופרחת על ידי כף הקלע.
מצודות: ה' ישליך את נשמת אויביך, בתוך כף המשמשת כמקלע.
אביגיל איחלה לדוד, שלנפשות אויביו לא תהיה מנוחה, והם יטלטלו כל הזמן, כאבן הזזה כל הזמן בתוך הכף שנמצא על גבי המקלע,
ל וְהָיָה, כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה, מצודות: אלה הם הדברים הטובים שה' אמר על דוד: עָלֶיךָ,
תרגום: כאשר ה' יקיים את כל הדברים הטובים שאמר שיעשה לך,
ניבאה שדוד יהיה מלך, וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל יִשְׂרָאֵל, הזכירה 7 פעמים את שם ה'. דוד היה איש מאמין, ונראה כי דיבור זה של אביגיל דיבר אל ליבו.
בפרק הקודם שאול הכריז בקול, ובפני עדים כי דוד ימלוך אחריו, "ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך". ונראה כי בעם כבר ידעו ששמואל משח את דוד, והוא יהיה המלך הבא.
מצודות: ה' ציווה שאתה תמשול על ב"י.
האינטרס שלך לשמור על שם של מנהיג אחראי ושקול: לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה = פיק ברכים.
אֲבִיגַל לא נקראת אביגיל בפסוק, אלא אביגל. חסרה יו"ד אחת.
אֲבִיגַל בלי "י". חכמים שמו לב ליו"ד הנעדרת, ושאלו את עצמם מדוע נשמטה? אָמרו: או שאין משמעות לחיסרון האות י' בשמה של אביגיל, או שהסיבה לחסרון היא שאביגיל מפני שנתנה עיניה בדוד כשהיא אשת איש, ובגלל שהציעה עצמה בעוד בעלה חי והיא אשת איש, (הירושלמי).
ב. פקרה עצמה ולכן איבדה י' משמה. הכתוב פגם באות אחת משמה, בגלל שגילתה שוקה לפני דוד, ..שהיה שוקה מבהיק (מדרש שמואל כג 11 בובר, 117).
רד"ק: גילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות. למה? הייתה יורדת בסתר ההר, והרוח גילתה את שוקה, ולא ידעה שאחרים רואים.
לכן לא זכה בנה של אביגיל, כלאב, למלוך אחרי מות דוד, (הרב מן ההר). יש טוענים שהושמצה כדי שלא תשמש כמופת לנשים שינהגו כמוה בעצמאות מאחורי גב הבעל.
אמר לה: "השמיעי לי" אמרה לו וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה – א. מעשה בת שבע. ב. ניבאה כי ימלוך בעתיד וטענה שעדיף שבעלה לא ימות מידיו.
הדרשן שקרא כמה מהר לקח דוד את אביגיל לאשה, לאחר מות נבל, הבין שניצני ההתאהבות לבלבו כבר במפגש הראשון ביניהם, וטען שאביגיל הייתה כל כך יפה עד שכאשר גילתה את השוק שלה הוא האיר את השטח: מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות בבלי מגילה ד עמוד א:.
אמר לה: השמיעי לי! אמרה לו: וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה.
מצודות: כאשר ה' ימנה אותך לנגיד מות נבל לא תיחשב בעיני העם לתקלה ולמכשול. אך אם תהרוג את נבל, העם יאמר שדרכך להרוג אנשים ללא סיבה מוצדקת,
וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, מצודות: אם תהרוג את נבל גם ליבך לא יהיה שלם בדבר. אם תתייחס לדבריו, הדבר יפגע במעלתך כי אדם במעלתך לא אמור להתייחס לביזיונות של אדם כמו נבל.
וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; מצודות: העם יאמר שכדי להושיע את עצמך, שפכת דם של אדם זכאי, שאינו חייב מיתה.
למה השביעה אביגיל את דוד שלא "יבוא בדמים" למרות שדוד נשבע לנקום בגברי בית נבל? א. הבהירה שהסליחה היא אינטרס אישי של דוד: מלחמות מוצדקות כאשר הן לטובת העם והארץ ולא אישיות.
ב. הזהירה אותו מפני ההשלכות של פעולה נמהרת על עתידו המזהיר: ניבאה שימלוך על ישראל, ורצתה שיגיע למלכות נקי משפיכת דם חפים מפשע. שלא לערער את הבסיס המוסרי של מלכותו. כדי שלא יגידו שרוצח נהיה למלך.
ג. מנעה מדוד מלהכתים את שמו ברצח. עומד אתה למלוך על ישראל, והם אומרים עליך: שופך דמים היה, (סנהדרין ירושלמי ב 3).
אביגיל הראתה בקיאות במציאות הפוליטית.
"מנעך ה' מבוא בדמים". רמזה שהיא בעצמה עצרה את המועמד למלוך וכל גדודיו, אך מכיוון שהייתה אישה מאמינה ייחסה את הכול לה'.
מלבי"ם: אם תהרוג את נבל, לשאול יהיה תירוץ להרוג אותך. רש"י: אם תהרוג את נבל, כשתהיה מלך, לא תוכל להעניש אדם על שהוא שפך דמים.
רלב"ג: ייתכן שאביגיל התכוונה לומר לדוד שאם הוא יהרוג את נבל, המלוכה תוסר ממנו כמו שהיא הוסרה מעם שאול, ובכל זאת היא ביקשה שיזכור לה חסד, טוב ליבה. ב. אביגיל ראתה על דרך הנבואה שהיא עתידה להיות אשתו של דוד.
נביאה: לעומת הקללות הרבות שהרעיפה על ראש נבל, את דוד בירכה וניבאה לו על סופם של שאול ונבל, ועליית דוד למלכות, והוכיחה בכך את כושר הנבואה שלה. חז"ל קראו לה נביאה (מגילה יד א-ב). התנבאה ברוח הקודש", (רש"י). אביגיל הייתה אחת מ- 7 נביאות שהיו לעם ישראל.
וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי, תרגום: נפשך תעמוד בעולם הבא לפני ה', וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ, אביגיל הייתה עדין נשואה לנבל, אבל במפגש עם דוד, היא השתכנעה, שאינה נשואה לגבר הנכון, וכי הגבר שלו היא צריכה להינשא הוא דוד. במסכת מגילה דף י"ד ע"א, חז"ל גינו את אביגיל על אמירה רומזת זו, בעודה אשת איש.
