"השונמית" = נקראה כך כי גרה בשונם שבעמק יזרעאל. (מלכים ב' ד')
ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה, השונמית, בעלה ובנה חסרי שם. גְדוֹלָה, למה נקראה השונמית "אישה גדולה"? בעלי כח כלכלי, בעלי מעמד חברתי נקראו בתנ"ך "גדולים" (כנבל הכרמלי, ונעמן שר צבא ארם).
בדרך כלל המושג "גדול" קשור לעושר, רכוש או כסף, אבל אישה, רכושה שייך לבעלה. הבעל היה אדם פסיבי, אך השונמית ניהלה את הבית במרץ והיטיבה מבעלה להכיר בקדושת איש האלוקים ולקרבו לביתם, היא הייתה אישה חשובה, עצמאית, אמידה, יוזמת, נחושה ופעילה, ולכן כונתה "גדולה".
1. ר' יוסי בר חנינא (ברכות יב): "מכאן שהאישה מכרת באורחין יותר מן האיש" שהכירה באלישע לפני בעלה.
2. אולי על שום גדולתה במעשים טובים ובחכמה.
הזוהר: 3. גדולתה של השונמית שלמרות היותה אישה, היא יזמה והיא אירחה את אלישע בכבוד גדול".
מדרש "אשת חיל": הפסוק ב"אשת חיל" "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" מיוחס לשונמית, מכיוון שאירחה את אלישע הנביא, ו"קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה", על שהתקימו דברי הנביא וזכתה לבן.
השונמית נכללת בין 23 נשים ישרות וצדיקות שהיו בישראל. רש"י: השונמית, הייתה אחותה של אבישג השונמית (סוכנת דוד המלך).
הבעל היה כנראה מבוגר הרבה יותר ממנה, כי כתוב "ואישה זקן".
"ויעבור אלישע"אלישע" = ה' יושיע. אל שונם, ותחזק בו לאכול לחם.
ותחזק בו: הביטוי "ותחזק" מעיד על נחישותה לארח את האיש הקדוש בביתה באופן קבוע. השונמית העריצה את הנביא, ראתה בו קדוש והצליחה לשכנע, בפיה, "החזיקה" בשיכנוע, את "איש האלוקים", לסעוד בביתה.
"וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם" ומאז מדי עוברו בשונם היה אלישע סר לביתה לאכול בביתה. לא ראתה בו בעל נס, אלא בעל סמכות אלוקית.
הצליחה להפוך את ביתה לאכסניה הקבועה של האיש הקדוש בשונם.
ברכות: "ומפני שהחזיקה באלישע לאכול לחם, זכתה שהחיה אלישע את בנה".
נס לידה ונס החייאה, השונמית זכתה לשני ניסים גדולים אך היא ידעה שאלישע הוא איש אלוקים עוד לפני שעשה למענה משהו.
ניכר שלא הייתה זקוקה לנס כדי להכיר בכך שאלישע איש אלוקים קדוש.
ואיך ידעה שאלישע אדם קדוש? הרי עדין לא ראתה ניסים שעשה?
רב ושמואל:
1 אומר : "שלא ראתה זבוב, על שולחנו". (רש"י),
1. אומר "שלא הביט בה מימיו", (ברכות י ב).
השונמית ידעה להתבונן במעשי הבריות וללמוד ממעשיהם על תכונותיהם, לקרב אליה את הצדיקים ולהתרחק מחסרי אמונה (כמו גחזי נערו של אלישע). ולא ראתה אצל אלישע כל פגם רוחני.
ט וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: מצודת ציון: אישה = בעלה, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. בכל עת בואו פה. מצודת דוד: מכירה אני בו שהוא איש קדוש, ואין מהראוי לשבת אתנו יחד, (אלא מעלינו, בעליה).
השונמית לא בקשה דבר מאלישע ורק העניקה לו מכל טוב ביתה.
כאשר ראתה שהנביא מבקר לעיתים קרובות בעיר מגוריה, אמרה לבעלה: "נעשה נא עלית קיר, מצודת דוד: עליה קטנה בנויה בקיר אבנים, בנין מעולה.
עלית הקיר: עלית הגג נועדה להפריד בין איש האלוקים הקדוש, המתארח בעליה, מבני הזוג שהתגוררו למטה. העליה הבדילה בין עולם החולין, ועולם הקודש שמעליו, שהיה קרוב יותר לקב"ה שבשמים.
קטנה, למה אמרה עלית קיר "קטנה"? אולי חששה שבעלה ירתע מהכנסת אורחים מופרזת. י וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה מצודת דוד: להתבודד בחדרו.
חז"ל המשילו את העליה שבנתה לנביא, לעליה רוחנית, מעין מקדש מעט: שולחן = שולחן הפנים, כסא = כס ה', מנורה = מנורת המקדש, מיטה = מזבח.
השונמית ובעלה: בניגוד לאברהם ושרה ששתפו פעולה בהכנסת האורחים, הבעל לא הגיב לבקשת הבניה שלה, גם לא על בשורת הבן ולא על לידתו.
נראה שרצונה היה הקובע בביתם. אך ניתן להסיק משתיקתו כי הסכים לתוכניתה. לשנומית הייתה יכולת בצועית וכלכלית לבצע את תוכניותיה, אך הבעל לא יצר קשר עם האורח החשוב.
| מטה ושולחן וכסא ומנורה, אמרת,ואני אמרתי: אלישע.מטה ושולחן וכסא ומנורה אמרת, כל כך נחוץ ומדויק אמרתי,וכמה כל השאר מיותר. | מטה ושולחן וכסא ומנורה, איך לפתע דמי אזל, והייתי לבנה כמו החדר, כמו הדמעות,מטה ושולחן וכסא ומנורה, נגעו בי כעצם לטוהר, נגעו במיתר | הכחול ביותר. אתה לא אמרת דבר אלישע, ולא גהרת עלי. מטה ושולחן וכסא ומנורה,וכמה כל השאר מיותר.אשה גדולה מאתאסתר אטינגר. |
יא וַיְהִי הַיּוֹם, "ויהי היום" יום טוב של ראש השנה היה, וה' דן את העולם. מצודת דוד: בא היום אשר בא שמה, אחרי עשותה את העליה.
וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה, וניתן לתאר איך סקר את החדר המרוהט והנוח, שהכינה לו, וליבו התמלא בהכרת תודה כלפי הנדיבה שדאגה לו כ"כ. יב וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו.
יוזמת אלישע: התרשם מאד מהיחס הנפשי שגלתה השונמית כלפיו, וביקש לגמול לה על הכנסת האורחים. יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" (אֵלֵינוּ, מתברר שהארוח כלל גם את נערו).
מצודת דוד: את מטרחת עצמך הטרחה הזאת בעבורינו, מהו הגמול לעשות לך? האם יש לך דבר מה לדבר בעבורך אל המלך? מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? רש"י: מה את צריכה שנעשה לך, שבשבילנו עסקת כל זה? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ? (בסוף הפרשה היא בעצמה פנתה למלך יהורם) או למלך מלכי המלכים?
אלישע שאל: "היש לך דבר אֶל שַׂר הַצָּבָא? ותאמר: בתוך עמי אני יושבת, 1. כללה את עצמה בתוך הצבור וממנה למדו ש"אל יוציא עצמו אדם מן הצבור".
רש"י: 2. בתוך קרובי, אין אדם מזיקני, איני צריכה למלך ולא לשר הצבא. מצודת דוד: 3. אני יושבת בתוך בני משפחתי, ואין מי מהם עושה רעה עמדי, לשאצטרך לקבול ולהתרעם על מי. בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.
למה סרבה? 1. אולי האישה הייתה למודת ניסיון ואכזבות מאחרים,
2. אולי הייתה בעלת בטחון עצמי, והאמינה שתוכל להסתדר בעצמה.
3. אולי הייתה בעלת קשרים מסועפים ככתוב, "בתוך עמי אנכי ישבת".
עקרות: השונמית הייתה עקרה. ומי שאין לו בנים חשוב כמת, נדרים סד ב,
אך היא השלימה עם עקרותה והריקנות בביתה, ומילאה ביתה במעשים טובים ובעזרה לזולת. לגנותה יאמר שלא התפללה לבן ולא בקשה מה' ילד.
כשהנביא שאל לרצונה, היא לא הזכירה חסרון ילד. לא דיברה על מצוקתה עם אף אחד, גם לא עם הנביא, ולא סיפרה שאין לה ילד.
למה לא התלוננה על עקרותה? 1. אולי חסה על כבוד בעלה הזקן,
2 אולי חששה שאם תספר, יחשוב אלישע שארחה אותו מתוך תקווה לגמול. 3. אולי לא ראתה עצמה ראויה שאלישע לחולל נס עבורה.
למה לא התפללה לבן, ולא בקשה בן? אולי עברה הפלות או לידות קשות, ועכשיו התפכחה מחלומותיה, וידעה למלא את החסר, בהכנסת אורחים, וכיבוד קדושים.
1. לא רצתה לקבל תמורה על חסדה, אולי חשבה שאם מקבלים גמול, אין המעשה נחשב כנתינת חסד.
2. "ואישה זקן", למדה להשלים עם העובדה: ש"אִישָׁהּ זָקֵן", ואולי הייתה בטוחה שלכן בלתי אפשרי, שיהיה להם ילד. 3. פחדה מאכזבה נוספת.
4. חשה שחייה מלאים בעשיית טוב, הסתפקה במה שיש לה, לא בקשה יותר ולא רצתה להבליט את עצמה אפילו לטובה.
"שעשני כרצונו: השונמית השלימה עם עקרותה, ועד לגילויו של גחזי, היא לא חפשה פתרון לבעייתה, וגם ביתה לא נראה חסר, עובדה שאלישע לא ידע על עקרותה, אבל גחזי לא הבין שאישה יכולה להשלים עם גורלה ולמלא את חייה בחסד וכיבוד תלמידי חכמים.
אלישע לא הרגיש נוח עם העובדה שהשונמית לא בקשה ממנו דבר, והוא נשאר כבעל חוב, שלא פרע חובו.
למרות שאלישע התאכסן בבית השונמית, ובניגוד למבשרים אחרים, ובניגוד לגחזי, אלישע לא ידע את מה שהיה ברור לנערו: "שהאישה עקרה".
גחזי ראה באלישע קוסם היודע לחולל נפלאות, והוא ניצל את עקרות האישה כדי להעמיד בפני אלישע אתגר, לעשות, את מה שהוא עצמו לא האמין שאפשר לעשות: לחולל נס לידה עבור המארחת. אך אלישע נענה לאתגר.
כתוב בגמרא: אמר ר' יונה: אלישע קדוש ואין תלמידו קדוש. (סנהדרין נ"ב ב). אלישע לא היה מודע לכך שבכל פעם שהוא ניסה להעזר בגחזי, הוא נכשל, אבל השונמית הייתה מודעת לכך, והתעקשה, מאוחר יותר, שאלישע בעצמו יושיע את בנה, (ע"פ סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 73).
יד וַיֹּאמֶר: רש"י: לגחזי. וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ? מצודת דוד: אחר שהלכה מפניו, שאל לגיחזי ומהו אם כן הגמול שאעשה לה?
וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אבל בן אין לה, ואישה זקן !מצודת דוד: באמת יש מקום לעשות לה גמול, כי אין לה בן, ואישה זקן, ובדרך הטבע לא תלד עוד, ואם תלד על ידך בן, יחשב לגמול רב.
בשורות לעקרות: מלאכים בשרו לשרה על הולדת יצחק,
ומלאך בישר לאשת מנוח על הולדת שמשון.
המבשר: בדרך כלל המבשר על הולדת ילד לעקרה, הוא מלאך, אצל השונמית, המבשר לא מלאך אלא: "איש אלוקים קדוש", שהשונמית עשתה כל מאמץ להתקרב לקדושתו: לארח ולהאכיל אותו.
אלישע רצה לגמול לה על חרדת הקודש שלה כלפיו, ע"י עשית מעשה הנובע מכך שהוא "איש אלוקים קדוש".
כשנודע לאלישע על עקרות המארחת, הוא קרא לה לשוב.
טו וַיֹּאמֶר: קְרָא לָהּ; וַיִּקְרָא לָהּ "ותעמוד בפתח", למה עמדה בפתח למה חששה להתקרב אליו?: 1. אולי בגלל צניעותה,
2. לא הייתה אישה שהעזה להביט בפני אלישע, מחשש שתמות" (פדר"א).
3. אולי חשה כלפיו יראת הכבוד בגלל גדולתו.
מצודת דוד: ואף כי בתחלה לא דבר עמה פה אל פה, אבל אחר שראה צניעותה שעמדה בפתח, חזר לדבר עמה.
טז וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, מצודת דוד: ככלות תשעה חדשים, שהם ימי הריון. אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן! תשעשעי עצמך עם בנך לחבקו.
רש"י: כמו שאת קיימת היום ולשלום, כך תהי קיימת למועד הזה, וחובקת בן.
הנביא הבטיח לה: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", אך הוא לא הזכיר את שם ה', ולא הבטיח בשם ה', אלא הוא זה שהבטיח לה בן.
את חובקת בן: זו הבטחה מפוקפקת. זו אינה הבטחה שיהיה לה בן שיחיה לאורך כל חייה, אלא רק לזמן קצר: "חובקת".
רש"י: אל תאמר חובקת בן, מה לי חבוקו אם סופי לקוברו. אל תיתן לי אלא בן של קימא", אל תראני דבר שיפסוק, (שלא יאריך ימים) יש בידך לבקש רחמים וינתן לי בן. וזה שאמרה לו כשמת, הלא אמרתי לא תשלה אותי.
יתכן שהשונמית השתוקקה לבן, אך היא הייתה מציאותית ובשל בעלה הזקן, היא חששה מהבטחות שווא, מתקוות שוא, מאכזבה: וַתֹּאמֶר: "אל אדוני, אל תכזב בשפחתך." אל תיתן הבטחות מאכזבות.
צדיק גוזר וה' מקים, אבל כדי שההבטחה תהיה ברת קימא, יש להעזר בה'.
מצודת דוד: אל תאמר (תבטיח) דבר הנפסק (שלא בטוח שיתקיים), לשמח לב שפחתך. כי אמר חובקת בן, המורה לשעשוע מה, ולא הבטיחה שיתקיים, לזה אמרה אל תשמחני בדבר שאינו מתקיים.
לא ראתה את עצמה זכאית לנס: אולי פקפקה בזכאותה לקבל נס כזה, ואלישע לא ניסה להפיג חששותיה, והתעקש לחולל את הנס, (סימון א ספורי נביאים, 296).
חשש מאכזבה: אך כשאלישע הבטיח לה בן, היא התמלאה באמונה גדולה.
יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע!
הולדת הבן: הנס התגשם, הבן נולד, גדל, והפך לנער, ונראה שניתן לה, בזכות מעשיה הטובים וזכויותיה.
2 מכניסי אורחים, וגומלי חסדים זוכים לבן.
| שרה, (בראשית יח 1-21). | השונמית, (מל"ב ד 8-17). |
| אירוח עם כל הלב, "וסעדו לבכם".המארח הזמין את האורח לביתו.המארחים הם בני זוג חשוכי ילדים וזקנים "ואדוני זקן".האורח הבטיח, הבטחה בלתי אפשרית – בן תוך שנה, "אשוב אליך כעת חיה".שרה הגיבה בצחוק. "ותצחק שרה בקרבה".ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דבר אתו ה'. | אירוח מכל הלב, ותחזק בו לאכול לחםהמארח הזמין את האורח לביתו.המארחים הם בני זוג חשוכי ילדים וזקנים, "ואישה זקן".האורח הבטיח, הבטחה בלתי אפשרית – בן תוך שנה, "למועד הזה כעת חיה".השונמית לא האמינה להבטחה: "אל תכזב בשפחתך"."ותהר האישה ותלד בן למועד הזה כעת חיה, אשר דיבר אליה אלישע". |
2 מאמינים שזכו לבן".
| "הבטחה לאברהם" | "הבטחה לשונמית" |
| אורח עובר ליד הבית והמארח מזמין אותו ללחם"כי על כן עברתם"המארחים זקנים "ואדוני זקן" וחשוכי ילדיםהאורח מבטיח בן בעוד שנה. למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בןהאישה מפקפקת לשמע ההבטחה.4 פעמים בתנ"ך "כעת חיה" פעמים אצל שרה."ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דיבר אותו ה'". | אורח עובר ליד הבית והמארחת מזמינה אותו ללחם"עובר עלינו תמיד"המארחים זקנים "ואישה זקן" וחשוכי ילדיםהאורח מבטיח בן בעוד שנה "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן".האישה מפקפקת לשמע ההבטחה4 פעמים בתנ"ך "כעת חיה" פעמים אצל השומנית.ותהר האישה ותלד בן למועד אשר דיבר אליה אלישע". |
השונמית ואברהם: 1. כשאברהם ושרה שמעו את בשורת ההיריון הם צחקו וגם השונמית אמרה: "אל תכזב בשפחתך". שלושתם לא האמינו לבשורה הטובה. שרה פקפקה בבשורת הבן, וננזפה: "היפלא מה' דבר"? והשונמית פקפקה בבשורת הבן: "אל תשלה", אך היא לא ננזפה, כי היא פקפקה בהבטחתו של בשר ודם, ולא האמינה שהיא אפשרית ללא עזרת ה'.
