"דינה", (בראשית פרק ל"ג-לד).
"ואחר (לאה) ילדה בת מה ו"אחר"? לאחר שלאה דנה דין בעצמה ואמרה: "יב שבטים עתידים לצאת מיעקב, 6 יצאו ממני, 4 מהשפחות, הרי 10, ואם זה זכר, לא תהא אחותי רחל אף כאחת השפחות.
התפללה, ונהפך העובר שברחמה לבת. אם כן שפר גורל דינה. בעידן שבו ההורים שאפו ללדת בנים, אמה בקשה בת.
תרגום יונתן: "נהפכו הוולדות במעיהן, יוסף עבר לרחל, ודינה ללאה." "ותקרא את שמה דינה". למה נקראה דינה? "דין", שלאה עשתה דין לעצמה.
חילופי לאה ברחל, הובילו לחילופי יוסף בדינה. לו רחל לא הייתה מוותרת ללאה, ולא מוסרת לה את הסימנים, לא הייתה זוכה לילדים", (ברכות).
אמר לה ה': את רחמנית, אף אני מרחם עליך, מיד "ויזכור ה' את רחל", (שם).
נראה שלדינה היו אחיות שלא נזכרו, כי אחר מכירת יוסף כתוב: ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו". אך בדרך כלל הבנות לא נזכרו בשמותיהן, כי בנות לא נחשבו. למה נזכרה דינה?
דינה נזכרה בשל ההשלכה לדורות שהיה לאונס שלה על משפחת יעקב. האונס מבהיר מדוע הודחו שמעון ולוי ממעמד הבכורה, ואיךזכו יוסף ויהודה במעמדם כבחירי בני יעקב.
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת פְּנֵי הָעִיר. שכם: יעקב חזר מחרן, ולמרות שהתפייס עם עשו, בחר לגור בשכם הרחק מאחיו עשו.
וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה,
"לא עשה כהוגן כאשר התישב בסביבתם הקרובה" (הרב הירש לה 1).
שְׁכֶם הפכה למקום פורענות וסכנה לישראל ובניו:
1. בשכם נאנסה דינה, ושמעון ולוי הרגו ובזזו את בני שכם.
2. לשְׁכֶם הלך יוסף לחפש את אחיו, ושם שמעון ולוי מכרו אותו לעבד למצרים.
בחלקת השדה שיעקב קנה בשכם, לאחר שנים רבות, נקבר בנו אהובו יוסף, המשנה למלך מצרים.
3. בשכם נחלקה מלכות בית דוד, (מלכים א יב 25).
אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלוקי ישראל", (לג 19).
וַתֵּצֵא דִינָה. מדרשים רבים האשימו את דינה במה שקרה לה. למה בחרו להאשים אותה? כי נצלו את הפרק הזה כדי להעביר מסר, שאשה מקומה בבית, ולשכנע את בנות ישראל כי מקומה של כל נערה טובה, רק בביתה.
אשמת לאה: (אגדות היהודים 134). בַּת לֵאָה ומי גרם? שיצאה מקושטת כאמה לֵאָה בשעתה". מה לאה יצאנית, אף זו יצאנית", וַתֵּצֵא. "כאמה – בתה", (תנחומא וישלח ז, בר"ר פ א-כ). האשמה עברה משכם התוקף אל הקורבן דינה.
רש"י: דינה כאן מיוחסת ללאה, כדי להשוות את שתיהן, ששתיהן היו יצאניות.
"יצאנית": אף כאשר לאה יצאה מקושטת לקראת בעלה, היא נקראה בפי חזל "יצאנית", ובתה הואשמה שנהגה בפריצות כאמה.
מתי לאה יצאה? כששכרה את יעקב מרחל תמורת הדודאים, יצאה לקראת בעלה, להגיד לו: "אלי תבוא הלילה".
שבחי לאה הצדיקה:
לאה לא רצתה לבייש את אחותה, ולהוציא את יעקב מתוך אהל רחל, לאחר שכבר התמקם שם.
אברבנאל: ומה שיצאה ליעקב לאמור: "אלי תבוא".. אל פתח ביתה יצאה, ולשם שמים נתכוונה".
"כל אישה שתובעת את בעלה לדבר מצוה, יהיו לה בנים, שאפילו בדורו של משה לא היו כמוהם". ככתוב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם", (דברי הימים א 12) (בבלי עירובין, ק, 2).
רמב"ן: למה כתוב: בַּת לֵאָה כדי להסביר למה דווקא שמעון ולוי נקמו את נקמתה. ובת לאה אינה יכולה להנשא לבן נכר.
לחובת דינה: אולי גרמה לעצמה ביציאתה מבית אביה לבין זרים (הרב הירש). היציאה מתוך מתחם אוהלי יעקב הביאה את דינה לתחום הסכנה.
מוסיף התנחומא: כל זמן שהייתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל מכיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבוא לידי קלקלה בובר פרשת וישלח יב.
כל מה שאירע לדינה קרה מכיון שיצאה מתחום הבית המגן, ממקומה הטבעי של האישה, אל התחום הציבורי, תחום הגברים, כדי להיראות.
"אילולי לא הייתה יוצאת, לא היה חוטפה, אלא מתוך שנשים סקרניות הן, יצאה לראות, ונראתה, ונחטפה".(פלביוס, קדמוניות היהודים, ספר ראשון 337)
"ויצא יעקב מבאר שבע", כאשר היה מדובר ביעקב, יצאו הפרשנים מגדרם כדי לשבח יציאתו: יצא צדיק (מהעיר), פנה זיווה, הדרה ושבחה (בראשית רבא סח ו 775 י-ם תשכ"ה),
דינה הואשמה גם במעשי שמעון ולוי: "ויאמרו: "הכזונה יעשה את אחותינו"? (בראשית לד 31), ומי גרם? "ותצא דינה".
"לראות בבנות הארץ" = נוכריות, "אם לקח יעקב אישה מבנות חת מבנות הארץ, למה לי חיים?" יצאה להתבונן בנוכריות, שרבקה ראתה בנישואים להם, סיבה למאוס בחיים.
נטית דינה ליצאנות, לפי חזל מייצגת את כל המין הנשי: "ויבן" – התבונן מהיכן לברוא אותה…על כל אבר ואבר שהיה בורא, היה אומר לה: אישה צנועה, אישה צנועה, אעפ"כ "ותפרעו כל עצתי" (משלי א 25), ברא את האישה מהצלע, כדי שתהיה צנועה…ולא ברא את האישה מהרגל, ובכל זאת היא פרסנית, ככתוב: "ותצא דינה" (ע"פ בראשית רבא יח ב 162-163).
"וכבשוה", האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אישה היוצאת לשוק סופה להכשל, מנין לך? מדינה "ותצא דינה", (בראשית רבא ח כח 66).
וַתֵּצֵא דִינָה, הפעולה היחידה שעשתה מרצונה, בכל הפרק.
סיפור דינה נכתב אמנם לפני אלפי שנים, אך הוא עדין מאד אקטואלי, לצערנו לזמננו.
1. וַתֵּצֵא: למה? יצאה להתבונן בתכשיטי הנשים. (מדרש שכל טוב, וישלח לד 189, 2. תנחומא וישלח ז).
2. הלכה מקושטת להראות העמים את יופייה, שיראו שאין בהן כמותה (לקח טוב לבראשית לד 1
3. יצאה לחפש לה חברות: אולי יצאה להתחבר עם נשים זרות מתוך פתיחות וסקרנות? לאה ובתה סקרניות היו וביקשו להכיר את העולם שמחוץ לכותלי ביתן.
4. שעמום: אולי השתעממה בחברת 11 אחיה הזכרים וכשגדלה דינה הבינה שהיא צריכה לחפש חברות, וכבר לא יאה לה לשחק עם אחיה, יצאה לראות בבנות הארץ, שכן: "או חברותא או מיתותא".
דינה רצתה להכיר את בנות העיר. ניסתה להתערות ולהתחבר עם בנות הארץ, ונכשלה.
5. אוה"ח: דינה הייתה בת יחידה בין הרבה בנים, ולכן קרה מה שקרה.
קטינה בת 12: ושם חטפו את דינה…והיא נערה קטנה בת שתים עשרה שנה", (ספר היובלים ל ב).
לזכות דינה ושבחי דינה:
א. "לראות בבנות הארץ" (בראש', לד, א) לראות ולא להראות. "לראות בבנות", ולא בבנים.
שכאמה ישבה תמיד בבית, "בשעה שהיו יעקב ובניו…עסוקים, אף דינה בתו יושבת אוהלים ואינה יוצאת החוצה.. כי היא בת לאה הצנועה, הרי רחל הייתה רועה צאן, ודינה הייתה בת לאה היושבת בית, ובת יעקב יושב אוהלים.
4. "יצא" מופיע גם באונס תמר: הוציאו כל איש מעלי", בסדום: הוציאם אלינו, ובגבעה: הוצא אלינו.
5. יצאה עם נשות המשפחה: ותצאן רחל ולאה נשי יעקב עם שפחותיהן, לראות בשמחת בנות העיר ותצא גם דינה עמהן (ספר הישר).
אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב", למה כתוב על דינה: אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב? ומה גרם לו ליעקב שנענש בצרת הבת?
וַיָּבֹא יַעֲקֹב .. עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן .. יט וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה ..מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם ּ בְמֵאָה קְשִׂיטָה. (פ' לג, פס' 19-20). יעקב נטה אהל, ואיש לא בא אליו בתביעת בעלות, אך הוא פנה לאנשי המקום ויזם קניה זו מתוך רצונו להתקרב אל יושבי הארץ ולפתח עמם קשרי ידידות ומסחר. בחר לגור ליד שכם, ולא כמו סבו אברהם שהעתיק משם מיד למקום מבודד.
להתקרבות אל תושבי שכם הייתה השפעה מזיקה לא רק על דינה, אלא על כל המשפחה. כי הרי לאחר ביזת שכם, כתוב: ויאמר יעקב.. הסירו את אלוהי הניכר ..ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הניכר..ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם.
רמב"ן סנגר על יעקב: יעקב לא רצה להיות אכסנאי בעיר… ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ.
2. שבשעה שהיה מתווכח עם לבן, אמר לו: וענתה בי צדקתי ביום המחר, אמר לו הקב"ה: אל תתהלל ביום המחר, מחר בתך יוצאת ומתענה.
3. "וייקח את 2 נשיו ואת 2 שפחותיו ואת 11 ילדיו" ודינה אינה מוזכרת. "ואת 11 ילדיו".
ודינה היכן הייתה? רש"י: לפי שבשעה שפגש את עשו אחיו נתנה יעקב בתיבה ונעל בפניה אמר: הרשע הזה, עשו, עינו רמה, שלא יתלה עינו ויראה אותה וייקח אותה ממני..
אמר לו הקב"ה: "אתה מנעת חסדך מרעך. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה לעשו דרך התר, הרי היא נשאת דרך אסור." (אגדות היהודים 134) (בראשית רבא, וישלח פ)
הכול מן האישה: מעשה בחסיד שהיה נשוי לחסידה, ולא העמידו בנים זה מזו…עמדו וגרשו זה את זו. הלך ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זו ונישאה לרשע ועשתה אותו צדיק. אולי דינה הייתה גורמת לעשו לחזור בתשובה. יעקב נענש, על שמנע את הסיכוי מלהחזיר את עשו למוטב, ונפלה בידי שכם.
היתה בתו של יעקב יושבת אהלים, (גם יעקב היה יושב אהלים, פדר"א לח),
יצאה לראות ונראתה: רק פעם אחת יצאה דינה לראות בבנות הארץ. יצאה לראות, ומיד לאחר שיצאה, ראה אותה שכם ונתפתה לבו אחר ראות עיניו.
בא הנחש בדמות שכם בן חמור והציץ בה. מה ראה שכם? כנראה הייתה יפה. "וירא שכם את דינה ותישא הנערה חן בעיניו וישאל אנשיו: "מי הנערה היושבת בין הנשים?" ויאמרו אליו הלא זאת בת יעקב העברי.
מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות ומזמרות בתופים ומרקדות בחוצות העיר, בשביל שתצא דינה לחוץ (אגדות היהודים גינצבורג). וישלח וייקחה בחזקה. (שכם לא רק אנס, אלא גם חטף נערה צנועה שרצתה לראות בנות משחקות, ונפש שכם נקשרה בדינה (ספר הישר וישלח, קיב).
