אִמְרִי נָא, אֲחֹתִי אָתְּ. פרק יב 10.
פרשה זו מעלה שאלות רבות: 1.מדוע עזב אברהם את הארץ שהובטחה לו וירד למצרים?
2. האם גם שרה קיבלה ציווי של "לך לך"?
3. מדוע אברם ביקש משרה לשקר עבורו, והפקיר את שרה, אישה יפה, בידי פרעה?
4. מדוע אברהם לא ענה לפרעה שנזף בו על ההטעיה?
5. מדוע לא נשמע קולה של שרה בפרשה זו?
6. האם שרה הסכימה לרדת מצרימה?
7. האם שרה הסכימה לשקר?
8. מה קרה לשרה בבית פרעה?
וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ – אברהם עזב את מולדתו, ע"פ צו ה', הגיע לארץ חדשה ומצא בה רעב.
נסיון: רש"י: בָּאָרֶץ, הרעב היה רק בארץ כנען כדי לנסות את אברהם אם יהרהר אחר מידותיו של הקב"ה שאמר שייתן לו את הארץ. זהו נסיון גדול ומצב של מצוקה לכל אדם.
נסיון ראשון של רעב: אברהם לא שאל שאלות לגבי הציווי ללכת לארץ כזו, שרק הגיע אליה וכבר ה' הביא עליה רעב.
הירידה למצרים: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, לָגוּר שָׁם, ספורנו: ולא להשתקע.
כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. הרעב היה רק בארץ ולא בארצות הסובבות.גם יעקב נכדו ירד למצרים בשל רעב. (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה כאשר אברם התקרב למצרים.
ספורנו: המצרים היו שטופים בזימה. ולכן: וַיֹּאמֶר, אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, וכי עד עכשיו לא ידע?
1. לפי פשוטו: "הגיע העת לדאוג על יופייך". (ברא' יב, 10).
2. אברהם לא נשא את שרה לאשה בגלל יופיה, אלא בגלל אישיותה ומידותיה הטובות.
3. עכשיו שעברו על שפת נהר אחד וראה אברהם בבואה של שרה באותו נהר מאירה כחמה זורחת. רש"י: עד עכשיו לא הכיר ביופייה, מתוך צניעות. עכשיו עלה חשש מוצדק בגלל יופיה.
4. רש"י: הדרך ממעטת את יופיו של האדם ושרה עדיין עמדה ביופיה, לכן אברהם היה צריך לחשוב על פיתרון.
5. אברהם ראה את פניהם הכעורות של המצרים והבין שעכשיו יש סכנה, בשל יופיה. ידעתי זה ימים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים שלא הורגלו באישה יפה.
אבן עזרא: היו נשים בא"י שהיו יפות כמו שרה ורק במצרים לא היו נשים יפות כמו שרה.
כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.והרי אני צריך לדאוג עכשיו כי את אישה יפת מראה. אוה"ח: אברהם התנצל עתה בפני שרה, ואמר לה, שלו היה יודע שכאשר יגיעו למצרים תהיה בסכנה, לא היה יורד למצרים.
הפלשתים לא היו מכוערים כמו המצרים, ולכן ירד איתה לאחר מכן גם לארץ פלשתים.
יופיה של שרה: שרה היא האישה הראשונה בתנ"ך שכתוב עליה שהייתה יפה. במגילה חיצונית לתורה מופיע שיר הלל לשרי, וכך היללוה 3 שרים באוזני פרעה: ..כמה ענוג ורך שער ראשה, מה יאות להן עיניה, ומה נחמד אפה… כמה יאה חזה, ומה יפה לובנה …כל בתולות וכלות שיכנסו לחופה, לא יהיו נאות ממנה, ועל כל נשים, יופי יופיה ומעלת יופיה למעלה מכולן". מזכיר את שיר השירים: שערך כעדר עיזים שגלשו מהר גלעד.
אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, יופי בתנ"ך: נאמר בגמרא שהיו 4 נשים שהיו בעלות יופי מופלא ומיוחד: שרה, אביגיל, רחב, ואסתר, (ב).
יפים נוספים שנזכרו בתנך: רבקה (בראשית כד 15-16), רחל, (יפת תואר ויפת מראה), יוסף, (יפה כמו אמו). תמר בת דוד, (דוד, אדמוני עם יפה עינים, שמואל א יא 2) בת שבע (שמואל א יא 2) אבשלום, (לא היה איש בישראל יפה להלל מאד, לא היה בו מום. ושתי (א 11). ליופי תפקיד בהתפתחות.
הנודע ביהודה: למה מספרים לנו על יופייה של שרה? להגיד שיחסו של אברהם לאשתו לא היה על פי יופייה אלא אופייה.
רמב"ן: א. אברהם חטא בשגגה בכך שהביא את שרה במכשול מפחדו שמא יהרגוהו, והוא היה צריך לבטוח בה' שיציל אותו. ב. גם בעצם הירידה למצרים חטא אברהם וכעונש על כך נגזר על בניו שירדו למצרים, והוא היה צריך לבטוח בה' שיציל אותו. ג. הירידה של אברהם למצרים היא רמז שצאצאיו ירדו למצרים מפני הרעב, והמצרים ירעו לבנ"י ויקחו את נשותיהם, וה' ינקום במצרים על ידי שיכה בהם מכות גדולות כמו שהביא נגעים על פרעה.
וכך היה דרכם לעבור ממקום למקום ולומר ששרה היא אחותו של אברהם. רק כשהגיעו אל מקום בו ישב המלך, היה על אברהם לדאוג שיהרגו אותו ויקחו את שרה.
בניגוד לאברהם, יצחק לא פחד לעשות כך בכל ארץ ישראל ורק כאשר הגיע אל הפלשתים, אמר על רבקה שהיא אחותו.
ממה חשש אברהם? יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, (אני חושש ש-) כאשר המצרים יראו אותך, הם יהרגו אותי. אברם ידע שבמצרים יש אנשים בעלי תאוות בהמיות. ולכן לא פלא שחשש מפני המצרים כאשר נאלץ לרדת עם אשתו היפה למצרים, ולגור שם כגר נוכרי.
אברם חשש שהמצרים יהרגו אותו, כדי שלא יזעק למלך, על שלקחו את אשתו.
יב וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.
אבן עזרא: הכוונה ביְחַיּוּ היינו שיספקו את כל צרכיה, כיוון שהייתה שנת רעב.
יג אִמְרִי נָא, אֲחֹתִי אָתְּ, אוה"ח: תפרסמי ברבים שאת אחותי לפני שכולם יחשבו שאת אשתי ויהרגו אותי.
אברהם הבין כי עליו לקבל חיזוק, והוא פנה אל האדם שבו בטח כי יעמוד לימינו, ויסכים לסייע לו, ללא טענות וללא ביקורת. הוא הבאיר לאשתו כי ביכולתה להחיות אותו, והעלה את הערך העצמי שלה בכך שביכולתה להציל את חיי בעלה ואת המשך חייהם ומפעלם המשותף
"טובים השנים מן האחד", איש את רעהו יעזורו. נח שיצא מהתבה ולא קיבל תמיכה מאשה או מילדים, סיים כשכור המתגולל בקיאו. (ראש הגבעה תשע"ג גליון 303 ללא שם).
דברי אברהם לשרה נוסחו כבקשה, ששרה יכלה לדחות, אברהם נזקק להסכמת שרה לתוכניתו. "חסדך אשר תעשי עמדי".
מה עשתה שרה? שרה שתקה. לא ענתה, אך שתיקה כהודאה.
מדוע שרה הסכימה להגיד שהיא אחות בעלה ולהלקח לפרעה? כי שניהם עבדו כצוות. היא הבינה שמוטב לשמור על מחנה אברהם, ולא לסכן את עוצמתם בשל סכסוך עם מלך זר.
רק אישה היודעת את ערך בעלה, ואת טיב המשימה אשר עליהם למלא בעולם, יכולה לנהוג כך.
גם הרמבן: הצדיק את שתיקת שרה: "ולא האשים פרעה את האישה כלל, (פרעה האשים את אברהם) כי אין ראוי, שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק."
ה' שאל את אדם מדוע אכל מן הפרי האסור, וזה ענה: "האישה אשר נתת עמדי", זו הייתה כפיות תודה (עבודה זרה ה' 2) תירוצו לא התקבל, יחסיו עם אשתו התערערו, וגם הוא וגם אשתו נענשו. הנסיון הנורא שעברו אברהם ושרה במצרים, זהו התיקון על חטא אדם וחוה.
"בטח בה לב בעלה" זו שרה, שנאמר "ויראו אותה שרי פרעה (את שרי) ויהללו אותה אל פרעה", (מדרש אשת חיל). אברהם הציל את בני ביתו ורכושו, אך סיכן את חייו ואת חיי אשתו וכבודה.
"פיקוח נפש": "רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי", המצרים "המוסריים" היו הורגים את הבעל כדי לזכות באישה, וזה היה מקרה של "פיקוח נפש".
האם אברהם ביקש משרה לשקר? לא, אלה השקר הוא תגובה ספונטנית לסכנה.
לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ (תאמרי שאת אחותי) כדי שיהיה לי טוב בזכותך, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ = בשבילך. העלה את ערכה כמצילה.
בַּעֲבוּרָךְ, אזכה בכבוד, בזכות אשתי. ובזכותך גם אשאר בחיים.