2. שרה אמרה: "ואדוני זקן" ופה כתוב: "ואישהזקן".
שרה והשונמית: 3. הנביא הבטיח לה: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן". הביטויים "למועד הזה, וכעת חיה" מופיעים 4 פעמים בתנ"ך.
פעמים אצל שרה, ופעמים אצל השונמית.
4. שרה עזרה לאברהם לארח את המלאכים, ואילו השונמית אירחה את אלישע, בכל פעם שהוא הגיע לשונם.
אבל אצל יצחק, ההורים שמחו בלידתו ועשו משתה גדול, ופה לא צויינה כל חגיגה, ובניגוד לנשים עקרות אחרות שנפקדו, לא מצוין שהורי הנולד עשו משתה, לא הודו לה', לא קראו קריאות שמחה, או הביעו התרגשות, או שיתפו מכרים בשמחה, או ציינו בדרך חגיגית כלשהי את לידת הבן הניסית.
נראה שהסתגלו לחיי עקרות, ולא ידעו איך לשמוח בבן הנולד, וגם לא ידעו איך לגדלו ולחנכו כיאה לילד שנולד בזכות נס שחולל הנביא.
יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; "ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים": למה יצא אל הקוצרים? הרי לא יכל עדין לעזור בעבודה, אך הוא במקום ללמוד תורה, הלך לראות במעשי הקוצרים. לא מורגש טיפוח או השקעה בחינוכו מצד הוריו, ואמו הרגישה בחסרונו רק משמת, (סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 87-86).
יט וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; רש"י: הנני חולה בראשי, (כאב ראש).
הבן חולה: יש דעה שהבשורה על הולדת הבן ניתנה רק לשונמית, ולכן היה בנה מוחבא מאחורי סינר אמו, וברגע שיצא אל הקוצרים עם אביו, לא יכל לעמוד בפני העולם שמחוץ לבית. כאב לו הראש והוא צעק: "ראשי, ראשי".
וַיֹּאמֶר, אֶל הַנַּעַר, רש"י: ויאמר אביו אל אחד מן הנערים: שָׂאֵהוּ, אֶל אִמּוֹ.
האב והבן: האב גילה אוזלת יד, וחוסר אונים, הסתפק בשליחת הילד החולה אל אמו, ולא ניסה לברר אח"כ מה שלומו.
כ וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ, אֶל אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת
אירוניה: הנביא הבטיח לה "את חובקת בן". היא אמנם חבקה בן, אך הבן המחובק בין זרועותיה, גסס ומת.
ספור מות הילד, מעביר מסר: שנס ניתן לביטול.
"וישכב על ברכיה עד הצהרים וימת". אמונת אם: השונמית יכלה לאבד את אמונתה בנביא שהבטיח לה בן ובאלוקיו, אבל היא לא איבדה את אמונתה.
האישה השלימה עם העקרות, לא השלימה עם השכול: רק משמת הילד הבינה עד כמה האימהות חשובה לה. פתאום קלטה מה גדול הנס שקרה לה כשהילד נולד. המוות החליף את שתיקתה שליוותה את הלידה, בנחישות. רק עם מותו, חשה כמה הוא חסר לה, (סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 90).
השונמית לא ביקשה ילד, וכשהובטח לה בן, אמרה: "אל תשלה אותי", אל תיתן לי מתנה ואח"כ תיקח אותה ממני, אך משקבלה את בנה, לא הייתה מוכנה לוותר עליו, וכשמת נאבקה בגבורה ובנחישות כדי להחזיר אותו.
לבה של שרה נדם כשהשטן, ספר לה על העקדה, אך השונמית התמלאה באמונה, נחישות ואומץ והחליטה להלחם על הבן המת. היא לא השלימה עם הגזירה, ובנחרצות, יצאה להילחם בגזירת הקב"ה, יצאה למאבק על חייו ונלחמה בגבורה גדולה על הצלתו.
יש לשבח את השונמית, על שהבינה מיד כי בנה לא מת במקרה, אלא בצו ה'.
בעלת אמונה: היא לא צעקה, לא זעקה לעזרה, לא בכתה, לא נתנה לצער ולאבל להכריע אותה. בלי לבקש עזרה, בלי לשתף בצרה אף לא את אבי הילד, היא יצאה לבדה לבקש מרפא לבנה.
היא ידעה מה לעשות ולמי לפנות בלי שאף אחד ייעץ לה או יעמוד לצידה.
השונמית נמנעה מכל ביטוי של צער וכאב, כדי לא להודות במות הילד. כל מעשיה היו מכוונים להביא את הנביא לביתה, מתוך בטחון שרק הוא יצליח להחזיר את המת לחיים א. סימון. כא
מדוע לא סיפרה לאיש מה קרה, לפני שהגיעה לאלישע?
1. ביקשה להסתיר מבעלה וכל אנשי הבית את מות הילד, כדי שלא ימהרו לקבור את המת, כי הם וודאי לא היו מאמינים שנייתן להחיות את הילד.
רלב"ג: 2. אין ראוי שיפתח אדם פיו לרע, הלא תראה מהשונמית שאמרה לאישה "שלום", כששאל לה על מה היא הולכת, וכזה אמרה לגחזי. אלשיך: וגם לנביא לא אמרה: "מת הילד". ניצחו אראלים את מצוקים. (כתובות קד, א).
