פרק כ"א בספר מלכים א'

מלכים א פרק כא. "אחאב ואיזבל אשמים בנפילת ישראל: ספר מלכים נכתב אחר חורבן ישראל, בידי ירמיהו, שחי ביהודה, וניסה להסביר את החורבן.

ירמיהו תאר מיהודה, באהדה את מלכי יהודה הצדיקים, ובביקורת רבה  את מלכי בית ישראל, עובדי העבודה הזרה. לכן המעיט לתאר את כוח ממלכת ישראל, ושיבח את ממלכת יהודה.

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל, אֲשֶׁר לְפָנָיו.

אַחְאָב חי כ– 80 שנה אחרי שלמה. מל"א טז 31, בין השנים: 852 – 874 לפה"ס. עמרי, ובנו אַחְאָב, ייסדו שושלת ששלטה במאה ה – 8 לפני הספירה. אַחְאָב  מלך בישראל 22 שנה.

וַיּיִקַּח אִישָּׁה אֶת אִיזֶבֶל, בַּת אֶתְ בַּעַל מֶלֶךְ צִידֹונִים. אִיזֶבֶל – נסיכה פיניקית: בת מלך צור וצידון, הייתה דמות שלילית ושנואה בתנ"ך. עליה נאמר במשלי: איוולת בידיה תהרסנו. 4 נשים נטלו ממשלה בעולם, ביניהן: אִיזֶבֶל מדרש רבה פרשה ג פסקה ב. היא הייתה כוחנית, מניפולטיבית, החלטית ומודעת לרצונותיה ונחושה להשיגן. לא הכירה במגבלות התורה על המלך.

אביה של איזבל, מֶלֶךְ צִידֹונִים, הרג את המלך הקודם ומלך תחתיו, שימש כוהן לאלה עשתורת, ובתו אִיזֶבֶל הייתה כוהנת לבעל.

קוד אתי זר: איזבל חונכה בחצר מלך צור בקוד אתי שונה מהקוד האתי שהיה נהוג בישראל. בהיותה בת של שליט חזק, הייתה נחושה להמשיך במנהגי החצר שהביאה מבית אביה, ובעבודת הבעל שהביאה איתה.

לאחר שנישא לאיזבל עבד גם אחאב לבעל: בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.. לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ, לַבָּעַל, בֵּית הַבַּעַל, אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁומְרוֹן.

וכן מל"א טז 31-32: וַיַּעַשׂ אַחְאָב, אֶת הָאֲשֵׁרָה; וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת, לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.

וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. איזבל שכנעה את אחאב להכניס את עבודת הבעל לישראל, ושניהם מוצגים כסיבה וכגורם לחורבן, ולנפילת מלכות ישראל.

נישואי אחאב לבת מלך צור נועדו להבטיח את גבולה הצפוני של ישראל. (מל"א טז 31), הנישואים נועדו ליצור ברית בין ממלכת ישראל לממלכת צור וצידון, שהייתה מצפון לישראל.

בריתות באמצאות נישואים: כבר שלמה המלך כרת ברית עם חירם מלך צור, ועם מלך מצרים ונשא את בתו כדי לחזק את הברית.

נראה שכל הנשים הנוכריות האחרות שלקחו המלכים שמלכו אחריו, נלקחו כדי לחתום באמצעותן ברית ביטחונית או כלכלית בין ממלכות.

באמצעות הנישואין לאחאב –

1. האב ביקש להבטיח את המשך פיקוחו על הנעשה בממלכת ישראל.

2. אִיזֶבֶל הצליחה לקנות לעצמה מעמד הדומה לאשת המלך בצור.

איזבל הביאה מארצה כוהני בעל ואשרה וניסתה להשוות את מעמדם לכוהני ישראל, בהמשך ניסתה אף להרוג את כל כוהני ה', בהצלחה חלקית, כדי שכוהניה יכפו את דתם על עם ישראל (מל"א יח 19).

איזבל קיוותה להשיג באמצעות הדת השפעה פוליטית על ישראל ולספח את ישראל לצור, ממלכת אביה. ארבלי-רווה ש בת המלך ונישואין פולטים בתקופה קדומה, ת"א 2000 עמ' 190:

דרום: אחאב השיא את בתו עתליה ליהושפט או ליהורם בן יהושפט מלך יהודה הצדיק, שכנו מדרום, כדי לחזק את היחסים בין 2 המדינות, ולהתגונן נגד ארם, שהייתה אז ממלכה מתעצמת ומאיימת מצפון.

היו יחסים טובים עם צור (שם מלך אבי איזבל), וכן יחסי ישראל יהודה היו בשיא, הרב שרלו.

עתליה, בתה של איזבל, הייתה המלכה היחידה שמלכה בעם ישראל.