מצודות: ואדוני! כאשר ה' ייטיב איתך וימנה אותך למלך, תזכור את אותי, זכור את שפחתך, ואת דבריי, ותחזיק לי טובה על שמנעתי ממך מלהרוג אדם שאינו חייב מיתה.
דוד היה חכם, והבין עד כמה דברי ההיגיון של אביגיל צודקים, באימפולסיביות אפשר לעשות שגיאות, ובשיקול דעת אפשר להשיג מלוכה, נראה שהתאהב לא רק ביופי של אביגיל, אלא גם בחוכמתה.
אביגיל למדה את דוד לא להתנהג כג'ינג'י" חמום מוח, אימפולסיבי, אלא לנהוג בשיקול דעת, במתינות ובחשיבה הצופה פני עתיד.
הכיר בחוכמת אביגיל, והבין כי חוכמה זאת תעזור לו להשיג את יעדו: למלוך על ישראל.
כמו בפרק הקודם ובפרק הבא, שדוד החליט לא להרוג את שאול הרודף אחריו, כך גם פה החליט דוד לשמוע בקול אביגיל ולא להרוג את נבל.
נראה שגם אביגיל רצתה את דוד, אחרת לא הייתה אומרת: והיטיב ה' לאדוני: וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ. אביגיל נקטה יוזמה ואמרה כאילו לדוד: "זכור אותי, (בבא קמא צב ב).
דאגה לעתידה, רמזה לו שכאשר יהיה מלך, תשמח להיות אשתו.
לא. "והיטיב ה' לאדוני, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ.. זכור את האישה החכמה, שנתה לך מתנות ברוחב יד, והצילה אותך מקרב מיותר. את כל זה אמרה אביגיל, בעוד בעלה חי ונמצא במרחק חצי יום נסיעה ממנה.
אביגיל, שהייתה נשואה לאדם אמיד מאד, שנהג כמלך האזור, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, נישאה לאחר מכן לאדם נרדף, ששאול וצבאו, היו בעקבותיו, והוא הנהיג חבורת אנשים מרי נפש.
אך ברגע שנישאה לו, היא הפכה להיות מלכה. כי בחוכמתה הצילה את מלכותו, ובהתנהגותה הוכיחה שהיא ראויה למלכות, בזכות עצמה.
"משפיל עיניו והולך הברווז, אבל עיניו צופות קדימה": הציעה לדוד את עצמה, והציעה לו ברמיזה נישואין.
וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ. זה מזכיר את בקשת יוסף משר המשקים: "זכרתני איתך כאשר ייטב לך….והוצאתני מן הבית הזה", 1. שניהם היו במצוקה,
2. שניהם ניבאו שהעומד לפניהם עומד לעלות לגדולה,
3. שניהם בקשו שאותו אדם יזכור אותם לטובה.
4. שניהם נענשו על כך: יוסף נשאר לשבת עוד שנתיים בכלא, ואביגיל מוזכרת להבא כ"אשת נבל הכרמלי".
לב וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי,
בנאומה אביגיל לא גרמה לדוד להרגיש כי נכנע לאישה, המנסה לגונן על בעלה או ביתה, אלא לקבל דעה של אישה המנסה להציל את עתידו, וכך הצליחה לשכנע את דוד לשנות את החלטתו.
לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, דוד החמיא לה בפניה ושיבח אותה על טיב דבריה.
מצודות: הדברים שאמרת, גם הם ברוכים, וּבְרוּכָה אָתְּ: מצודות: תבורכי על שמנעת ממני מלשפוך דם של אדם שאיננו חייב מיתה,
אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹושֵׁיעַ יָדִי, לִי,
מִבּוֹא בְדָמִים, 3 פעמים מופיע ביטוי זה: מִבּוֹא בְדָמִים. אביגיל אמרה זאת פעמים: 1. "מנעך ה' מִבּוֹא בְדָמִים, 2. ולשפוך דם חינם", דוד קלט את זאת והודה לה: "ברוכה את אשר כיליתני מִבּוֹא בְדָמִים.
דוד ברך את ה' על אשר שלח אליו את אביגיל, וברך את אביגיל על שהצליחה למנוע ממנו מִבּוֹא בְדָמִים.
מצודות: כך הושעת את ידיי, מנעת מידיי מלשפוך דם של אדם זכאי
דוד הודה שרק בזכות אביגיל התחיל לחשוב בהגיון, במתינות ובקור רוח: לד וְאוּלָם, חַי ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ:
מצודות: שמנע ממני מלעשות לך ולמשפחתך רע,
כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי רד"ק: כפילות בכתיב: וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי נועד לסמן את זריזותה של אביגיל.
כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר, מצודות: נשבע שאם לא היית מזדרזת ובאה אליי, לא היה נשאר זכר לצאצאי נבל.
אך בגלל שבאת אליי, אני נשבע שלא אהרוג את נבל ומשפחתך,
המלבי"ם: סילקה 3 הטענות, שבעבורם ילך לנקום נקם… התחילה לחשוב 3 מעמדות מימי חייו: (א) המעמד הראשון – בעת שהתחיל ללחום את מלחמות ה' בגלית ובפלשתים; (ב) המעמד השני – עת נרדף מפני שאול; (ג) המעמד השלישי, עת יזכה למלכות כמו שהובטח בפי הנביא שמואל.
ורמז ל-א: "כי יעשה… בית נאמן"; ל-ב: "נפש אדני צרורה בצרור החיים"; ל-ג: "והיה כי יעשה ה' לאדני… וציווך לנגיד על ישראל".
לעומת אביגיל השקולה והאחראית, דוד מצטייר כחמום מוח, הטוען "וישב לי רעה תחת טובה", אך לאחר שהתרשם מהאישה היפה ומחוכמתה, וויתר על הנקמה בנבל.
טובה הייתה אביגיל לדוד מכל קורבנות שבעולם, אילו עשה מה שחשב לעשות לנבל לא היה מתכפר בכל קורבנות שבעולם, והיא באה ומלטהו מן החטא, לכן נאמר עליה שמחלה חטאו כקורבנות "מצא אישה מצא טוב", (ילקוט שמעוני ב רמז קלד: לתהילים נג).