בכל הזמן שהילד שכב מת, היא לא הוציאה מפיה את המלה "מת", כי בליבה הוא לא מת. גם כשדיברה אל הנביא אמרה רק: השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי: "לא תשלה אותי". 3. פחדה לבזבז זמן על הסברים.
פעולותיה נמרצות גם כאם שכולה: 1. ותעל, ותשכיבהו על מטת איש האלוקים, 2. ותסגור בעדו, ותצא". הכניסה את גופת בנה לתחום השפעתו של איש האלוקים: עלית הגג בה הוא גר, והמטה עליה הוא ישן.
השונמית השכיבה את בנה המת במיטת הנביא, ובכך התוותה את הדרך להחייתו: במיטת הנביא וע"י הנביא. (סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 73).
כך בטאה את אמונתה בכך, שהנביא שהבטיח לה בן, ורק הוא יכול להחיות את בנה, והיא מיהרה אליו כדי להזכיר לו את הבטחתו.
כב וַתִּקְרָא, אֶל אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; הסתפקה במינימום ההכרחי. "ותקרא אל אישה ותאמר:
ארוצה עד איש האלוקים ואשובה. רצף הפעלים מעיד על דחיפות ובהילות. היא לא יכלה לצאת בלי להודיע לבעלה, ולא יכולה לצאת לדרך בלי ליווי.
כאשר האיש ראה את אשתו יוצאת לדרך, התפלא על לכתה לאיש ה', ושאל: כג "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת"?
מצודת דוד: כי בראש חדש ושבת היתה רגילה לקבל פניו.
משאלת בעלה: "מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש לא שבת"? אנחנו למדים שהיא הייתה רגילה ללכת ללמוד תורה מהנביא כל ראש חודש או שבת (ימים בהם לא עובדים) כדי לשמוע תורה מפיו.
בשאלת הבעל נשמעת תמיהה על צדקנותה המופלגת.
מה האיש לא שאל את אשתו? הוא לא שאל אותה לשלום בנו החולה שהוא שלח אליה. ותאמר שלום – רצה לומר, אין דבר רע שאלך בעבורו אל הנביא, ולא רצתה לגלות הדבר לבעלה, כי חשבה מוטב שיעשה הנס בצנעה.
יחסי השונמית ובעלה: וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם! השונמית ענתה רק במלה אחת, "שלום" ולא ענתה למה ששאל אותה, מדוע את הולכת אליו דווקא היום?
היא לא הסבירה לבעלה את סיבת הליכתה הפתאומית אל אלישע. אולי חששה לאבד זמן בהסברים. כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, מצודת דוד: קשרה האוכף.
דעת מקרא: האישה הגדולה והעשירה חבשה בעצמה את האוכף לגב האתון, לא חיכתה, שהנער יחבוש את האתון למענה, בגלל דאגתה לבנה.
גורם הזמן: היא הבינה את גורם הזמן. ובכך שחבשה בעצמה את החמור חסכה זמן.
גם אברהם, למרות שהיו עמו נערים, חבש בעצמו את החמור לפני העקידה.
וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; רש"י: מהר. אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב, רש"י: אל תעכב על ידי את הרכיבה. מצודת דוד: נהג האתון ולך אתה, ואל תתעכב בעבורי, שארכב אני בה, כי אם כאשר אומר לך עמוד, אז תעמוד. כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ.
כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז, כי לא ידע את שמה.
אלישע והשונמית: כאשר ראה אלישע את השונמית מרחוק, גם הוא הבין שקיימת סיבה חריגה לבואה, ביום שהוא לא שבת ולא ראש חודש, ושלח את גחזי לקראתה, לשאול לשלומה, לשלום בעלה ולשלום בנה.
כו עַתָּה, רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? השאלה לשלום הילד בסוף מראה שלא הייתה לו ידיעה נבואית על מה שקרה לה, ומדוע באה אליו, היא רכבה בנחישות אל אלישע. אבל מי שהבטיח לה בן, לא ידע כלל על מותו, אבל חש שדבר מה רע, קרה לה או למשפחתה.
וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם! מצודת דוד: אחר ששאלה, אמרה לו: הכל שלום, ולא רצתה לגלות גם אליו.
בעלת נחישות וכח רצון: היא סרבה לדבר עם גחזי על האסון שקרה לה, סרבה לבזבז זמן בשיחה עם מי שאינו יכול לעזור לה, ומיהרה אל מי שהבטיח לה בן, והיא האמינה שהוא כן יכול לעזור. כז וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים, אֶל הָהָר.
התקרבה אל אלישע "ותחזק ברגליו". זו שעמדה בצניעות בפתח, והחזיקה בו (רק בדבור) לאכול לחם, ועכשיו כאשר בנה מת "ותחזק ברגליו".
זו שלא היה חסר לה דבר, הרגישה מאד בחסרון הבן שניתן לה ומת.
וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, ירושלמי סנהדרין: "ויגש גחזי להדפה". "להדפה" = הוד שביופיה" ניסה להדפה, בהוד שביופיה, בחזה",
ויגש גחזי להדפה, 3 מלכים ו 4 הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא.. בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי. (סנהדרין צ א),
ויגש גחזי להדפה, מצודת דוד: בעבור כבוד הנביא, שלא תחזיק ברגליו.
התנהגות חריגה: כחנה שנדרה נדר חריג, כך השונמית שהקפידה על צניעות אחזה לפתע ברגליו, וכפי שחנה התפללה בדרך חריגה על בן, כך גם התנהגות השונמית הייתה חריגה עד שגחזי שהיה בן בית אצלה, חש חובה להדוף אותה.
