וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: בישר על מהפך בתוך 24 שעות: כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַייִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל.
מצודת דוד: כשמוע (אלישע) את דברי המלאך הממאן לשלוח בו יד, מפחד ה', והמלך הסכים על ידו, (חזר בתשובה ולכן) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר, בעוד 24 שעות. סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל.
בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. מצודת דוד: מקום שמוכרין התבואה. ירידת המחירים תסמן את הפסקת המצור והרעב. אלישע ניבא באוזני המלך וכל השומעים, כי הישועה קרובה, וכי עליהם להחזיק מעמד רק עוד 24 שעות.
זה נשמע הזוי. אך זו הייתה נבואה על הבטחה אלוקית, ומאזיניו האמינו לו.
ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ, מצודת ציון: שר וחשוב, אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ, מצודת דוד: אשר היה נשען על ידו בבואו אל הנביא.
השליש לא האמין לדברי אלישע, הגיב בחוסר אמון, ובציניות שאל אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים: הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, מצודת ציון: חלונות, האם ה' יוריד סולת או שעורה מהשמים? ואם ה' יוריד גשם, האם מיד האוכל יהיה בזול?
הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? מצודת דוד: אף אם עושה ה' ארובות בשמים, להשליך משם על הארץ סולת ושעורים, וכי אפשר שיהיה הדבר הזה, להיות כ"כ בזול?
וַיֹּאמֶר, (אלישע) הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, מצודת דוד: הזול ההוא. וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. מצודת דוד: כי תמות מיד. תראה, אבל – לא תיהנה.
ואכן השליש ראה את הנס אך לא זכה ליהנות ממנו, כי נרמס בידי אחיו הבוזזים (הרב ואלטר שי, מצב הרוח, ב אייר תשעג 228) ועל שלגלג על דבריו אמר לו נבואה זו.
השליש קיבל עונש כבד על כפירתו בנבואת הישועה האלוקית.
המלך לא הגיב לבשורת אלישע ולא לדברי הפקפוק של שלישו, אולי כי לא ידע במה להאמין, ואולי הוא בניגוד לשלישו, כן האמין לנבואת אלישע.
בשורה ע"י "מצורעים. הפטרת פרשת מצורע מספרת על 4 מצורעים בתקופת מלחמת ישראל עם ארם שיצרה רעב נורא בשומרון.
ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, רש"י: גיחזי ובניו (סוטה מז א). לפי המדרש, אלישע ריפא את כל המצורעים, ורק גיחזי ובניו לא נרפאו, כי פגעו בקידוש השם הגדול שחולל אלישע כשריפא את שר צבא ארם וסרב לקחת כל סוג של תשלום על זה. נעמן, שר צבא ארם, חולה הצרעת, טבל בירדן, ע"פ צו אלישע, ונרפא.
גיחזי חמד את כספו של נעמן.
בניגוד לצו של אלישע, ביקש גיחזי מנעמן מתנות, אלישע כעס עליו, כי כך הפחית את עוצמת קידוש ה' שעשה אלישע, ולכן העביר אליו את מחלת נעמן.
פֶּתַח הַשָּׁעַר; מצודת דוד: היו יושבים בפתח השער כדין המצורע כנאמר (ויקרא יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, מצורעים היו מוצאים מחוץ למחנה, כמו מרים אחות משה. מכיוון שהארמים צרו על העיר, המצורעים ישבו אמנם בפתח, מחוץ לעיר, אבל הצרים התרחקו מהחומה כדי שהחיצים מהעיר לא יפגעו בהם, ולכן לא ראו את היושבים בפתח. ד עַד מָתְנוּ? מצודת דוד: עד שנמות ברעב.
חיים ומוות: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד מָתְנוּ.
אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם,
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ;
וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה,
וְאִם יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ.
שמא וודאי – שמא עדיף, אם ישארו במקום, ימותו, אם יצאו אל הארמים אולי יחיו. ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף, (מלשון הרוח הנושפת) זו הרוח המגברת בערב.
וַיָּבֹאוּ, עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם, אִישׁ.
המצורעים העדיפו לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם כשהחשיך.
ו וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל; הִשְׁמִיעַ זה past perfecet, עבר שלפני העבר, במקום שיהיה: וישמיע, שזה עבר רגיל.
ה' השמיע את הקולות בערב, לפני בוא המצורעים. הארמים ברחו מיד אחרי שהחשיך, אחרת הלוחמים מעל החומה היו רואים שהארמים בורחים. המצורעים באו רק אחרי בריחת הארמים מהמחנה שבו ישנו.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו (הארמים): הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. נבהלו מהרעש ששמעו, ז וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, מצודת ציון: בערב כשהרוח מתגברת, כמו (ישעיהו ה יא) מאחרי בנשף.