בראשית רבא: "2 בני אדם היו עיקר ועשו עצמם טפילה: אברהם וברק. ונעשו טפילה. ברק: "ותשר דבורה וברק… ואברהם שביקש: וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ. כתוב: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ.
לגנאי: לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. לִי, רש"י: "יתנו לי מתנות". וכתוב: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.
החטא והעונש במצרים: רמב"ן גינה את אברהם פעמים:
1. על יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, "עוון אשר חטא… ועל הירידה למצרים ומסירת שרה לפרעה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה."
2. "ודע, כי אברהם אבינו חטא, חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, שיש לה' כח לעזור ולהציל, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". לדעת הרמב"ן העונש, היא הגלות שתבוא על זרעו במצרים, (יב 10).
(יש לזכור ש 3 פעמים בספר בראשית, יש: אמרי נא אחותי את, ולכן זה כנראה לא חטא!)
מאידך טען הרמב"ן, כי גם המצרים נענשו על שבקשו לנצל את הרעב לטובתם, ולפגוע בנשים חפות מפשע, ולכן נענשו במכות, ובני ישראל שאלו מהם כלי כסף וכלי זהב.
חזל סינגרו על אבות האומה: הרש"ר הירש: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל בתכלית השלמות…היא אינה מעלימה שגיאות, שגגות וחולשות של גדולי ישראל וכך היא מטביעה את חותם האמת…אילו הזהירו כולם… ללא רבב, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו והוא למעלה מהישג ידינו… ללא מאבק טבעי, היו מידותיהם הטובות רק תוצאה של טבעם הנעלה.
לשבח: ספורנו: "כשתאמרי שאת אחותי, יקווה כל אחד מהם שאשיאך לו…אבל ייטיב לי במהר ובמתן. ההטבה היא במוהר ומתן כדי שאברהם ישיא את אחותו להם.
שד"ל: "כל אחד יקווה שיסכים אברהם לתתה לו לאישה, ולא יהרגוהו, …וחשב אברהם…ישאו ויתנו עמו בחיתון זמן מה…עד שישוב לביתו". אברהם קיווה להעביר את הזמן במשא ומתן, עד שתסתיים הבצורת וישובו לכנען.
אבל גם במצרים וגם בגרר, השליט חשק באישה, והוא כמלך לא היה צריך לבקש רשות מאחיה.
רמב"ן: שרה באמת לא אמרה שהיא אחות של אברהם, אלא שהמצרים לקחו אותה בלי לשאול כלל על כך, ולאחר מכן אברהם עצמו אמר ששרה היא אחותו, אך שרה שתקה, ולכן הייתה טענת פרעה על אברהם, ולא על שרה.
וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. אוה"ח: יספקו את צרכיי בשנות הרעב בזכותך. אברהם חשב שכמו שאישה סוטה שלא חטאה, נפקדת בזרע בנים, גם שרה תיפקד אם יקחו אותה המצרים.
יד וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה.
רש"י: נאמר על אברהם שהגיע למצרים בלשון יחיד, היות ואברהם הטמין את שרה בתוך ארון כדי שלא יראו אותה המצרים, אך המצרים פתחו את התיבה כאשר הם בדקו את המכס.
היכן הייתה שרה? נתנה בתיבה ונעל בפניה…נתקבצו עליו המוכסים, אמרו לו: מה אתה טוען בתוך תבה זו? אמר להם שעורים. אמרו לו: אינם אלא חיטים. אמר להם: תלו מכס של חיטים, אמרו לו: אלו פלפלים. אמר להם: תלו מכס של פלפלים. אמרו לו אינם אלא זהובים. אמר להם: תלו מכס של זהובים. והיה אברהם רוצה לתת להם מכס של זהובים ושל אבנים טובות ומרגליות ולא קיבלו. כיון שראו המוכסים שברצונו לשלם כל מכס שבעולם על מה שטמון בתבה, אמרו: אילולי יש בתבה זו דבר מעולה שבעולם לא היה מקבל עליו כמה שמבקשים, מיד דחקהו שיפתחה. כיון שדחקו עליו פתח את התבה הבהיקה כל ארץ מצרים מאורה",(תנחומא, בראשית רבא מ).
וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה, כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.
אגדות היהודים: שהיה זיו אקונין של שרה כחמה…והתחילה כל מצרים מהללים אותה ומספרים יופיה, וחושקים אותה בליבם. וכל אחד ואחד, מרבה בה מחיר, בשביל שתפול בחלקו, עד שהיו כולם מודים אין אישה זו נאה אלא למלך, ויהללו אותה אל פרעה. וירא אותה פרעה ותיטב מאד בעיניו וייתן מתנות לכל השרים המבשרים אותו בה.
(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה האנשים החשובים והגדולים בממלכתו של פרעה ראו את שרי,
ספורנו: בהתחלה כל המצרים נתנו את עינם בשרה, אך שרי פרעה ביטלו את מחשבתם ואמרו שהיא ראויה למלך.
רמב"ן: השרים העבירו את שרה ביניהם, אך כל אחד מהם פחד לקחת את שרה מרוב יופיה ואז החליטו שהי ראויה אל המלך.
1. המצרים ראו כי האישה יפה מאד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה. מה שמעיד שכל המצרים חטאו בלקיחת נשים יפות מהעם ועד המלך.
2. שרי פרעה… וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה השרים, האנשים החשובים, שיבחו את שרי ואמרו שהיא ראויה להינשא למלך.
3. וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה.
חששו של אברהם היה מוצדק, אך הגיעו למצרים ושרה נלקחה ממנו. ואברהם אכן לא סמך על הנס. אל לאדם לסמוך על הנס, ולכן אברהם שיתף את שרה בקושי, ואיפשר לה להציל את חיי שניהם. (ראש הגבעה תשע"ג גליון 303 ללא שם).
וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, שרה נלקחה למלך בעל כרחה. פה כתוב: וַתֻּקַּח, לא ברצונה,
ואצל אסתר כתוב: "ותלקח", ברצונה. (ירושלמי, כתובות, סוף ז לאד).
בֵּית פַּרְעֹה. בכל מקרה היו לוקחים אותה לארמון, אך בגלל ששרה שתקה, היא הצילה את חיי אברהם.
ליל פסח: אמרו אותו לילה שנלקחה שרה אמנו אל בית פרעה, ליל פסח היה והקב"ה הביא נגעים על פרעה ועל מצרים, להודיע שכן הוא עתיד להכות את מצרים בנגעים גדולים בצאת ישראל ממצרים.
בתנך לא כתוב מה הרגישה שרה כשנלקחה אל פרעה, במגילה החיצונית לבראשית: "ובכתה שרי על דברי הלילה ההוא.
כיון שאמרת לו: לך לך! האמנתי לדבריך, ועכשיו נשארתי יחידה מאבי ואמי ומבעלי, ויבוא רשע זה ויתעלל בי? עשה למען שמך הגדול ולמען בטחוננו בדבריך", (תנחומא: ח עט).
בר"ר מא ב: "וכל אותו הלילה הייתה שרה שטוחה על פניה, ואומרת: "רבון העולמים, אברהם יצא בהבטחת שכר ואני יצאתי באמונה,
אברהם יצא חוץ לסירה (בית סוהר) ואני בתוך הסירה? ועכשיו יבוא רשע זה ויתעלל בי"? שרה יצאה מחרן מתוך אמונה, בניגוד לאברהם שיצא בעקבות צו ה'.
שרה ירדה למצרים בעקבות החלטת בעלה, ועכשיו נשארה לבד.
שרה הדגישה את בדידותה, וכי לא נותר לה אף אחד, לא אב ואם מלבד הקב"ה, ובקשה את עזרתו למען יתקדש שמו.
אמר לה ה': כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה והכול יאמרו: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. יז
"דְּבַר, בשל תפילתה לה'.
כיוון שראה אברהם כך התחיל בוכה ומתפלל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זה הוא שבטחתי בך, ועכשיו עשה למען רחמיך וחסדיך ואל תבישני מתקוותי". (תנחומא לך לך ה).
אברהם טען שבטח בה' וביקש שלא יאכזב אותו. ועתה אני קובל נגדך אדוני, נגד פרעה מלך מצרים, כי אשתי נלקחה ממני בכח…הראה את ידך הגדולה…ואל יוכל לטמא את אשתי (ע"פ המגילה החיצונית לבראשית, תורגם מארמית).
בתנך שרה מילאה את הוראות אברהם, בחלום שרה הגנה על בעלה: אל תקצצו את הארז הרי שנינו משורש אחד (מגילה החיצונית לבראשית, טורים ט-כא שורות 14-17 מאה 2-3 לפה"ס).
טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.מי? מי הטיב לאברהם פרעה? או הקדוש ברוך הוא?
ספורנו: בהתחלה לא חשבו המצרים שהם צריכים לשאול כלל את דעתו של אברהם, ולהיטיב לו על שרה, היות והיא נלקחה אל המלך. רק לאחר מכן, כאשר שרה כבר נלקחה אל המלך, החליטו המצרים להיטיב לאברהם.
פרעה היטיב לאברם בעבור שרי, פרעה נתן לאברם מתנות בגלל שהוא לקח לעצמו את שרי.