אולי חשש מכך, שהוא זה שאתגר את הנביא להבטיח לה בן, ועכשיו הוא יואשם, בכך שהתאכזבה ממות הבן, ולכן גחזי בקש להרחיק אותה.
וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹוקִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ,
מצודת דוד: תן לה רפיון ואל תהדפנה, כי עושה כזאת בעבור מרירות נפשה, ולא ידעתי מה היא, כי ה' העלים ממני בעת נהיתה, וגם עתה לא הגיד לי.
אמפטיה: אלישע הבין שהתנהגות קיצונית משקפת מצב חרום קיצוני, ואמר לנערו: "הנח לה", כי נפשה מרה לה". הוא חש אמפטיה אל מי שאירחה אותו בכבוד, היה רגיש למצב רוחה החריג והבין שזו הסיבה למעשה החריג שלה.
גמילת חסד: בדרך כלל אלישע שמר מרחק מהשונמית, ומטעמי צניעות, "דיבר" איתה רק באמצעות נערו, ולא קרא בשמה, אך עכשיו אמר לגחזי: "הנח לה". אולי הרגיש שה' התרחק ממנו, ובאמצעות גמילת חסד לאישה הנואשת ביקש לשוב ולהתקרב אל ה'. וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי, אירונית: מתי הזכיר אלישע בפעם הראשונה את שם ה'? רק כשנעלם ממנו דבר ה'. דווקא כשה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, אז הזכיר איש האלוקים שם שמים לראשונה.
"וה' העלים ממני ולא הגיד לי". כאשר ה' העלים ממנו מה שקרה, הוא נזכר בכך, שכל נביא יודע, רק מה שה' מגלה לו.
אלישע הודה בגלוי על הסתלקות הנבואה ממנו: כשהשונמית הגיעה אליו, אלישע גילה לה, שה' נטל ממנו את הנבואה. לא היה לו שום מידע נבואי על מה שקרה. "כל דבר שהקב"ה עושה, הוא מגיד לי, וזה לא הגיד לי".
כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי!
השונמית לא רצתה להוציא מהפה את המילים: "הילד שלי מת, ולכן אמרה: "השאלתי בן מאת אדוני? במילים אלו רמזה לו שהאסון קשור בבנה, ושחששותיה אכן התקימו.
השאלתי בן מאת אדוני? מצודת דוד: וכי שאלתי אני על הבן… בעת ההבטחה אמרתי: אל תטעה אותי, להבטיח לי דבר הנפסק.
"הלא אמרתי לא תשלה אותי" (מלכים ב' כ"ט).
המדרש: הלוא נשארתי כלי ריק, שנתמלא ונשפך". יותר קשה לקבל מתנה, ואח"כ לאבד אותה, מאשר לא לקבל אותה כלל.
אל תכזב = אכזבה: השונמית ביקשה ילד בר קימא, ולא עוד אכזבה. רש"י: אמרתי לך: אל תכזב בשפחתך.
השונמית קראה לו: "איש אלוקים קדוש". אך הוא היה גם איש קדוש, וגם רגיש ואמפטי. קשוב למצוקתה ויצא מגדרו כדי לעזור לה (א. סימון).
בענווה האזין לדבריה, משום שחש בעוצמת ריגשותיה.
כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, מצודת דוד: ללכת מהרה ובזריזות.
וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, רש"י: לא תשאל לשלום, וכל זה, שלא ירבה דברים וישאלהו להיכן אתה הולך, והוא אומר להחיות את המת. מצודת דוד: כדי שלא תשהה בדרך.
וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר, מצודת ציון: המטה אשר (איש האלוקים) נשען בו.
אלישע שלח את גחזי לפניו, כדי לנסות להחיות את הילד בעזרת משענתו, וציווה עליו לא לברך בדרך איש לשלום, כדי שלא יתעכב.
מה הבינה השונמית מכך? 1. שבכוונתו להחיות את בנה,
2. שהנביא מבקש להמשיך את הנס שחולל, בכך שנתן לה בן.
3. שהנביא מסכים איתה שיש חשיבות לגורם הזמן.
בהשגת ילד או הצלתו, חכמת האם רבה משל הגבר: השונמית לא האמינה מלכתחילה שגחזי יצליח להציל את בנה, לכן נשארה עם אלישע.
כפי שהשכילה, מיד בתחילה, להבחין בקדושת אלישע, כך השכילה להבחין בחסרונות גחזי. היא הבינה שבמשבר כה חמור אי אפשר לטפל בעזרת שליח מפוקפק, (ר' יונה: אלישע קדוש, ואין תלמידו קדוש") וחששה מאובדן זמן.
לשונמית כאישה הייתה היכולת להבין, ולאלישע היכולת להושיע. אלישע הצליח רק כאשר הבין שהשונמית צודקת ממנו.
האישה המופלאה שידעה לנהוג בו בחרדת קדש, ידעה גם לריב עמו, על מי יחזיר את בנה לחיים. היא האמינה שהילד שניתן ונלקח לא יחזור, אלא אם הנביא עצמו יאבק להחזיר את הנס שהוא חולל והופר עתה בידי ה' (ע"פ א. סימון).
ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ; הקדימה את שם ה' לשמו.
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך". דעתנית: בקשה לוודא שהנביא בעצמו יחוש לעזרת בנה, והחיאה תעשה על ידו, לכן הקדימה את שם ה' לשמו.
חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, השבועה שלה אולי הזכירה לו את השבועה שהוא נשבע לאליהו ביום האחרון שלו: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, ולכן הסכים לציית לה.