בריחה מתוך פאניקה: וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, (בחושך לא ניתן לאסור סוס המשתולל בגלל רעש חזק הנשמע בסביבת) הַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר הִיא; לא לקחו אתם דבר. וַיָּנֻסוּ, אֶל נַפְשָׁם. בפניקה.
אחרי שהארמים ברחו, הגיעו המצורעים למחנה.
ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹורָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
חז"ל טענו שאלו היו גחזי ו- 3 בניו. מדוע גחזי? המצורעים היו חמדנים כגחזי:הרי גחזי כבר טמן קודם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים. ככתוב: וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו, וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו (כדי להטמינם כדי שאלישע לא ידע מה עשה) מלכים ב ה 23.
וגם עכשיו כתוב: וַיִּישְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ;
וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר, וַיִּישְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.
ויאכלו, וישתו, וישאו וילכו, ויטמינו.." (ח). רצף פעלים, המעיד על חמדנות, נחישות ורצון להתעשר.
הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף? אלישע דיבר עם גחזי על הזמן הלא מתאים שבו בחר לקחת את הכסף. ועכשיו הארבעה פחדו שהמלך יעניש אותם, על שעיכבו את הידיעה על האוכל, ומנעו מלהציל את אלו שיגוועו במשך הלילה.
ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן מצודת דוד: לא טוב (לא נכון). אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים? מצודת ציון: שותקים? מצודת דוד: כי היום יש בו מה לבשר טוב, ואנחנו שותקים מלבשר, וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר?
וּמְצָאָנוּ עָווֹן; רש"י: מתחייבין אנו למלכות. עָווֹן = עונש או חטא.
מצודת דוד: אם נמתין עד הבוקר, הלא זה יוודע למלך.
המצורעים ידעו שעם אור ראשון יבחינו בעיר שהארמים ברחו, ויאשימו אותם, שלא חזרו מיד לבשר, על מנוסת ארם.
אם וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר, אז נאשם בעיני המלך על מה שלא מהרנו לבוא ולבשר מיד. וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. בשורה טובה יש לבשר מהר.
אולי המלך יתגמל אותנו על הבשורה הטובה?
ואולי במשך הלילה המצורעים בזזו בתאוות בצע את המחנה הריק, אך לפני זריחת השמש, הם נזכרו בגוועים מרעב בשומרון, ומצפונם החל להציק להם.
עכשיו הייתה לגחזי הזדמנות לכפר על חמדנותו בעבר. ואולי לכן נרפאו מהצרעת, כי בפרק ח' גחזי מדבר עם המלך, ונראה שאינו חולה.
דווקא המצורעים התעלו, ולמרות שבשל הצרעת נאלצו לחיות מחוץ לחומה, הם הפסיקו לדאוג לעצמם, חשבו על הסבל של הרעבים בעיר, והחליטו לבשר למלך ולבני עמם על הנס.
בגלל כל הסיבות הללו, 4 המצורעים שלקחו שלל ממחנה ארם, החליטו לדווח למלך מיד על בריחת הארמים.
מדוע דווקא מצורעים בשרו על הישועה?
לפי הפשט, אנשי שומרון היו נצורים, אין יוצא ואין בא, רק המצורעים שישבו מחוץ לשער יכלו לצאת אל מחנה ארם ולראות מה קורה שם.
אך יכול להיות שה' שלח דווקא מצורעים, כדי להראות ששומרון לא ניצלה כי תושביה חזרו בתשובה, אלא כי אלישע הצדיק גזר וה' קיים, ה' קיים את הבטחת אלישע על ישועה וגם אלישע הכיר בכך, שכוחו בא לו משמים.
י וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹור: בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם: כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר, וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה. רש"י: כמו שהיו מלאים מתחלתם, לא הוציאו את מה שבתוכם.
יא וַיִּקְרָא, הַשֹּׁעֲרִים; מצודת דוד: שוער העיר קרא אל שומרי שערי בית המלך, ואמר להם הדברים האלה.
וַיַּגִּידוּ, בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה, והם הגידו הדבר לבית הפנימי, מקום מושב המלך.
יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: אַגִּידָה נָּא לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם: מצודת דוד: את הערמה והתחבולה אשר עשו.
רש"י: יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, תאבים לצאת אל השלל ואל המזון. וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה, לֵאמֹור, כִּי יֵצְאוּ (הנצורים) מִן הָעִיר, מצודת דוד: למצוא מה לאכול, כי לגודל הרעבון, לא ימתינו עד יחקרו על הדבר (אם זאת מלכודת), וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל הָעִיר נָבֹא.