לה וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ, אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ; דוד הסכים ברוב טובו לקבל מידיה את כל המתנות שהביאה לו. אולי רצה לקחת גם אותה לאישה, אך לא נגע בה, ונתן לה לשוב אל בעלה.
וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ מצודות: את תראי שאשמע בקולך ואמלא אחר בקשתך שלא להרוג את נבל.
הנאום החכם של אביגיל, טובת השכל, משייך אותה לנשים חכמות בתנך כמו: האישה החכמה מתקוע והאישה החכמה מאבל בית מעכה.
לו וַתָּבֹוא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה ראתה ש- נבל עשה משתה גדול, כמשתה שמלכים עושים.
לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, לדוד לא נתן כלום, אך חגג כיד המלך נבל שתה כיד המלך, וקרא לדוד עבד המתפרץ מפני אדונו.
אביגיל חזרה ומצאה את בעלה שיכור, וכמו שהייתה חכמה וידעה מתי לדבר, כך גם ידעה מתי לשתוק.
מלבי"ם: נבל לא שם לב שחסר לו דבר גם לאחר שאביגיל לקחה את המנחה לדוד.
אך חז"ל העבירו ביקורת על נבל, שערך משתה כמשתה המלך, בזמן שכל ישראל התאבלו על שמואל.
וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר, עַד מְאֹד; וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ: מכיוון שהיה שיכור לא יכלה לדבר אתו, ולא יכלה לספר לו על המנחה שנתנה לדוד.
זו פעם שנייה שאביגיל מנעה מבעלה מידע. לא היה לאביגיל שותף אמיתי בבעלה, אתו תוכל לחלוק את בעיותיה.
דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר; אבל ימות בעוד רגע ודוד יהיה המלך הבא של ישראל.
לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, רק בבוקר כשהתפכח, ספרה לו על המפגש עם דוד ומאיזו צרה הצליחה לחלץ אותו. בזמן המשתה
וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; קודם היה כתוב: וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, אך כששמע על הסכנה: וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. התקפת לב? שבץ מוחי? לקה בשיתוק? וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.
יכול להיות שנבל שמע בקולה את הערכתה והערצתה לדוד. הוא הבין שאשתו חכמה ממנו והיא שהצילה את חייו ורכושו, והוא בטיפשותו קומם עליו את האיש החזק באזור.
אדם ניכר בכוסו, כיסו, וכעסו: נבל נכשל בכל שלושת הדברים: 1. כיסו: קימץ לשלם למי שהגן עליו, 2. כוסו: שתה לשכרה, 3. כעסו: מרוב כעס על כך שדוד קיבל מתנות מרכושו, או מתוך כעס אחר, מת.
*מצודות: נבל פחד מאוד, פחד גדול שנפל עליו, "פחד מוות".
רש"י: נבל לא פחד מדוד, אך הצטער על המנחה שנתנה אביגיל לדוד. גם רד"ק ורלב"ג סברו כי כעס על שדוד קיבל בסוף את מה שלא רצה לתת לו.
וְהוּא הָיָה לְאָבֶן, מצודות: נבל פחד כל כך כי חשש שדוד בכל זאת יבוא להרוג אותו. תרגום: ה' שלח לנבל מחלה שממנה מת.
לח וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; אחרי 10 ימי מחלה נבל נפטר.
כך גמלו לו משמים על מעלליו, דוד נשאר נקי מחטא, ואביגיל התקרבה למלא את שאיפתה ולהיבחר למלכה.
למה מת? 1. "הצטער על המנחה שהובאה לדוד", (רש"י).
2. היה שתיין. 3. היה רע מזג.
4. חשש שישמע שאול על המנחה שנתנה אשתו לדוד והוא יעניש אותו כפי שהעניש את נוב עיר הכהנים, (הרב ידיד).
רד"ק: השתתק והיה כמת. נבל היה חולה במשך 10 ימים, ולכן הוא דוחה את דברי המדרש שאמר שה' רצה שהוא יחזור בתשובה במשך 10 ימים אלו.
למה נפטר רק אחרי 10 ימים?
אולי ה' חיכה שיעשה תשובה. וכשלא חזר בתשובה, ה' המית אותו.
רש"י: 3 סיבות לכך שה' חיכה 10 ימים. א. כדי שיעברו 7 ימי האבל על שמואל ולאחר מכן תלו לו במשך שלשה ימים. ב. כי מדובר על 10 ימי תשובה. ג. כנגד 10 לגימות שנבל נתן לנערי דוד.
וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל, וַיָּמֹת, רש"י: 10 ימים אחרי שאביגיל חזרה לנבל,
אביגיל לא היססה ושלחה רמז לדוד, כשתהיה מלך אל תשכח אותי, והיא לא הייתה צריכה לחכות הרבה זמן, 10 ימים אחרי מות בעלה, דוד שזכר את הצעתה, מיהר לשלוח שליחים להביא אותה אליו.
לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד, כִּי מֵת נָבָל, כששמע דוד על מות נבל, שלח את עבדיו להציע בשמו נשואים לאביגיל. נראה שיופיה, קיסמה, תבונתה וחוכמתה קסמו לו. המפגש עם אביגיל שכנע אותו שהיא ראויה להיות אשתו.
"והאישה טובת שכל", (כה 3). דוד "יפה עיניים וטוב רואי", (טז 12), ונאמר: "ויגוף ה' את נבל", אמר ה': תבוא טובה ותהיה לטוב, וילך הרע ברעתו, (ילקוט שמעוני רמז קלה).
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל כששמע דוד על מות נבל, שמח על כי שמע בקול אביגיל.
רש"י: תודה לה' על שדן את דיני, על שנבל ביזה אותי.
וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, מצודות: כך ה' מנע ממני, מלעשות דבר רע ולהרוג את נבל,
וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ; מצודות: ה' גמל לנבל רע, כגמול על הרעה שהוא הרע לי.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה,
מדוע מיהר דוד לשלוח שליחים אל אביגיל? היא הייתה אישה יפה, חכמה ואמידה עם משק משגשג ועדר גדול, אלמנת איש חשוב.
תרגום: דוד אמר לשליחים לשאול את אביגיל אם היא מסכימה להינשא לו.
מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה; תרגום: עבדי דוד הגיעו אל אביגיל בכרמל, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, לֵאמֹר, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה,
תרגום: דוד שלח אותנו אלייך לבקשך שתתחתני אתו.
אישה שקולה ומחושבת: מא וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי, מצודות: אני ראויה לשמש בתור שפחה לדוד, ולרחוץ את רגלי עבדי דוד אדוני, ואיני ראויה להיות אשתו.
רלב"ג: אביגיל אמרה דברים אלו בדרך הענווה והתכוונה שהיא ראויה אולי להיות אשתו של אחד מעבדיו של דוד ולרחוץ את רגליו כדרך שאשה רוחצת את רגלי בעלה.
למה אביגיל הסכימה כל כך מהר? כי היא האמינה שדוד יהיה המלך הבא בישראל.
נראה שגם אביגיל נשבתה בקסמי דוד בזמן המפגש, ככתוב: מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, כאילו הייתה מחכה לקריאה ומוכנה.
וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ, לְאִשָּׁה. נהגה בהדר מלכות. עזבה מהר את גופת בעלה המתקררת, ועברה לידי מי שעתיד בקרוב להיות מלך.
רבוי הפעלים מעיד שמיהרה אל דוד. בניגוד לבת שבע שדוד היה צריך לפתות בבן שירש אותו ולשלוח ולהביא אותה, אביגיל עזבה במהירות את ביתה, ומיהרה לרוץ אליו.
למה בנה לא ירש את דוד? אמנון בכור דוד נרצח בידי אבשלום בגלל אונס אחותו, ואז ראה הבן השלישי אבשלום את עצמו כיורש. ומה עם הבן השני, בן אביגיל? מדוע הוא לא היה מועמד לרשת את אביו?
1. "המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו", (עירובין). אביגיל בחיפזונה לא הצליחה להשיג כתר מלכות לבנה, ובת שבע שלא הייתה להוטה לעבור אל דוד, הצליחה להכתיר את בנה למלך.
2. כלאב- כלאים אב, היה חשד שמא הוא בן נבל, וחשש זה פסל אותו מלהיות יורש, (חז"ל). "היו ליצני הדור אומרים: מנבל אביגיל מעוברת" אולי לכן לא היה לכלאב סיכוי לרשת את דוד, בשל אי הבהירות מי אביו.
מאביגיל למדו חז"ל שאלמנה הנישאת שוב, חיבת לחכות 3 חודשים לאחר מות בעלה, כדי שלא יהיו ספקות במקרה שתכנס מיד להריון, של מי הילד. כלאב בן אביגיל נקרא בדברי הימים בשם דניאל.
אביגיל הייתה הדברנית משלושת נשות דוד: מיכל, שתקה כל הזמן ורק בסוף הספר לגלגה על דוד ונענשה על כך בעקרות.
2. בת שבע שתקה רוב הזמן ורק שלהי מלכות דוד, ניצלה את יכולת השכנוע שלה, כדי לשכנע את דוד להכתיר את שלמה למלך שירש אותו.
3. אביגיל הוצגה מתחילה כמצטיינת בתורת הנאום והשכנוע, והצליחה בכוח שכנועה לשכנע את דוד, ולמנוע מהמלך העתידי לשפוך דמים.
הרפתקנית: וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ, לְאִשָּׁה: אביגיל השאירה אחריה את נחלת בעלה, כרמים, צאן רב, עיזים. את כל הבטחון הכלכלי הזה, המירה בלכתה אחרי מורד, נרדף ע"י המלך, מנודה ע"י חלק מהעם.
נראה שראתה את גדלות דוד.
אך הסכמתה המהירה של אביגיל לעזוב את ביתה וללכת אחרי דוד, שהיה אז נרדף ע"י שאול, מעידה על הרפתקנות, גמישות ונועזות.
אביגיל הוצגה כמי שגבוהה משכמה ומעלה מכל הסובבים אותה.
כאשר דוד נשא את אביגיל לאישה הוא הפגין בפני אנשיו את כוחו. נישואיו לאביגיל המחישו את נצחנו על נבל שעלב בו. נבל מנע ממנו מעט מרכושו ועכשיו הפכה אשתו לרכוש דוד, וכן כל רכושו של נבל, הפך לרכוש דוד.
השוואה בין רבקה לאביגיל:
| רבקה | אביגיל | |
| הצעת נישואין בעזרת שליח:האישה מעורבת בהחלטה: הענות האישה: המרחב יציאה לדרך. | עבד אברהם,התלכי עם האיש הזה?מסכימה: "אלך".הולכת אחרי העבד לארץ זרה.ותקם עם נערותיה,ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש. | נערי דוד"דוד שלחנו לקחתך לו לאישה,הנה אמתך לרחוץ רגלי אדוני,עזבה ביתה והלכה עם הנערים,ותמהר ותקם ותרכב על החמור וחמש נערותיה הולכות לרגליה ותלך אחרי מלאכי דוד. |
השוואה בין אביגיל ובת שבע:
| אביגיל" | בת שבע" |
| והאישה טובת שכל ויפת מראה, ונשואה | והאישה טובת מראה מאד, ונשואה |
| דוד יוצא עם אנשיו לקרב. דוד רואה אותה וחושק בה. מתגבר על יצרו ואינו נוגע בה ואינו הורג את בעלה. שבה לביתה לאחר המפגש עם דוד. | דוד מבלה על גג ארמונו בזמן שהצבא שלו נלחם. דוד רואה אותה וחושק בה. שולח להביא אותה אל ביתו, שוכב אייתה והיא נכנסת להריון ממנו. שבה לביתה לאחר המפגש עם דוד |
| בעלה נפטר ממחלה. נישאת לדוד לאחר מות בעלה. | דוד שולח מכתב אל יואב שר הצבא ומצווה עליו לשלוח את אוריה בעלה אל הקו הראשון ואז להגיד לאנשים להפקיר אותו למוות ולסגת. נשאת לדוד לאחר מות בעלה. |
| "וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאישה" | "וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאישה" |
| נבל משתכר בטרם נודע לו כי הרגיז את דוד | דוד משקה את אוריה לשוכרה כדי שירד לבית |
| דוד מזמין את האלמנה אליו ונושא אותה לאישה, ששה ללכת בעקבות דוד.אביגיל נראית שמחה לשינוי בחייה. | מתאבלת על בעלה. (התינוק מת לאחר הלידה, ודוד לקח את האשמה על עצמו) |
השוואה בין יעקב אבינו ואביגיל
| יעקב | אביגיל |
| סכנה ליעקב ולבני ביתו בגלל גניבת ברכות עשו | סכנה לנבל ולבני ביתו בגלל כפיות הטובה שלו. |
| עשו בא עם 400 איש. | דוד בא עם 400 איש. |
| יעקב שלח מנחה לפניו, הרבה להשתחוות ודיבר בכבוד אל עשו עד שהסיר את איום הנקמה. | אביגיל שלחה מנחה לפניה, הרבתה להשתחוות ודיברה בכבוד אל דוד והסירה את איום הנקמה. |
| עשו ניאות לקבל את מנחת השלום מידי יעקב ושב על עקבותיו מפויס. | דוד ניאות לקבל את מנחת השלום מידי אביגיל ושב על עקבותיו מפויס. |
השוואה זו של אביגיל ליעקב, נועדה לפאר את אביגיל.