ב. וירא אותה שכם בן חמור, החווי, נשיא הארץ, וייקח אותה, וישכב אותה, ויענה".
דינה נהנתה מהאונס: "ויקחו את דינה מבית שכם", אמר ר' חנניה: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש" עד כדי כך, שאחיה נאלצו לגרור אותה מבית שכם.
כלומר זה כזה תענוג להאנס ע"י ערל, שהנאנסת מבקשת שהאונס ימשך לעד, ולא שאחיה שיחררו אותה מכלאה בבית שכם (גם ממזר סובל על חטא שלא חטא, ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה).
פרשנות תקופת בית שני לא האשימה את דינה בכל אלו: "ושכב אותה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להרגה, שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באוהלי יעקב.
מה עשה יעקב הביא ציץ, וכתב עליו שם הקדש, ותלה על צווארה ושלחה…לבית פוטיפרע, שהייתה אסנת ראויה ליוסף". (פרקי דרבי אליעזר לח).
מדרש זה אינו מאשים את דינה או אמה, אלא מספר שהייתה ראויה ליוסף הצדיק.
אונס אכזרי: "וירא אותה שכם בן חמור החווי נשיא הארץ, וייקח, וישכב, ויענה",
וירא, וייקח, וישכב, ויענה, ריבוי הפעלים מראה שהשתלט בכח על דינה ששותקת. שכם פעיל ותוקפני. פעיל מאד להרע. (פלישמן: היו אלו נישואי חטיפה, אך גם אם כן גרם לה סבל, בושה והשפלה). "עינה" מופיע גם באונס הפילגש ואונס תמר.
שכב אותה, ולא עימה, מה שמראה שהתיחס אליה כאל אוביקט מיני, ולא כאל אדם.
אלימות קשה יותר ויותר. 3 פעמים חוזר הכתוב על מה שעולל שכם לדינה:
1. "וייקח אותה, (בכוח, כמו שעשה אמנון לתמר "ויחזק ממנה").
2. "וישכב אותה – כדרכה,
3. "ויענה" = שלא כדרכה, (בראשית רבא פ 5, וראה יומא עז ע"ב). – גרם לה סבל.
3. וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ ולא נאמר ותצעק דינה, וכי יעלה על דעתך שלא צעקה? אלא היום אנו יודעים, מתוך עדויות של נאנסות שהן משותקות מחמת ההלם, הכאב והבושה.
וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ, 3 פעלי תקיפה. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל לֵב הַנַּעֲרָ, 3 פעלי הבעת אהבה.
4. וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ: החזרה המשולשת על ביטויי האונס הקשים, מעידים שדינה לא התרצתה לשכם.
5. מעמדו הנכבד של שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, נכתב כשבח לדינה שלא נתרצתה לשכם למרות רום מעמדו (רמב"ן).
אוה"ח: שכם היה נְשִׂיא הָאָרֶץ כך התורה מסבירה מדוע אף אחד לא בא לעזרת דינה.
שכם הנכבד בבית אביו והדומיננטי בפרשה זו. היה בן נשיא הארץ, מיוחס, שחשב שהכול מותר לו.
ג. "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב,
1. "חפץ בבת יעקב", בשביל שהייתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות, (ספורנו).
2. "בת יעקב", (ולא בת לאה), היה בקרבה מרוח יעקב, ואם גם נטמעה.. עם כל זאת הייתה כולה בת יעקב.
ספורנו: ויאהב את הנערה בניגוד לאמנון ששנא את תמר לאחר המעשה. נפשו של שכם דבקה בדינה כי הייתה בת יעקב שהיה אדם מכובד בעיני האומות.
ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה", 3 פעלים המעידים על אהבה ההולכת וגוברת (אך אמנון האשים ושנא את תמר, לאחר שאנס אותה). קודם אנס, ואחר כך התאהב בה: ותדבק נפשו.."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו."
מלבי"ם: בתחילה לא לקחה ע"מ לקחתה לאישה, רק להשביע תאוותו..רק אחרי כן דבקה נפשו בה. "ויאהב את הנערה". יש הבדל בין "אהבה" ובין "דבקות נפש", שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל, יצדק להגיד "אהבה".
רמב"ן: הדבקות היא בגלל יופיה של דינה, אלא שהתורה לא כתבה דבר על יופיה מכיוון שהיופי שלה הוא שגרם למכשול.
1. "וידבר על לב הנערה", עד עתה הייתה רק תאווה בהמית, שלא יצדק עליה לשון אהבה, שאם היה אוהבה, לא היה עושה התועבה.
2. הרב הירש: "וידבר אל לב הנערה": רצה לפייס אותה על שפגע בה, מה שמעיד כי דינה חשה פגועה.
קודם לקח בכוח ועכשיו ביקש לקחת לאישה.
אבן עזרא: שכם דיבר עם דינה דברים רכים ודברי ניחומים.
רש"י: שכם אמר לה שיעקב קנה רק חלקת שדה קטנה ובזבז על כך הרבה ממון, אך אם היא תתחתן איתו, כל העיר תהיה שלה.
אולי התחרט על שעינה אותה: אהבה התחדשה אחרי שסרה התאווה הבהמית. דיבר על ליבה לנחמה מצרה ויגונה, והתחיל מדבר על ליבה: "אביך נתן לי 100 קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך כמה שדות וכרמים".
ד. "ויאמר שכם אל חמור אביו: קח לי את הילדה הזאת לאישה":
"קח", "ויקח אותה", קודם לקח בכח, ועכשיו בקש לקחת אותה במשא ומתן. "קח לי", אולי לכפר על חטא הלקיחה הראשונה בכוח, בלקיחה חוקית לנישואין.
החוק המקראי: רצונו של שכם לשאת לאישה את דינה, לאחר שאנס אותה, תואמת את החוק המקראי, וגורמת לחוש רגש של סלחנות כלפי שכם.
לפי הכתוב בדברים כב: כח כִּי יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וזה בדיוק מה שקרה לדינה. "וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ 50 כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל יָמָיו.
אך בשל הטבח בשכם חציו השני של הפסוק, לא יכל להתקיים, למרות שכתוב על חמור: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל לֵב הַנַּעֲרָ.
כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ, אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.
כה וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ כו וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. כח כִּי יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל יָמָיו.
מה קרה לדינה אחרי כן? המקרא אינו מגלה דבר. אך כתוב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה.. אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת, דִּינָה בִתּוֹ. מפסוק זה מסיקים כי דינה נותרה ערירית ואף אחד לא נשא אותה לאישה.
השוואת אונס דינה לאונס תמר, מעמיד את שכם באור יותר חיובי מאשר אמנון. אמנון ותמר: תופעה הפוכה הייתה במקרה אמנון ותמר, שם קודם אהבה ואחרי שהשביע תאוותו היא הפכה לשנאה, וכאן קודם תאווה ואח"כ אהבה, ורצון לתת מעמד חוקי ומכובד ליחסים ביניהם.
למה נקראת דינה "ילדה"?
1. אולי באמת דינה הייתה עדין ילדה שנאנסה ע"י מבוגר, (בת 12 לפי ספר היובלים (ספר חיצוני).
2. נכנעה לאונס, כי הייתה כ"כ צעירה לכן ולא התנגדה גם אחר כך לרצון האונס לשאתה.
3. "הילדה": באהבתו נראתה לו טהורה כילדה.
מדוע היה שכם צריך להתחנן שיתנו לו את דינה, הרי הייתה כבר בביתו? כי לא התרצתה אליו, והייתה צועקת ובוכה תמיד, לכן שכם ביקש שיתנו לו את הנערה לאישה, (רמב"ן).
ה. "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו. "עינה", "טימא", שכם עינה את דינה, אך יעקב שמע רק כי טימא את דינה, ולא שמע על עינוייה.
ובניו היו את מקנהו בשדה. אוה"ח: יעקב שלח אליהם שליח כדי להחזירם, ובינתיים המתין להם.
והחריש יעקב עד בואם. יעקב שתק עד בוא בניו ושתק גם אחרי בואם.
1. "החריש", אולי מתוך כאב או כעס על בתו?
2. לזכותו: שמר הדבר בליבו והחריש כדי לשקול במתינות ובשיקול דעת את צעדיו הבאים. הפעיל הגיון, ובניו פעלו ברגשנות.
3. לגנותו: דווקא אב שמחויב לבתו, שתק ולא התגייס לעזרתה. ואולי אם הייתה בת רחל ולא בת לאה (השנואה), היה יוצא להגנתה, כפי שהתאבל על יוסף בן רחל: "ויקרע שמלותיו..ויתאבל..וימאן להתנחם..ויבך אותו אביו".
4. אולי הבין שזה קרה באשמתו על שמנע אותה מעשו. (בראשית רבא).
ספורנו: יעקב חיכה ולא הגיב, כדי שבניו יידעו שאנשי שכם אויביו ויידעו להישמר מהם.
שתיקתה של דינה זועקת: קולה לא נשמע ולו פעם אחת לאורך כל הפרשה, לא נשמעת צעקה מפיה, ולא מתוארת אף דמעה שהורידה, לא עצבות, כאב או אומללות של דינה, אף לא בעת שנאנסה, רק של אחיה. בניגוד לתמר בת דוד שנאנסה ע"י אחיה וזעקה על העוול שנגרם לה.
תמר הייתה בת מלך, אך דינה נחטפה ונאנסה ע"י בן השליט, גדול, חזק ומכובד במקום שהיה מקובל על בני עירו. לכן לא צעקה:
1. לא לאחר החטיפה והאונס,
2. לא לאחר שקיבלה הצעת הנישואים,
3. לא לאחר שאחיה הרגו את כל זכרי שכם,
4. לא לאחר שאחיה הובילו אותה מחוללת ומבוישת בחזרה למתחם האוהלים שלהם.
5. לא לאחר שאביה ואחיה לא התיחסו לרצונותיה וצרכיה כנאנסת.
יתכן שזעקת תמר באה כדי למנוע אונס נוסף.
מה היו רגשותיה של דינה? דווקא בגלל שאיננו יודעים, הסיפור יותר מעניין.
ו. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו.
ספורנו: חמור הגיע לדבר עם בני יעקב לפני שיעקב יספיק להגיב לבואם של בניו.
אבי שכם דיבר – מול יעקב ששתק, אבי שכם יצא, דיבר, פעל לטובת בנו ושל עצמו, והאב של דינה, שתק. שכם הלך עם אביו למשפחת יעקב, אך לא מוזכר כאן, כדי להבליט את השוני בין האבות. יעקב נראה כאדיש לגורל בתו, ואבי שכם פעל כדי שבנו יהיה מאושר.
ז. ובני יעקב באו מן השדה, כשמעם, ויתעצבו האנשים וייחר להם מאד, כי נבלה נעשתה בישראל, לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה".
רש"י: האומות גדרו את עצמם שלא לענות בתולות.
רמב"ן: הנבלה היא בישראל אך האומות אינם מקפידים על כך, שהרי הכנענים היו שטופים בזימה כמו שראינו שאברהם ויצחק דאגו לומר על נשותיהם שהיא אחותם.
"נבלה" מופיע גם באונס תמר, ובפילגש בגבעה, המלה מתיחסת לפגיעה בגבר, (אך כשמדובר בפילגש, הזקן מציע "עשו לה כטוב בעיניכם") (שמש י).
"כשמעם", יש ספק שלא הוכרע, אם "כשמעם", שייך לחלק הקודם או הבא אחריו. האם יעקב הודיע לבניו ולכן חזרו מוקדם, או חיכה עד ששמעו ממקור אחר.
כעס הבנים, מבליט את שתיקת יעקב. כשמשפחת שכם באה לנהל משא ומתן על דינה, אחיה עדין נמצאו בתוך הכעס והעצב הם שמעו והתעצבו, יעקב שמע והחריש.
וייחר להם מאד, ויתעצבו, ה' התעצב בתנ"ך, ויצא לפעולה: הביא מבול. בני יעקב, יצאו לפעולה בעקבות עיצבונם והרגו את כל גברי שכם.