המלך חשש מתחבולה ערמומית מצד ארם, נהג בזהירות וחשדנות, כראוי למי שאחראי על בני עמו, אך הוא לא הציע תוכנית פעולה אחרת.
נראה שהוא גם לא זכר את הבטחת אלישע לישועה קרובה, ולכן חשש כל כך. חשש זה מסביר את הציניות של שלישו, ואולי אחד מהם השפיע על השני.
יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִיקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, מצודת דוד: אף אם האויב ימית את הרוכבים, יהיו ככל המון ישראל הנשארים בעיר, כי כולנו עתידים למות ברעב. הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ, ואם לחוש במה שיוקדם להם המיתה, הלוא יהיו ככל המון ישראל רש"י: שבעיר הזאת בסכנת הרעב. ואם ימותו הנם ככל המון ישראל, רש"י: שנשארו בתוך העיר וימותו, אם (עדין) לא מתו ברעב.
וְנִשְׁלְחָה, וְנִרְאֶה. יד וַיִּקְחוּ, שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; מצודת דוד: לא רצו להכניס בסכנה כי אם שנים, ואולי בנתים מתו עוד סוסים.
המלך אימץ את התוכנית ההגיונית שהציע עבדו ושלח 2 סוסים לניסיון.
העבד והמצורעים, העדיפו לנסות, כי ניסוי נותן תקווה. האלטרנטיבה יותר גרועה, ולכן עדיף לבחור בתקווה.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם, מצודת דוד: בדרך לארצם, לֵאמֹור לְכוּ וּרְאוּ.
טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם, עַד הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם, מצודת דוד: להקל משאם, בעבור מהירת המנוסה, בְּחָפְזָם; רש"י: במהרם לנוס. (החיילים המצריים שברחו מסיני למצרים, זרקו את נעליהם).
וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, וַייַּגִּדוּ, לַמֶּלֶךְ, טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ, אֵת מַחֲנֵה אֲרָם;
וַיְהִי סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'. יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד, מצודת דוד: מינה אותו להיות שומר השער, אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ, רש"י: אתמול כשבא לבית אלישע. עַל הַשַּׁעַר, המלך רצה שהשליש יכוון ויווסת את התנועה מהעיר ולתוכה, ואולי גם יגבה מיסים מהשלל עבור המלך.
וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת, מצודת דוד: מרוב הדחק של העם ההולכים לשלול שלל, רמסוהו ברגליהם. השליח שהַמֶּלֶךְ שלח להרוג את אלישע, נמחץ ע"י הדלת, ושליש המלך שהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד, נמחץ מחוץ לשער מרגלי הבוזזים.
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹוקִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.
יח וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל.
השליש זכה לראות את נס ירידת המחירים, אך לא זכה להנות מהם, כפי שניבא אלישע. כ וַיְהִי לוֹ, כֵּן; מצודת דוד: וכאשר אמר הנביא, כן היה.
וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת. בַּשַּׁעַר, הוא פקפק בדברי אלישע שנגעו לשער הכסף, ומצא את מותו מחוץ לשַּׁעַר העיר.
שומרון התבשרה על ישועתה, ושליש המלך לא האמין שהאוכל יגיע, אולי לכן שלוחי הבשורה היו 4 אנשים משפל המדרגה, מתחתית הסולם החברתי: 4 מצורעים מנודים שהביאו את הבשורה על פתיחת שערי שומרון תוך 24 שעות, ועל האפשרות להצלת העיר מהרעב בעזרת האוכל שהיה במחנה ארם.
מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב, ע"א).
רחל המשוררת חלתה בשחפת, ואנשי כנרת החליטו, שהם עלולים להדבק ממנה, והיא נאלצה לגלות לתל אביב, שם התמודדה בבדידות עם מחלתה.
היא הייתה אמורה להזדהות עם המצורעים, שהורחקו כמוה אל מחוץ למחנה. אך היא טענה בשיר שאינה רוצה לקבל בשורה טובה מידי טמא.
השיר עסק בקשר שבין אמצעים ומטרה, ולדעת רחל, המטרה אינה מקדשת את האמצעים; ישנם אמצעים לא מקובלים, ויש להעדיף מוות מרעב על פני בשורת גאולה, אם היא באה מפי אדם לא מתאים.
מדוע לא רצתה רחל לשמוע את הבשורה מפי המצורעים?