| אביגיל | תמר |
| עמדה מול גבר חזק ממנהדוד נשלט ע"י כוחו נקםהיה עלול לפגוע בה בכעסונסתה לעצור את דוד מלפגוע בבני ביתהמצליחה לשכנע את דוד לא לנקוםדוד היה חכם | עמדה מול גבר חזק ממנהאמנון נשלט ע"י התאווה שלוהיה עלול לפגוע בה בכעסוניסתה לשכנע את אמנון לא לאנוס אותהנכשלה לשכנע את אמנון והוא אנס אותהאמנון בטפשותו שילם בחייו על שגיאתו |
השוואה בין אביגיל והשונמית:
| אביגיל | השונמית |
| בעל שלא נייתן לסמוך עליו: נבל, רשע נטול כושר שיפוט הגיוני.מעלימה את מעשיה מבעלה: פועלת בניגוד לדעת בעלהעמדה מול גבר רב השפעה, בנימוס אך בתקיפותיוצאת מנצחת וצודקת מהגבר מולו היא עומדת: דוד ביטל את החלטתו להרוג את נבל.נופלת ומשתחווה לפני הגבר | בעל שלא נייתן לסמוך עליו: חיוור, מובל וחסר אונים.העלימה את מעשיה מבעלה: הסתירה את מות בנם ולמה היא הולכת לאלישע.עמדה מול גבר רב השפעה, בנימוס אך בתקיפותיוצאת מנצחת וצודקת מהגבר מולו היא עומדת:אלישע החיה בעצמו את בנה.נופלת ומשתחווה לפני הגבר |
מג וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד, מִיִּזְרְעֶאל; וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ, לְנָשִׁים עכשיו היו לדוד 3 נשים. מצודות: אביגיל ואחינועם היו שתיהן נשות דוד בנוסף למיכל בת שאול.
רד"ק: הכוונה שרק שתיהן היו נשותיו ואילו מיכל בת שאול לא הייתה אשתו של דוד כי ניתנה לפלטי בן ליש.
מד וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד: לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים
אולי כפעולת תגמול על כך שדוד הבורח לקח לעצמו 2 נשים מיוחסות וחיזק בעזרת נישואים אלו את מעמדו.
מלבי"ם: שאול כעס על דוד לאחר שהוא התחתן עם שתי נשים נוספות, ולכן הוא חיתן את מיכל עם אדם אחר
מצודות: שאול השיא את ביתו מיכל, שהייתה אשתו של דוד, לאדם בשם פלטי בן ליש מגלים, כי חשב שקידושי מיכל לדוד לא תפסו ע"פ ההלכה.
רד"ק: שאול הכריח את דוד לתת גט למיכל אלא שהגט היה גט מעושה, או שדוד ביטל את הגט לפני שהוא שלח אותו על ידי שליח. לכן שאול חשב שהקידושין של פלטי הם קידושים ראויים ומצד שני מיכל לא נאסרה על דוד.
השוואה בין יוסף לדוד.
| יוסף. | דוד. |
| יוֹסֵף בֶּן 17 שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן.וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם.הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם: מקום סכנה (מאונס דינה).וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף,: לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם.. לֶךְ רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ.. שלח את הצעיר.יוסף ביקש לפיס אחיו: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה.הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. סיפר לאחיו על חלומותיו – כמלך.וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (מקנאה).לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת.וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ.וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף,וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר לוֹ, וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר.וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.הזכיר את שם ה' בעומדו מול פרעה.וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ,כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים;וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. אָבִיךָ וְאַחֶיךָ.. יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה; השליחות הכשירה אותו לקבל תפקיד מלכותי. | הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן;וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָההאחים יצאו להילחם, הם בסכנה.שלח את בְּנוֹ הצעיר לראות שלום אחיו: וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ. וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם.ישי ודוד מבקשים פיוס עם האחים.מצא את אחיו וַייַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ;שמואל וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ למלך בְּקֶרֶב אֶחָיו.האחים קנאו על ששמואל משח אותו ולא אותם.וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד… אֲנִי יָדַעְתִּי ..אֵת רֹעַ לְבָבֶךָ.דוד נלחם עם גולית.מזכיר את שם ה' בעומדו מול גולית.מציל את העם מהענק הפלישתי גלית.וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה;שאול: יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי.וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו,נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה.דוד ליהונתן יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ,בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר,שאול:לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, לְהִלָּחֵם, עִמּוֹ: כִּי ַעַר אַתָּה..דוד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;הזכיר את שם ה' בעומדו מול שאול.וַיִּכְרָת בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ. וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים,וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל, אֶל יִשַׁי לֵאמֹר: יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי.גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'.אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת צִקְלָג;וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה. השליחות הכשירה אותו לקבל תפקיד מלכותי. |
פרק כו א וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל, זו פעם שנייה שהזיפים ניסו להסגיר את דוד, נראה שאם העונש למי שעוזר לדוד, הוא השמדת כל כוהני נוב, סברו, הזיפים שגם השכר למי שיצליח בהסגרת דוד יהיה גבוה מאד.
הַגִּבְעָתָה, מקום מגורי שאול בגבעת שאול. לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן! = כתובת!