"בני יעקב", לא "אחי דינה", דינה נאנסה, אך האחים ראו בזה חרפת ליעקב, לבניו ולמשפחתו.
הבנים האקטיביים דיברו ויעקב הפסיבי שתק: רק הבנים ענו לחמור שבא לבקש מאבי הנערה את יד בתו לבנו לאישה.
יעקב שתק, ו"מחריש", לא עשה, אך גם לא ביטא צער או יגון.
יעקב שתק, דינה שתקה, ולתוך חוסר הישע הזה, התפרצו שמעון ולוי. הרגישו בפסיביות של יעקב, ובשתיקת דינה, ולכן החליטו לקחת את ניהול העניינים לידיהם.
האחים כינו את דינה "אחותנו", להדגיש שהם חייבים לפעול. יתכן שהם חשבו שמכיוון שיעקב מחרחיש, עילהם לפעול.
כמו באונס תמר, 2 האבות: דוד ויעקב פסיבים והאחים החליטו לנקום על אונס אחותם.
ההתייחסות לדינה: דינה נקראת לסירוגין: "בת, "בתו" "ויעקב שמע כי טימא את דינה בתו". במהלך הספור האחים אומרים 4 פעמים: "אחותנו" וקוראים לה: "בתנו", למרות שאינה בתם, אלא אחותם. כי דברו עבור אביהם", יתכן שהאחים תפסו מעין בעלות אל אחותם, (אבן עזרא).
למה יעקב שתק? רמב"ן: יעקב לא ענה לחמור ולשכם מפאת כבודו, ובניו לא רצו שיהיה מעורב בסיפור שיש בו קלון.
"וכן לא יעשה", מי אומר זאת לא ברור. אם התורה אומרת זאת, זה נותן לגיטימציה למעשי האחים, אך אם זו רק דעתם, ניתן לערער עליה.
3 עוולות, "נבלה עשה בישראל":
1. לשכב,
2. עם בת יעקב,
3. בלא נישואים.
"וידבר חמור איתם לאמור" (לד 8). בא לנהל משא ומתן עם יעקב, אך הבין מהר שיעקב פסיבי ושבני יעקב לא יתנו לנהל את הדברים בלעדיהם. (שם 11) "ויאמרו שכם אל אביה ואל אחיה". הכתוב מכנה את הנמענים בהתאם לגישת המדברים אליהם, (וייס מ).
ח. "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", כשראה שיעקב אדיש, התיחס אל דינה כבת אחיה.
1. לא התנצל על אונס דינה בידי בנו,
2. לא הזכיר את העובדה שבנו אנס.
3. לא החזירו את הנערה שעדין שבויה בידם. ביקש רשות מהאב לשאת את בתו, לאחר שנחטפה, נאנסה והוחזקה שבויה בביתם. (הרמב"ן).
האם ניתנה ליעקב אפשרות לסרב לבקשתם?
סחיטה: פנייתם היא סחיטה: יעקב לא יכל להגיד: "לא תודה". כי היה בעמדת נחיתות.
ט. והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו, ואת בנותינו תיקחו לכם. י. ואיתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה, והיאחזו בה.
הציע עיסקת חליפין: "תתנו לו" את דינה, ובתמורה אתם תקבלו: 1. אזרחות, 2. "ת.ז". 3. התערות בארץ.
י"א. ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה, אמצא חן בעיניכם, ואשר תאמרו אלי אתן. אוה"ח: חמור היה מוכן לקיים בבנו דין אונס, שישלם כסף לאביה וכן שיישא את הבת.
ב. חמור התכוון לפטור את שכם מהקנס על ידי שיודה בעצמו, כדין מודה בקנס שפטור.
י"ב. הרבו עלי מאד מוהר ומתן, ואתנה כאשר תאמרו אלי,
ספורנו: שכם לכפר על מה שעשה לדינה, לכן הציע להם כתובה גבוהה והרבה מתנות.
רמב"ן: מתן היינו מתנות למשפחת הכלה.
בראשית רבה: הכוונה היא לנכסי מלוג.
תנו לי את הנערה לאישה. 3 פסוקים דיבר חמור, 2 פסוקים דיבר שכם,
האב כדיפלומט דיבר בשיקול דעת, "מתן, ואתנה, ותנו", השתמש במלים של מסחר. והבן האימפולסיבי והמאוהב דיבר בפזיזות. שכם בניגוד לאביו לא דיבר ברמת השבט, אלא רק על עצמו, אתן לכם הרבה כסף, רק תנו לי את הבת.
הצעתו נראית נדיבה: "וסחרוה והיאחזו בה". אך הם נעלבו כאשר שכם ניסה להציע להם פיצוי כלכלי, כי חשבו שהוא סחר באחותם והעליב אותם בפיתויים כלכליים, "הכזונה יעשה את אחותנו"? סרבו למכור את כבוד משפחתם, תמורת פיצוי כספי.
יעקב אולי שתק, כי נזכר, שגם הוא, כמו שכם היה מוכן לשלם מחיר כבד תמורת אהבתו לרחל: "אעבדך 7 שנים.
בשני המקרים משפחת הכלה (לבן, שמעון ולוי) רימתה את החתן (יעקב, שכם). בשני המקרים מירמה: הבטחת שווא לתת את הנערה האהובה לגבר שביקש אותה.
1. לבן החליף את רחל בלאה, 2. האחים רימו את שכם, שחמד את דינה.
3. בשני המקרים מחה יעקב כנגד המרמים: כנגד לבן, ופה נגד בניו, (חיון חיים.
4. גם אז וגם עתה, היה יעקב חדש במקום. לבן אמר: "לא יעשה כן במקומותינו, לתת",
בני יעקב אמרו: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת".
לבן אמר: "שבה עמדי", וחמור: "איתנו תשבו".
"ותנו לי את הנערה לאישה": ולא "הילדה", כאשר ביקש להינשא, דיבר בנימוס והתייחס אליה כאל נערה בגיל הראוי לחתונה. יעקב המשיך לשתוק, לכן האחים נאלצו לענות.
י"ג. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. וידברו אשר טמא את דינה אחותם.
אבן עזרא: יש 2 אפשרויות לפרש את הפסוק: או שבני יעקב דיברו עם שכם שטימא את דינה אחותם, או שהם דיברו עם שכם במרמה בגלל שהוא טימא את דינה (כרש"י).
י"ד. ויאמרו: לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש, אשר לו ערלה, כי חרפה היא לנו. ראו בהצעת הפיצוי, חרפה כמו באונס אחותם.
"במירמה" – נשק החלשים, כי דינה הייתה שבויה בידיו, והם היו בעמדת חולשה. "במירמה", נאלצו להגיב במרמה, כי הם היו מיעוט, בקרב החיווים הרבים. "במירמה" = בתחבולה, להשמיד את שכם ולהציל את דינה. רמב"ן: הרמייה היא שבקשו מחיר מדי גבוה.
במירמה, מופיע 3 פעמים: 1. יעקב רימה את אביו, כדי לקבל את ברכות עשו אחיו, "בא אחיך במירמה וייקח ברכתך", 2. לבן רימה אותו והחליף את רחל בלאה, "למה רימיתני"? 3. בני יעקב ענו במירמה.
אולי יעקב נזכר שיצחק אמר לעשו אחיו, לאחר קבלת הברכות: "בא אחיך במרמה וייקח ברכתך". מלים אלו נצרבו בבשרו, ואולי לכן הוא לא רצה לקחת חלק בעוד מעשי מרמה.
לכן אולי הצטער על שבניו השתמשו במעשה מרמה. למד, שלטווח רחוק הרמאות אינה משתלמת, אך בניו עדין לא למדו זאת, הם ילמדו זאת במצרים: (אבל אשמים אנחנו).
המירמה מסוכנת: גם רמיית עשו, העמידה את יעקב בסכנה, "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגנו", וגם מרמה זו סיכנה את יעקב, "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי".
אונס הבת, או חילול כבוד המשפחה? יעקב ראה בפרשה עניין פרטי, ובניו ראו בה עניין של אובדן כבוד המשפחה. בעיניהם חילול כבוד המשפחה חמור יותר מהפגיעה באחותם.
הבנים כעסו על כבוד המשפחה שחולל. "כי נבלה נעשה בישראל" (בראש', לד, ד) "שהכול מנבלים את פיה ומדברים גנות עליהם", (ספר הישר וישלח, קי"ב).
"כי לא יעשה כן בישראל": ראו את האונס כ"נבלה" נגד משפחת יעקב, ולא נגד דינה, כתוצאה מכך החליטו להילחם עם שכם ועם בני עמו.
חרפה גברית: האחים כגברים, ראו חרפה לעצמם, לתת את דינה לאיש אשר לו ערלה.
"ויקחו 2 בני יעקב שמעון ולוי": ואיני יודע שהם בני יעקב? אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב (בראשית רבא פ י).
טו אַךְ בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.
אוה"ח: בני יעקב בחכמה הסירו כל חשד מעצמם אצל חמור ושכם, כי קודם הוכיחו אותם, ואחר כך אמרו שיסכימו לחתן את דינה עם שכם בתנאי שימולו.
הם דרשו שכל תושבי שכם ימולו עצמם, ואמרו שרק בתנאי זה יוכלו להיות ממש לעם אחד, כך הראו שלא יסכימו לחתן את דינה בקלות, מה שהיה מעורר חשד אצל שכם וחמור.
בני יעקב התחכמו כדי ששכם וחמור לא יחשדו שהם הולכים להרוג אותם. בד"כ רמאי דואג שהתנאים יהיו טובים למי שהוא מתנה איתו, ואילו כאן הקפידו בני יעקב שהתנאים יהיו לטובתם.
טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, ספורנו: אין בדעתנו לתבוע את עלבוננו.
וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.
רמב"ן: בני יעקב רצו שאנשי שכם ימולו ויהיו חלשים, ואז יוכלו להוציא את דינה מהעיר. יעקב כעס על שמעון ולוי כי הרגו גם מאנשי שכם שכלל לא חטאו, ורק שכם התחייב במיתה.
יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. הציגו איום סמוי, שאם לא יסכימו, יקחו את דינה בכח.
ספורנו: אנחנו נלך עם כל עושרנו, ואתם לא תיהנו ממנו.
יעקב ובניו לא האמינו שבני שכם יסכימו למול את עצמם: כאשר התנו האחים את מתן אחותם לשכם בן חמור, בהסכמת גברי שכם לעבור ברית מילה, היו בטוחים שאנשי שכם יסרבו להימול. וברגע שיסרבו יוכלו להחזיר את דינה.
הציבו תנאים קשים לבני שכם: ואם יסכימו, בהיותם כואבים, האחים ישחררו את דינה משבי שכם ויחזירו אותה למשפחתה בלי לפגוע באחרים. יעקב הסכים לתוכנית זאת, אבל לא ידע על תוכנית שמעון ולוי להרוג את כל אנשי שכם שלא חטאו לו, (רמב"ן לד 13).
יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם,
רמב"ן: אנשי שכם היו מפחדים מיעקב ובניו, והיו נועלים את שערי העיר מרוב פחד. בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. האמינו לדברי האחים: שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ.
יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר,
ספורנו: למרות שהיה אדם נכבד, לא נמנע מלעשות כמו שאמרו לו בני יעקב לעשות.
כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד, מִכֹּל בֵּית אָבִיו.
ברית מילה: שכם היה מוכן לפגום באבר שבו חטא, כדי לקבל את הנערה שקודם אנס. 2 האחים הצליחו להכות את כל אנשי שכם באותו מקום שאיתו חטא שכם.
כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם, לֵאמֹר. כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם; אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.
כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד: בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.