אולי התמרמרה על כך שמצורעים מנודים, הביאו לחברה את בשורת הגאולה. נראה שרחל רצתה להעביר מסר אוניברסלי: "אך אני לא אובה בשורת גאולה עם מפי מצורע הא תבוא; הטהור יבשר וגאל הטהור…"
שיר זה של רחל נכתב, בשנת 1926 או 1927.
| יוֹם בְּשׂוֹרָה – רחל.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָאאֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;אַרְבָּעָה מְצֹורָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,אִם מִפִּי מְצֹורָע הִיא תָבוֹא.הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹול –אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹראוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל. | יוֹם בְּשׂוֹרָה – אלמונית באינטרנט.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הָנוֹרָא,אֶל חַדְרֵי לִבִּי הִתְגַּנֵּב;חִיכִּיתִי, יִיחַלְתִּי לְיוֹם הַבְּשׂוֹרָה,הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּךְ הַכְּאֵב.פָּשַׁט הָאוֹיֵב מִמַּעֲמְקֵי הַתֹּוהוּ,וְכֹה בּוֹדֵדָה הוֹתִירָנִי בַּמַּעֲרָכָה.אָז גַּם אִם מְצֹורָעִים לְהוֹשִׁיעַ יָבוֹאוּ,מַבְטִיחָה – אֲקַדְּמָם בִּבְרָכָה.בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר לֹא אֶטְרַח לְהַבְחִין,אֵין זֶה זְמַן לְהַבְחָנוֹת מִסּוּג זֶה!כָּל שְׁלוּחָיו שֶׁל מָקוֹם בְּעֵינַי רְאוּיִים,גַּם בְּיוֹם בְּשׂוֹרָה שֶׁכָּזֶה. |
חנן פורת כתב (תנך שבע"פ חמד 2014, 104), שאכן יש חשיבות למבשר. כאשר יואב הרג את אבשלום, בניגוד לרצון דוד המלך, יט וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק, אָמַר, אָרוּצָה נָּא, וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ: כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו. כ וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת. כא וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ. כב וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק, וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב, וִיהִי מָה, אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה, אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. כג וִיהִי מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ; וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי. כד וְדָוִד יוֹשֵׁב, בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים; וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר, אֶל הַחוֹמָה, וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ. כה וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה, וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ, וְקָרֵב. כו וַיַּרְא הַצֹּפֶה, אִישׁ אַחֵר רָץ, וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גַּם זֶה מְבַשֵּׂר. כז וַיֹּאמֶר, הַצֹּפֶה, אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן, כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא. כח וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ, וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו, אָרְצָה. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב, וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי, מָה. ל וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה; וַיִּסֹּב, וַיַּעֲמֹד. לא וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי, בָּא; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם, מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ. לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי, הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ, לְרָעָה.
אחימעץ אומנם רץ מהר והגיע ראשון, אך מכיוון שהיה אִישׁ טוֹב לא הוא בישר למלך על מות בנו, כי אם הכושי.
דעה אחרת: לצד שירה של רחל מופיע שיר שכתבה אלמונית, המביע דעה הפוכה.
גם המשורר חיים גורי, התנגד לדעתה, וכך כתב על שיר זה של רחל: אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי, הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו התייחסה לבשורת המצורעים.
ביולי 1946, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. למחרת פרסם 'הארץ' מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל.
השיר ביטא את ההתנגשות האכזרית בין המוסר למאבק באנגלים – בין הציווי 'לא תרצח' – ובין מאבק המחתרות בשלטון הבריטי שהיה כרוך בדם.
בעיתון הארץ (16/10/06) כתב חיים גורי: לימים ביקשתי מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים.
"רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה, פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. (במיל) משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן" (חיים גורי).
אמנם עדיף לבשר טוב, אך לפעמים חייבים לבשר בשורה רעה.
רצוי שבשורה טובה תבוא ע"י מבשר טוב, אך לפעמים נאלצים לשמוע בשורה טובה גם ממבשר אחר.
(מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה – דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע – מצורע (תשס"א 2001) כתבה המשוררת: המצב קשה מאוד, ויש לו פתרון. אלא שמביא הפתרון אינו מוצא חן בעיני ועל כן אני דוחה אותו. לא די במהות מצילה, אלא גם המראה חייב להיות לפי טעמי, אחרת אני מעדיפה למות ולא להיגאל. עם גישה הרסנית כזו די ברור למה לא הצליחה למצוא אף פעם בן זוג. (הקורא מוזמן להמשיך את ההשוואה ליחסו של השמאל לשלום המובא על ידי הימין. (נכתב כנראה ע"י אלתרמן).