מצודות: תושבי זיף הגיעו פעם נוספת אל שאול ששהה באותו זמן בגבעה. הפעם הראשונה הייתה בפרק כ"ג.
ב וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף, וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ, בְּחוּרֵי רד"ק: החטף במילה בְּחוּרֵי, נועדה לומר שהיו אלה הקלים שמבחורי ישראל.
יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד, בְּמִדְבַּר זִיף,
מהר"י קרא: דוד ידע בבירור ששאול ימצא אותו במקום שבו הוא נמצא.
ג וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ; תרגום: שאול חנה על הדרך הראשית שבגבעת החכילה שהייתה מול מדבר הישימון,
וְדָוִד, יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר,תרגום: דוד ישב עמוק בתוך המדבר, וַיַּרְא, כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה,מצודות: דוד לא היה בטוח אם שאול הגיע למדבר בעקבותיו. מלבי"ם: דוד ידע בדיוק את מקום חנייתו של שאול.
ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד, מְרַגְּלִים; תרגום: דוד שלח מרגלים כדי לברר אם שאול באמת הגיע אל המדבר,
וַיֵּדַע, כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן, מצודות: כשחזרו המרגלים, דוד ידע בבירור ששאול הגיע אחריו למדבר זיף. אֶל נָכוֹן = 1. באמת. 2. שם למוצב צבאי.
ספור זה דומה לספור הקודם. כי אחרי הפעם הראשונה אבנר שכנע את שאול, שדוד לא הרגו, כי ידע שחיילי שאול אורבים בחוץ, והם ישמידו את דוד ואנשיו הכלואים במערה.
אבנר טען: אם דוד היה הורג את שאול, איך היה נמלט עם אנשיו מהמערה? עכשיו דוד הוכיח שהוא באמת מסרב להרוג את שאול.
ה וַיָּקָם דָּוִד, וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל, דוד העדיף להיות בעמדת הצייד ולא בעמדת הניצוד, במקום לברוח, הוא התקרב בחשאי אל מחנה שאול, וממקום סתר צופה בו מרחוק.
מצודות: דוד הלך למחנה שאול כדי לרגל אחריו,
וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל, מלבי"ם: חלק מהעם כבר ישן וחלק ממנו עדיין היו ערים והסתובבו במחנה.
וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ; תרגום: דוד ראה את המקום שבו ישן שאול, ואת המקום שבו ישן אבנר בן נר שהיה שר הצבא של שאול,
וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, מלבי"ם: דוד רצה שכאשר יגיע הלילה, חיילי שאול יחשבו שהם חלק מהחיילים שלו.
שאול היה מוגן מאד, הוא שכב במרכז המחנה, כשכל החיילים מקיפים ומגינים עליו בגופם.
מצודות: שאול שכב בתוך מעגל של חיילים, החיילים הקיפו את שאול, כך שהם היו יכולים לראות מכל כיוון אם מישהו מתקיף אותם,
וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו, תרגום: החיילים שהיו עם שאול חנו מסביבו.
מצב סמלי: מלך ישראל ישן, חסר הגנה, ודוד, המלך הבא בעמדת יתרון, היכול להרוג את מלך ישראל, אך מטעמי מוסר, לא עשה זאת.
ו וַיַּעַן דָּוִד מצודות: לאחר שדוד חזר אל המחנה, הוא סיפר לאנשיו את מה שהוא ראה,
וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי, וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹור,
תרגום: דוד שאל את אחימלך שהיה מבני חת ואת אבישי בן צרויה (צרויה הייתה אחות דוד), שהיה אחיו של יואב (יואב ואבישי היו אחייני דוד).
מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל, אֶל הַמַּחֲנֶה; תרגום: מי מבינכם רוצה לרדת איתי אל המחנה של שאול? וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי, אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ,
ז וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם, לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁותָו; וְאַבְנֵר וְהָעָם, שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו.
ח וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד, מלבי"ם: עד שדוד הגיע אל מחנה שאול, כולם כבר ישנו ואבישי חשב שזהו סימן משמים שה' רצה שדוד יהרוג את שאול.
סִגַּר אֱלֹוקִים הַיּוֹם מצודות: ה' מסר היום אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ;
אבישי ראה הזדמנות להפטר מפני הצורך לברוח ולהתחבא כל הזמן משאול, הנה משמים הביאו את שאול למקום שהם יכולים בקלות ובלי סכנה להרוג אותו.
וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ, תרגום: תן לי לנעוץ עכשיו את החנית בשאול, כך שהחנית תעבור דרך גופו ותינעץ גם באדמה.
פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה, לוֹ מצודות: אצטרך רק פעם אחת כדי לנעוץ את החנית בשאול, לא אזדקק להזדמנות נוספת כדי להרוג אותו.
ט וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי, אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ: כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה. מצודות: מי הושיט את ידו לפגוע באדם שה' משחו למלך, ויצא זכאי? הרי אם תפגע בשאול שנמשח בצוו ה' למלך על ישראל, אתה תתחייב לפני ה'.
תרגום: להושיט את ידי ולפגוע בשאול שה' ציווה למשוח אותו למלך על ישראל? י וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה',רד"ק: דוד נשבע ששאול ימות מהר, כיוון שידע על זה בנבואה או שסבר שאם ה' ציווה להמליך אותו, סימן ששאול לא יאריך ימים.
רש"י: חַי ה',דוד נשבע על עצמו, כדי שלא יפתה אותו יצר הרע להרוג את שאול. ב. השביע את אבישי שאם הוא יהרוג את שאול, דוד יהרוג אותו.
כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ; מצודות: אני נשבע בשם ה' ששאול לא יאריך ימים, אך לא בגלל שאני אהרוג אותו.
רד"ק: דוד נשבע שהוא לא יהרוג את שאול כדי שאבישי לא יהרוג בעצמו את שאול. רלב"ג: שאול יוכל לקרב את מיתתו אם ילך למקום סכנה.
אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת, רש"י: ה' יקרב מיתתו. רד"ק: אלא ה' יכה את שאול במחלה, אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד, מצודות: או שהוא ייצא למלחמה וייהרג.
וְנִסְפָּה מצודות: או שהוא ימות בקרוב במוות טבעי.
וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ, אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. דוד קיווה ששאול ימות לפני שיצליח לרצוח אותו:
יא חָלִילָה לִּי מֵה', מצודות: גנאי הוא לי לפני ה', מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'.
זו פעם שנייה שדוד סרב לנצל הזדמנות להרוג את שאול, כי הוא משוח ה', כי האמין שכדאי לחכות בסבלנות לסופו ולקבל את כיסא המלכות בכבוד.
רלב"ג: יבוא הזמן שהוא צריך למות מוות טבעי.
רד"ק: בשני אופנים אדם מת טרם זמנו: חולי או חרב. כמו"כ אדם יכול לזכות לתוספת שנים אם יהיו לו זכויות.
וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁותָו, תרגום: תיקח עכשיו את החנית שנמצאת ליד הראש של שאול.
מלבי"ם: על ידי לקיחת החנית, שאול כבר לא יוכל להרוג את דוד ויוסר ממנו דין רודף.
וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה לָּנוּ מצודות: כן תיקח את צלוחית המים שנמצאת גם ליד שאול,
תרגום: ולאחר שתיקח את החנית ואת הצלוחית נלך מכאן.
יב וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, מֵרַאֲשֹׁותֵי שָׁאוּל,
דוד ביקש מאבישי לקחת את חפצי שאול, אבל בסוף לקח אותם בעצמו, אולי לא סמך על אבישי, שיצליח להתאפק ולא להשתמש בחנית שאול כנגדו.
לכן הלך דוד בעצמו לקחת את החנית ולהבטיח ששום מעשה פזיז של אחד מחיילים לא יסכן מוסרית את תביעתו לכיסא המלך.
מצודות: דוד לקח בעצמו את החנית ואת צלוחית המים שהיו ליד ראש שאול, כי לא האמין שאבישי יעמוד בפיתוי ולא יהרוג את שאול.
וַיֵּלְכוּ, לָהֶם; וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, מצודות: אף אחד ממחנה שאול לא ידע שדוד לקח את החנית והצלוחית משאול, אף אחד לא שם לב לרעש שנוצר כשדוד לקח את החנית והצלוחית,
כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים מצודות: אף אחד ממחנה שאול לא התעורר כאשר דוד לקח את החנית ואת הצלוחית משאול,
כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם, תרגום: אף אחד לא ראה או ידע שדוד לקח את החנית ואת צלוחית המים, כי כל מחנה שאול ישן.
מצודות: כל מחנה שאול ישן, כי ה' הפיל על מחנה שאול תרדמה גדולה.
מהר"י קרא: מטרת דוד הייתה להראות לשאול שהוא היה יכול להרוג אותו אם הוא היה רוצה בכך.
יג וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר, מצודות: דוד עבר את מעבר מים שהיה שם, וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק: מצודות: עמד על ראש ההר, כדי שקולו יישמע למרחוק,
רַב הַמָּקוֹם, בֵּינֵיהֶם, מצודות: היה מרחק גדול בין ההר שעליו עמד דוד, לבין מחנה שאול, כדי ששאול לא יוכל לתפוס אותו.
יד וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם, וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר תרגום: דוד קרא אל החיילים שהיו עם שאול ועם אבנר. לֵאמֹור, הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר; ממרחק בטוח דוד נפנף בחנית של שאול, והוכיח כי יכל בקלות להרוג את שאול.
רד"ק: דוד קרא לחיילים ולאחר שהם לא ענו לו הוא קרא לאבנר.
וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר, מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ. מצודות: מי אתה שמעז לקרוא אל המלך ולהעיר אותו מהשינה?
מלבי"ם: מי שרוצה לקרוא אל המלך, קורא תחילה לשר הצבא שלו. לכן אבנר חשב שפניית דוד היא בעצם פנייה אל שאול ולא אליו.
טו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה, וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל, מצודות:הרי אתה אדם חשוב,
מצודות: ואין אדם חשוב כמוך בכל ישראל.
וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶל אֲדֹונֶיךָ הַמֶּלֶךְ: רד"ק: מכיוון שאתה אדם חשוב האשמה מוטלת עליך, ומדוע לא שמרת על שאול,
כִּי בָא אַחַד הָעָם, לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹונֶיךָ, מצודות: שמא יבוא אחד מהעם וירצה להרוג את המלך,
תוכחה לאבנר שר הצבא שנרדם בשמירה: טז לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, תרגום: הדרך שבה שמרת על המלך, אינה דרך טובה,
חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם, אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹונֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה', מצודות: אני נשבע, שאתם חייבים למות על כך שלא שמרתם על מלככם, שנמשח למלך בציווי של ה' .
וְעַתָּה רְאֵה, אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁותָו,
מצודות: תסתכל ותראה היכן נמצאים החנית של המלך וצלוחית המים, שהיו ליד ראשו של שאול.
יז וַיַּכֵּר שָׁאוּל, אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר, הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד; תרגום: בְּנִי דוד, האם אני שומע את קולך, וַיֹּאמֶר דָּוִד, קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, תרגום: אדוני המלך! אתה שומע את קולי.
יח וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ: תרגום: אדוני, למה אתה רודף אחריי? כִּי מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה בְּיָדִי רָעָה תרגום: מה עשיתי ואיזה חטא יש בי? מלבי"ם: מה עשיתי – נגד מלכותך, ואיזה עוון יש בי – בשאר העניינים?
יט וְעַתָּה, יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֵת, דִּבְרֵי עַבְדּוֹ: תרגום: אדוני המלך! תשמע עכשיו את הדברים שיש לעבדך, לי, לומר.
אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי, מצודות: אם ה' הסית אותך נגדי כעונש על חטא שחטאתי בו, ובגלל זה אתה רודף אחריי.
מהר"י קרא: אם ה' הסית אותך נגדי, הרי שיש לכך סיבה ואני צריך לכפר על חטא כלשהו.
יָרַח מִנְחָה, מצודות: ה' יריח קרבן שאקריב לפניו. אני אקריב קרבן לפני ה', ואני מקווה שעל ידי כך ה' יתרצה ויפסיק להסית אותך נגדי.
רש"י: ה' יקבל את תפילתי.