רש"י: יש שוני בין דו השיח של חמור עם בני יעקב, שם נאמר שהכל יהיה תלוי ביעקב ובניו להחליט איזה נשים לתת ואיזה נשים לקחת, לעומת דברי חמור כאן אל אנשי שכם
למה הכתוב מספר פעמים את דברי חמור? כדי ללמוד מההבדלים שכתוב כאן שהכל יהיה תלוי בדעתם של אנשי שכם, נ., ליבוביץ.
| חמור אל יעקב: | חמור אל אנשי שכם: |
| שכם בני חשקה נפשו בבתכם. והתחתנו אתנו,בנותיכם תתנו לנו, ואת בנותינו תיקחו לכם.ואתנו תשבו, הארץ תהיה לפניכם,שבו, וסחרוה,והאחזו בה. | שכם לחמור: קח לי את הילדה הזאת לאישה.את בנותיהם ניקח לנו, ואת בנותינו ניתן להם. האנשים האלה שלמים הם אתנו. וישבו בארץ, והארץ רחבת ידיים לפניהם, ויסחרו אותה. מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלוא לנו הוא. |
לכאורה שכם הנשיא בא ליעקב עם הצעה מכובדת ביותר, כאילו זו הצעת התחתנות והתקרבות בין 2 שבטים. האם הצעת שכם ניתנה בלב טהור?
בדברי שכם יש 2 חלקים: 1. משפחתי – התחתנות, 2. מדיני – התיישבות והיאחזות.
בדבריו ליעקב, הקדים את העניין המשפחתי.
בדבריו אל אנשי שכם, האפיל, על ענינו האישי, והקדים את הצד המדיני, כדי לשכנע אותם להסכים לתנאי הקשה של ברית מילה. הוא לא סיפר לבני עירו שהציע לבאים גם זכות היאחזות (התאזרחות) וגם את העניין הפרטי שלו הוא הסווה כאינטרס ציבורי:
ליעקב אמר: תבחרו מבנות שכם ותתנו לנו את הבנות שתרצו,
ולאנשי שכם: את בנותיהם ניקח לנו ואת מי שנרצה ניתן להם, (רש"י).
מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם.
רמב"ן: הבדל בין מִקְנֵהֶם לבְּהֶמְתָּם: המקנה – הבהמות המסודרות בעדרים, ואילו בְּהֶמְתָּם – בְּהֶמותּ שאינן מסודרות בעדרים והן בבית. או שיש כפל דבר כדי לחזק את העניין.
אבן עזרא: מזה מתברר ששכם וחמור חשבו לעשות עוול ליעקב ובניו ולקחת את מקניהם. כל מה שייצרו לנו ייצרו. נדע איך להפטר מהם.
כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי, שַׁעַר עִירוֹ.
בני שכם הפתיעו את האחים: כנראה לא שיערו את גודל אהבת שכם לנערה, ואת המאמץ שהשקיע בשכנוע בני עירו להסכים למול את עורלתם. "כל יושבי שער עירו", הביטוי מופיע פעמים בפסוק, ורק במקום זה בכל התנ"ך. שכם היה בעל המקום, והמעסיק של אנשי עירו, ולכן לא הייתה להם ברירה, אלא לציית לו ולמול עצמם, (הרב הירש).
הרמב"ן: נראה כי הבנים דברו ברצון האב ובעצתו, כי לפניו היו, והוא ידע מענם כי במרמה ידברו, למה כעס? כי לא עלתה על דעת יעקב, או דעת בניו, חוץ משמעון ולוי לעשות טבח בעיר, אלא להציל את דינה מידי שוביה.
יעקב קיווה שבני שכם ישובו בתשובה, ומה שנעשה שם על דעת שמעון ולוי בלבד נעשה.
תוכנית רמיה: האחים לא רצו לנהל משא ומתן עם השכנים, ענו להם במרמה והתכוננו לנקום בשכם. הם לא שתפו את יעקב בתכניתם.
מאבק על הבכורה: ניתן לפרש את מסע הנקמה שחוללו שמעון ולוי בבני שכם, כחלק מן התחרות בין בני יעקב על הבכורה. ובמעשה זה התחילו מרד נגד יעקב ששיאו במכירת יוסף לעבד.
1. כמו שראובן ויהודה ניסו לבסס את עצמם כבכורים בשליטה על יוסף 2. וכשם שראובן, יהודה ויוסף נלחמו, מאוחר יותר, על שליטה בבנימין. 3. וראובן ששכב עם בלהה פילגש אביו.
כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים,
תכנית האחים, השתבשה ואנשי שכם מלו עצמם, ואז החליטו לנצל את הסכמת האנשים לתועלתם. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, הפרו שמעון ולוי את הבטחתם לשכם.
ניצלו את הסכמתם של תושבי שכם, כדי לפגוע בהם.
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, וַיִּקְחוּ, כנגד "וייקח אותה".
רש"י: התורה תיארה את שמעון ולוי כבני יעקב, ושלמרות שהיו בני יעקב, הם נהגו כמי שאינו בן יעקב, ולא נטלו עצה מיעקב.
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שלא נטלו עצה מיעקב, אֲחֵי דִינָה (בראשית רבא פ י) רש"י: אֲחֵי דִינָה, דינה נקראת על שמם שמסרו את עצמם עליה.
הריגת כל הגברים: אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר, בֶּטַח;
רשב"ם: בֶּטַח, יושבי העיר היו בטוחים שלא נשקפת להם סכנה, וישבו בֶּטַח.
כלי יקר: בֶּטַח, שמעון ולוי היו בטוחים ששאר עמי הארץ לא יתערבו לטובת אנשי שכם.
הם היו בטוחים שלא תהיה התנגדות כי יושבי העיר היו כואבים, (רש"י).
וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. הרגו את כל הגברים. שכם, אביו וכל הגברים בשכם הפכו לקורבנות המרמה של בני יעקב. העונש של תושבי העיר כבד מחטאם.
שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שלא התיעצו עם אביהם, מה שמעיד על חולשתו וחוסר האונים בה לקה. כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב;
האם מעשי שמעון ולוי מוצדקים: היש הצדקה לרצח הגברים בשכם וביזת כל רכושם?
השוללים: 1. שיקרו לאנשי שכם: "והיינו לעם אחד". הרגו אותם בחינם, כי לא הרעו להם כלל ונימולו, ואולי ישובו אל ה'? מנעו משכם בתוקפנותם לקיים מצוות התורה, המחייבת האנס לשאת הנאנסת, כי האונס מקטין את סיכוייה להינשא לאחר (רמב"ן לפס' י"ג).
2. חרה ליעקב, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלילהחילול ה', שעשה חמס ושוד, וזה טעם שאמר יעקב: "בסודם אל תבוא נפשי", לא הייתי בסודם, כשבאו על העיר.
3. עוול: "שיעשה הנשיא חמס ושוד", "וייתן ידו להריגת עיר שלמה"?
5. ר' שמשון רפאל הירש: לא חסו על אנשים חסרי מגן…שדדו…פקדו על אנשי העיר עוון אדוניהם, לכך לא הייתה כל הצדקה (פרוש לפסוקים 25-31).
6. לא נהגו כדין ולא נהגו בחכמה (ר' שמשון רפאל הירש). רצח על כבוד המשפחה. שמעון ולוי רצו להתנקם באנשי שכם, ו"הרגו אותם חינם".
המצדיקים: רמב"ן: הייתכן שיהיה רצון יעקב להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה?
אנשי שכם היו חיבים מיתה על הרבה עברות, שהיו פרוצים בעריות ובע"ז, אלא שאין על בני יעקב לעשות בהם דין על כך.
רמב"ם: אחת מ- 7 מצוות בני נח "חייבים להושיב דינים ושופטים….לדון את העם.. בן נח שעבר על אחד ממצוות בני נח, חייב מיתה. מפני זה התחייבו כל בעלי שכם מות, שהרי שכם גזל, והם וכולם ראו את מעשהו, לא דנוהו, כפי שהיו מחוייבים. (הלכות מלכים ט יד, משנה תורה)
חיוב מיתת אנשי שכם הייתה משום ששכם היה המלך, נשיא הארץ, וכל נתיניו התחייבו מיתה, כיוון שהיו עבדיו, ואין ברית המילה נחשב בעיני בני יעקב מכיוון שהסיבה שמלו את עצמם הייתה רק כדי להחניף לשכם.
2. הרב הירש: שכם לא היה מרשה לעצמו את כל זה, אלמלא הייתה זו נערה יהודייה זרה…כל עוד יכבד העולם רק את זכות זה שהכוח עומד לציידו, צריך גם יעקב לאמן ידיו בחרב.
3. וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר אשר טמאו את אחותם" בעלי שכם עזרו לשכם לטמא את דינה, (ר' חיים בן עטר). האחים ביקשו להפיל אימתם על הבריות… רצו להפחיד אחרים מלחזור על מה שעשה שכם ולפגוע בבנות אחרות. ואכן בפרק הבא כתוב: ויהי חיתת ה' על הערים אשר סביבם.
4. כדי שלא יגידו שאין לדינה מגינים, יצאו אחי דינה להגנתה, (התרגום הירושלמי).
5. המוות בכבוד טוב מחיי חרפה ובוז, הריגת שכם וחמור מוצדקת… (אברבנאל).
יעקב כעס על בניו, לא בגלל שלא צדקו במה שהרגו את אנשי שכם, אלא בגלל שבני יעקב הכניסו את עצמם לסכנה, וייתכן שע"י הריגת אנשי שכם, תתחיל מלחמה עם יושבי הארץ.
אלא שיעקב היה מפחד כמנהגו. הפחד ליווה את יעקב כל חייו, (רד"ק).
1. פחד מנקמת אחיו עשו, 2. ברח מלבן, 3. ועכשיו פחד מנקמת העמים השוכנים מסביבם שיסכנו את קיום משפחתו, אך בניו לא פחדו.
אוה"ח: הסיבה שהרגו את כל הזכרים היא בגלל שאנשי שכם ניסו למנוע משמעון ולוי מלהרוג את חמור ואת שכם. ב. אנשי שכם נהרגו מכיוון שהם עזרו לשכם לטמא את דינה.
הכתוב לא הכריע, כי רוב מה שקורה בחיים, אינו שחור או לבן, אלא מסובך, ולפעמים 2 הצדדים צודקים, ולפעמים שניהם טועים, יש להפעיל שיקול דעת, ולנהוג ע"פ המשתנים השונים והמוסר.
וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. וַיֵּצֵאוּ: "ותצא דינה". לקחו, העמיסו את דינה ויצאו. אחרי ששמעון ולוי יצאו עם דינה, שאר האחים בזזו את שכם. שמעון ולוי באמת מחו על חרפת האונס ולא השתתפו בביזה.
כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אוה"ח: בני יעקב לקחו את הממון כדי לפרוע את דמי הבושת שהיו אנשי שכם חייבים להם על מה שקרה.
כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם, וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וַיָּבֹזּוּ כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.
אבן עזרא: הכוונה היא לבית חמור.
מסגרת זו משקפת אהדה למעשי האחים.
| הבטחת שכם וחמור לאחים ולבני עירו. | מעשי שמעון ולוי. |
| מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם. | את צאנם ואת בקרם, ואת חמוריהם…לקחו. |
מאנס לקורבן: בפתיחת המקרה, מוצג שכם כרשע גמור. בהמשך, התאהב בדינה, קרא לה מתוך כבוד "נערה", (במיוחד אם נזכור את שנאת אמנון ואת יחסו לתמר לאחר שאנס אותה).
מקורבן למרמה: ואילו יעקב ובניו מוצגים בפתיחה כקורבנות, ובהמשך הם פגעו במרמה, בפוגע ובבני עירו החפים מפשע? אך נהגו כפי שצווה משה אח"כ לא להתערות בשכנים.
מבוזזים לנבזזים: שכם וחמור הבטיחו לבני עירם, כי יוכלו להנות מרכוש יעקב ובניו, מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם אך לבסוף הם נבזזו בידי אותם אחים,
אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם, וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם צאצאי החיווים שנהרגו בידם, התחפשו בזמן יהושע והצילו את חייהם.
ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי,
רש"י: מי החבית היו צלולים ועכשיו גרמו להם להיות עכורים. הייתה מסורת ביד הכנענים שהם ייפלו בידי בני יעקב, אלא שהם חשבו שזה יקרה מאוחר יותר, ואילו בני יעקב התחילו כבר עכשיו להכות ביושבי הארץ. בימי יהושע שכם לא נכבשה, כי היא נכבשה בידי בני יעקב.
לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ,
רשב"ם: אתם גרמתם להבאיש את ריחי.
ספורנו: יעקב הצטער ששיקרו לאנשי שכם.
בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי;
אבן עזרא: החרפה תהיה לדורות.
וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. יעקב הזכיר רק את עצמו.