בדיחה: בקשו רב להספיד יהודי שהיה רשע וקמצן, הרב התלבט מה להגיד ולבסוף אמר, לזכותו של הנפטר יש להגיד שבנו הרבה יותר גרוע ממנו. כך גם עתליה, בתה של איזבל, הייתה הרבה יותר גרועה מאמה, היא רצחה את נכדיה, כדי לעלות לכיסא המלוכה.

אחאב היה מחויב לקוד הישראלי, אך לאיזבל הייתה השפעה רבה, הן על אחאב: הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, (מלכים א כא 25), והן על ממלכת ישראל.

המצב הדתי של העם היה בכי רע, אך מצב ממלכת ישראל, מבחינה כלכלית, מבחינה צבאית, ומבחינה בינלאומית, היה שפיר, לכן העם אהד את בית המלוכה שהביא שגשוג כלכלי לארצם.

מי שקם נגד אחאב ואיזבל היו הנביאים שהתנגדו לבית המלוכה, ובראשם אליהו הנביא, שהן אחאב, והן איזבל ראו בו עוכר ישראל.

(יעקב אמר אחרי הרג שכם: עכרתם אתי בעיני עם הארץ).

"כרם נבות:  וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, רש"י: עוד אחרת לקרב מיתתו.

כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל, מצודת דוד: אשר היה לו ביזרעאל. הכרם של נבות היזרעאלי היה ביזרעאל, לכן הכפילות.

אחאב בא משֹׁומְרוֹן. גם עיר הבירה שלו נקראה שומרון, שם היה לו ארמון קיץ, וביזרעאל היה לו ארמון החורף.

הפסוק הזה מדגיש שנבות היה תושב יזרעאל ותיק, ואילו אחאב בא לשם זה מקרוב, ובכל זאת שכני נבות בגדו בשכנם במצוות איזבל.

אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב. הֵיכַל זהו שם בית המקדש, ויתכן שלאחאב היה שם גם מקום פולחן, או שבנה את ביתו מפואר כהיכל ה'.

מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן, הכרם היה בשכנות לארמון החורף של המלך ביזרעאל.

3 פעמים בתנ"ך מופיע הביטוי: כֶּרֶם הָיָה לְ..אֲשֶׁר בְּ..פעם ראשונה פה.

בשנית, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. ישעיהו ה1 . ישעיהו רצה שדברי הנבואה שלו יחלחלו לליבות השומעים, והם יקבלו את הטפות המוסר שלו, ואלו לא רצו להקשיב לדבריו. לכן כדי למשוך את תשומת ליבם, בחר במשל על כרם, נושא שדיבר אל לב החקלאים שהיו הרוב בארץ.

השלישי: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּוטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף.  כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, שיר השירים ח 11. הכותב מספר שכרם שלמה הכניס לו אֶלֶף כָּסֶף, אולי רמז ל- אֶלֶף נשות שלמה, ואילו למשורר יש רק כרם אחד, כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, אני משגיח על כרמי מקרוב.

ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹור: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, נדלניסט מול חקלאי: אחאב רצה להגדיל את הנחלה שלו, על חשבון כרם שכנו. אחאב יצא מארמונו, מקום מרכז כוחו, ופגש את נבות בכרמו, מקום בו נבות הרגיש בטוח.

כתוב: "לא תחמֹוד בית רעך… וכל אשר לרעך", (שמות כ, יד), אך אחאב חמד את הכרם וביקש לקנות אותו מנבות כדי להפוך אותו לגן ירק. התורה מתארת את מצרים כגן ירק, שבשל מי היאור, שם לא מבקשים מה' גשם.

כוחה המשחית של המלוכה: שמואל הזהיר את העם לבל ימליכו עליהם מלך, שכן הוא יוכל לפגוע בהם כאוות נפשו: (שמואל א ח 14). וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים יִיקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.

אם כך מדוע אחאב לא לקח בכוח את כרם נבות?

נראה ששמואל דיבר על נוהל שלילי, שמותר רק אם המלך לוקח את רכוש האזרח וְנָתַן, לַעֲבָדָיו, כלומר משתמש בו לתועלת הציבור, ולא לתועלת המלך, גם היום יש הפקעות קרקע לצורכים ציבוריים, כמו סלילת כבישים,  או לצרכים ביטחוניים, ואחאב ידע שהעם יפנה נגדו אם ינהג כך.

תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, מצודת דוד: לגדל בו ירקות. כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, ביקש להרחיב את גבולות נחלתו, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; (או) אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף. מצודת דוד: אם חפץ אתה יותר בממון, מְחִיר זֶה, במחיר כרם זה.

לחקלאי הכי חשובה האדמה ולכן הכרם מופיע ראשון.

וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ. אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. בתחילה נהג אחאב כראוי והציע לנבות: או כרם משובח מכרמו, או תמורה כספית עבור הכרם.

אחאב הציע הצעה הגונה ותמורה הוגנת. נבות ענה: 1. חָלִילָה לִּי מה', 2. מתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי, 3. לָךְ: נבות סרב מ 3 סיבות:

1. סיבה דתית. 2. אסור למכור נחלך אבות. 3 סרב למכור לאחאב מסיבה אישית, אך השתמש במילה תִּתִּי, במקום להגיד: לא נותן לך! עידן מעט את תשובתו, והבליע את מלות המרד שלו.

1. סירוב דתי: חָלִילָה לִּי מֵה', מצודת דוד: חולין הוא לי, בעבור מצות ה', שאמרה תורה: וְהָאָרֶץ, לֹא תִימָּכֵר לִצְמִיתֻות (ויקרא כה 23).

נבות סרב למכור את כרמו מטעמים דתיים: חלילה לי מה', למרות שאחאב הציע לו בתמורה כרם טוב מכרמו.

2. נָבוֹת = נחלת אבות (שאסורה במכירה).  מי שהיה חייב למכור אדמה, ידע, שקרוביו יגאלו את אדמתו או שביובל אדמתו תחזור אליו.

כל שבט ובית אב שמר על אדמת השבט שלו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹותָיו, (במדבר לו 7).  יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ, עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא, בַּיֹּובֵל, וְשָׁב, לַאֲחֻוזָּתוֹ. וכן: למען יירשו בני ישראל, איש נחלת אבותיו", (במדבר לו 7-8).

3. נבות ענה בסירוב מחוצף: מתִּתִּי.. לָךְ, ולמי שהוא אחר כן? מעליב.

השפלת המלך: אם כבר נבות היה צריך להגיד: חָלִילָה לִּי, מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָאדוני המלך. אחאב לא מצטייר פה כרשע מוחלט, ונבות לא כצדיק מנומס ולא כעניו.

אחרי סירוב נבות: ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף. בתחילה אחאב נעצב, עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָיי: אחאב שחזר במחשבתו ושינה במוחו את השיחה שזה עתה הסתימה. לאחר מכן, גם סיפר עליה לאשתו, ובכל פעם קיצר אחאב את דברי נבות וציטט רק את מה שרצה לזכור, כך הציג אותו באור מרושע יותר ויותר, ובצורה גרועה יותר ופחות מוצדקת.

תסכול: וַיִּשְׁכַּב, עַל מִיטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו, מצודת דוד: החזיר פניו אל הקיר, כדרך המיצר ודואג.

וְלֹא אָכַל לָחֶם, כילד מפונק שלקחו ממנו צעצוע שחמד.

דיכאון וחולשה: אחאב מתואר בהקצנה כחלש, פסיבי, שוכב במיטתו, צם וחש חסר אונים, מול סירוב נבות למסור לו את הכרם, כדי להבליט את הדומיננטיות של אשתו, וכדי להדגיש שחש מושפל מתשובת נבות.

ה וַתָּבֹוא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, מצודת דוד: סר ממך הרצון והדבור, כמו (במדבר יד כד) רוח אחרת. פולניה: וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם? 

ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי אֲדַבֵּר, מצודת ציון: כמו דברתי, עתיד במקום עבר.

אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו;

נבות אמר: חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ. אך אחאב הסתיר את נימוקו הדתי של נבות: נַחֲלַת אֲבֹותַי, וסיפר לאשתו רק: וַיֹּאמֶר, לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי. כהתעקשות סתמית, זלזול במלך, והתנשאות.

בהמשך הפרק גם אחאב וגם איזבל השמיטו את הנימוק הדתי שנתן נבות, והזכירו רק את סירובו למכור למלך את כרמו. הפכו את ההתנגדות הדתית של נבות, למכור את נחלת אבותיו למלך, לסירוב קנטרני למלך.

אחאב לנבות: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּי	נבות לאחאב: חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ,
אחאב משחזר בדמיונו את התשובה:	לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָיי
אחאב לאיזבל, אמרתי לנבות: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו	טען שנבות אמר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי! לאיזבל היה הכי חשוב כסף ולכן אחאב דיבר איתה בהתחלה על הכסף.

העדיף שאיזבל תלכלך את ידיה:

אחאב + נבות מלכים א כ"א.	אחאב + איזבל
וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי,	התאים את דבריו להשקפת איזבל שהמלך כל יכול.
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ.. אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף.	שינה ל: תְּנָה לִּי כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף ..אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו.
חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ.	לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי. אחאב הסתיר את הנימוק הדתי.

איזבל, בת מלך צור, לא הבינה מדוע בעלה לא כפה רצונו על נבות, נתינו. התנהגות כזאת הייתה זרה בארצה, ובממלכת אביה.

איזבל לא הבינה את הבעיית אחאב של, שכן לפי מושגי המלוכה שהיו נהוגים בארץ מוצאה, מלכים יכלו לעשות לעמם כל מה שחפצו.

לעגה לבעלה: אַתָּה, עַתָּה, מצודת דוד: עתה תעשה מלוכה? אמרה בתמיהה.. כאלו אמרה, הן ראוי למלך להתגבר ולהתחכם שימולא רצונו, ולא להיות סר וזעף.

תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל? האם לעגה על שהשלים עם סירוב נבות? או שחמלה על בעלה ה"נאבך" ורצתה לעזור לו?

לפי תפיסתה, לעֲשֶׂות מְלוּכָה זה ליטול את כרם נבות בכוח.

קוּם אֱכָל לֶחֶם, (אולי רק לזה אתה מסוגל) וְיִטַב לִבֶּךָ, תשתה גם יין. רצה לומר, היה שמח, למה?

אסרטיבית: (כי) אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.

האם אחאב היה מניפולטיבי? או תמים? האם אחאב תמרן את איזבל להשיג לו את הכרם? רצה שהיא תעשה את העבודה המלוכלכת?

ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, איזבל היא האישה הראשונה שכתוב בתנך שכתוב שידעה קרוא וכתוב. אסתר חיה מאות שנים אחריה.

לא פחדה שהספרים יפלילו אותה: כי היא כתבה אותם בשם אחאב. וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; מצודת דוד: חתמה האגרת בחותם טבעתו של המלך.

איזבל קלטה שהעם לא אהב את מה שעשתה לנביאי ה'.

רצח אזרח היה מקומם עוד יותר את העם נגדה. כל ממשל זקוק למידה מינימלית של לגיטימיות בעיני העם, כדי להמשיך ולמשול.

למה בכלל, הייתה צריכה לביים משפט? למה לא יכלה לשלוח בשקט רוצח, ואח"כ להגיד לאחאב: מת נבות? כי היה מדובר בנחלת אבות!

גזל של נחלת אבות לא היה עובר בשקט בעם.

איזבל הכירה את כללי המשחק של החוק בישראל. אי אפשר פשוט לקחת כרם. היא לא יכלה להפקיע את השדה, ולהרוג את נבות בלי סיבה, אחרת העם עלול להתקומם, אבל קילל את אלוקים? זה השתיק את המתקוממים נגדה.

איזבל לא הכירה במגבלות המלך בישראל ע"פ התורה. לכן החליטה לביים משפט ולהאשים את נבות במרד, ולצורך כך נאלצה לביים משפט מזויף, עם עדי שקר.

איזבל רצתה משפט ראווה כמו ברוסיה. אבל להציג כאילו נבות נשפט על פי דין תורה: 1. טענה שנבות קילל את ה'. 2. דרשה שיעמידו 2 עדים. 3. נכסי הרוגי מלכות עוברים למלך.

וַתִּשְׁלַח סְפָרִים, מצודת ציון: אגרות, על שם שבהן יסופר דברים.

אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים, מצודת ציון: השרים, (נחמיה ה ז) ואריבה את החורים.

אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּושְׁבִים, אֶת (עם) נָבוֹת. מצודת דוד: במושב זקני העיר עם נבות. גרמה לאזרחים לבגוד בבן עירם, בשכנם, ואולי גם בקרוב משפחה.

ט וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹור: קִרְאוּ צוֹם, (כאילו נבות חטא, חטא חמור ואם לא ייענש, ייענש הקהל), הצום גרם לקהל להתעניין באירוע הקרב.

קִרְאוּ צוֹם, בימים ההם צמו רק ביום כיפור ובכל פעם שקרה משהו מסוכן. קראה לצום והעמידה פנים כאילו מעשה נבות מסכן את החברה שאחראית לו ולמעשה "הנפשע" שלו. מצודת דוד: על כי ביום הצום, הדרך הוא להתקבץ זקני העיר, לפשפש במעשה אנשי העיר.

בקשה דרמה וביימה טקס: וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. נבות האמין כי הוזמן כאחד השופטים. הסתירו ממנו כי הוא נאשם, ולא אמרו לו במה מאשימים אותו.

 י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַעַל. בלי עול, אנשי בלע = אנשי שקר,  מצודת דוד: כי כשרים לא יעידו שקר, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ (על נבות) לֵאמֹור, בֵּרַכְתָּ, הוא כנוי הקללה, את מי? אֱלֹוהִים וָמֶלֶךְ; להגדיל הקצף (עליו), לסקלו מהר.  וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת. 

איזבל דרשה, שיאשימו את נבות בפגיעה גם במלך וגם בה', כי אז רכושו (וכרמו) עוברים למלך, אם הייתה אומרת שקילל רק את המלך היו חושדים, אבל אם קילל גם את ה', הכעס עליו יהיה גדול ויהרגוהו מיד.

1. לא תענה ברעך עד שקר, 2. לא תרצח: איזבל הטילה על אנשי יזרעאל ועל עדי השקר להשיג בעזרת עדות שקר, את הכרם לנבות.

בציניות בקשה לקבל את הכרם בחינם ולהראות צודקת. לעומתה בנות צלופחד טענו שאביהן לא היה במחלוקת קורח, ולכן הקרקע עברה אליהן.

מאבקי כוח דתיים: איזבל ניסתה להעמיד פנים שהיא מחויבת למשפט העברי, אבל לא הבינה שהעם יקלוט את הזיוף וישנא אותה עוד יותר בשל המשפט המבוים.

משפט ראווה מבוים המתואר לפרטים ונותן לנו אפשרת לדעת איך התנהל משפט:  1. השופטים היו זקני העם. 2. היה צריך 2 עדים. 3. כשהנסיבות היו חמורות הכריזו על צום.

את כל המרכיבים הללו רקחה איזבל לתיאטרון האבסורד שלה.

אחאב לא היה מלך חלש, אלא רק מול אשתו. במיוחד בקרב האחרון שבו נהרג, נראה כגבור, כשביקש מנערו, לאחר שנפצע, שיתמוך בו כדי שהעם לא ידע שנפגע, ולא תפגע רוח העם בעת המלחמה, אבל לאיזבל אשתו נכנע בכל, ושמח להניח בידה לכבס את כביסה מלוכלכת.

אחאב ניהל מדיניות חוץ נבונה ויעילה, (מאק ח., ותאמר בליבה, חמד, 2014, 252), אך מול אשתו התקפל תמיד.

איזבל שלטה בו ועשתה מה שרצתה, בפרשת כרם נבות:

1. כתבה ספרים: וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ, מל"א כא 8,

 2. היא חתמה בשם המלך.

3. השתמשה בשם המלך כדי לבצע את מעשי התככים שלה.

גם הזקנים שבצעו את הוראות איזבל, דיווחו לה על התוצאות ולא למלך, משום שהיא הטילה עליהם את המשימה, ואולי לא רצו להכתים את שם המלך, ברצח חף מפשע..

יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּושְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם. 

הזקנים בגדו בחברם, ופעלו בניגוד לצדק ולמשפט, כדי לרצות את המלכה.

נראה שאיזבל הייתה חזקה והיו לה קשרים טובים. תומכי המלך והמלכה, היו עשירי ומיוחסי העיר יזרעאל, כי המלוכה שמרה על האינטרסים שלהם,  והם: יב קָרְאוּ, צוֹם; וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם. 

אך אפילו אנשי הבלייעל לא הצליחו לרדת לרמתה: י"ג וַיָּבֹאוּ 2 הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִייַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם. אַנְשֵׁי הַבְּלִייַּעַל ביצעו את המשימה, אך הם דיברו נֶגֶד הָעָם. דברו כשהם מסתכלים על העם, ולא העזו להסתכל בעיני נבות, למרות שישבו נֶגְדּו.

זה מעיד שגם הם סלדו מהמעשה הנבזי, ועשו זאת למרות רצונם. לֵאמֹור: העלילו עליו: בֵּרַךְ, רש"י: חילוף של קללה, נָבוֹת אֱלֹוהִים וָמֶלֶךְ;

וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, למה היה צריך להוציאו מחוץ לעיר, כדי להורגו?

כי האשימו רק את נבות, וכשאיזבל בקשה להרוג גם את בניו, כדי שאחאב יירש אותו, נאלצו לעשות זאת מחוץ לעיר, כדי שהעם לא יתקומם.

וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים. נבות, נמצא אשם במרד, והוצא להורג בסקילה, במסווה של חוק. "ויקו למשפט והנה משׂפח, לצדקה והנה צעקה" ישעיהו ה, ז.

וַיָּמֹת. ואין איש פוצה פה ומצפצף.

וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל אִיזֶבֶל, כולם שתפו פעולה להשאיר את אחאב נקי: הזקנים דיווחו לאיזבל ולא לאחאב, משום שגם הם בקשו להשאיר את המלך מחוץ לעיוות הדין שהם עיוותו.