מלבי"ם: מִנְחָה טפלה ונוספת לקרבן. זה שדוד לא הרג את שאול בפעם הראשונה היא הקורבן, וזה שהוא לא הרג אותו גם בפעם זו, היא המִנְחָה
וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה', אם מי שהסית אותך נגדי הם בני אדם, תרגום: מקוללים הם לפני ה'.
כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מצודות: הם גרשו אותי ואינני יכול לגור עוד בארץ כי אצטרך לברוח ממך לחוץ לארץ.
מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר, מצודות: בכך שאותם אנשים מגרשים אותי מארץ ישראל, הם כאילו אומרים לי, לֵךְ עֲבֹד אֱלֹוקִים אֲחֵרִים, מצודות: לך תעבוד עבודה זרה כי אם אלך לגור בין הגויים, יכול להיות שאלמד ממעשיהם.
מלבי"ם: דוד אמר שהוא ימחל לאנשים על מה שהם עשו לו חוץ ממה שהם הפריעו לו לעבוד את ה'.
רש"י: מי שיוצא מארץ ישראל, נחשב כאילו אין לו אלוה. רבינו ישעיה: הכוונה שיעבוד אנשים שעובדים עבודה זרה.
כ וְעַתָּה, אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה,
מצודות: אני מתפלל שה' ייקח את דמי שכמעט נשפך, ויזכור אותו. אני מתפלל לפני ה' שהוא יזכור לי את הסכנות שעמדתי בהן, ושבזכות שסבלתי מרדיפות, ה' ינקום באויביי
מִנֶּגֶד, פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹושׁ אֶחָד,
מצודות: שהרי אתה, שאול מלך ישראל, יצאת לרדוף אחריי למרות שאינני נחשב לדבר חשוב, אני נחשב לפרעוש
כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא, בֶּהָרִים.
מצודות: כמו שהמלכים אוהבים לצאת ולצוד עוף חשוב שנקרא "קורא". דוד אמר לשאול: אתה רודף אחריי, למרות שאינני אדם חשוב ואני נחשב כפרעוש, כאילו שהייתי אדם חשוב, כמו הציפור החשובה שהמלכים מנסים לצוד אותה.
כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד, תרגום: בְּנִי דוד! תחזור אליי, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד, תרגום: לא אעשה לך יותר דברים רעים. למה?
תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ, הַיּוֹם הַזֶּה: בגלל שנפשי הייתה יקרה בעיניך ולא הרגתני, הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי, מצודות: אני עשיתי הרבה דברים טיפשיים.
וָאֶשְׁגֶּה, הַרְבֵּה מְאֹד, מצודות: עשיתי הרבה מאוד טעויות, בכך שרדפתי אחריך.
אמנם הפעם דוד האשים את אבנר על שלא שמר כראוי על מלכו, אבל שאול, אמנם הכיר בכך שהוא חי רק בחסד דוד שלא ניצל את ההזדמנות והרג אותו, אבל הכרה זו לא גרמה שפתאום יאהב את דוד, להפך השנאה והקנאה רק התגברו, דוד הבין את זה וידע שעליו להתרחק משאול, לפני שהמזל יפסיק לעמוד לצידו.
הפעם האחרונה ששאול מדבר עם דוד, עד מותו בהר הגלבוע: שאול שוב מבטיח, אבל נראה בהמשך שדוד כבר לא האמין להבטחות שאול, והוא העדיף להתרחק אל מקום שם לא תשיג אותו ידו הארוכה של שאול.
כב וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ; תרגום: הרי לפניך חניתו של המלך ואולי גם הצלוחית.
וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וְיִקָּחֶהָ, מצודות: למרות דברי שאול, דוד לא האמין לו שהוא לא יפגע בו, ולכן הוא לא החזיר בעצמו את החנית.
כג וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ, מצודות: ה' יגמול לכל אחד, אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ תרגום: כפי זכויותיו וכפי האמת שבה הוא נוהג, כמו שאני נהגתי בחסד ולא הרגתיך.
אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם, בְּיָד, תרגום: לאחר שה' מסר אותך היום בידי, וְלֹא אָבִיתִי, לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה', תרגום: לא רציתי להושיט ידי, לעשות רעה ולהרוגך, כי ה' ציווה למשוח אותך למלך על ישראל.
כד וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי: מצודות: אני מתפלל שכמו שנפשך הייתה מכובדת בעיניי היום, ולא הרגתי אותך,
כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה', תרגום: כך נפשי תהיה מכובדת בעיני ה', וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה. תרגום: ה' יציל אותי מכל צרה העתידה לבוא עליי.
כה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, מצודות: אני רואה שה' בירך אותך, וְגַם יָכֹל תּוּכָל; וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ,
מצודות: אתה תעשה הרבה מעשים ותצליח בהם, דוד המשיך ללכת לדרכו, כי לא האמין לדברי שאול, וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ. רלב"ג: הכוונה היא ששאול עשה מעשה שטות כשרדף אחרי דוד למרות שהוא ידע שה' מצליח את דרכו והוא עשה בשוגג בכך ששכח שדוד קרע את כנף מעילו ולא הרג אותו.
דוד עזב את שאול כשהוא נטול אשליות.
| משיחת שאול למלך. | משיחת דוד למלך. |
| משפחתו הצעירה משבטי בנימין.שמואל המושח.המשיחה בסתר.נקשרת לסעודת זבח עם שמואל.שאול הנחבא אל הכלים, לא נמצא.הנער מציע לשאול רועה מנגן. | הצעיר בבני ישי.שמואל המושח.המשיחה בסתר.נקשרת לסעודת זבח עם שמואל.דוד בשדה ולא נמצא בבית.אחד מנערי שאול מציע את דוד. |
עכשיו דוד היה בטוח שאי אפשר לסמוך על שאול, ועליו לעבור אל מקום ששם שאול לא יוכל להשיג אותו.
| תמר | דוד |
| תמר לקחה את סמלי השלטון: חותמת, וציצית.תמר הוכיחה את ניקיון כפיה בזכות, הפתילים,יהודה לא יסף לדעתה, | דוד לקח את סמלי השלטון: מעיל וחנית, דוד הוכיח את ניקיון כפיו בזכות קרע המעיל,דוד נפרד משאול: וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה |