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, איש האלוקים, עושה המופתים, המעניק ילדים, כמו אורח מרוצה בבית מלון, המשאיר תשר, הלך אחרי השונמית, שרכבה לפניו על אתונה. השונמית הנחתה אותו איך לפעול, ובמה להאמין.
"וילך אחריה". ואז גילה שהשונמית צדקה, וגחזי נכשל במשימתו.
לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, הקדים להם. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; מצודת דוד: כי כשאין קול, אין מה להקשיב, וכפל במלות שונות.
איפה כתוב קודם: וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב? בנס הר הכרמל, נביאי הבעל בקשו מהבעל להוריד אש, אך, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב!
גחזי היה גיבור בתורה, אלא שהיו בו 3 דברים: 1. עין צרה, מנע תלמידים מאלישע, מתוך קנאה בהם. 2. פרוץ בערוה, שניסה לגעת בחזה השונמית, 3. ולא היה מודה בתחית המתים. כשאלישע שלח אותו להחיות את המת, הפר את פקודת אלישע לא לדבר עם איש בדרך, וגילה לאנשים על שליחותו, (רש"י).
רש"י: ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו: וגחזי לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר, רבי שלחני להחיות את המת (תנחומא בשלח כו, ירושלמי סנהדרין י ב).
גרוע מזה: לעג לאלישע באוזני העוברים ושבים, "התאמין שמטה זה מחיה מתים"? לפיכך לא עלתה לו: גחזי כן דיבר עם אנשים בדרך, לא האמין בתחית המתים ולעג לאמונת הנביא, (ירושלמי סנהדרין י ב).
למה גחזי לא הצליח? כי הוא לא בקש את עזרת ה', וגם אלישע, לפני כן לא ביקש את עזרת ה'.
וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר.
לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. כשאלישע בא הוא ראה במו עיניו שהנער מת וגחזי לא הצליח להחיות אותו, וכשראה את הילד מוטל מת במיטתו, השתכנע כי יש לו אחראיות להחיותו.
הזמן משחק תפקיד: בבוקר יצא הילד אל הקוצרים, בצהרים מת על ברכי אמו, השונמית רכבה בלי הפסקה והגיעה אל אלישע כנראה לפנות ערב, ואלישע הלך אחריה וכנראה בחצות אותו לילה הציל את הילד, (סימון א ספורי נביאים 286).
לג "ויסגור הדלת בעד שניהם", כי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. פעולתו אישרה את נכונות פעולת ההכנה של השונמית.
נראה שהבין שהיה פזיז להבטיח ילד בלי להתפלל לה', וידע כי כדי להצליח, עליו לקבל עכשיו את עזרת ה'.
ילד ניתן רק בהסכמת ה', וכאשר גחזי לא הצליח להחיות את הילד, אלישע הבין שעליו לפנות לעזרת הקב"ה, ורק אז הוא יצליח להחיות את הילד.
השונמית כפתה עליו להבין כי הוא זקוק לסיוע מאת ה', וכי כדי להצליח עליו לגייס את מי שמסוגל להחיות מת: "ויתפלל אל ה".
לראשונה מאז הבטיח לשונמית בן – התפלל והתחנן: "רבונו של עולם, כמו שעשית נסים ע"י אליהו רבי, עשה עמי והחיה הנער הזה".
רק אחרי התפילה התחיל בהחיאת הנער.
לד וַיַּעַל (על המטה) וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד, "ושם פיו על פיו מצודת דוד: שישפיע מן החיות שבאיבריו, אל איברי הנער, וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו,
וַיִּגְהַר, עָלָיו; מצודת ציון: ויגהר – ענין השתטחות הגוף, וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד
רד"ק: כי רוב הניסים נעשים מעט תחבולה כדרך הטבע, והרבה בעזרת ה'.
לה וַיָּשָׁב, מצודת דוד: חזר לרדת מעל המטה, וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, מצודת דוד: פעם לעבר זה, ופעם לעבר זה. וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר, רש"י: נתעטש. עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, כך עשה 7 פעמים. הנשים את הנער וחיממו. לניסיון ההחיאה השני, קדמה תפילה לה'.
התפלל וה' נעתר לו, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. מסתבר שהשונמית ידעה אל מי לפנות ולבקש ישועה, ואלישע אכן הצליח להחיות את בנה (סימון).
בזכות השונמית למד אלישע כי רק בזכות ה' יוכל להצליח.
לו וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי, אלישע ציווה על גחזי שחיכה מחוץ לחדר, ללכת ולקרוא לאם הנער. וַיֹּאמֶר: קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ,
בשעת המשבר מחל אלישע על כבודו, אך עכשיו חזר למתכונת הריחוק מאישה מחמת צניעות. וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ
אלישע אמר לשונמית: "שאי בנך". גם האב אמר לנערו: שאהו אל אימו".
אלישע ואבי הילד הדגישו את הקשר שבין השונמית ובנה.
"שאי בנך", "ותשא את בנה": הרימה את בנה לא רק במובן הפיזי. נשיאה זו היא החיבוק השני של הבן, (סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 92).
ההקבלה הנגודית בין נשיאת הילד הגוסס אל אמו ונשיאת הילד השב לחיים ע"י אמו מבהירה שהגיע הפתרון הניסי למחלת הילד. (ע"פ א. סימון).
אם משווים את השונמית להגר, מתרשמים מאם אחת הנאבקת להציל את בנה, למרות שמת, לעומת הגר, שהתיאשה מבנה וזרקה אותו, בעודו חי ובוכה, תחת אחד השיחים.
לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, האישה הגדולה שכבה כנועה לרגלי הנביא. אולי רצתה לתקן את הפגיעה בכבודו כשאחזה ברגליו. (א. סימון).
וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ, וַתֵּצֵא, מרוב התרגשות לא אמרה מלה, רק נפלה לרגלי הנביא.