בתנ"ך שרה לא קיבלה שכר. אך לפי אגדות היהודים: ויאהב המלך את שרה ויכתוב לה שטר כתובה וייתן לה בשטר כל הונו וממונו בין בכסף, בין בזהב, ובין בקרקעות, ועוד כתב לה את חבל ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו צאצאיה, בני ישראל בארץ גושן כי הייתה נחלת שרה אמנו. ועל הכול כתב ונתן לה את הגר בתו לשפחה.
וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. במה חטא פרעה, ועל מה נענש ב"נגעים גדולים"? פרעה נענש. בעוד שאלימלך שלא נגע בה לא נענש, פרעה נענש ב"נגעים". המלה "נגעים", מרמזת שפרעה "נגע", בשרה, אחרת, ה', שהוא דיין אמת, לא היה מעניש אותו. על שנגע בשרה, "על שהעז לנגוע בגוף המטרונה".
כלי יקר: לפרעה סיפרה שרה את האמת שהיא אשתו של אברהם, ופרעה לא התייחס לכך, ולכך, בגלל ששרה סיפרה לו את האמת והוא בכל זאת לקח אותה, לקה פרעה.
כלי יקר: לפרעה סיפרה שרה את האמת שהיא אשתו של אברהם, ופרעה לא התייחס לכך, ולכך, בגלל ששרה סיפרה לו את האמת והוא בכל זאת לקח אותה, לקה פרעה.
(יז) וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ, ה' הביא על פרעה ועל אנשי ביתו מכות גדולות, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (ה' הביא על פרעה ועל ביתו מכות גדולות) בגלל עניינה של שרי. ה' הביא על פרעה מכות גדולות בגלל שהוא לקח לעצמו את שרי אשתו של אברם.
ספורנו: רק את פרעה הכה ה' בנגעים גדולים ואילו את שאר אנשי ביתו הכה בנגעים קטנים יותר.
רש"י: המכה הייתה מכת ראתן שמקשה על התשמיש, ולכן פרעה הבין מדוע בא עליו העונש. על דבר שרי היינו שעל פי דיבורה של שרה. שרה הייתה אומרת למלאך להכות.
רמב"ן: המכה באה כעונש הן על שרי והן על כך שהיא אשתו של אברהם. בזכות שניהם באו על פרעה הנגעים הגדולים. אוה"ח: הנגעים הודיעו בעולם את הדבר ששרה היא אשתו של אברהם.
יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם,
רמב"ן: פרעה אמר לאברהם ששרה היא אשתו, לא בגלל שידע על כך, אלא רצה לראות את תגובתו של אברהם ולדעת האם אברהם יאמר לאחר מכן שהיא אחותו.
וַיֹּאמֶר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? רמב"ן: הסתפק מדוע קרא פרעה לאברהם מיד לאחר שלקה וכתב, שפרעה התחיל לחקור את שרה לאחר שלקה, והיא סיפרה לו את האמת.
לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא?
ספורנו: גם אם היית חושד בהמון העם, במלך לא היית אמור לחשוד. ולמה גם אחרי ששרה הובאה אל ביתי, המשכת לומר שהיא אחותך. אוה"ח: הייתה צריך לחשוש שלא נדע שהיא אשתך, ולא רק שלא אמרת לנו שהיא אשתך, אלא שאמרת לנו שהיא אחותך.
יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה (בגלל שאמרת לי ששרי היא אחותך) לקחתי את שרי לי לאישה.
וְעַתָּה ועכשיו, לאחר שאני יודע ששרי היא אשתך, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. הנה אני מחזיר לך חזרה את אשתך: קח אותה ולך מארץ מצרים.
רש"י: בניגוד לאבימלך שאמר לאברהם לשבת במקומות הטובים בעיניו, פרעה לא נתן לאברהם רשות להישאר בארץ מצרים, כיוון שידע שהמצרים שטופים בזימה.
(כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים פרעה ציווה אנשים על עניינו של אברם, אבן עזרא: הציווי היה שלא ירעו לאברהם.
וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ המצרים שציווה פרעה על עניינו של אברם, ליוו את אברם, את שרי ואת כל מה שהיה להם (הרכוש והאנשים) אל מחוץ לארץ מצרים, כך שהמצרים חלקו להם כבוד
שרה אמנו, הייתה עזר כנגדו של אברם וגיירה את הנשים, הכינה סעודה לאורחים, היא זו שנר היה דולק בביתה מערב שבת לערב שבת, הברכה הייתה שרויה בעיסה, וענן קשור מעל אהלה. אברהם לא הבין עד כמה בודדה אשתו, ולא התפלל בעדה. הוא סיכן נפשו כדי להציל את לוט בן אחיו, והתפלל למען סדום הרשעה. וגם אם התפלל, ה' נענה לה, ולא לתפילתו.
וגם אח"כ ה' אמר לו: כל אשר תאמר שרה אשתך, שמע בקולה. האבות היו טפלים לאמהות בנביאות (שטיינזלץ ע נשים במקרא 16).
גלות מצרים: חז"ל מצאו שספור ירידתו של אברהם למצרים, דומה מאד לספור ירידת בני ישראל לשם, חז"ל טוענים שהדמיון בין הספורים מעיד שהשעבוד היה עונש על מסירת שרה לפרעה ע"י אברהם.
תנחומא לך לך ט: "כל מה שארע לאברהם ארע לבניו".
על ירידת אברהם למצרים, עם ישראל כולו נענש בשעבוד מצרים.
הגר המצרית עונתה ע"י שרה בבית אברהם. וזרעו של אברהם יעונה במצרים.
בראשית רבא: באברהם כתיב: "ויהי כאשר הקריב מצרימה"… ובישראל: "ופרעה הקריב"
"והרגו אותי ואותך יחיו"… ובישראל: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון".
אברהם: "אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך" ובישראל: "ויטב אלוקים למילדיות".
לאברהם נשקפה סכנה מפרעה כמו שלבני ישראל נשקפה סכנה מפרעה.
שרה הצילה את אברהם, כמו שהמילדות הצילו את התינוקות הנולדים. (ע"פ טבלת ר. רייך).
אברהם. | בניו. |
| וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ.וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם.וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.אברהם שיקר ששרה אחותו.וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ.פרעה: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי?הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם.וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. | שנתים רָעָב בָּאָרֶץ.בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה.וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.המילדות שיקרו לפרעה.וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת;פרעה למילדות: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה?קוּמוּ צְּאוּ … וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'.וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. |
"אמרי נא אחותי את" (3 סיפורים).
| פרק יב 10-20 | פרק י 1-18 | פרק כו 1-22 | |
| נימוק לירידה: | "ויהי רעב בארץ (10)כי כבד הרעב. | "ויהי רעב בארץ (1) מלבד הרעב הראשון. | |
| גר בארץ נוכריה: | וירד אברהם לגור שם. | ויגר בגרר. | גור בארץ הזאת. |
| מיקום: | מצרים | גרר. | גרר. |
| אישה יפה: | הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את. כי יפה היא מאד. | כי טובת מראה היא. | |
| פחד ממות: | "והרגו אותי". | "הנך מת על האישה. | פן יהרגוני אנשי המקום. |
| אמרי נא אחותי את: | אמרי נא אחותי את. | אחותי היא. | אחותי היא. |
| רווח כלכלי: | ולאברהם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. | צאן ובקר וייתן לאברהם…נתתי 1000 כסף לאחיך | ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר |
| עזרת ה': | וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים | ויבוא ה' אל אבימלך בחלום. | אבימלך היה ירא אלוקים והחזיר את שרה. |
| עונש: | וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. | על כן לא נתתיך לנגע אליה. | הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. |
| נזיפת המלך: | מה זאת עשית לי? | מה עשית לנו ומה חטאתי לך? | מה זאת עשית לנו?כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם. |
| התגוננות הבעל: | כי אמרתי רק אין ה' במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי. | כי אמרתי פן אמות עליה. | |
| "הפי הנד": | ועתה הנה אשתך, קח ולך. | הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב. | ויזרע יצחק בארץ ההיא. |
פרק יג א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.
רמב"ן: הדגש על כך שאברם עלה יחד עם רכושו והמצרים לא לקחו ממנו חזרה את הרכוש ולא אמרו שניתנו לו בטעות.
אבן עזרא: אברהם היה כבד מאוד, היינו שהיה לו הרבה כבודה, הרבה רכוש, ומי שיש לו הרבה רכוש, התנועה שלו כבדה.
ספורנו: למרות שאברהם רצה ללכת במהירות אל מקום המזבח, הוא הלך לאט בגלל שהיה לו מקנה כבד.
ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד בֵּית אֵל,
רש"י: יש לומר שיש כמה זיהויים לגבי המקום שנקרא בית אל, ובמפרשים שבספר יהושע כתוב שהיו מספר מקומות שנקראו בשם בית אל.
עַד הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל, וּבֵין הָעָי.
רש"י: הדגש הוא שהלך באותם מסעות שהלך בתחילה, ללמדנו שלא ישנה אדם באכסניא שלו או כדי לפרוע את הקפותיו.
ד אֶל מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם ה'.
אונקלוס: אברהם לא המשיך ללכת לאחר שהגיע אל המקום שהיה בתחילה, בין בית אל ובין העי, ולא המשיך עד לאלון מורה, כך נראה מדעת מקרא.