העמדת פנים: כדי לשמור על האינטרסים של עצמם, העדיפו הזקנים להציג את המלך כטיפש שאינו יודע על המתרחש בממלכתו, מאשר כרשע הנותן יד לרצח וגזל נתיניו.

כנראה המטרה של כולם הייתה להציג את אחאב כתמים, שאינו יודע איך פתאום הגיע כרם לידיו, (סמט א עיונים בפרשת נבות, מגדים י תש"ן 55-75).

לֵאמֹור: סֻקַּל נָבוֹת, כאילו נסקל בתאונה, ולא הם סקלו אותו.

טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב, קוּם רֵשׁ, מצודת ציון: מלשון ירושה. רכוש המורד במלכות הועבר אל המלך.

 רש"י: יש מחכמים אומרים, הרוגי מלכות נכסיהם למלך. (סנהדרין מח ב).

יש אומרים, בן אחי אביו היה, ואותו ואת בניו הרג, וראוי ליורשו (סנהדרין מח ב). כלומר, איזבל רצחה את קרובי משפחתו של בעלה.

איזבל מוצגת כרוצחת ואשת דמים אכזרית שאין לה בעיה להרוג מאות אנשים, ביניהם גם את כוהני ה' וגם אנשים קרובים לאחאב.

איזבל: רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי נבות: חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַיי לָךְ. אך איזבל אמרה לאחאב: קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת. זה כבר לא: נַחֲלַת אֲבֹות, אלא כֶּרֶם.

אֲשֶׁר מֵאֵן, מצודת ציון: לא רצה, לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, צינית: לא נתן לך בכסף, עכשיו הוא מת, ואתה תקבל את הכרם בחינם.

 כִּי אֵין נָבוֹת חַי = מכבסת מילים. כִּי מֵת.  אולי קיבל התקף לב? או אירוע מוחי? לא אמרה שסקלו את נבות במצוותה.

טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; לא שאל: איך מת? וגם אם נבות מת, איך לפתע אני היורש?

האם ידע אחאב מה עשתה? אברבנאל: אין ספק שמיד הגידה לו מה היה בליבה לעשות: שכתבה ספרים בשם אחאב לזקנים".. לכן אמר אליהו: מָצָאתִני, וידעתי האמת, שהיא עשתה הדבר בעצתך ובדעתך.

מצודת דוד: הן מצאתי אותך חייב בדבר, כי ידעתי אשר נעשתה מדעתך.

אחאב שמח כשאיזבל הבטיחה לו את הכרם למרות שהבין שהיא לא תוכל להשיג אותו ביושר. לא ביקש הסבר או פרטים.

שתק! והאם אחאב ידע מה זוממת אשתו, כאשר הבטיחה לו את כרם נבות?

האם ידע אחאב מה עשתה? בתחילה היה פסיבי, שכב במיטתו צם וחש חסר אונים מול סרוב נבות למסור לו את הכרם, אך הוא שמח כשהבטיחה לו את הכרם למרות שהבין שלא תוכל להשיג אותו ביושר: ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דיבר אליו נבות…וישכב על מיטתו, ויסב את פניו ולא אכל לחם", כמו ילד שלקחו ממנו את הצעצוע שחמד.

כאשר הגתה איזבל את רעיון המשפט המבוים, גיבה אותה אחאב בשתיקתו. אחאב שתק גם כשהשתמשה בשמו ובחותמו.

אחאב נתן יד בשתיקה למשפט שקר. הסכים בשתיקה למעשי אשתו. אחאב העדיף להסב את פניו לקיר לאורך כל הפרק, ולא לראות את מעשי איזבל. לכאורה, לא עשה כלום, אך חטאו: שלא מנע את הגזל.

הכוח משחית: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת, אחאב ידע שנבות התנגד למסור לו את הכרם, נחלת אבותיו, ובכל זאת רק שמע על מותו, וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת לָרֶדֶת – גזל הכרם היא הירידה.

וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ. לא הצליח לקנות בכסף את הכרם  אך שמח לקבל את הכרם בחינם.

אחאב לא שאל כיצד השיגה את הכרם, ואיזבל לא דיווחה לו. הבין שהכרם לא הגיע אליו בדרך ישרה. ואולי ידע מלכתחילה שכך תנהג. אם כך ואם כך הייתה עליו אחראיות מנהלית.

שותף לפשע: הסכמת אחאב לרשת את הכרם, הפכה אותו לשותף לפשע בהשגת הכרם ע"י אשתו וממנה אליו. וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ, שתק מול רצח נבות וירד בשמחה לרשת את הכרם.

סיפח את נחלת אבותיו של נבות, אל רכושו כמובן מאליו.

פרשת כרם נבות מפורטת, כי היא מוכיחה את השפעת העבודה הזרה, על המוסר, ועל הערכיים המוסריים החיוביים הנובעים מעבודת ה', וקיום תורת ה'.