האישה שלא הודתה לה' ולנביא על לידת בנה, הודתה עכשיו והשתחוותה לפני הנביא ולפני ה' שהצליח דרכו, (סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 92).
למה מת הילד? דעה 1. האחריות העיקרית למות הילד מוטלת על אימו, שלא התפללה לבן, לא בקשה בן, לא הודתה לה' אחרי לידתו על הלידה הניסית, ולא דאגה לחנכו כך שכמבוגר יצדיק את הנס שבהיוולדו ע"פ סמט א..
דעה 2. עיקר האחריות למות הילד מוטלת על אלישע. מקרה זה בוחן את היחס בין הכח לחולל נס לבין המוגבלות האנושיות. צדיק גוזר וה' מקיים.
אלישע חולל ניסים, אבל רוב הניסים היו כדי לעזור לאנשיים סובלים. אך הפעם ביקש אלישע לקחת אחת מ 3 מפתחות שנשארו ביד הקב"ה, מפתח לידה!
אלישע לא הזכיר את ה' ולא בקש את עזרת ה' בעת ההבטחה, ובלי חסדי שמים, שום נס לא יצליח.
אין בכל סיפורי אלישע, ואף לא בתנ"ך כולו עוד מקרה שבו אדם גזר על לידת אדם, או החיאת מת, בלי עזרת ה', (יעקב: התחת אלוקים אנוכי? עלי: ייתן לך ה' שאלתך. בהחייאה של אליהו: וישמע ה' בקול אליהו).
אלישע לא פנה לעזרת ה', עד שנוכח שגחזי לא הצליח להחיות את הילד בעזרת מטהו (סבתו מ, מגדים טו תשנב 45 -51), ראה גם סימון א ספורי נביאים 280 המבקר את אלישע.
אולי הילד מת, כי כשאלישע הבטיח בן לשונמנית, לא רצה רק לחלץ אותה מעקרותה, אלא גם לא רצה להישאר חייב לאישה. הוא בישר לשולמית על בשורת הבן, אך לא בדק, אם היא נכונה לקבל נס זה, ולחנך כראוי את הילד.
ההבטחה נועדה לשחרר אותו מתחושת חובתו לה, כך הפך לשותף עקיף לכשלונה להודות על הנס, ולגדל כראוי את הילד. ע"פ סמט א חיבוק כפול, מגדים יג תשנא 52, 93).
השונמית נכשלה כמחנכת וגם אלישע נכשל בחינוך הילד.
כשהאם חיבקה את בנה הגוסס ואלישע חיבק אותו בהחייאה, שניהם התקרבו אל הילד רגשית, קיבלו אחראיות עליו, בהווה ובעתיד ובכך החזירו לו את חייו.
שם הילד: הזוהר מזהה את חבקוק הנביא כבנה של האישה השונמית. הזוהר, חלק ב מ"ד ב, גוזר את השם מן השורש חב"ק.
הזוהר טוען שנקרא כך על שם שני החיבוקים שקיבל מאימו שנאמר: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", ומאלישע בעת החייאתו. (ילק"ש ב).
אחרית דבר: פרק ח 1-6, אלישע דאג למשפחת הילד אשר החיה ופנה מיוזמתו, אל "האישה אשר החיה את בנה" והורה לה לנטוש את ביתה וללכת לגור במקום אחר, "קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי… 7 שנים" על מנת להנצל מהרעב שה' יביא על הארץ בשבע השנים הבאות.
אלישע ידע לראות את העתיד בצורה צלולה ובוטחת ולתת עצה טובה איך להנצל מהצרה. (סימון).
האישה קיימה את דברו בלי לשאול או להתווכח, בלי לחכות ולראות, אם באמת תגיע בצורת, "ותקם האישה ותעש כדבר איש האלוקים, ותלך היא וביתה ותגר בארץ פלישתים 7 שנים". בדומה ליצחק שבחר לגור בארץ פלישתים בגלל הרעב, גם היא בחרה באותו מקום.
"ויהי מקץ 7 שנים ותשב האישה מארץ פלישתים" ממש כמו שהאמינה לדברי איש האלוקים ויצאה מביתה מיד (בניגוד להססנות של לוט) בלי לחכות ולראות אם אכן מגיעה בצורת, גם לא חכתה לראות אם הסתיימה הבצורת.
היא חזרה מיד בתום 7 השנים, ומצאה שביתה ושדותיה נלקחו ממנה, אם ע"י המלך או ע"י מי משכניה, או מקרוביה, ופנתה לבקש עזרה מהמלך, בטוחה שמגיע לה לקבל עזרה משפטית ממלך ישראל.
ממש ברגע שהגיעה עם בנה אל המלך, עמד גחזי ליד המלך וסיפר לו "את כל הגדולות אשר עשה אלישע". כאשר ראה אותה, הוא קרא: "אדוני המלך זאת האישה וזה בנה אשר החיה אלישע.
המלך יורם ביקש ממנה לספר מה קרה, והיא סיפרה לו על נס החייאת בנה. וכן סיפרה למלך על גזל ביתה ושדותיה. המלך ודאי התרשם מהתיזמון המופלא, שבו היא הגיעה בדיוק כשגחזי הזכיר את שמה.
המלך מינה אחד מסריסיו (כנראה כדי לשמר על צניעותה) ללוות אותה ולדאוג להחזיר לה לא רק את כל רכושה, אלא גם מה שהיא לא בקשה "את כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה. וכולם ראו שמלבד הנס שאלישע עשה בימי חייו, מתחולל עכשיו נס שני, אחרי מותו.
אלישע שאל אותה: "היש לך דבר אל המלך?" והיא הוכיחה שבתוך עמה היא יושבת.