רש"י הסתפק אם הכוונה היא שבעבר אברהם קרא שם בשם ה' או שעכשיו הוא קרא שם בשם ה'.
ארץ ישראל: מתנה וירושה. 1. לאחר שאברהם התהלך בארץ, הוא קיבל הבטחה מה' לתת לו את הארץ הזאת לרשתה, שזה לשון ירושה.
ואילו הביטוי: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת; היא לשון מתנה. ואלו 2 הדרכים שה' נתן לנו את הארץ בירושה ובמתנה (בנצי פרישמן, מתורתו של משיח, עמ' 68).
ה. וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ, אֶת אַבְרָם: הָיָה צֹאן וּבָקָר, וְאֹהָלִים.
רש"י: הליכתו עם אברהם היא שגרמה לו שיהיו לו את כל הדברים האלה.
אבן עזרא: אהלים עם חולם בין ה' לה' הוא לשון יחיד, וכאשר יש לו קמץ, הוא לשון רבים.
ו וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.
רש"י: הפסוק ענה לטענת רועי לוט. רועי לוט טענו שא"י שייכת לאברהם ולוט הוא יורשו, והפסוק כתב שאברהם עוד לא זכה בא"י, אלא היא עדיין שייכת לכנעני ולפריזי.
ספורנו: מריבה בין לוט לאברהם הייתה גורמת להם לשם רע בקרב יושבי הארץ, שהיו נושאים קל וחומר שאם הם רבים ביניהם, קל וחומר שיריבו עם יושבי הארץ.
אבן עזרא: הפריזי הוא אחד מצאצאי כנען שיש לו שם אחר בפרשת נח.
ז וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.
רש"י: המריבה הייתה על שהיו רועיו של לוט שהיו רשעים והיו רועים את בהמתם בשדות של אנשים אחרים, והיו אומרים שהארץ ניתנה לאברהם ושאין לו יורש אחר חוץ מלוט, והרועים של אברם היו מוכיחים אותם על הגזל.
רמב"ן: הקשה על פירושו של רש"י: הרי ה' הבטיח שארץ ישראל תהיה לנחלה לזרעו של אברהם, ואם כן, כיצד יטענו רועי לוט שהארץ מגיעה להם בירושה? על כך ענה הרמב"ן שייתכן שרועי לוט שמעו על דבר ההבטחה, והם טעו בכך, והתורה ציינה שהארץ איננה שייכת עדיין לא לאברהם ולא ללוט.
ספורנו: המריבה הייתה על המרעה, כי כאשר היו רועי מקני אברהם באחו היו "מצטרפים" אליהם רועי לוט, ואברהם פחד שמא יושבי הארץ ישמע על כובד המקנה שלהם ויגרשו אותם, או שיהרגו אותם כדי לקחת מהם את המקנה, והתורה רצתה לומר שלא היה מספיק מרעה גם למקנה אברהם, גם למקנה לוט, וגם למקנה העמים שישבו בארץ באותה זמן.
רמב"ן: אָז, העמים היו כמו רועים בדואים שהיו מסתובבים ממקום אל מקום, ובאותו הזמן היו רועים את המקנה שלהם באותו מקום שבו היה אברהם רועה את המקנה, ולכן היה חשש להתנגשות בין רועי אברהם ולוט ליושבי הארץ.
ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:
ספורנו: אמר לו כן על לשון עתיד, שכאשר הם ימצאו מרעה, הם יריבו עליו. אוה"ח: אמר לו שבסופו של דבר יגיעו למריבה ביניהם.
כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. רש"י: בדרש, הכוונה היא שהיו דומים בקלסתר פניהם. אברהם הבטיח, שבכל מקום אליו יילך לוט, הוא יעמוד לימינו.
ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. יש לדעת שאז היו המפות שונות מהמפות שבימינו, וצפון היה לכיוון ימין, או שמאל האדם, ואילו מזרח או מערב היה כלפי מעלה.
י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן,
אבן עזרא: כיכר הירדן היא מקום בו נמצאת צמחיה רבה שצמחה שם.
כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,
רמב"ן: ההשוואה לגן עדן היא באופן ההשקאה: כמו שבגן עדן היו נחלים שהשקו את הגן, כך גם כיכר הירדן הושקתה על ידי מי הירדן, וכך גם ארץ מצרים עליה אמרה התורה "והשקית ברגלך כגן הירק". בֹּאֲכָה צֹעַר.
יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט, אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן,
רש"י: ההשוואה כאן היא כדי לומר שלוט בחר במקום זה משום זימה.
וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו.
רש"י: מקדם היינו שנסע מקדמונו של עולם, ואמר שאינו יכול לא באברהם ולא באלוקיו.
יב אַבְרָם, יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד סְדֹם.
ספורנו: באזור של סדום לא היו יושבים הכנעניים. התורה ציינה שאברהם התיישב במקום שבו היו יושבי הארץ הכנעניים, ואילו לוט יצא לשבת במקום שתושבי המקום לא היו כנעניים.
רש"י: נראה שהעיר סדום עצמה לא הייתה ממש על המישור.
יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד.
אבן עזרא: רעים היינו שהיו רשעים לבני אדם.
אונקלוס: רעים היינו בממונם וחטאים היינו בגופם.
רש"י: הסיבה לפסוק זה כי התורה רצתה לומר שלמרות רשעות אנשי סדום, לוט לא נמנע מלשבת עימהם.
רמב"ן: הכתוב מדבר בשבח אברהם שלא נפל בחלקו לשבת עם אנשי סדום. פרק זה מנגיד בין אברהם ולוט.
יד וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה.
כלי יקר: רק לאחר שלוט התחיל לגזול, ה' פרש מאברהם.
רש"י: הסיבה שההתגלות הייתה דווקא אחרי שלוט נפרד מאברהם היא מכיוון שכל עוד שאברהם היה צמוד ללוט, לא היה ה' מתגלה אליו. למרות שמצאנו שה' התגלה אל אברהם עוד כשלוט היה איתו, אך באותה שעה היה לוט אדם כשר.
ספורנו: הסיבה שה' דחה את ההתגלות עד לאחר שלוט נפרד ממנו היא מכיוון שה' לא רצה שרועי לוט יידעו על הנבואה וליבם יתמלא בגאווה. אוה"ח: הסיבה שהפסוק אינו כתוב: ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט, היא מכיוון שהתורה רצתה להדגיש שגם ה' היה יושב ומצפה מתי אברהם ולוט ייפרדו.
טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם. אוה"ח: ה' עשה לאברהם נס שיוכל לראות לכל הכיוונים ללא שיצטרך לזוז כלל.
ב. ה' הביא את כל הארץ לפני אברהם בדרך נס, וכך היה יכול אברהם לראות את כל הארץ, והבאת הארץ לפני אברהם היא החזקה הגדולה ביות שיש בארץ.
טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ:
רמב"ן: א. הכוונה היא להבטחה שאברהם יוכל ללכת בכל הארץ בלי להינזק וה' ישמור עליו או ב. הכוונה היא למצווה שכך אברהם יחזיק בארץ. ג. הכוונה היא שבכל מקום שיילך בארץ, יהיה נשיא אלוקים.
במקרה וזוהי מצווה יש לומר שאברהם קיים את המצווה עוד בחייו, כאשר הסתובב בכל הארץ. אם הכוונה היא לציווי, יש לומר שהכוונה במילה לזרעך היא שיש להחזיק את הארץ עכשיו כדי שהיא תוכל להיות לזרע אברהם.
כלי יקר: אברהם היה בבית אל וקנה את המקום בקניין רוחני והתועלת של קניין זה יועיל לצאצאיו גם כאשר בית המקדש הגשמי יהיה בחורבנו.
כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה.
אבן עזרא: הנתינה כאן היא אמירה, שהרי ה' לא ממש נתן את הארץ לאברהם, ולכן יש לומר שהכוונה היא להבטחת הנתינה.
ספורנו: ה' ישים את אברהם עוד בחייו כנשיא אלוקים וכולם יכבדו אותו. הכוונה אינה על נתינת הארץ, אלא על נתינת אנשי הארץ.
יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, רש"י: ממרא הוא שם אדם. אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה'. ספורנו: היו שני שלבים. בהתחלה אברהם פרס את אוהליו והלך ונדד בכל מקום, ולאחר מכן אברהם בא והתיישב באלוני ממרא.
יד, א וַיְהִי, רמב"ן: המעשה הזה אירע לאברהם כדי לומר שארבעת המלכויות יעמדו וימשלו בעולם, ולבסוף יעמדו בניו ויתגברו עליהם וישיבו לעצמם את כל הרכוש.
בִּימֵי אַמְרָפֶל, רש"י: אמרפל = נמרוד, שאמר לאברהם ליפול לתוך כבשן האש.
1. מֶלֶךְ שִׁנְעָר, (אונקלוס = בבל) אַרְיוֹךְ, 2. מֶלֶךְ אֶלָּסָר; 3. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, (עירק) 4. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. (בבקעת הירדן).
רש"י: ונקרא כך משום שנאספו אנשים ממספר אומות שהמליכו עליהם את תִדְעָל.
אבן עזרא: גּוֹיִם, שם מדינה, כמו שעֵילָם היא שם של מדינה, אלא שנקראה גּוֹיִם בגלל שהייתה שם עיר בירה עם ארמון. ב. ויתכן שהיה מלך על גּוֹיִם אחרים שלא הוזכרו בפסוקים.