סוף סוף חרג יעקב משתיקתו המתמשכת, אך לא גינה את הפן המוסרי לא את הרצח או את הביזה של בניו, גינה אותם על שהכפישו את שמו.
ואם הרצח לא היה מסכן אותו, לא היה בא אליהם בטענות? (שטינברג מ,). ביקש יעקב לשבת בשלווה: ביקש לחיות בשלום עם השכנים, בלי נישואים ובלי חיכוכים.
יעקב פחד, פן נקמת בניו, תקומם עליו את השכנים, ובגללם יאלץ לעבור מקום מיד לאחר הנקמה, כדי לא להפגע. אך למעשה כתוב בפרק הבא (ל"ה 5) וַיְהִי חִתַּת אֱלֹוקִים, עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב, זה מראה שכאילו צדקו הבנים, ולא האב.
לא וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ. התורה גילתה אהדה לאחים כשנתנה להם את זכות התגובה הגאה, האחרונה. לשמעון ולוי, ולא ליעקב.
אבן עזרא: תשובת שמעון ולוי – האם שכם יעשה את אחותינו כזונה?
אוה"ח: בני יעקב ענו שאין לחשוש שעמי הארץ יתקפו אותם, כי הם הרגו את אנשי שכם מסיבה מוצדקת.
ב. מכיוון שעשו דין במי שקם עליהם, כל עמי הארץ יפחדו עתה לעשות להם דבר רע.
"אֲחוֹתֵנוּ", ולא "הכזונה יעשה את בתך"? התנהגו כאילו נחשבה רק לאחותם. בתחילת הפרק נקראת דינה "בת יעקב", בסופו נקראה: "אחותינו".
האחים ראו בהצעת הפיצוי והתמורה של שכם על האונס שביצע, כעין אתנן של זונה.
קולה של דינה לא נשמע, ורצונה לא נודע.
שתיקת הנאנסות והשתקתן: שתי נשים נאנסו בתנך, ושתיקתן מסוף העולם ועד סופו:
1. השותקת: דינה בת לאה,
2. המושתקת: תמר אחות אבשלום, כשתמר "ותלך הלוך וזעוק", אמר לה אבשלום: החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי לבך לדבר הזה, ותשב תמר שוממה, (לוביץ ר).
מיד אחרי הטבח יעקב גינה את בניו, בעיקר על שהעמידו את משפחתו בסכנת נקמה, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי, אך לא על רצח החפים מפשע.
רק לפני מותו, מהגר, זקן בארץ זרה, חולה ונוטה למות, גער בשנים: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים; כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם׃ בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי; כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר׃ אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט 5-8). (מְכֵרֹתֵיהֶם: או כרתו ברית, או כרה ואוכל או כלי חמס אחותם (רשב"ם).
22 שנים לא ראה יעקב את יוסף + 17 שנים חי במצרים. עברו לפחות 39 מאז הרגו שמעון ולוי את בני שכם.
40 שנה לאחר האונס, ברך יעקב את בניו, אך גער בשמעון ולוי, על התנהגותם בפרשה זו, (בראשית מט 6).
מדוע נזכר עכשיו יעקב לגעור בהם, ובחומרה רבה יותר מאשר גער בהם בתחילה? מדוע לא גינה את הטבח מבחינה מוסרית מיד, אלא אחרי 39 שנים?
מדוע סרב לסלוח לבניו אחרי שנים כה רבות על הריגת אנשי שכם? כי בינתים שמע ש 2 בנים אלו מכרו את יוסף והבין שלו גער בהם בחומרה מלכתחילה, היה מונע את מכירתו.
לפי המדרש שמעון ולוי ה"אחים", הם שמכרו את יוסף לעבד.
"ויאמרו איש אל אחיו…ועתה לכו ונהרגהו". מי עמד בראש הטבח בשכם? אותם 2 אחים שלאחר מכן נהגו באלימות כלפי יוסף אחיהם. ארבעת בני השפחות שיוסף תמך בהם ודאי לא בקשו להרוג אותו. יששכר וזבולון היו צעירים ולא היו מצליחים להשפיע על האחים.
ראובן ויהודה ניסו להציל אותו ממוות, כך שברור ששמעון ולוי הם אלו שאמרו: "נהרוג אותו ונראה מה יהיו חלומותיו."
רק בסוף ימיו, נודע כנראה ליעקב על חלקם במכירת יוסף, ואז הבין שלו גער בהם בזמנו כמו שצריך, היה מונע את המשך הידרדרותם המוסרית, כי מי שפוגע במי שנחלש מכך שמל את עצמו, יפגע בהמשך גם באחיו, (א,. ברקוביץ).
מי שמוכן להרוג אח שמרגיז אותו, מוכן גם להרוג את כל אנשי שכם בשל כעס. המדרשים גינו את האחים שדאגו לאחותם, אך התעללו ביוסף אחיהם. יוסף בחר לאסור את שמעון לעבד במצרים, כי שמעון ולוי היו המובילים במכירתו כפי שהובילו את רצח אנשי שכם.
נבואת יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", מתי התגשמה הנבואה? בעת מעשה זמרי. ומתי חילק והפיץ יעקב את שמעון ולוי?
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
זמרי היה ראש שבט שמעון, שחטא עם העמלקית, מול משה ועם ישראל.
כדי למנוע ממשה לפעול נגדו, שאל בלעג, "אם תאמר שזו אסורה עלי, מי התיר לך לשאת את בת יתרו המדיני"? משה בכה בפתח אוהל מועד, כי נסתלקה ממנו הנבואה, ולא ידע מה לענות.
ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי, בֶּן סָלוּא: נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.
פנחס, בן שבט לוי, התמלא בקנאת ה' והרג את שמעון ואת האישה איתה חטא. ואחר גייס את בני שבטו, כדי להכות את שבט שמעון. כך התמלאה נבואת יעקב.
שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ וגם שבט שמעון נבלע בסופו של דבר בשבט יהודה.
האין מעשה האחים דומה למעשה הקנאות של פנחס? מידה קטנה של להט, טובה להנהגת העם, מידה גדולה יכולה לשרוף ולהזיק.
העמק דבר: "ולא עם הארץ חסיד". פנחס השליך נפשו מנגד כדי לפקוח עיני ישראל, ולפקח אותם משיכרונם, אך מעשה שמעון ולוי נראה לאומות כמעשה שוד וגזל נ., ליבוביץ.
| פתיחה לספור דינה. | סיום לספור דינה. |
| ותצא דינה, וירא אותה שכם וייקח אותה. | וייקחו את דינה, ויצאו |
מה קרה לדינה אח"כ? (קדמוניות המקרא ה 8-7 מיוחס בטעות לפילון: "ואחרי כן לקחה לאישה איוב, ויולד ממנה, 14 בנים, ו- 6 בנות. 7 בנים ו- 3 בנות לפני אשר הוכה ביסורים.
ואחרי שהוכה ביסורים, נולדו לו עוד 7 בנים – 3 בנות.
איוב ואשתו: ספר איוב מספר שאיוב עמד בנסיון קשה כאשר איבד את כל הונו, את ביתו, וכל ילדיו מתו. התנ"ך אינו מציין כי גם אשתו עמדה בנסיון זה, גם היא איבדה את ילדיה, את ביתה ואת רכושם. איוב מוצג בתנך כדמות חיובית, העומד בנסיון הקשה, ואילו אשתו מוצגת כשלילית, המציעה לו: "ברך אלוקים ומת", כלומר אל תתמודד עם הנסיון, אלא קלל את מי שהביא עליך את הצרות האלו ומות, אולי לאישה שאיבדה את כל ילדיה יותר קשה להתמודד עם זה.
מדוע קישרו בין דינה לאשת איוב? בפרשת דינה כתוב: "כי נבלה נעשתה בישראל" וכשאיוב סרב להצאת אשתו: "ברך אלוקים ומת", אמר לה: "כדבר אחת הנבלות תדברי, את הטוב נקבל מאת האלוקים, ואת הרע לא נקבל?", המדרש חיבר בין הנבלה שנעשתה לדינה, ובין אשת איוב שבעלה אמר: "את מדברת כנבלה", וקבע כי אשת איוב היא דינה (בראשית רבה יט יב 181, נז ג, ירושלמי סוטה).
והרי לא דינה עשתה נבלה, אלא זה שאנס אותה, כך יש עד ימינו חברות שבהן בני המשפחה רוצחים את הנאנסת, כדי ל"כבד את המשפחה".
אמנון ושכם: למרות שאמנון התנהג אל תמר גרוע מאשר שכם התנהג אל דינה, אבשלום נקם באמנון בצורה יותר מידתית, מאשר שמעון ולוי נקמו בשכם. השוואת המקרים באה לגנות את העונש הלא מידתי של האחים.
שכם ואבימלך: סיפור על שליט הרואה אישה יפה ולוקח אותה, מצאנו גם אצל שרה ורבקה שפרעה ומלך גרר חמדו אותן. אך שם הם החזירו אותן בלי לגעת בהן. ונראה שההזהרה לאבימלך: "הנך מת על האישה אשר לקחת", התקיים בשכם ולא באבימלך.
פשעים מיניים: בני האלוקים, נח, שרה, רבקה, דינה, בת שבע, אסתר, שמשון, פילגש בגבעה, מיכל.
| נח | דינה |
| פשע מיני.כנען הוא אבי החיווי.שני אחיו של חם, כעסו על מעשהו של חם. | פשע מיני.שכם החיווי אנס את דינה.אחיה כעסו על שהאונס שלה פגע בכבוד המשפחה. |
ספור דינה מזכיר את סיפורן של שרה ורבקה. בכך ששליט מקומי ראה את שלושתן, חמד אותן ולקח אותן ממשפחתן. כך קרה גם במקרה של אחשורוש ואסתר, ובני האלוקים עם בנות האדם.
פרעה, אבימלך ושכם נענשו בעונש יחד עם בני משפחתם ובני עמם, לעיתים מדי שמים ושכם מדי אחי דינה. רק הגברים דיברו או ניהלו משא ומתן, והנשים שתקו.
בכל שלושת המקרים מעורב מעשי רמיה, אברהם ויצחק רימו כדי להציל את עצמם, ואילו אחי דינה רימו, כדי שיוכלו להתגבר על כל בני שכם.
דינה ושימשון: דינה יוצאת, שמשון יורד. דינה – לראות בבנות הארץ, שמשון ראה אישה מבנות פלישתים. שכם ושמשון היחדים בתנ"ך המבקשים מאביהם לעזור להם לשאת את הנערה שמצאה חן בעיניהם. "קח לי את הנערה הזאת לאישה", "ועתה קחו אותה לי לאישה". הנישואים אצל שניהם אינם עולים יפה. שכם לא נושא את דינה לאישה, ואשת שמשון שתפה פעולה עם חבריה כנגד בעלה.
אחי דינה רימו את שכם. והחברים רימו את שמשון והשיגו את התשובה מאשתו. בשני המקרים פרץ סכסוך אלים, המסתיים בשפיכות דמים של אויבי דינה ושמשון. בשני המקרים הסיפור בא להראות את התוצאה הרעה של התקרבות לנוכרים. דינה ופילגש בגבעה:
| דינה | פילגש בגבעה |
| אונס.הקורבן שותק.האנס מדבר על לב הנערה, כדי שתינשא לו.עונש וחורבן עירו של האנס בעזרת מעשה מרמה. | אונס.הקורבן שותק.האנס מדבר על לב הנערה, כדי שתשוב אליו.עונש וחורבן שבטו של האנס בעזרת מעשה מרמה. |
דינה ומיכל
| דינה | מיכל |
| החתן מציע מוהר.אחי דינה: לא מוהר, כי אם הסרת הערלה.מעמידים פנים שרוצים מוהר כדי להרוג את החתן.אחי הכלה רימו את החתן. | שאול מבקש מוהר.שאול: אין לי חפץ במוהר כי ב- 100 ערלות פלישתים שאול בקש עורלות כדי שהפלישתים יהרגו את דוד.שאול רמה את החתן. |
בעוד שכם דאג לבנו, שאול היה מוכן לאבד את אושרה של בתו, כדי לגרום לדוד למות.