יז וַיְהִי, דְּבַר ה', אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.

מתי שלח ה' את אליהו אל אחאב? רק ברגע שזה ירד אל כרם נבות, כך אחאב לא יכל להכחיש את חטאו. יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ, וְגַם יָרָשְׁתָּ?

ה' ציווה לאליהו לשאול את אחאב: הֲרָצַחְתָּ, וְגַם, יָרָשְׁתָּ? אליהו תאשים אותו: רָצַחְתָּ! אתה אחראי.

כ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי? (כיורש הכרם) וַיֹּאמֶר (אליהו) מָצָאתִי! תפסת אותי על חם! אתה אויבי, וכי מצאת אותי חייב ואשם בדבר זה.

בתחילה אליהו ניסה לחנך את אחאב, להתקרב אליו, ולכן רץ לפני מרכבתו, עכשיו התייחס אליו כאל מקרה אבוד.

אליהו כבר פוטר, אך מתאים לו לסיים את החשבון עם מלכות אחאב לפני הסתלקותו. מזכיר גם את נתן הנביא שהוכיח את דוד לאחר פרשת בת שבע. הוכחת המלך ע"י נביא הייתה נהוגה במלכות יהודה וישראל.

הֲרָצַחְתָּ? אחאב רצה להעמיד פנים שלא ידע מה עוללה איזבל, כאומר, הלא איזבל עשתה זאת ולא אני? חשב לכחש בפני הנביא, כאילו לא נעשתה מדעתו.

אך ה' שלח את אליהו להגיד לאחאב: הֲרָצַחְתָּ, וְגַם, יָרָשְׁתָּ?

הֲרָצַחְתָּ, וְגַם יָרָשְׁתָּ? מצודת דוד: כי מדעתו עשתה איזבל, ולזה אמר לו, היתכן שרצחת את נבות כאויב, וגם ירשת אותו כקרוב אהוב?

אליהו מסר את דבר ה', ומנה גם את רעות אחאב: 1. אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, 2. וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל. 3. יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, מצודת דוד: מרוב השתדלותו בעבירות, חשבו כאילו מכר עצמו לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

נבואות זעם: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה'! בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה. כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ;

מדה כנגד מדה: 1. וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, (זכרים), מצודת דוד: וְעָצוּר = העושר הכנוס בבית, וְעָזוּב = מקנה הנעזב בשדה, למען יוסרו הכול… לבל יישאר שארית.  בְּיִשְׂרָאֵל. בפרסום רב.

2. כב וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט… יעשו לך מה שעשית לו, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה: אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל (בעבודת הבעל).

3. כג וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה', לֵאמֹור: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל, בְּחֵל מצודת ציון: היא חומה נמוכה. יִזְרְעֶאל. רש"י: בבקעת יזרעאל (בעמק יזרעאל).

כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם, אליהו חזה את גורלה המר של איזבל ואת גורל צאצאי אחאב.

אחאב קיבל 3 עונשים:

1. מוות נוראי: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים, אתה הרגת את כלבי השמירה של המלוכה, את נביאי ה', וכעונש הכלבים ילקו אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה. (18-19).

2. עונש לאיזבל: שסברה שמלך לא צריך להאזין לנביא, ולעשות ככל העולה על רוחו, כג וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה', לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל. בשרה יאכל ע"י כלבים.

3. עונש למשפחה: הנני מביא אליך רעה ובערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:

לא רק אחאב אלא כל צאצאיו ייכחדו: הַמֵּת בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם, לְאַחְאָב (שלא רק רצח אלא גם עבד עבודה זרה).

מוות בידי כלבים היה מוות מבזה, והעיד על סיום השושלת ועליית בית יהוא.

העונש המשולש מעיד על פשעם העקרי של אחאב ואיזבל: לא רק גזל ורצח, אלא השימוש הנפשע בחוקי התורה כדי לבצע ולהצדיק מעשים נפשעים.

רַק, לֹא הָיָה כְאַחְאָב, רש"י: הכתוב מעיד עליו, שלא היה במלכים כמותו, שירבעם וכל אשר אחריו, עבדו את העגלים מיראה, אם יעלה העם ירושלים, תשוב הממלכה לבית דוד, וזה (אחאב) הוסיף הבעל והאשרה להכעיס.

וַיַּתְעֵב מְאֹד, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל, אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רש"י: נמכר (נתמכר) לעבודה זרה.

 ראיתי בירושלמי (סנהדרין י ב) חיאל בית האלי שושבינו היה, ובכל יום שם דמיו ונתן לעבודת גלולים.

אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ. מצודת דוד: הסיבה שהרשיע אחאב מכולם.. בעבור אשר הסיתה אותו אשתו.

הכול בהסתת איזבל.

 וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט. (כז). רש"י:  יחף.

אליהו הוכיח את אחאב, וזה לקח לליבו את התוכחה. יתכן שללא השפעת אשתו, אף היה חוזר בתשובה מלאה.

כח וַיְהִי, דְּבַר ה', אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. הֲרָאִיתָ? מצודת דוד: האם נותן אתה לב לראות, אשר נכנע אחאב מלפני, ורצה לומר, לא מפחד העונש, כי אם מגדולת האדון ה'. כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו,

יתכן שה' סלח לאחאב שהצטער בעיקר על העונש, כדי להעביר מסר לאליהו, שה' הוא רחום וחנון, ואין לנהל את העולם במידת הדין.

רש"י: רעת ביתו לא אביא בימיו, אבל גזירת ילקו הכלבים את דמו, אי אפשר לבא בימי בנו, אלא עליו.

בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ.. תשובתו התקבלה חלקית, העונש נדחה לימי בנו, אבל אם בנו גם יחזור בתשובה, הגזירה תתבטל.

התכנון	ביצוע ועונש
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָאֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם	קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹתהִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל,

בהמשך מעמדה של איזבל נחלש, אולי כי אחאב הבין, שבגללה יאבד את השושלת. אך בתקופת מלכות בניה, גברה השפעת איזבל על הממשל והחלטותיו. והיא המשיכה לטפח את פולחן הבעל. השפעתה ניכרה בישראל משך כ- 35 שנה: אחאב 22, אחזיה 2, יהורם, (שהיה חולה ותקופה מסוימת נעדר כשיצא להתרפא ביזרעאל), 12 שנה.

השוואת מלכות ישראל לארצות השכנות באותה תקופה מראה שבישראל, בניגוד לעמים אחרים, הייתה הפרדת רשויות, והמלך לא יכל לכפות דעתו על השופטים צפרירה בן ברק.

אחאב זכה לאזכור במספר הפרקים הרב ביותר בספרי מלכים ודברי הימים מכל מלכי ישראל האחרים, פעל בעיקר בשומרון.

אחד המלכים השנואים בתנך, סמל לעוול ושחיתות שלטון, אך חז"ל אמרו שאחאב היה שקול, כלומר המצוות שלו היו שקולות לעברות שלו, וכן כתוב במסכת מגילה 3 מלכים שלטו בכיפה: אחאב, אחשוורוש ונבוכדנצר.

מכאן שחז"ל, גם 1000 שנה לאחר מותו זכרו את היקף שלטונו הרחב.

לפי מקורות אשורים ומואבים מתברר שאחאב היה מצביא גדול וניצח במלחמות וקרבות רבים. אחאב הצליח להרחיב את גבול ישראל ולנצח במלחמות וקרבות שונים. היכה את מלך ארם פעמים.

קרב קרקר בתחום סוריה, וירדן של היום, לא נזכר במקרא, אך אחאב העמיד לרשות הקואליציה שהוקמה להילחם נגד האיום האשורי של שלמנאסר שבא ממזרח, 2000 מרכבות, ו- 18% מכלל החילים וזו הפעם היחידה שאשור נוצחה.

מלחמותיו לא מפורטות בתנ"ך בשל השנאה אליו על שעזר לאיזבל להכניס את עבודת הבעל לישראל. בשל אופיו ומעמדו השלילי בעיני ה', ניצחונותיו כמעט ואינם מוזכרים בספר מלכים. (אלמקייס יאיר ראש מדרשת שומרון בכנס ארכיאולוגי במבוא דותן).

אך אחאב גם: 1. בנה את יריחו, מגידו וחצור, 2. הגדיל את הסחר, של ישראל עם שכנותיה, 3. הרחיב את תחום ישראל, 4. חיזק את השליטה במעברות הירדן, 5. ביצר את המדינה, 6. שיפר את אכיפת החוק, 7. הביא שגשוג לממלכה.

בתנ"ך מוזכר לעיתים קרובות כי היה: סַר וְזָעֵף (כ' 43 כא 4), וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט, (כא 27), וַיִּשְׁכַּב, עַל מִיטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו, וְלֹא אָכַל לָחֶם, (כא 4.  נבוך (20).

אך כשאחאב עלה לשלטון, הוא הגן על עיר הבירה שלו, מול ארם, והצליח להדוף אותם. בשנות שלטונו הרחיב את גבולות הממלכה, וכשנהרג, הוא נהרג בעת שנלחם מול אותה ארם, אבל בעבר הירדן המזרחית והצפונית, רחוק מאד מעיר הבירה שלו.