ב עָשׂוּ מִלְחָמָה, אֶת – 1. בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, 2. בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; 3. שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, 4. וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, 5. וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא צֹעַר.
רש"י: כתב את שמות המלכים האלו לשם רשעותם: בֶּרַע, שהוא רע לשמים ורע לבריות. בִּרְשַׁע, התעלה ברשעותו. שִׁנְאָב, ששונא את אביו שבשמים. שֶׁמְאֵבֶר היינו ששם אבר לעוף כדי לקפוץ ולמרוד בה'. רמב"ן: היה מולך על מקום קטן עם מעט אנשים.
ג .. (מלכי המזרח) חָבְרוּ, ספורנו: הכוונה היא מלשון התחברות ולא מלשון התכנסות למלחמה, אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים: רש"י. עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא, גם עמק יָם הַמֶּלַח.
אבן עזרא: עֵמֶק הַשִּׂדִּים פירוש הדבר מלשון סיד ולא מלשון שדה כפי שפירשו אונקלוס.
ספורנו: בתחילה המלכים התחברו בעֵמֶק הַשִּׂדִּים, ועשו ביניהם פשרה, ולאחר שעברו 12 שנים מהפשרה, פרצה מלחמה, כיוון שהמלכים לא רצו להמשיך ולעבוד את כְּדָרְלָעֹמֶר.
רש"י: יש 2 דרכים להסבר הפיכת המישור לים המלח: או שהים נכנס לתוכו, או שהסלעים שסביבו התבקעו.
ד 12 שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר; וּ 13 שָׁנָה, מָרָדוּ. (הפסיקו לשלם מיסים).
אבן עזרא: המרד נמשך שנה אחת, והפסוק מתאר את המלחמה שאירעה 14 שנים לאחר תחילת שיעבודם.
רש"י: המרד נמשך 13 שנים, כך שאנחנו מדברים בפרק זה לאחר עשרים וחמש שנה מתחילת עבדותם של חמשת המלכים.
ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים,
אבן עזרא: נקראים רְפָאִים היות וכל מי שהיה רואה אותם, היה מת ליבו, כיוון שרְפָאִים עצמם נראו כאנשים מתים.
בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם; וְאֵת, הָאֵימִים,
אבן עזרא: נקראים אֵימִים כי הם מטילים אימה על כל מי שרואה אותם, בְּשָׁוֵה, קִרְיָתָיִם.
ו וְאֶת הַחֹרִי, בְּהַרְרָם, רש"י: בְּהַרְרָם, היינו בהר שלהם והוא תיאור מקום.
שֵׂעִיר, אבן עזרא: הכוונה לתיאור זמן, בשעה שהם עלו להר שעיר.
עַד אֵיל פָּארָן, אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר.
אונקלוס: הכוונה היא למישור של פָּארָן.
רש"י: הכוונה היא שהמישור של פָּארָן נקרא אֵיל.
רמב"ן: אֵיל נקרא כך משום ששם מסתובבים אילים. אלוני ממרא, נקראים כך משום ששם נטועים הרבה אילנות. האילנות נטועים בדרך כלל במקום מישורי, ולכן כאשר התורה מצינת את האילנת הנטועים שם, אנחנו יודעים שהכוונה היא לשטח מישורי.
ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט,
רש"י: המקום נקרא עין משפט כיוון שמשה ואהרון עתידים להישפט שם על מי מריבה.
הִוא קָדֵשׁ,
רמב"ן: ייתכן שרש"י דרש רק את השם "קדש", ולא התכוון לומר שזו קדש בה נלחמו 4 מלכים, היא אותו מקום בו נענשו משה ואהרון.
וַיַּכּוּ, אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי, רמב"ן: הכוונה היא שהמישור ההוא התאים למלכים לשבת שם ולשפוט את העם. רמב"ן הסתפק האם משה עצמו קרא למקום זה שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי, או שהגויים קראו למקום שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי על שם העתיד. הרמב"ן כתב שהיה אדם מכובד שנקרא עֲמָלֵק בזמן מלחמת 4 המלכים, ועשיו קרא לבנו על שם אדם זה.
וְגַם, אֶת הָאֱמֹרִי, הַיֹּשֵׁב, בְּחַצְצֹן תָּמָר. רש"י: הכוונה היא לעין גדי.
ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. ..
רש"י: עפ"י מדרש כתב, שהכוונה היא לנס שנעשה למלך סדום, שבשעה שיצא מסדום, האמינו כל האומות שגם אברהם היה יכול לצאת בשלום מאור כשדים.
מלך סדום יצא מהבאר, כאשר אברהם עבר מעל לבאר. ומלך עמורה כבר מת בבור כאשר אברהם עבר על הבור שלו, או שהיה בבור אחר ממלך סדום.
אבן עזרא: הכוונה בבארות, היא למעיינות.
וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ.
רש"י: התורה כתבה זאת כדי להסביר לנו על חוזקם של 4 המלכים שניצחו את 5 המלכים, ובכל זאת לא נמנע אברהם לצאת ולרדוף אחריהם.
יא וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. אוה"ח: התורה כתבה זאת כדי לומר ש 4 המלכים ידעו שלוט הוא אחיין של אברהם, אך בכל זאת לקחו אותו בשבי.
אברהם היה אדם מכובד, ו 4 המלכים לא התייחסו לכך. לכן, אברהם גם לא קרא להם לשלום, כיוון שבלקיחת לוט בשבי הם הוכיחו שאינם רוצים שלום.
יב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ;
ספורנו: 4 המלכים התאמצו מאוד כדי לשבות את לוט כי הוא היה אחיינו של אברם.
(לוט מוקף ברכוש) וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם. אבן עזרא: באותו יום שבו תקפו ארבעת המלכים את סדום, ישב שם לוט.
יג וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, רש"י: הַפָּלִיט, הוא עוג מלך הבשן. לפי הפשט הַפָּלִיט, מהמלחמה. לפי המדרש, עוג ניצל והיה פָּלִיט, מהמבול.
עוג רצה שאברהם ייהרג במלחמנ עם 4 המלכים, ואז הוא, יוכל לשאת את שרה לאישה.
וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי, ספורנו: הפליט לא ידע שאברהם הוא קרוב משפחתו של לוט, אלא ידע שלוט מחזיק בדעות הדומות לאברהם. (אולי חשב שיש לו קשר לכובשים שבאו ממזרח לנהר); וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.
רש"י: עפ"י המדרש, הכוונה היא שהם ייעצו לו על המילה.
יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; כשאברהם הציע ללוט להיפרד הוא אמר: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ…כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ,
אבן עזרא: וַיָּרֶק, א. נתן להם כלי מלחמה. ב. הכוונה היא מלשון ריקון הנרתיק של החרב. 318, (גם גדעון נלחם במדינים רק עם 300 איש).
רש"י: אליעזר בגימטריה = 318, לכן המדרש אומר שאברהם נלחם רק עם אליעזר. חֲנִיכָיו הוא בלשון יחיד והכוונה היא רק לאליעזר. והכוונה היא התחלת כניסת האדם אל אומנות שהוא עתיד להיות אמן בה.
וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן.
רש"י: בדָּן תש כוחו של אברהם לפי שראה שעתידים בניו להעמיד שם את העגל.
ספורנו: עד דָּן רדף אברם ללא תחבולה. בדָּן, התקרב אל 4 מלכים, וכבר נזקק לתחבולה.
טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה,
רש"י: התורה רצתה לציין שלמרות שהיה לילה, בכל זאת לא נמנע אברהם מלרדוף אחרי 4 המלכים.
ב. דרש, הלילה עצמו נחלק לשניים, בחצי הראשון של הלילה נעשה לאברהם נס. ובחצי השני עתיד להיעשות נס לבני ישראל ביציאת מצרים.
ספורנו: החלוקה הייתה לתחבולה, כדי שיחשבו 4 המלכים שמתקיפים אותם מכל הכיוונים, והיכה אותם בלילה כדי שלא יראו 4 המלכים בדיוק מאיפה וכמה מתקיפים אותם.
רמב"ן: בלילה, אברהם לא ראה בדיוק היכן נמצאים 4 המלכים, והוא פיצל את מחנהו למספר קבוצות, כשכל קבוצה חיפשה את 4 המלכים במקום אחר כדי לתקוף אותם.
הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה,
רש"י: אין מקום שנקרא חוֹבָה, והתורה קראה לדן בשם חוֹבָה על שם העבודה זרה שעתידה להיות שם.
אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. רמב"ן: מאלוני ממרא ועד לדמשק המרחק גדול, ולכן נראה שהמלחמה הייתה ארוכה, או שאירע לאברהם נס בשעה שרדף אחרי 4 המלכים.
אבן עזרא: חֲנִיכָיו, חינך אותם להילחם.
כלי יקר: ברור שאברהם לא רדף אחרי המלכים רק עם אליעזר, שהרי כל מה שאדם עושה צריך הוא לעשות השתדלות, והפסוק גם אומר במפורש שהיו אנשים עם אברהם.
אלא רש"י התכוון שאברהם לקח דווקא 318 אנשים כדי לרדוף אחרי 4 מלכים כדי לציין שאליעזר, היינו שאלוקי אבי בעזרי!
טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; (לוט מוקף מלפניו ומאחוריו ברכוש). וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, מבצע אנטבה הראשון. אוה"ח: לכאורה לוֹט היה צריך להיות כתוב ראשון, כי הרי אברהם רדף אחרי 4 המלכים כדי להציל את לוט.
וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. אונקלוס: הכוונה היא לַנָּשִׁים וְלָעָם של סדום. ספורנו: הכוונה היא לנשות לוט שאברהם פדה אותן.
יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, מלך סדום וַיֵּצֵא לקראת אברהם בלי לֶחֶם וָיָיִן וביקש את הנפש, לעומתו מלכי צדק הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן אל אברהם. אוה"ח: התורה רצתה להשוות את מלך סדום שלא יצא להקביל את פניו של אברהם במנחה, למרות שהיה חייב לאברהם, ואילו מלכי צדק יצא להקביל את פני אברהם בלחם ויין. כך מלכי צדק הבליט את רשעות סדום.
ב. התורה רצתה להסביר מדוע חשב מלך סדום לתת לאברהם את הרכוש, כי לאחר שראה את אברהם נותן למלכי צדק מעשר, ואדם נותן מעשר רק מדבר ששייך לו, חשב מלך סדום שאברהם מתכוון לקחת את הרכוש, ולכן הציע לאברהם עסקה של רכוש תמורת הנפש.
אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה,
רמב"ן: בתחילה יצא מלך סדום לקראת אברהם, וליווה אותו עד לשָׁלֵם שם פגש אברהם את מַלְכִּי צֶדֶק.
רש"י: דרש, עֵמֶק שָׁוֵה, הוא המקום שהשתוו שם כל האומות להמליך עליהם את אברם לנשיא אלוקים. הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.
יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן;
רשב"ם: טעם ההפסקה בפסוק זה העוסק בעניין מלכי צדק שנמצא ממש באמצע הסיפור על מלך סדום היא מכיוון שהתורה רצתה לומר שאברהם באמת לא אכל משל מלך סדום, אלא אכל משל מלכי צדק.
וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. ספורנו: בגלל שמלכי צדק היה כהן לה', היה ראוי שהוא יברך.
רש"י: מַלְכִּי צֶדֶק הוא שם בן נח, ושם רצה להראות לאברהם (בכך שהוציא לחם ויין) שאין בליבו על שהרג את בניו. ב. מַלְכִּי צֶדֶק רמז לאברהם על המנחות והנסכים שעתידים להקריב בניו.
אבן עזרא: מַלְכִּי צֶדֶק היה מלְך על מקום שנקרא צֶדֶק, שהיא ירושלים.
רמב"ן: גם בזמנו של יהושע נקרא המלך של ירושלים אדוני צֶדֶק, כי תמיד ידעו האומות שירושלים היא המובחר במקומות העולם. ב. ידעו שירושלים שלמטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה.
יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן,
ספורנו: קודם בירך מלכי צדק את אברהם, ולאחר מכן אמר שגם ללא ברכתו, ראוי שאברהם יהיה מבורך על ידי ה'. אוה"ח: קודם כל הברכה הייתה על כך שאברהם לא יימסר ביד אויביו, ולאחר מכן הוסיף מלכי צדק בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, שאברהם יזכה לעבוד את ה', וכך בעולם יבינו שה' הוא שברא את השמים ואת הארץ.
ב. יש כאן רק ברכה אחת, אלא שמלכי צדק אמר שכל ברכה שאברהם מתברך בה היא בזכות ה'.
קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
רמב"ן: לפי רש"י, הקניין והעשייה הן 2 פעולות נפרדות: על ידי עשיית השמים והארץ, ה' קנה לעצמו את השמים והארץ. אך הרמב"ן טען שייתכן שהקניין והעשייה היינו הך, כלומר, ה' עשה את השמיים והארץ וזהו עצמו פירוש קניין.
כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, לפי חז"ל, מלכי צדק חטא בכך שהקדים את ברכת אברהם לברכת ה', ולפיכך ניטלה ממנו הכהונה. אוה"ח: מלכי צדק, רצה לומר מהו סדר הדברים, שעל ידי שאברהם קידש את שם ה', התפרסם שמו של ה' בעולם, וכוונת חז"ל אינה שמלכי צדק נענש שהכהונה ניטלה ממנו, אלא שהוא עצמו העביר את הכהונה לאברהם.
ב. אמנם מלכי צדק חטא בשגגה, והתכוון לטובה, אך מצאנו שגם כאשר אדם מתכוון לטובה, ה' מעניש אותו אם הוא חוטא.
אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; (מסר את האויב בידיך),
ספורנו: עצם הסגרת האויבים בידי אברהם היא ברכת ה', כי כך ישבחו כל האומות את ה'. מלכי צדק ייחס הנצחון לה', אבל זה לא כתוב, אולי כדי ששם ה' לא יתקשר לסדום.
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל.
רמב"ן: התורה רצתה להדגיש שאברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלוהים אחרים. הרמז מפסוק זה הוא שבירושלים יהיה בית מקדש ושם ייתנו לכהנים תרומה. אוה"ח: והוא כהן בא למעט את צאצאיו של מלכי צדק שלא יהיו כהנים, אלא הכהונה תעבור לאברהם.
אבן עזרא: אברהם הוציא את המעשר לכבוד ה' אך לא מצא אדם שהיה ראוי לתת לו יותר את המעשר מאשר מלכי צדק.
כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם, אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. אוה"ח: מלשון מלך סדום תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, איך היה מלך סדום יכול לדרוש זאת? מלך סדום טען שהוא ילך בעצמו ויציל את הרכוש, והדין הוא שאם יכול לעשות כן, מה שהציל המציל, חייב להחזיר. אך אברהם טען שכבר התייאש, ולכן אמר מלך סדום שיעשו פשרה ביניהם.
כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אונקלוס: לשון תפילה. ואברהם אמר שהוא מתפלל לה' שיעשה לו כך וכך, אם הוא ייקח מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל.
רמב"ן: הֲרִמֹתִי יָדִי, מלשון תרומה. אברהם אמר למלך סדום שהוא קיבל על עצמו שהרכוש שיציל יהיה חרם.
הכלי יקר: אברהם אמר למלך סדום, שברור לו, שמלך סדום לא יטען שהוא זה שהעשיר את אברהם, ובכל זאת הוא לא ייקח ממנו רכוש.
כג אִם מִחוּט (שאתו קושרים את השער) וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, (שאיתו קושרים את הנעל, כלומר מהראש ועד כף הרגל). וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ;
רמב"ן: מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, הכוונה לרכוש ששייך לכולם, ואילו כאשר אברהם אמר וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, התחייב שלא ייקח ממה שנתן לו מלך סדום.
אמנם אברהם לא רצה לקחת מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אך מעשר הוא היה חייב לתת. מלך סדום יצא כדי לכבד את אברהם, ולאחר מכן ליווה את אברהם למלכי צדק בשלם.
תחילה, לא רצה מלך סדום לבקש דבר לעצמו, אך כשראה את נדיבות אברהם אל מלכי צדק ואת המעשר שאברהם הפריש לו, ביקש מלך סדום את הנפשות לפנים משורת הדין.
אברהם השיב לסדום ועמורה את כל הרכוש ואילו את שאר הרכוש של שאר הערים, השמידו 4 המלכים.
וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (מפרעה אברהם לקח רכוש, אך לא מסדום) כד בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי… הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.
רש"י: למרות שענר וחבריו רק ישבו על הכלים, בכל זאת הם קיבלו את חלקם מהשלל. מי למד זאת מאברהם? דוד עוד לפני שהוכתר למלך.
שמואל א ל א וַעֲמָלֵקִי … וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים .. וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; .. וַיַּכֵּם דָּוִד ..וַיַּצֵּל דָּוִד, אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; .. וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם..וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֵת אֲשֶׁ ר נָתַן ה' לָנוּ, .. כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.
פרק טו א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
רש"י: כל מקום שכתוב אַחַר, פרושו סמוך. טעם הסמיכות כי אברהם דאג שמא ינקו לו מזכויותיו לאחר שהיה לו נס בהריגת 4 מלכים, ולכן אמר לו ה' לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם.. שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.
הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה,
רמב"ן: עתה התעלה אברהם למדרגת נבואה גבוהה יותר בה זכה לנבואה ביום. אברהם פחד משני דברים: 1. מנקמת 4 המלכים 2. מכך שימות ללא זרע.
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ,
אבן עזרא: ה' דיבר בלשון עבר ואמר לאברהם שהוא הגן עליו מפני 4 המלכים.
שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.
אבן עזרא: ה' אמר שהוא ייתן לאברהם שכר גדול על כך שיצא להילחם נגד 4 המלכים.
ספורנו: ה' אמר לאברהם שלא רק שזכויותיו לא קטנו בעקבות מלחמתו נגד ארבעת המלכים, אלא שהם גדלו בגלל שהוא הלך להציל את אחיינו מידיהם.
רשב"ם: סיבת ההתגלות לאברהם היא כדי לומר לו שכמו שניצח את 4 המלכים, כך ה' יציל אותו משאר אויביו.