מאפיינים דומים באונס דינה, הפילגש ותמר: ע"פ י,. שמש,.
| דינה | הפילגש | תמר |
| בת ראש העברים נאנסת ומעונה.האחים נוקמים במבצע האונס.האנס (אציל) נהרג במרמה בידי האחים, לאחר שהאמין לתרמית.כי נבלה עשה בישראל, לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. | נאנסת.הגברים נוקמים במבצע האונס.האנס נהרג במרמה. | בת ראש העברים נאנסת ומעונה.האחים נוקמים במבצע האונס.האנס (אציל) נהרג במרמה, ביד האח, לאחר שהאמין לתרמית.אל תענני כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה הנבלה הזאת. |
יש דמיון גם בין אונס דינה, לאונס הפילגש בגבעה: "ויקם אישה וילך אחריה, לדבר על ליבה, להשיבה", (שופטים יט 3).
| דינה. | תמר. |
| הנאנסת בתולה ואינה מאורסת."וישכב עמה ויענה".. "כי נבלה עשה בישראל, לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה, (בראשית לד 2-7). | הנאנסת בתולה ואינה מאורסת."אל תענני, כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת", (שמ"ב יג 12). |
צדיקים או רשעים? נחלקו הדעות, כפי שמופיע בטבלה.
| דינה | יעקב | אחי דינה | לוי ושמעון | שכם | חמור | אנשי העיר |
| ותצא: לא צנועה, או סקרנית? | ויחריש: מאופק ושקול, או מפחד כדרכו? | במרמה או בעורמה, תומכים באחות, או בוזזים? | אלימים ופזיזים, או מרתיעים אויביהם? | אנס אכזרי, או גבר רומנטיקן? | ערמומי, או דיפלומט? | שותפים לפשע, או תלויים לפרנסתם בחמור |
דינה ושמשון,
| דינה. | שמשון. |
| ישראלית היוצאת ממקום מגוריה ופוגשת בן עם זר.ותצא לראות ב- בנות הארץ.בת למשפחה קטנה פוגשת בבן שליט המקום. | ישראלי העוזב את מקום מגוריו ופוגש בת עם זר.ראה אישה מ- בנות פלישתים.בן לשבט קטן פוגש בבת לעם השולט בארץ. |
| שכם מבקש מאביו: קח לי את הילדה הזאת לאישה.המשפחה מוטרדת מהרעיון של נישואים עם זר. הנישואים נכשלים.האחים מרמים את שכם וכל גברי העיר. | שמשון מבקש מהוריו: קחו אותה לי לאישה.הוריו מוטרדים מהרעיון של נישואים עם זרה.הנישואים נכשלים.הפלישתים מרמים את שמשון במסיבת נישואיו. |
פרק לה א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם,
רש"י: התעכבות יעקב מקיום נדרו היא שגרמה לו לסיפור עם דינה. לפני כן רש"י כתב שהסיבה לסיפור דינה היא בגלל שהחביא אותה בתיבה מעשו, לכן יש לומר ששתי הסיבות גרמו לכך.
עֲלֵה בֵית אֵל העיר שעל הר המוריה ואת שמה קרא יעקב בֵית אֵל לאחר התגלות ה' אליו, וְשֶׁב שָׁם ספורנו: יכוון את דעתו לפני שהוא בונה את המזבח.
וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ,
רמב"ן: ה' ציווה על יעקב להיטהר מהעבודה זרה בבית אל לפני בניית המזבח, ויעקב עשה כך לפני שיצא לשם, או שהיציאה לבית אל הייתה לפני הטהרה מהעבודה זרה.
פנה מחשבתיך להידבק בה'.
ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם השלל שלקחתם מאנשי שכם, כלי יקר: הסירו את יצר העבודה הזרה שבליבם, כי יעקב חשש שאולי לאחר שראו בניו את הע"ז אצל אנשי שכם, גם להם נהיה יצר לעבוד עבודה זרה.
וְהִטַּהֲרוּ, רחיצת הגוף או טבילה. וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם, ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי
ד וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם נזמים שתושבי שכם ציירו בהם דמויות של עבודה זרה, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם,
רמב"ן: ע"ז אינה נקברת, ויש לפורר אותה ולזרות אותה לכל כיוון. והע"ז שנתנה משפחת יעקב הייתה מבוטלת, ולא היה צריך לקבור אותה, אלא שחלק מעניין ההתקדשות של יעקב ומשפחתו היה גם לקבור את הע"ז.
ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹוקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב,
ספורנו: שכם הייתה מבוצרת ולכן היה פחות חשש שיתקפו אותם שם, אך כשהלכו בדרך, היה יותר חשש שיתקפו אותם.
ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל,
רשב"ם: המקום מחוץ ללוז נקרא בשם בֵּית אֵל, ובפרשת ויצא יעקב קרא לעיר עצמה בשם בֵּית אֵל, ואילו עכשיו יעקב קרא גם למקום שמחוץ לעיר בשם בֵּית אֵל.
ספורנו: יעקב קרא למלון שבו התאכסן בשם בֵּית אֵל.
הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ,
ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל המקום שבו מתגלת שכינת ה' כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹוקִים, רש"י: פעמים רבות כותבת התורה אֱלֹוקִים בלשון רבים.
ספורנו: אֱלֹוקִים = מלאכים, ולכן כתבה זאת התורה בלשון רבים. בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו
ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן
רמב"ן: מות דְּבֹרָה רומז למיתת רבקה אמו, ולכן נקרא המקום אלון בכות, כי וודאי שלא היו בוכים כ"כ הרבה על מינקת זקנה שמתה, אלא בכו על מיתת רבקה.
לכן גם התגלה ה' אל יעקב ובירך אותו, כמו שה' התגלה ליצחק לאחר מיתת אברהם.
רש"י: רבקה שלחה את מינקתה כדי לקרוא ליעקב מפדן ארם חזרה, ויעקב התבשר כאן על אבל נוסף, על מיתת רבקה אמו.
התורה העלימה את מיתתה כדי שלא יקללו אותה הבריות על כך שיצא ממנה עשו. רמב"ן: התורה לא כתבה כלל על מיתת האימהות, וכמו שלא כתבה על מיתת לאה, כך לא כתבה על מיתת רבקה.
היה צריך לשמור על כבודה של רבקה כי מי שקבר אותה היו בני חת. הרי יצחק היה עיוור ולא יצא מביתו, יעקב לא היה שם ועשו שנא אותה, ולכן העלימה התורה את דבר מיתתה.
ב. המינקת חייתה בחרן וחזרה עם יעקב כדי לראות את גברתה אולי מינקת רבקה הייתה מגדלת גם את בני יעקב.
ואולי מינקת זו היא מינקת אחרת לגמרי מהמינקת שבאה עם רבקה, והיא נשארה בבית לבן ובתואל, ועכשיו, לכבוד אימו, רצה יעקב לפרנס את המינקת.
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת על שם הבכי הרב שבכו שם.
ספורנו: הבכי על מות מינקת רבקה הפסיקה את התגלות ה' אל יעקב באמצע, שהרי אין שכינה שורה מתוך עצבות.
ט וַיֵּרָא אֱלֹוקִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם,
ספורנו: ה' לא התגלה אל יעקב בפדן ארם, אלא רק מלאך התגלה אל יעקב שם.
רשב"ם: לאחר שיעקב נסע מלוז, התגלה אליו ה' פעם שנייה מאז שעזב מפדן ארם, פעם בבית אל ופעם במקום נוסף.
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, רש"י: בברכת אבלים.
י וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹוקִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב (לכן מותר לקרוא ליעקב בשני שמות: יעקב וישראל, לעומת אברהם שאסור לקרוא לו כלל בשם אברם) לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב
ספורנו: ה' בירך את יעקב שמעכשיו יתחיל לחול חלק משם ישראל עליו כדי שיוכל להתמודד עם הקמים עליו.
כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ מלשון שר ומושל, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל
רש"י: למרות שהמלאך החליף ליעקב את שמו עוד בתחילת הפרשה, הרי ששם אמר לו המלאך שהוא עתיד להיקרא בשם ישראל, אך כאן התבצע החלפת השם בפועל.
אבן עזרא: שמך לא יהיה רק יעקב אלא יהיה גם ישראל.
אוה"ח: מדוע יש הבדל, ולאברהם אסור לקרוא אברם ואילו ליעקב מותר להמשיך לקרוא גם בשם יעקב?
הטעם הוא ששורש הנשמה נמצא בשם האדם, ולכן לא ניתן לבטל את שם יעקב, שהרי זהו חלק מנשמת יעקב, ואילו לגבי אברהם בתוך השם אברהם נמצא גם אברם, ולכן אין באיסור לקרוא בשם אברם ביטול השם הראשון.
יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹוקִים ה' אמר ליעקב: אֲנִי אֵל שַׁדַּי אני ה' שכל הברכות הן שלו, וכדאי להתברך מברכותיי.
ספורנו: מדובר כאן על לשון שבועה, וזה המקום היחיד בו ה' נשבע על כך ליעקב.
פְּרֵה וּרְבֵה, תמשיך לפרות ולרבות, ולהוליד.
רש"י: גּוֹי תוליד את בנימין, למרות שלא מובן מדוע גם במילה גּוֹי הכוונה היא לבנימין. וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, ייוולדו לך 2 נכדים: מנשה ואפרים שימנו במניין השבטים.
וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ, רש"י: הכוונה היא לשאול ואיש בשת שעתידים להיוולד מבנימין. ולגבי קהל גוים הכוונה היא למנשה ואפרים, למרות שיוסף נולד.
יב וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה את ארץ ישראל, וגם אם צאצאיך יחטאו, ארץ ישראל תהיה שייכת להם
ספורנו: יעקב לא צריך לדאוג שמא יכלה זרעו ביד הגויים כאשר הוא לא יהיה הגון ויחטא.
וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת,
רמב"ן: לאברהם ויצחק ניתנה הארץ על תנאי, וכאן הארץ לא ניתנה על תנאי. וה' כפל את ההבטחת הארץ לשם שבועה.
אוה"ח: יש חילוק בין הנתינה ליעקב והנתינה לצאצאיו כדי לומר שאין הכוונה שה' נותן את הארץ ליעקב כדי שינחיל לבניו, אלא יש כאן שתי נתינות נפרדות: ליעקב, ולצאצאיו.
יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹוקִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.
רמב"ן: בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ לא היה כאן רק מראה או חלום, אלא שהשכינה הייתה במקום בו עמד יעקב.
ספורנו: בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ ה' דיבר עם יעקב באותו מקום בו דיבר איתו כאשר יצא לחרן.
אוה"ח: למה התורה חוזרת שוב ושוב על הביטוי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹוקִים כי אין מקום זה נמצא בתוך עיר.
יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, בבית אל, כשיצא לחרן, מַצֶּבֶת אָבֶן, רמב"ן: יעקב הקים מצבה פעם נוספת.
אבן עזרא: יעקב יצק יין ומים על המצבה כדי לשטוף אותה ולהכין אותה כדי שתהיה ראויה להקרבה עליה.
וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, יין ומים, כמו במקדש וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן, טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹוקִים בֵּית אֵל.
אוה"ח: יעקב קרא למקום הסמוך לבית אל בשם בֵּית אֵל.
טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה אפרת היא שם נוסף לעיר בית לחם. רש"י: הכברה היא מידה קטנה של דרך, רשב"ם: הכוונה היא להרבה דרך.
רש"י: מלשון כברה, והכוונה היא לתיאור זמן, שהארץ מנוקבת ככברה, כלומר, שחורשים אך עדיין לא הגיע הקיץ. ב. מהלך שאדם הולך וחורש את שדהו ביום אחד.
רמב"ן: כברה היא מידת הילוך של אדם מהבוקר ועד לזמן האוכל,
ב. "קול ברמה נשמע" קולה של רחל נשמעת בחוזקה כשהיא בוכה, כאילו הייתה על רמה וצועקת משם, וכולם שומעים אותה.
ג. הסיבה שיעקב לא הכניס את רחל לעיר בית לחם עצמה היא מכיוון שידע שהעיר בית לחם תהיה בנחלת שבט יהודה, ואילו הוא רצה שרחל תיקבר בנחלת בנה בנימין.
מוות: וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן, כך חשבה לשמח את רחל.
רש"י: גַם זֶה לָךְ בֵּן יחד עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדו שתי תאומות, אחרי שיצאו 2 הבנות, חששה רחל שלא יוולד בן, והמילדת אמרה, על השלישי, גַם זֶה לָךְ בֵּן.
ספורנו: גַם זֶה לָךְ בֵּן יש לך בן שני.
הבן היחידי שנולד ליעקב בארץ ישראל, הוא בנימין, בן רחל. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן אוֹנִי; 1. בן אבלי, שיהיה אבל על מות אמו.
יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, 2. מלשון "בן צערי"
וְאָבִיו, קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. למה בִנְיָמִין?
א. אולי אף כי רחל מתה, יעקב אמר במתן השם שבנה יהיה תמיד לימינו, (הצד החשוב).
ב. בן ימים – בן זקונים שנולד לאב מזדקן, (צוואת השבטים, בנימין, א ד-ו). בנימין היה נחמה לאביו לאחר היעלמותו של יוסף. לכן סרב לתת לו לצאת למצרים כי אם הוא ימות, ירגיש כאילו שלושתם (גם יוסף ורחל) מתו ביום אחד.
רש"י: ג. בִנְיָמִין בן יָמִין, מלשון דרום, כי בִנְיָמִין הוא בן יעקב שנולד כאשר נסעו לכיוון דרום כשנכנסו לארץ ישראל.
רמב"ן פירש את דברי רש"י, שבית לחם היא בחלק הדרומי של ארץ ישראל.
רחל קראה לבנימין בשם בֶּן אוֹנִי = 1. בן צערי 2. בן אבלי,
ד. ואילו יעקב הפך את לשון אוֹנִי ללשון כח, וקרא לו בִנְיָמִין = בן כוחי.
מות רחל: יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.
קבורת רחל בבית לחם: וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל, עַד הַיּוֹם, ולאה נשארה לחיות ולהקבר לצד יעקב.
רחל, כמו משה, נקברה לפני שהגיעה אל המטרה, ונקברה בדרך לא"י.
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם: חשש יעקב שיוסף שישאל: מפני מה לא קברת את אמי במערת המכפלה וממני אתה מבקש לקבור אותך שם?"
לא יכל להתנצל כי גשמים עקבו אותו. אם כן מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרתה? צפה שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם.
1. "על פי הדבור קברתיה שם, (רש"י ברא' מח, 7). שבניה יצאו לגלות.. הם באים ומחבקים קברה.. והיא מבקשת רחמים מה' על בניה ומבכה אותם". דואגת לבניה ומתפללת שישובו הבנים לגבולם.
רש"י: ואני: אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם. "ואקברה שם": ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת רחמים.
2. ידעתי שתתפלל על בניה הגולים שיעברו ליד קברה, ושתעזור לבניה.. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד).
3. מתה בפתאומיות והאבל מנע ממני לחשוב.
למה סיפר כל זאת יעקב ליוסף?
1. אולי כדי לפייס את יוסף על שלא טרח להעלות את עצמות אמו ולקברה במערה, כפי שקבר בה את לאה.
2. אולי כדי להתנצל, על שהוא מבקש להיקבר עם אבותיו, ולא ליד רחל.
לבני רחל זכות ראשונים: יהושע בן נון, שאול מלך ישראל הראשון, ומרדכי היהודי, כולם מצאצאי רחל. בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר.
ומאי צניעות היתה ברחל? דכתיב 'ויהי בבקר והנה היא לאה' מכלל שעד עכשו היא לא לאה?! אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הכיר בה עד עכשו.
לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל'. זכה ויצאה ממנו אסתר, (תלמוד בבלי, מגילה דף יג/ב).
וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: הַקְּטַנָּה, קטנה במתנותיה: (כולם ניתנו לה לזמן קצר בלבד בראשית רבא): יוסף לשעה, שאול לשעה, שילה לשעה".
ולמרות שלאה הרבתה ללדת, אחותה רחל, שלא הצליחה ללדת, נשארה האהובה על יעקב, הרב אבינרי. וחז"ל אמרו: אין דבר שלם יותר מלב שבור".
רחל קיבלה את תפקידה החשוב ביותר לאחר מותה.
את רחל זוכרים במידה רבה בזכות ירמיהו, כהן מבני לאה, שניבא על רחל. גם עבור ירמיהו, 1000 שנים אחרי מותה, רחל היא דמות האם של עם ישראל.
ביום ב' של ראש השנה קוראים בירמיהו על רחל העקרה, שנפקדה בבן. אם האומה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. תמרורים, 1. תַמְרוּר": ציון דרך לנודדי המדבר…משמש …להכיר הדרך. 2. תַמְרוּר מר, בכי מר, (פורת ח.,).
מבכה על בניה הגולים: רָחֵל, מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ", (ב"ר פ"ב). מבקשת עליהם רחמים, שיחזרו במהרה לארצם.
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ, בכתה על כל אחד מבניה ובני אחיותיה.
כֹּה אָמַר ה', והקב"ה משיבה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: בזכות הבכי שלה על הבנים: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. .. (ירמיהו לא 14-16).
יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ: כשהכניס מנשה צלם להיכל, ה' כעס על העם וביקש להשמידו. ומדוע ניצל דווקא בזכות רחל? מה עם אברהם אבי האומה, יצחק עמוד הגבורה, יעקב עמוד האמת, משה רבנו אדון הנביאים, אף אחד מהם לא עזר ורק בזכות רחל אמנו?
רחל זכתה לכך בזכות שוויתרה לאחותה. נתאר לעצמנו כלה שסוף סוף עומדת תחת החופה הנה היא הולכת להקים בית חדש, חיים חדשים, עתיד חדש ו… הכל נשאר חלום!
היא נשארת רווקה, מוותרת על הנישואין לטובת אחותה בשביל שלא תתבייש. בזכות זה אנו ניגאל גאולה אמיתית ונצחית.
אהבה ופרגון בין האחיות: "קפצה רחל לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא 7 שנים, שכל עבודה שעבד יעקב את אבי, לא עבד אלא בשבילי, וכשהשלימו אותן 7 שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו הסימנים שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני.
ולאחר מכן נחמתי מעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי את אחותי כדי שלא תצא אחותי לחרפה.
ולערב חלפו אחותי לבעלי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, שיהיה סבור שהיא רחל.. הלא אני הכנסתי צרתי לביתי, וגמלתי אתה חסד, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה שאני בשר ודם ולא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתי לבושה וחרפה ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני, ונהרגו לפי חרב, ועשו אויביהם בם כרצונם. ואף אתה, אם הכניסו בניך צרתך בביתך – שתוק להם"
מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומם, אמר: יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ. (איכה רבה פתיחתא כד).
לפי המדרש רחל שכבה תחת המיטה וענתה לדיבורי יעקב, כדי שלא יבחין בהחלפה. הקב"ה שמע לתפילתה הנצחית של רחל, בזכות הסימנים שמסרה לאחותה ובזכות הוויתור על רצונותיה.
טראומת פילוג ישראל, היא הטרגדיה הכי קשה עד החורבן הראשון בסוף המאה השנייה לפני הספירה. ממלכת יהודה שרדה כמאה שנה אחרי ממלכת ישראל. בני רחל נכחדו.
רק בני לאה שרדו. לאחר החורבן בני לאה אימצו להם עוד אם, את רחל. רחל נשארה כסמל "האם" לכל עם ישראל, גם לבני לאה.
רוח אל מבכה על בניה: קולה של רחל מדגיש את חשיבות הקול הנשי ותפילותיה בהגנת בני ישראל הגולים מארצם, והמתפללת לחזירתם לארצם.
יוסף, בכורה של רחל, סיפר כי בחלומו, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם נִצָּבָה, מפרש המדרש: נִצָּבָה = זה ששתקה, בזמן שבעלה נגזל ממנה, נתן לה כח לעמוד ניצבה, מעל כולם, ולמאן להינחם עד שישובו בניה.
אפרים בן יוסף ונכד רחל. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם ה', עַל כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ (ירמיה לא יד-יט). רחל כאבה את כאבי נכדה וריחמה על הסבל שהוא עובר. הזדהתה עם הבכי, הצער, והכאב. בכתה כששמעה שאפרים נכדה מבקש לשוב אל ה' ורחמי ה' הומים אליו.
לרחל יש קול גם לאחר מותה: בתיקון חצות יש תיקוני: "רחל" ו"לאה". תיקון לאה הוא תיקון מלא שמחה, בתיקון רחל בוכים על צער השכינה. תיקון לאה הוא בנית העתיד, אבל לפני שמגיעים אליו צריך לעבור את בכיה של רחל על בניה שיצאו בעבר לגלות.
יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל רות ד 11. כְּרָחֵל וּכְלֵאָה: 2 האחיות המסמלות את בית ישראל השלם, וזכרן נשאר לנצח כדגם לאישה המתאימה לבנות עוד בית בישראל.
כאשר רחל קראה שם לבן שפחתה, השתמשה בשם אלוקים: דנני אלוקים", רד"ק: לפי שזכרה הדין, זכרה שם אלוקים שפירושו דיין".
ליוסף נתנה שם על שם העתיד: יוסף, ובנימין נקרא: בן אוני".
כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל, וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר סמוך לבית לחם,
רשב"ם: זהו המקום ששמואל משך את שאול למלך ואמר לשאול שיפגוש שם אנשים.
ואחר כך: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (לה 22).
"בלהה נחשבת לבכירה מבין 2 השפחות, כיון שקדמה לזילפה בבנים.
לפי המדרש בלהה וזלפה היו גם בנות לבן מפילגשו. לכן נקראו שפחות. זהו שאמר לבן: "הבנות בנותי והבנים בני".
למה נקראה "בלהה" ? שמבהילה ביופייה. ומתבהלת ומצטערת שרחל עקרה.
ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה = 4 אמהות.
רק לבלהה היו 2 "ה" בשמה. לכל האמהות היה בשמן ה', חוץ מלרחל. רק לרחל לא היה "ה" בשמה, לכן נתנה את בלהה ליעקב, כדי שבזכות כך, תזכה ל"ה" בשמה ותוושע.
ה' אחת עברה לרחל – רחלה. על שם רחלי הצאן "כי רועה היא". רחל: ראשי תבות: רואה חיים לבעלה.
ותלד בלהה שפחת רחל. בניגוד להגר שמרדה בגברתה וזלזלה בה משהרתה, בלהה קיבלה את מרות רחל עליה, וגם אחרי שילדה הניחה לרחל, לתת שם לבנה. לאה פחדה שתאבד את יתרונה היחידי: ברכת הבנים, ומהרה לתת ליעקב את זילפה שיפחתה לאישה.
זלפה היא היחידה שלא כתוב אצלה "ותהר" אלא מיד כתוב "ותלד", כי נשארה רזה כצעירה ולא היה ניכר בה שהיא מעוברת.
פרשת בלהה וראובן קרתה, לאחר לידת בנימין, ומות אמו, רחל, בלידה.
אחרי מות רחל כתוב: כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא עוד לפני שהגיע אל יצחק אביו, "ויסע ישראל ויט אהלו" מדרש לקח טוב: לפי שהייתה לאה גבירה, נטה אהלה תחילה".
מדרש בראשית רבתי: זו אהלה של בלהה, כיוון שמתה רחל, הכניס את בלהה באהל רחל… והייתה מנקת את בנימין. ולמרות שעמדה מלדת כמה שנים… בא לה חלב. "בא-לה = בלהה." בלהה הייתה משמשת את יעקב עד יום מותו.
ראובן: מאז היה קטן הרגיש ראובן שאמו מורחקת מאביו. האוהל שלה היה מלא בילדים אבל היה חסר בו אבא. הייתה לראובן רגישות למצבה של אמו, הוא ידע לחוש את רגשותיה, והייתה לו תחושת אחריות של בן בכור שרצה לעזור לה כשהייתה אומללה.
שתי הפרשיות, פרשת הדודאים ופרשת בלהה מתחילות באותן מילים: "וילך ראובן". חז"ל מסיקים מכך שהמניע של ראובן היה הפגנתי. מסר של כח הבכורה.