כלי יקר: הבטחת הבנים היא חלק מההבטחה על כך ששכרו יהיה גדול מאוד, ושזכויותיו לא נמחקו בזכות הנס שה' עשה לו עם ארבעת המלכים, שהרי כל מי שאינו מניח בן …
ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי;
רש"י: עֲרִירִי א. ללא בנים. ב. לשון חורבן. רמב"ן: הכוונה היא כערער בערבה, אדם בודד.
וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.
רש"י: דַּמֶּשֶׂק, אֱלִיעֶזֶר רדף אחרי המלכים עד דַּמֶּשֶׂק ב. דַּמֶּשֶׂק דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים.
אבן עזרא: בן המשק של ביתי אליעזר בנו של דמשק.
ספורנו: העבד נודע רק בשם עירו ולא בשמו הפרטי, ולכן אין ספק שפעולותיו לא יועילו לחיזוק ממוני כמו שהיה לי בן.
ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע;
רמב"ן: למרות שלאברהם הובטח על הבנים, הוא חשש שחטאיו יגרמו לו לכך שלא יזכה בבנים, ולכן לא הסתמך על הבטחתו של ה' בפרק יג'. אוה"ח: אברהם המשיך לומר שאין לו בנים למרות שהובטח כבר ע"י ה' שיהיו לו בנים, היות והבטחת ה' הייתה שבניו יהיו כעפר הארץ, ומכך הבין אברהם שבניו יהיו שפלים, ולכן, כאן דימה ה' את ריבוי בניו לכוכבים.
וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי.
ספורנו: גם אם תיתן לי בסוף בן, הרי שהוא יהיה קטן מידי לירש אותי ואליעזר יהיה אחראי על כל ממוני. אבל ה' הבטיח לאברהם שבנו יצליח בממון עוד לפני שימות.
ד וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה:
רמב"ן: בגלל שהבן יולד כשאברהם יהיה מבוגר, ה' רק הבטיח לאברהם שאליעזר הוא לא זה שיירש אותו.
כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ.
רש"י: בדרש ה' אמר לאברהם שייצא מהאצטגנינות שלו, שאברהם ראה במזלות שאין לו בן, וה' אמר לו שלאברהם כן יהיו בנים ורק לאברם לא יהיו בנים.
רמב"ן: טען שאברם כן הוליד בן, את ישמעאל. אלא ישמעאל לא יירש אותו, ולא יהיה ראוי לירש אותו. ב. ה' לא הבטיח לאברהם שהוא יוליד בן משרה.
ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, רש"י: ה' הוציא את אברהם מחללו של עולם (מעל האטמוספרה) כדי לראות את הכוכבים.
וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא,
רש"י: הבטה, הסתכלות מלמעלה כלפי מטה.
הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן, בַּ ה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
רמב"ן: הרי ברור הדבר שאברהם היה מאמין בה' שהרי היה נביא והוא אפילו הלך לשחוט את בנו. אלא הכוונה של והאמין בה' היינו שאברהם האמין שרק בזכות ה' יזכה לבן, ולא בגלל שמגיע לו בעצמו, ולכן כבר לא פחד שחטאיו יגרמו לו לאבד את הבטחת הבנים, שהרי אברהם ידע שהוא יקבל בן בזכותו של ה'. אוה"ח: אברהם הפקיד את הארץ בידיו של ה', למרות שעוד לא זכה בה, הרי שהוא החשיב את דברי ה', את הבטחתו על הארץ לצדקה.
אברם התייחס אל הארץ כאילו ניתנה לו כבר.
ב. ה' הבטיח לאברהם שבניו יהיו צדיקים, ולמרות שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכאורה ה' לא יכול להבטיח על כך, אברהם האמין לה' וה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
רמב"ן: אברהם האמין בה' שיהיה לו בן בזכות ה', ואברהם החשיב לצדקה את מעשה החסד של ה', דהיינו, אברהם ידע שיזכה לבן בזכות החסד שעשה עימו ה'.
ב. כוונת הפסוק היא שה' החשיב את האמונה של אברהם בה', לזכות לבניו, למרות שברור שאברהם היה עובד ה'.
ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ.
ספורנו: ה' אמר לאברהם שהוא הוציא אותו מֵאוּר כַּשְׂדִּים, כדי לתת לו את הארץ וכדי שבניו יקבלו את הארץ בירושה ממנו.
אבן עזרא: מכאן מוכח שה' התגלה אל אברהם בֵאוּר כַּשְׂדִּים ולא בחרן. רמב"ן: עוד כשאברהם היה בֵאוּר כַּשְׂדִּים, כבר ה' רצה לתת לאברהם את ארץ כנען.
ח וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?
רש"י: אברהם לא האמין בירושת הארץ בניגוד לאמונה על הבנים. אברהם לא שאל אות על זרע, אבל על בשורת הארץ ביקש אברהם אות.
ב. שאלת אברהם הייתה באיזו זכות אזכה לרשת את הארץ? וה' ענה לו שבזכות הקרבנות. כל עניין ברית בין הבתרים מובנת יותר לפי פירוש זה.
ספורנו: לא ייתכן שפסוק לפני כן אומרת התורה שאברהם האמין בה' על בשורת הבנים ומיד אח"כ הוא אינו מאמין לה' על בשורת הארץ.
אבן עזרא: אברהם לא חטא בכך שביקש אות: א. בקשת האות הייתה כמו בקשת האות של גדעון. ב. אברהם רצה שה' יישבע לו על הארץ כדי שהנבואה תהיה ללא תנאי, כיוון ששאר הנבואות הם על תנאי.
רמב"ן: פה ה' לא הבטיח לאברהם את הארץ, אלא רק אמר שהוא הוציא אותו מאור כשדים ובדעתו לתת לו את הארץ, ולכן שאל אברהם איך הוא ידע שהוא יירש את הארץ?
אברהם רצה לדעת בוודאות שהארץ תהיה שלו, ושגם אם הכנעני יעשו תשובה, שעדיין יזכו בני אברהם בארץ, ועל כך כרת עימו ה' ברית.
כלי יקר: הסיבה שאברהם שאל על הבטחת הארץ וביקש אות כי אברהם חשש ששאר צאצאי שם יערערו על כך שהוא ובניו קיבלו את הארץ.
ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל.
מְשֻׁלֶּשֶׁת, 2 פרושים – א. 3 בעלי חיים. ב. אבן עזרא: עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, עגלה בת 3 שנים.
רש"י: עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, כנגד 3 קרבנות שעתידים בנ"י להקריב כפרים: 1. פר יוה"כ, 2. פר העלם דבר של ציבור 3. עֶגְלָה ערופה.
ב. רמז לעיר של יו"כ שנעשה בפנים, לקרבנות מוסף של המועד ולשעיר חטאת של היחיד.
ג. כנגד אשם ודאי, אשם תלוי ושעיר חטאת של יחיד.
י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, הכוונה היא לגופות, בעלי החיים. וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; בשני טורים שאפשר לעבור ביניהם.
רמב"ן: הגוֹזָל היינו יונה, לפי שהיא הראויה להקרבה לה' על המזבח, או שבגלל שאברהם לקח דווקא גוֹזָל, ה' ציווה להקריב רק יונים, אך כאן הציווי של ה' לא היה דווקא על גוֹזָל.
וְאֶת הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר.
רש"י: את הַצִּפֹּר אברהם לא בתר, כי האומות נמשלו לבעלי החיים האחרים, ואילו ישראל נמשלו לבני יונה, ואברהם רמז כאן שבנ"י יהיו קיימים לעולם.
בדבריו אין מוכח שגם את התור לא חילק אברהם.
רמב"ן: את היונה ואת הגוזל העמיד אברהם מול השני אך לא בתר אותם בגלל שבהקרבת קרבנות יש איסור לבתר את העופות.
יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל הַפְּגָרִים;
רש"י: יש פה רמז שיבוא דוד בן ישי לכלות את האומות, אך בשמים לא ייתנו לו לעשות כן. רמב"ן: הרמז של העיט הוא שיבואו העמים לבטל את הקרבנות, וזרע אברהם יבריחו אותם.
וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם.
אבן עזרא: האם כוונת וַיַּשֵּׁב היינו שאברהם הבריח את העיט או שהכוונה היא שהוא החזיר את הבתרים על מנת להבריח את העיט.
יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, אבן עזרא: מכאן מוכח שסדר הדברים הוא כך: בתחילה אמר ה' לאברהם בחלום שיהיו לו בנים רבים והוציא אותו החוצה. דבר זה היה בלילה. ביום למחרת הקריב אברהם את הקרבנות, ובלילה שלאחר מכן הייתה התגלות זו של ה'.
וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו.
רמב"ן: א. בהתחלה היה על אברהם אֵימָה, לאחר מכן הייתה חֲשֵׁכָה, ולאחר מכן חשב אברהם שהרגיש את החשיכה הנופלת עליו. ויש בכך רמז לשעבוד ארבעת הגלויות.
ב. שעבוד הגלויות המוזכר כאן מוסבר בכך שה' שייך במתנתו שהבטיח לאברהם, שאם יחטאו בניו, הם יגלו מהארץ,
ג. ה' אמר לאברהם שבניו יגלו למצרים כעונש על חטאו שירד הוא למצרים.
ספורנו: הזכרת גלות מצרים היא מכיוון שבניו עדיין אינם יכולים לירש את הארץ, שהרי לא שלם עדיים עוון האמורי.
ה' רצה להסביר לאברהם שהוא אכן נשבע לתת לו את הארץ, אך לא יהיה זה מיד.
יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.
רש"י: לא כתוב במצרים, כי תחילת הגלות אינה מירידת בנ"י למצרים, אלא משעה שנולד יצחק, ואברהם היה גֵר. ובנ"י לא היו במצרים במשך 400 שנה.
אבן עזרא: גֵר מלשון גרגיר, התלוש מכל מקום. אוה"ח: 3 פירושים:
א. כיוון שהיה זה כעונש על ששאל אברהם בַּמָּה אֵדַע?ענה לו ה' ידוע – בגלל שאתה רוצה לדעת, תֵדַע. רק בגלל שאתה רוצה לדעת במה תירש, אתה תֵדַע שבניך יהיו בגלות.
ב. אחת כנגד הפורענות, עצם הגלות, ואחת כנגד הנבואה הטובה על היציאה ברכוש גדול. ג. היו לאברם 2 ידיעות. הראשונה שאמר לו עכשיו ה' והשנייה מה שעתיד לומר לו משה.
גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, זרעו של אברהם עמד בגלות, ושנות הגלות נספרות החל מחיי יצחק.
ספורנו: כל עוד בנ"י לא חטאו, לא שיעבדו בהם ולא עינו אותם.
אבן עזרא: גאולת בניך תהיה בעוד 400 שנה מהיום, אך ה' לא אמר לאברהם כמה שנים יהיו ב"י בגלות.
יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
רש"י: וְגַם מוסבת כדי לרבות שגם את כל 4 המלכויות שישעבדו את ישראל ידון ה'. רמב"ן: וְגַם מתייחסת לישראל: כמו שה' דן את בנ"י וגזר עליהם גלות, כך ה' ידון גם את כל העמים ששעבדו בישראל.
ולמרות שהגויים שעבדו את ישראל, כפי שאמר ה', הרי שה' ישפוט אותם, מכיוון שהם לא רק עשו את גזרת ה', אלא הם הוסיפו להרע לבנ"י ע"י השלכת בניהם אל היאור וכדו'.
רמב"ם: למה המצרים יענשו? ה' לא גזר על אדם מסוים לשעבד את ישראל, ולכן המצרים היו חייבים, שהרי ה' לא אמר לכל אחד מהם שהוא לשעבד את בנ"י.
טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:
רש"י: תרח וישמעאל עשו תשובה בחייהם: כי ה' בישר לאברהם שהוא ישוב אל אבותיו בְּשָׁלוֹם ויקבר בשיבה טובה, רמז שישמעאל יחזור בתשובה.
עשיו לא יצא לתרבות רעה בחיי אברהם, וכדי שאברהם לא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה, אברהם מת חמש שנים לפני זמנו.
תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.
רש"י: שנות הגלות מתחילות מהולדת יצחק, משמע שגם אברהם הוא חלק מהגלות.
רמב"ן: לאברהם לא יהיה עונש, בניגוד לבניו שיצאו אל הגלות כעונש. אוה"ח: אברהם פחד שהוצאת בניו ברכוש גדול יורידו מזכויותיו ולכן הבטיח לו ה' שיבוא אל אבותיו בשלום, ואל לו לפחד שיורידו לו מזכויותיו.
טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:
רש"י: חישב כך, יעקב ירד למצרים עם יהודה. פרץ, חצרון וכלב בן חצרון היה כבר מבאי הארץ.
אבן עזרא: פירוש המילה דור היא כמה זמן יחיה האדם: יש שחיים הרבה ויש שחיים מעט. רשב"ם: לא ניתן לומר שהכוונה היא לדור רביעי של בנ"י, שהרי ה' אמר שהם יהיו גרים למשך 400 שנה. לכן יש לומר שהכוונה היא שלאחר הדור הרביעי של האמורי, יוכלו בנ"י לחזור לא"י, כיוון שאז ישלם עוון האמורי.
אוה"ח: יש לומר שיש כאן 2 קיצים: קץ ליציאה ממצרים שהיא בשנת הארבע מאות, וקץ של הכניסה לארץ שהיא בדור הרביעי, כאשר הכוונה היא לדור שאחרי כלב שנכנס לארץ, שזהו רק לאחר ארבע דורות, כיוון שהיה צריך לחכות עד שיושלם חטא עוון האמורי.
מנין הדורות מתחיל רק מהשעבוד, אחרת ייצא שנמנה גם את יצחק ואולי גם את אברהם.
כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי, עַד הֵנָּה.
אנחנו יודעים שחטא המרגלים היא שמנעה מבנ"י את הכניסה לארץ ולא עוון האמורי. אך אם היו ישראל יוצאים ממצרים והיו במדרגת צדיקים גמורים, היו יכולים לגרש את האמורי למרות שעוד לא שלם עוונם, כי צדיק גמור יכול לדחות רשע. אולם, לאחר שבנ"י לא היו צדיקים כ"כ כתוצאה מחטא המרגלים, היו צריכים לחכות עד שיושלם עוון האמורי.
ניתן לפרש את דברי ה' בשתי דרכים: א. אם ישראל יזכו, ייכנסו לארץ בדור הרביעי שלא מתחילת השעבוד, כיוון שיהיה בכוחם לדחות את בני האמורי, והם ייכנסו בסמוך ליציאתם ממצרים, בסמך לגמר 400 השנים. ב. אם ישראל לא יזכו חלילה, יצטרכו לחכות עד לדור הרביעי לכניסתם לארץ, כיוון שיצטרכו לחכות עד שיושלם עוון האמורי.
בעניין מדוע התורה הזכירה דווקא את האמורי מבין יושבי הארץ כתב הרמב"ן שתי אפשרויות: א. האמורי היה העם החזק מבין יושבי הארץ. ב. הוא היה העם ממנו התחילו בנ"י לכבוש את הארץ בשעה שנכנסו אל הארץ.
יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, מזכירים את עמוד האש ועמוד העשן שהלכו לפני ישראל במדבר.
אבן עזרא: הכוונה היא לאור שיש בעננים. רש"י: יש בכך רמז שיפלו המלכויות בגיהינם. רמב"ן: העָשָׁן הוא ענן וערפל המוזכר במעמד מתן תורה, וְלַפִּיד אֵשׁ, את האש המוזכר שם.
אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.
רש"י: כך דרך כורתי ברית, לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, ולכן תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, עברו דרך הבתרים.
יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:
אבן עזרא: זו השבועה שכרת ה' עם אברהם על ירושת הארץ.
לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.
רמב"ן: נָתַתִּי, לשון עבר הוא משום שה' כבר התחיל לתת את המתנה לאברהם (בניגוד לפעמיים הראשונות שה' עוד לא התחיל לתת את הארץ לאברהם).
רש"י: אמירת ה' היא כמו נתינה בפועל, והנָתַתִּי מוסב על האמירה של ה'. אוה"ח: ה' אמר נָתַתִּי, מכיוון שאברהם כבר החזיק בארץ.
יט אֶת הַקֵּינִי, וְאֶת הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי.
רמב"ן: חילק את הבטחת ה' על הארץ ל-4 שלבים, כל שלב מוסיף עוד על השלב שלפני. 1. ה' אמר לאברהם שייתן לו את הארץ שהלך בה, וכוונתו לא הייתה לכל הארץ.
2. לאחר שהתרבו זכויות אברהם בארץ, ה' הבטיח לו שייתן לו את כל הארצות ולא רק את הארץ שהלך בה.
3. ה' אמר לאברהם מהם גבולות הארץ, וכרת ברית עם אברהם על נתינת הארץ כדי שהחטא לא יגרום לכך שהוא לא יזכה בארץ.
4. לאחר המילה, אמר ה' לאברהם גם שהארץ היא אחוזת עולם, דהיינו, גם אם בניו יגלו ממנה, הם יחזרו וינחלו אותה.
נשיאת העיניים היא לא שרק מה שאברהם ראה ה' ייתן לו, אלא כל מקום בא"י שאברהם יראה יהיה שלו. ב. ה' הראה למשה דרך נס את כל הארץ, כמו שלמשה הראה את כל הארץ.
כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי, וְאֶת הָרְפָאִים. רש"י: רְפָאִים, ארצו של עוג. אבן עזרא: הָרְפָאִים הם הגיבורים שכבשו את ארץ החיוי, ולכן הם מוזכרים כאן במקום החיוי.
אבן עזרא: אין להקשות מדוע כתבה התורה את הכנעני, ולא כתבה את שאר בני כנען. כי הכנעני הוא רמז לשאר בניו שלא נמנו כאן, הרי לכנען היו 11 בנים, וחלק מהם לא נכתבו כאן.
כא וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת הַיְבוּסִי.
רש"י: ה' נתן לבנ"י נחלה של 7 עמים, ואילו את ה 3 הנותרים שהם קיני קניזי וקדמוני, שאח"כ נקראו אדום, מואב ועמון, ה' ימסור בידי ישראל לעתיד לבא.אבן עזרא: הקיני, הקניזי והקדמוני הם בני כנען שיש להם שם נוסף. אוה"ח: הסיבה שה' הקדים את 3 העמים שהוא עתיד לתת לישראל היא כדי לומר לנו שעיקר הנתינה היא הנתינה שלעתיד לבא.