במקרה הראשון גרם ראובן שאביו ישכב באותו לילה עם לאה אמו, במקרה השני שכב ראובן עם צרת אמו – בלהה.
שוב ניסה ראובן הבכור להיטיב את מעמד אמו ואולי גם את מעמדו כבן בכור.
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו רשי: "על שלא מיהר לבוא אל אביו" יעקב התמהמה במצוות כיבוד אב, לפיכך לקה שבנו הקל בכבודו."
למה עשה זאת ראובן? ספרי דברים שמ"ז ובראשית רבא צח ד: "עלבון אמו תבע, שכל הימים שהייתה רחל קיימת, הייתה מטתה נתונה אצל מטתו של יעקב אבינו, כיוון שמתה רחל, צרת אמו, נטל יעקב מטתה של בלהה ונתנה אצל מטתו". בלהה, שפחת רחל, מיצגת את גברתה.
ליקוטים: "הלך ראובן מבית אביו, בכעס שאביו שכב עם בלהה. ויאמר: אחות אמי הייתה צרתה, שפחת אחות אמי תהה צרה לאמי?
אמר ראובן: לא די לאמא להתקנא בחיי אחותה, אלא אף לאחר מותה?
ראובן לא יכל לסבול את השפלת אמו. כבכור ביקש להרחיק את אביו מזכר רחל ומשפחתה. ביקש לעודד את הקשר שבין אביו ואמו ולהבטיח שאביו ישהה תמיד רק באהלה, וכך תגדל חשיבותה וגם חשיבותו כבנה הבכור.
כוונת ראובן הייתה לבטל את הקשר בין אביו לבין רחל ע"י טמוא שפחתה, ולמנוע כך מבלהה, שפחת רחל, לתפוס את מקום רחל בלב אביו ושאף אחת לא תערר על מעמד אמו.
מכיון ששכב עם בלהה, לא יוכל יעקב לשכב עמה יותר. הוא לא רצה שבלהה הצעירה תתפוס את מקום אמו הזקנה. מסר נפשו למען אמו.
היו לראובן רגישות למצבה של אמו ותחושת אחריות לעזור לה כשהייתה אומללה.
מה אם כן עשה ראובן? 1. רשי: ראובן לא באמת שכב עם בלהה, אלא נטל את מיטת יעקב מאוהל בלהה לאוהל אמו. ומכך שבלבל את יצועי אביו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה.
2. מדרש תנחומא: "עשה (ראובן) עצמו כאילו ישן, באותה מטה, כדי שיטול יעקב מטתו אצל לאה."
רמב"ן: "יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה, מפחדו שתלד עוד ליעקב, כי הוא הבכור וקיווה לרשת 2 חלקים, ויפסיד יותר מאחיו.. ולא פחד מאמו שהייתה זקנה.
כאשר יעקב שמע על מעשה ראובן כתוב: וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ותרגום השבעים הוסיף "וירע בעיניו". שתיקת יעקב מדברת יותר מ- 1000 מילים.
מה יעקב שמע? שהלך ראובן ממנו, נדר יעקב שלא לשכב עם בלהה… ויהיו בני יעקב 12". חזר ראובן ושוב היו 12, והפסוק האומר שבני יעקב היו שנים עשר בא לומר שיעקב לא הוליד עוד ילדים לאחר הולדת בנימין.
ספורנו: למרות שיעקב שמע על מעשהו של ראובן, לא עשה דבר בעניין, הואיל ואין הדבר נחשב לחטא של ראובן.
רמב"ן: הכתוב סיפר על ענוות יעקב, שלמרות ששמע את מה שעשה ראובן, לא רצה להוציאו מביתו, אלא מנה את ראובן בכלל בניו. לכן גם חיברה התורה את מניין בני יעקב באותו פסוק שמסופר על מעשהו של ראובן, כדי להראות את הקשר הישיר ביניהם, למרות שיש כאן הפסק פרשה.
חז"ל מדגישים, שלמרות שיעקב כעס על בכורו, לא הרחיק אותו ולא הוציא אותו ממנין ילדיו.
מדה כנגד מדה, נלקחה ממנו הבכורה. ספור בלהה מסביר מדוע הודח ראובן ממעמדו כבחיר האחים וכבכור להם. ממילא.
ראובן לא ידע לעזור בצורה חכמה. אולי בגלל פרשה זו, נישל אותו אביו מזכויות הירושה של הבכור, והעונש של נטילת הבכורה מאוד מתאימה לו.
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר, רש"י: הוזכר כדי ללמדנו שכולם היו צדיקים ושווים, ומכאן למדים שראובן בעצם לא ממש חטא.
כג בְּנֵי לֵאָה אלה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן, ספורנו: ראובן לא הפסיד את הבכורה בשל דיני שמים. שב בתשובה וזו הגיעה עד לכסא הכבוד.
וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן: כד בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: (כו) וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.
מתי הגיב יעקב על מעשי ראובן? בברכת השבטים הזכיר את הדבר לראובן: "ראובן…כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה."
בסוף ימיו יעקב גינה את מעשה ראובן, והלל את מעשי יהודה, ואכן זכה יהודה שדוד מלך ישראל, יצא מצאצאיו.
כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו אבל לא אל אמו, שמתה לפני שחזר, מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק
כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.
רש"י: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ומכירת יוסף קדמה למיתת יצחק 12 שנה.
רמב"ן: מנהג התורה לסיים את מה שהיה לה לומר על אדם אחד ולספר את כל מה שקרה לו עד שמת, לפני שהמשיכה עם סיפורו של אדם אחר.
כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת.
אוה"ח: הסיבה שלא נאמר אצל יצחק חיים כמו אצל שאר האבות כי עד שיצחק היה בן 40 היה ללא אישה, והשרוי בלא אישה כשרוי בלא חיים, ולאחר שהתחתן היה כבר עיוור.
יצחק מת לאחר שפגש ביעקב שחזר אליו, ויעקב ועשו קברו אותו.
וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, יצחק מת כשראה שכל משאלות ליבו מתקיימות לטובה, לא היה צורך להזכיר שיצחק נקבר במערת המכפלה, כי יצחק גר בחברון, ולכן, וודאי שקברו אותו שם.
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.
עשו קדם ליעקב, ואצל יצחק וישמעאל הדבר הפוך, למה?
עשו הבן האהוב על יצחק, זה שנולד ראשון, גם מוזכר ראשון בקבורת יצחק, אך בקבורת אברהם נזכר קודם יצחק הבן החשוב והנבחר ורק לאחריו ישמעאל.
מכאן שלא הועילו ליעקב כל תכסיסיו לקניית הבכורה ולגניבת הברכות – עד מותו עשו תפס את המקום הראשון בלב אביו.
בלהה ודינה: 1. גם בלהה וגם דינה שתקו ולא השמיעו קול בעקבות מה שנעשה בהן. 2. בני המקרים יעקב שמע על מה שקרה, אצל דינה: "ויעקב שמע", ואצל בלהה, "וישמע ישראל", 3. בשני המקרים יעקב לא פעל ולא עשה מאומה.
4. בשני המקרים כתוב שיעקב "נטה אהל", כלומר ביקש לשבת בשלווה אחרי כל מה שעבר עליו קודם, אך בשני המקרים קרה לו אסון נוסף וקפץ עליו רוגזו של ילד אחר.
5. בסוף ימיו יעקב קילל רק את 3 הבנים הקשורים לדינה ולבלהה, (חיון ח).
מדרש הגדול, בראשית: "אמרה לו מטרונה… שקר יש בתורתכם, שבא יוסף על אדוניתו וכיסיתם עליו. אמר לה: בתי, על הבן בבית אביו מכסין, או על עבד בבית אדוניו?
אמרה: על בן בבית אביו. אמר: על ראובן בבית אביו, כתוב: וילך ראובן וישכב, יוסף === בבית אדונו לא כל שכן. אמרה: אתם אמת ותורתכם אמת, (ב"ר פ"ז).
חז"ל כתבו שראובן נעדר מן הבור בעת מכירת אחיו יוסף, כיוון שהיה עסוק בשק ותענית. אך ראובן לא הצליח לקבל כפרה. יעקב גינה את מעשי ראובן, למרות שחז"ל כתבו שראובן חזר בתשובה.
ראובן ניסה בתחילה להציל את יוסף, ולכן הציע לזרוק אותו לבור ולא להרוג אותו. הוא קיווה להוציא בסתר את יוסף מהבור ולהחזיר אותו אל אביו, כדי להפגין את אחריותו וסמכותו, אבל כשעזב את השטח, יוסף נמכר ותוכניתו השתבשה.
היה עוד ניסיון של ראובן להצטיין בעיני אביו כשהציע לאביו: "את 2 ילדי תהרוג" אם לא אחזיר את יוסף, יעקב התעלם מדבריו, כי בוודאי לא סמך על מי שמציע להרוג את ילדיו אם יכשל במעשיו. ראובן נראה כבעל כוונות טובות, אך לא ידע להפוך אותם למעשים טובים.
יעקב הלל את מעשי יהודה, ונראה שבגלל פרשת בלהה, הוא נישל את ראובן מזכויות הירושה של הבכור. בגלל הגינוי של יעקב, ראובן נפסל גם לשלטון. ואכן זכה יהודה שדוד מלך ישראל, יצא מצאצאיו.
כתב יד תימני של מדרשים: יוסף היה מכבד את בלהה כאמו.
ראובן ואבשלום: 1. בשני המקרים המעשה קשור לאוהל. 2. שני המקרים הם נגד האב. 3. בשני המקרים המעשה נשמע, אצל ראובן: וישמע יעקב", ואצל אבשלום, "ושמע כל ישראל", (חיון ח.
הולדת בנימין: בנימין הגשים את תפילת אמו: יֹסֵף ה' לִי, בֵּן אַחֵר. וה' שמע את תפילתה, שנאמר: "רצון יראיו יעשה".
וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.
נשים שנתקשו בלידתן ומתו: רחל ואשת פינחס (נכד עלי). בספור רחל יש יותר אופטימיות מאצל אשת פנחס. לה נשאר זכרון קבוע בבניה, ובציון קברה.
רחל האישה האהובה: כל חייו לא הסתיר יעקב את העדפת רחל על פני שאר נשותיו.
רחל הרגישה כל חייה אהובה, ולכן הרשתה לעצמה לפעמים לעשות את מה שלא צריך לעשות. סחרה בדודאים, גנבה טרפים, על אלו אולי נענשה בעת לידת בנימין.
מות רחל: וַתָּמָת, רָחֵל, יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, רחל נפטרה ביום י"א בחשוון, ביום בו ילדה את בנה בנימין.
למה רחל מתה: 1. בחטא גניבת הטרפים,
2. בגלל אמירת יעקב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה, נֶגֶד אַחֵינוּ, הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח לָךְ; וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.
3. אולי עונש על שאמרה: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. בָנִים ולא בן. יֹסֵף ה' לִי, בֵּן אַחֵר: לא הייתה מוכנה להסתפק בבן אחד: כאילו אמר ה': קחי בנים ומותי.
מתה בדרך לא"י, ולא זכתה להיקבר ליד בעלה.כפי שאצל הגברים, בהרבה מקרים, הבן הצעיר הוא המועדף, כך גם אצל חלק מהנשים: יעקב ביקש את יד רחל הצעירה, מיכל הצעירה נישאה לדוד, ולא מרב הבכורה, שלה הובטח.
אולי ה' רצה ללמד את יעקב, שגורל אוהביו לא בידיו. החביא את יוסף ורחל אחרי כל בני משפחתו, אך זה לא עזר לו, רחל מתה, ויוסף נמכר והורחק ממנו 22 שנה, (יעקב, זקוביץ י, 2012 137).
| מה עשה יעקב | עונשו |
| קנה הבכורה בנזיד עדשים,גזל את הברכה מאחיו,העדיף את יוסף,ביכר את יוסף ע"פ ראובן,לא ראה את אביו 22 שנה,לא ענה אמת לאביו, | רחל מוכרת לילה איתו לאחותה לאה,גלה מארצו ולבן החליף את רחל בלאה,חשב בטעות שיוסף נטרף במשך 22 שנה,ראובן שכב עם בלהה,לא ראה את בנו האהוב 22 שנה,בניו למדו ממנו ורימו אותו: טרוף טורף, |
